שיטה מקובצת על הש"ס/בבא קמא/פרק ז/דף עז

על ש"ס: שיטה מקובצת | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף עז עמוד א

פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר: תימה דמדקאמר הואיל והיתה לה שעת הכושר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ ר"י דחדא ועוד קאמר חדא דהשתא בר פדייה היא ויש לה עדיין שעת הכושר ועוד אפילו לדידכו דבעיתו העמדה והערכה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר שהיתה בת פדייה בעודה מפרכסת למאי דסבירא ליה דקדשי בדק הבית היא. וכהאי גוונא פריך ומשני הכי בפרק קמא דבכורות גבי הא דאמר רבי שמעון דבשר בחלב מטמא טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר.

ומיהו קשה דבכל דוכתא דמייתי ההיא דבשר בחלב פריך עלה ומשני הכי בפרק קמא דבכורות ובמנחות בריש המנחות והנסכים והך פרה מייתי בכמה מקומות בשמעתין ובפרק המנחות והנסכים ובפרק אותו ואת בנו ובפרק קמא דשבועות ולא לשתמיט בחד מהנך דוכתא דלא פריך ולישני עלה כדפריך ומשני ההיא דבשר בחלב. ועוד דלדברי המפרשים דבנשחטה בהכשר אפילו מפרכסת חשובה לגמרי כמתה לא יתכן פירוש זה דאם כן לאו בת העמדה והערכה היא שהרי פירש ר"ח בפרק ב' דחולין דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה היינו הא דתנן בפרק העור והרוטב השוחט בהמה טמאה לנכרי וכו' כמו שכתוב בתוספות שם.

ומפרש לה ר"ש מיינבולא דהיינו דוקא בדבר שעל ידי שחיטה אינו ניתר באכילה כההיא דהעור והרוטב דישראל בטמאה וגוי בטהורה. וההיא דהשוחט גופה דקאמר דמדמי פסח לא אידחי דחשובה מפרכסת כחיה ומייתי עלה ההיא דשחט בה שנים וכו' בשלמא גמר שחיטתו איירי דבשחיטה פורתא לא משתריא באכילה.

ורוב הלכות מתיישבות בכך בריש פרק כיסוי הדם גבי מוקדשים וליפרקינהו ולכסינהו ומשני בעינא העמדה והערכה כמו שכתוב בתוספות שם. ועוד אמרינן בבכורות בריש כל פסולי המוקדשין והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורתו מחיים וכו' הא לאחר שחיטה יגאל הא בעינן העמדה והערכה ומאי קושיא דילמא בעודה מפרכסת. ודוחקין לומר דבעודה מפרכסת שמא עושה תמורה כמו כך דהרי היא כחיה אף לענין תמורה וכל שעה שעושה תמורה אמר קרא דאינו גואל. אי נמי מדתלי ליה בתמורה משמע ליה דהכי קאמר כל זמן שעושה תמורה דהיינו מחיים אינו גואל וכל זמן שאינו עושה תמורה כגון משחיטה ואילך אפילו כשאינה מפרכסת נגאל ולפירושו אינו צריך לדחוק כל זה. ועוד בפרק קמא דשבועות דפריך נשחטה תפדה הא בעי העמדה והערכה מאי קושיא דילמא בעודה מפרכסת איירי. ודוחקין הגירסא ואמרי דאמתה תפדה פריך. ולפירושו ניחא דכיון דנשחטה כהלכתא אפילו מפרכסת אינה כחיה והדר קושיא קמייתא לדוכתא. ונראה לפרש דהא דקתני וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל וז"ל פרה מטמאה טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר כדמפרש ואזיל. תימה דבעי למידק מהכא דכל העומד לפדות כפדוי דמי אף על פי שעתה אינו יכול לפדות והיכי דאיק לה והלא פרה קדשי בדק הבית היא ושמעינן ליה לרבי שמעון דאמר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ואם כן אף לאחר שחיטה יכול לפדותה. ואומר ר"י דלדבריהם דרבנן קאמר כלומר לדידי אפילו לאחר מיתה יכול לפדותה אלא אפילו סבירא ליה כוותייכו דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה יכול לפדותה על גבי מערכתה בשעת פירכוס. וכהאי גוונא פריך ושני בפרק קמא דבכורות גבי הא דאמר רבי שמעון דבשר וחלב מטמא טומאת אוכלין ופריך תיפוק ליה משום דבשר וחלב לרבי שמעון מותר בהנאה והוה ליה אוכל שיכול להאכילו לאחרים ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו.

