שיטת ריב"ב על הרי"ף/ברכות/פרק ב
היה קורא — פרשת קריאת שמע.
והגיע זמן המקרא — זמן קריאת שמע.
בפרקים — בין ההפסקות. ולקמן מפרש להו במתניתין: בין ברכה ראשונה לשנייה, בין שנייה לשמע וכו'.
שואל מפני הכבוד — שואל בשלום אדם נכבד להקדים לו שלום, ומשיב שלום אם הקדימו לו. ובגמ' פרכינן, כיון דשואל, פשיטא דמשיב. ותרצינן, הכי קאמר: שואל מפני הכבוד, ואין צריך לומר שמשיב.
ובאמצע — באמצע הברכה או הפרשה.
מפני היראה — אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו, אבל מפני הכבוד לא. ואין צריך לומר שמשיב.
לכל אדם — אפילו אינו נכבד.
גמ'. ככתבה — בלשון הקודש.
עד כאן — פסוק זה לבדו.
ובדלי"ת — ולא בחי"ת, דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משתמע מידי. אבל בדלי"ת יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחיד בשמים ובארץ ובארבע רוחות.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת — בשביל אריכות הדלי"ת לא יחטוף בחי"ת, כלומר, לא ימהר בקריאת החי"ת, פן יקראנה בחטף בלא פתח.
כדי שתמליכהו — שתאריך
שיעור שתחשוב בלב כך.
מעומד — כלומר, אפילו לבית הלל דאמרי: עוסקין במלאכתן וקורין, צריך שיעמוד עד כאן, כדי שיוכל לכוין את לבו.
בפסוקא קמא צערן — אם ראיתני מנמנם, צערני עד שאעיר יפה בפסוק ראשון.
פרקדן — גבו למעלה ופניו למטה.
לייט מאן דגני אפרקיד — שהוא דרך גנאי.
מיגנא — לישן.
כי מצלי שפיר דמי — כשהוא מוטה על צדו מעט, שפיר דמי. אבל מקרי קריאת שמע אפילו מצלי נמי אסור, לפי שמקבל עליו [עול] מלכות שמים דרך שררה וגאווה.
פיסקא בפרקים שואל — וכו'.
גמרא מהו שיפסיק — לשאילת שלום.
ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל — שהוא חובה לכל אדם.
בין פרק לפרק פוסק — כדאמרינן בפרקים דקריאת שמע לדעתיה דרבי יהודה.
באמצע הפרק אינו פוסק — כלל, דפרסומי ניסא עדיף.
ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק — כפרקים דקריאת שמע לרבי יהודה, וכל שכן בפרקים. והיינו דאמרינן בגמרא: שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא, לפיכך לא פסק לשאול בשלומו.
חדלו לכם מן האדם — כשיש לכם לעסוק בכבודו של מקום אל תעסקו בכבוד האדם, דאי לאו הכי
למה לו לחדול?
אבל בשאינו משכים לפתחו — אלא פגע בו בדרך, שואל.
מתני' אלו הן בין הפרקים וכו' — בין ויאמר לאמת ויציב הרי הוא כאמצע הפרק, ולא יפסיק אלא לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד.
גמ' וה' אלהים אמת — לכך אין מפסיקין בין אני ה' אלהיכם לאמת.
מתני' אמר לו ר' יהושע בן קרחה וכו'. גמ' עדות שקר בעצמו — מכנה הוא, כלומר, נראה כאומר: מעולם לא צוה הקב"ה מצוה זו.
יפנה — לנקביו.
קסמית — קיסם.
בעידן קריאת שמע — שזמנה קבוע, פן יעבור הזמן; אבל לתפילה, דכל יומא זמנה הוא, צריך למהדר אמיא.
מתני'. ולא דקדק באותיותיה — לחתכן בשפתיו יפה.
גמ'. ליתן ריוח בין הדבקים — תיבות המדובקות זו לזו, כגון הני דמפרש רבא, שאם אינו מפריד בין זו לזו, קורא האחת ומניח השנייה. ומצאתי כתוב בשם רב האי גאון ז"ל: אם לא נתן ריוח בין הדבקים, יצא, דהא אם לא דקדק באותיותיה יצא.