ותימה דבכל מקום דמייתי ההיא דבשר וחלב פריך לה ומשני בפרק קמא דבכורות ובריש המנחות והנסכים והך דפרה מייתי הכא וכו' ולא פריך עלה בחד מהנך דוכתי. וי"ל דההיא דבשר בחלב ברייתא היא דקאמר רבי שמעון דבשר בחלב מותר בהנאה ומשום הכי פריך מינה אבל הא דאית ליה לרבי שמעון קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה וגם דפרה קדשי מזבח היא לא תנינא בברייתא בהדיא ולא פסיקא ליה למיפרך מינה. אבל לפירוש ה"ר שמעון מיינבולא האיך נפדית על גבי מערכתה בשעת פירכוס הא לאו כחיה היא הואיל ושחיטתה מתירתה על ידי פדייה.

ואין לומר דליתא ההוא תירוצא דהא לעיל שנינו ליה ובפרק כיסוי הדם אנו צריכים לתירוצא דמסיק אי מכסין במוקדשין ופריך ולפרקינהו ולכסינהו ומשני הא בעי העמדה והערכה. ותימה ולפרקינהו בשעת פירכוס ואפילו אם נדחוק לומר דבעוף שחיותו מועט לא חשיב פירכוסו כחי מכל מקום מחיה תיקשי דהא אף בחיה איירי תלמודא דבקדשי בדק הבית איירי מדפריך ולפרקינהו. וצריך לומר דכיון דהויא שחיטה ראויה לא חשבינן לה כחיה ואי אפשר בהעמדה. וכן בבכורות אנו צריכין לתירוצו דקאמר דלא יגאל דמעשר לא ימכר ומוכח ליה מדכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אימתי עושה תמורה מחיים וקאמר לא יגאל הא לאחר מיתה יגאל הא בעינן העמדה והערכה אלא לא יגאל ולא ימכר ומאי פריך הרי יכול לפדותה בשעת פירכוס ולפירושו ניחא. אמנם ההיא יש לדחות דהא דקאמר אימתי עושה תמורה מחיים היינו אף בשעת פירכוס והיינו דקאמר הא לאחר מיתה יגאל דהיינו לאחר פירכוס הא בעינן העמדה והערכה. אך בפרק קמא דשבועות אנו צריכין לתירוצו דפריך נשחטה תפדה הא בעינן העמדה והערכה ומאי פריך הרי יכול לפדותה בשעת פירכוס ולפירושו ניחא.

ואית דגרסי התם אם מתה תפדה הא בעינן העמדה והערכה. ודוחק הוא למחוק גירסת הספרים דגרסי נשחטה והדרא קושיין לדוכתא מאי קאמר נפדית על גבי מערכתה הא בשעת פירכוס לאו חיה היא לפירוש ה"ר שמעון. וצריך לומר דהא דאמר רבי שמעון דיכול לפדותה היינו קודם הזאה אבל לאחר הזאה שוב אינו יכול לפדותה דהויא כקדשי מזבח דבעי העמדה והערכה והיינו דקאמר פרה מטמא טומאת אוכלין לאחר הזאה אף על פי שלא נפדית הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם הזאה שהרי יכול לפדותה וכל העומד לפדות כפדוי דמי אף על פי שעתה אינו יכול לפדותה. ע"כ לשונו.

אם תאמר והא כל העומד להזות כמוזה דמי כמו כל העומד ליזרק ואם כן גם קודם הזאה אינו יכול לפדותה. וי"ל קודם קבלה מיהא נמי לא כמו זה דמי כיון דאז אינה ראויה להזות. תלמידי הר"ר פרץ ז"ל.

אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל חדא ועוד קאמר חדא דלדידי אפילו השתא בת פדייה היא וכו'. ואפילו לדברי המפרשים שלא אמרו מפרכסת הרי היא כחיה אלא כששחט ישראל בטמאה וכו' דלאו שחיטה היא כלל אבל ישראל בטהורה מכי שחט בה רוב שנים הרי היא כמתה גמורה ואף על פי שמפרכסת ושחיטת פרה ישראל בטהורה היא אפילו הכי כל שהיא מפרכסת הרי היא בכלל העמדה והערכה דכל שאין השחיטה מתרת באכילה אין שחיטת שנים מוציאתה מידי חיותא דלא אמרו שנים או רוב שנים אלא מפני שאותה שחיטה מתרת לאכילה בין לישראל בין לנכרי וכיון שכן הרי היא כמנחא בדיקולא הא שחיטה שאינה ראויה לאכילה בשעת שחיטה אינה מוציאה מידי חיות כשהיא מפרכסת זהו כשיטת התוספות. ודכוותה אמרינן ביבמות שחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי יכתבו ויתנו חי הוא אלא שסופו למות. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל פרה מטמאה טומאת אוכלים אפילו אחר זריקה ואפילו משמש להבה את העור אף על פי שאין עכשיו יכול לפדותה הואיל והיה לה שעת הכושר מקודם לכן שהיה לה שעה ראויה לטמא טומאת אוכלים ואי מחיים הא לא מטמא כלל אלא ודאי משעת שחיטה ואילך אלמא לא סבירא ליה לרבי שמעון פרה נפדית על גבי מערכתה אם אירע בה פיסול ואף על פי שלא נפדית כמו שנפדית דמיא ומטמיא טומאת אוכלים.

וגאון ז"ל פירש וזה לשונו הואיל והיתה לה שעת הכושר לאכלה קודם שנטמאת דאפשר לה בפדייה אבל משנטמאת אינה נפדית לפי שהיא קדשים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וטעונין שרפה. ואם שמא תאמר לא היה רבי שמעון אומר שהיא נפדית אמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון אפילו היא על גבי מערכה לא בעי העמדה והערכה דהויא לה כשאר קדשי בדק הבית והילכך דהוה אמר רבי שמעון דמשום דהוה לה שעת הכושר דמתחזיא לאכילה משום הכי נטמאת מטמאת טומאת אוכלים דאית ליה לרבי שמעון כל הראוי לפדות כפדוי דמי. ע"כ.

הקשה ה"ר שמואל מוורדוס למה לי שהיתה לה שעת הכושר תיפוק ליה דחיבת הקדש וכו'. ככתוב בתוספות. ותירץ ר"י דאין חיבת הקדש מועלת וכו' אבל להסיר איסור הנאה שעליה להכשירה לקבל טומאת אוכלים לא מהניא. וכענין זה מיתרצת קושיא שהקשה ה"ר משה דפנטוויזא על משקין בית מטבחיא דאמרינן בפרק קמא דפסחים שהם דכן משום דמדאורייתא אין טומאה למשקין ולא גזרו בבית מטבחיא.

והקשה ה"ר משה וליטמי בחיבת הקדש כמו עצים ולבונה. והשתא ניחא דלא מהניא חיבת הקדש אלא לשווניהו משקה דאוכל אי אפשר לעשותם אבל אין חיבת הקדש מועלת להביא עליהן טומאה הואיל ואין טומאה למשקין. אבל קשה דבפרק כל הבשר מרבה מוהבשר דבשר טמא לפני זריקת דמים האוכלו לקי אף על גב שהייתי יכול לומר דכל שאינו אסור בטומאת הגוף כגון בשר לפני זריקה דהואיל ואינו ניתר לטהורים אינו בטומאת הגוף אינו בטומאת בשר אלמא מהניא חיבת הקדש אף להעביר האיסור להיות כמו ניתר לטהורים. וי"ל דהתם הכי קאמר אי לאו ייתורא דכל הבשר הוה אמינא דכל שאינו ניתר בטומאת הגוף אינו בטומאת בשר להכי כתיב והבשר לומר דאף על גב דאינו בטומאת הגוף שאינו ניתרת לטהורים ישנה בטומאת בשר אבל לא בא להתיר איסורא לכלבים. נוסח אחר לטהורים.