ולא היו מפסיקין — בין "אחד" ל"ואהבת", וצריך להאריך ב"אחד" ולהפסיק בין קבלת מלכות שמים לדברים אחרים, והם היו כורכין, שלא היו מפסיקין.
רבא אמר מפסיקין היו — בין "אחד" ל"ואהבת", אלא שהיו תוכפין "היום" ל"על לבבך", דמשמע היום על לבבך.
רבי יהודה אומר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד — ו"היו כורכין", שהיו מוסיפין עם הקריאה דבר אחר.
שמע ישראל — לאביהם היו אומרין.
לימריה — להאי ברוך שם כבוד מלכותו בקריאת שמע.
יש לה צער — צער גופה מפני התאוה.
פיסקא. קרא
וטעה וכו'.
גמ': הכי גרסינן: תני תנא קמיה דר' יוחנן: קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור לתחילת הפרק — פירוש, כגון שיודע שבפרק זה טעה ודילג אבל אינו יודע באיזו מקום יחזור בו.
טעה בין פרק לפרק יחזור לפרק ראשון — פירוש, שיודע שגמר פרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת, ואינו יודע איזו מהם, חוזר לפרק ראשון, להפסק ראשון דהיינו והיה אם שמוע.
בין כתיבה לכתיבה — שיודע שצריך לומר "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך", ואינו יודע אם ראשון או שני.
סירכיה נקט ואתי — אחר שסמך "למען ירבו ימיכם" לכתיבה שאמר, ודאי כתיבה אחרונה הוא שאמר כדרך שהוא רגיל לומר כשאינו טועה.
מתני': האומנין קורין בראש האילן וכו'. בראש הנדבך — בראש שורות החמוה, כמו: "נדבכין די אבן גלל" (עזרא ו ד).
גמ': הזית והתאנה ענפיהם מרובין ואין בהן פחד ליפול, לפיכך הן מתפללין בראשן, אבל לא בשאר האילנות, לפי שאין דעתו מיושבת מפני שהוא נבעת. ואם הקילו אצל פועלין, מפני ביטול מלאכתם שהם ברשות אחרים, לא הקילו אצל בעל הבית שהוא ברשות עצמו.
ודברת בם — ולא בתפלה. פירש רבינו שלמה ז"ל: בקריאת שמע יש לו רשות להגביה קולו, אבל בתפלה צריך שתהא תפלתו בלחש. ויש לפרש: בקריאת שמע יש לו רשות לשאול שלום ולהשיב, כדאיתא בריש פירקין, אבל בתפלה, אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו.
ודברת בם — בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים, שאין לו רשות לשיח שיחת חולין שלא לצורך.
בעושין בשכרן — כשנוטלין שכר פעולה, צריכין למהר מלאכתן.
אבל בעושין בסעודתן — בשביל האכילה לבדה. לא הזכיר הרב ז"ל אידך ברייתא דמייתינן בגמרא, דמפלגינן בתפלה נמי בין עושין בסעודתן לעושין בשכרן. ומשמע דסבירא ליה לרב ז"ל דפליגי ברייתות אהדדי, מדקתני "ומתפללין" סתמא.
מתני': רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו — ונקברה בו ביום. ואף על פי שאבל אסור ברחיצה, רחץ הוא, כדמפרש טעמא.
איסטניס אני — אדם מעונג ומפונק.
גמ': קסבר אנינות לילה דרבנן — אף על פי שהיה ליל יום מיתה, וכתיבא אנינות בדאורייתא, דכתיב: "לא אכלתי באוני ממנו" (דברים כו יד), ופחות מיום אחד אינה, דילפינן מן "ואחריתה כיום מר" – קסבר רבן גמליאל אין לילה שלאחריו עם היום, אלא מדרבנן הוא כשאר ימי אבלות, וגבי אסטניס לא גזרו רבנן. פלוגתא דתנאי היא בזבחים, אנינות לילה אי מדאורייתא אי מדרבנן.