עוד יש לתמוה אמאי אין כל הקדשים מטמאים מחיים וכו'. ויש לומר כיון דאכתי מחוסר קבלה וזריקה כולי האי לא אמרינן כשחוט ומקובל ונזרק דמו. אמנם בשעיר המשתלח קשה למאן דשרי אברים בהנאה ליטמא מחיים. ואומר ר"י דבדבר חי בשום ענין אין לטמאו טומאת אוכלים דדבר הנראה לעינים הוא שאינו אוכל. וראיה לדבר בן פקועה ודגים שאינם מחוסרים שחיטה ואפילו הכי אין מטמאין טומאת אוכלים שחיותם מטהרתם כדאיתא בפרק בהמה המקשה. ה"ר ישעיה ז"ל.

עוד כתבו בתוספות וקשה דלמאי נפקא מינה במה שמצטרף בפחות מכביצה הא בלאו הכי אוכל מקבל טומאה בכל שהוא וכו'. עד עפרא בעלמא נינהו. ועוד דקא מהדר השתא שתחשב אוכל לאהנויי לטומאה דאורייתא ולשון מטמאה דמשמע לממני ראשון ושני ליהוי מדרבנן כדמוכח בסוף שמעתין קמייתא דהמנחות והנסכים וצריך לדחוק דלממני ראשון ושני הוו מדדבנן וטומאה דגופה הוי דאורייתא. ואין לדקדק שיהא חיבת הקדש דפרה דרבנן דאי מדאורייתא גם האפר עצמו יטמא טומאת אוכלים הא כשרופין דמי דמשמע שפשוט לו דשרופין לא מטמאו דמצינו למימר דאפילו יהא חיבת הקדש דאורייתא אין שייך באפר חיבת הקדש.

ונראה דמדאורייתא חולין גמירי הוי דלית ביה מעילה מדאורייתא כדאיתא בסוף התכלת. ועוד מפרש ר"י דנפקא מינה במה שמטמאת טומאת אוכלים לענין שמקבלת מן השרץ ונפסלת בכך וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל פרה מטמאה טומאת אוכלים. הקשה רש"י ז"ל בחולין פרק אותו ואת בנו למה לי קבלת טומאה תיפוק לי וכו' עד בבצק ע"כ לשונו. ולא דק דהא אינה מטמאה אדם וכלים אלא העוסקים בה. אמנם היה יכול לומר דכיון דסופה לטמא טומאה על ידי עוסקיה מעתה תטמא טומאת אוכלים כדאמרינן גבי נבלת עוף טהור דמטמא טומאת אוכלים הואיל וסופו לטמא בגדים אבית הבליעה.

ומה שפירש גבי נבלה כההיא דכריתות דמקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה לא דק דהתם מיירי בכזית נבלה שחיפהו בבצק ומן הנבלה הוא מקבל טומאה דנבלה מטמאה בכזית לא צריך כביצה הואיל וטומאתה מגופה ועל ידי צירוף הבצק עם הנבלה הבצק מקבל טומאה מן הנבלה כאילו היה בבצק כביצה ואין צריך שיגע בשרץ. גם מתוך פירושו דפירש דמצטרפין הפרה והבצק לענין שיקבל הבצק טומאה נראה שחזר ממה שהיה רגיל לפרש דאוכלין מקבלים טומאה בפחות מכביצה וגם נראה דגרסינן מטמאה טומאת אוכלים. ושמא הא דנקט הכא משום דאין יכולה לטמא אחרים אף קבלה טומאה אלא על ידי צירוף.

ומה שהקשה למה לי היתה לה שעת הכושר הואיל וסופה לטמא טומאה חמורה אומר ר"י דהא דאמרינן כל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא טומאת אוכלים היינו בדבר שהוא ראוי לקבל טומאה מאחרים אז אינו צריך לא הכשר מים ולא מגע שרץ אלא טמא טומאה קלה מעצמה כגון נבלת עוף טהור אבל פרה שלא היתה לה שעת הכושר לא היתה ראויה לקבל טומאה משרץ אף טומאת עצמה לית לה ולהכי צריך שעת הכושר. והביא ראיה דתניא בזבחים פרק ט"ו השורף פרה ופרים וכו' ומסיק בשלמא רבי מאיר כדתנא דבי רבי ישמעאל פירוש דאמר כל שסופו לטמא טומאה חמורה מטמא אוכלין ומשקין אלא רבנן וכו' ומשני אמרי במערבא צריכין הכשר מים והכשר שרץ.

ופירש רש"י ז"ל צריכין הכשר וכו' כלומר דבר שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר מים ושרץ כמו זרעים אבל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה אינן צריכין הכשר מים ושרץ דמעצמן הן טמאים ולא גמרינן להו מזרעים אבל מכל מקום צריכין שיהו אוכל ויהיו ראויין לקבל טומאה מן השרץ ומשום הכי פרה ופרים שהם אוכלים מטמאים אוכלין ומשקין הואיל וסופן לטמא טומאה חמורה אבל שעיר המשתלח שאינו אוכל אינו מטמא טומאת אוכלים ומשקים קאמר ועלה רבי שמעון פרה מטמאה טומאת אוכלים הואיל וכו' כלומר בפרים פליגנא דבעינן אוכל שיכול להאכילו לאחרים אבל בפרה מודינא דאוכל שיכול להאכילו לאחרים היא שהיתה לה שעת הכושר בשעת פירכוס או קודם זריקה כדפרישנא וכל העומד לפדות כפדוי דמי. וכן משמע בכריתות בפרק דם שחיטה דאף דבר שסופו לטמא טומאה חמורה צריך מחשבה להיות אוכל דקאמר נבלת עוף טהור וכו' וכן בפרק בא סימן גבי גוזל שנפל לגת וכו'.

אבל קשה לרבי מאיר דאמר דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקין אף על פי שאינו אוכל וכי פליג רבי מאיר אכל הני דבעו מחשבה הא לא אשתמיט לאפלוגי בחד מינייהו. ועוד במתניתין דטהרות דתנן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשבה ואין צריכה הכשר ומטמאה טומאת אוכלים קתני בסיפא דרבי מאיר. ומיהו אין לדקדק מזה ועל כרחיה לא אתיא כולה כרבי מאיר דהא קתני והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים ורבי מאיר חולק על זה בפרק גיד הנשה ובסוף טבול יום נמי מוקי לה כרבי מאיר הא דקתני ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. מיהו התם רוצה לדקדק דצריכה מחשבה ואין צריכים הכשר כרבי מאיר מדסיפא רבי מאיר רישא נמי רבי מאיר ומשני מידי איריא רישא רבי מאיר וסיפא רבנן משמע שהיה יכול ליישב ההיא דצריכין מחשבה כרבי מאיר. וזה תימה דהא רבי מאיר מטמא בשעיר המשתלח אף על פי שאינו ראוי לאכילה. וכן בפרק העור והרוטב דקתני חותך בשר מאבר מן החי חתכו ואחר כך חשב עליו טהור חשב עליו ואחר כך חתכו טמא ומוקי לה כרבי מאיר אלמא בעי מחשבה ופריך התם למאן דאוקי לה כשהוכשר למה לי הכשר הרי סופה לטמא טומאה חמורה אלמא אף בדבר שסופו לטמא טומאה חמורה בעי רבי מאיר מחשבה.

וצריך לומר דחיות שעיר המשתלח אין זה חסרון להחשיבו אוכל כמו מחשבה בנבלת עוף דשעיר אם נשחט ממילא הוא עומד לאכילה אבל נבלת עוף טהור אינו עומד לאכילה אלא על ידי מחשבה ותחילתו וסופו אינו מטמא טומאה חמורה אלא בבית הבליעה שבחשבו להיות אוכל אף תחילתו לטמא טומאה קלה לא יטמא אלא על ידי מחשבה מה שאין כן בשעיר המשתלח. נראה לר' סברא זו אחרונה.

ורבינו תם תירץ קושית הקונטרס דלא חשיבא פרה סופה מטמאה טומאה חמורה הואיל ואינה מטמאה לה מגופה אלא על ידי עוסקיה ומפרש פלוגתא דרבי מאיר ורבנן דפרק טבול יום הכי בשלמא רבי מאיר כתנא דבי רבי ישמעאל וחשיב ליה סופן לטמא טומאה חמורה הואיל ועוסקיה מטמאין בגדים אלא רבנן אי סבירי להו כדתני דבי רבי ישמעאל כלומר וחשבי להו כסופו לטמא טומאה חמורה על ידי עוסקיהן אפילו שעיר המשתלח נמי ואי לא וכו' ומשני אמרי במערבא צריכין הכשר מים והכשר שרץ כלומר הא דאמרי רבנן דפרים מטמאין לאו משום דחשיב להו סופן לטמא טומאה חמורה אלא על ידי הכשר ונגיעת שרץ הוא דמקבלי טומאת אוכלים דאוכל נינהו אבל שעיר המשתלח לאו אוכל הוא הואיל והוא חי וקאמר רבי שמעון פרים ודאי אינם מקבלים טומאה אפילו בהכשר מים ושרץ דאיסורי הנאה נינהו ובעינן אוכל שיכול להאכילו לאחרים אבל פרה מטמאה טומאת אוכלים על ידי הכשר מים ונגיעת שרץ הואיל והיתה לה שעת הכושר שיש לה היתר בפדייה.

ויש ספרים דגרסי פרה מטמאה טומאת אוכלים פירוש מקבלת טומאה כמו אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר. ודאי על זה יש לתמוה מה היא אדירה לקבל טומאה אי לטמא הואיל והיתה לה שעת הכושר תורת אוכל עליה ומטמאה אחרים ואי לטומאת עצמה כיון שהוא אוכל לטמא אחרים כל שכן לעצמה. וצריך לומר דאשמועינן שהיא מצטרפת לפחות מכביצה לענין שאם נגע בה שרץ אף הבצק טמא. ואי קשיא האיך תטמא הבצק בנגיעתה הא שבע לה טומאה כדאמרינן גבי עשרון שחלקו וקבל אחד מהן טומאה והניחן כביצה ונגע טומאה באחד מהן אין האחד טמא על ידי צירוף הכלי דשבע ליה טומאה. וי"ל דהכא הואיל ונוגעין זה בזה כי נגע בפרה הוי כאלו נגע בבצק ולא דמי לעשרון שחלקו דלא נגעי זה בזה.

ואי קשיא למה הצריך שיעור לקבל טומאה והלא פחות מכביצה מקבל טומאה ואי לשוויה טומאה דאורייתא והלא עיקר טומאה אינה אלא משום חיבת הקדש דרבנן קשה ואפילו אי מדאורייתא קיימא לן דלטמא אחרים חיבת הקדש מכשרתן כדפרישית לעיל דכשרופה דמיא אם חיבת הקדש דאורייתא ניחא אבל אם חיבת הקדש דרבנן ומטמאה לעשות ב' וג'. ויש מתרצים דנפקא מינה ליפסל שעל ידי שהיא אוכל היא מקבלת טומאה משרץ ונפסלת אם נגעה בו. ולא נהירא דהא אפר פרה שאינה אוכל נפסלת על ידי טומאה כדאמרינן בפרק חומר בקודש לא ישא אדם אפר חטאת ויעבירם בירדן מפני קבר התהום. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לפי הספרים דגרסי מטמאה ודאי צריך לומר כמו שפירש רש"י ז"ל בפרק אותו ואת בנו דנפקא מינה כגון שהיה שם פחות מכביצה אוכלים והניח אוכלים בפרה והשתא נפקא מינה במאי דמקבלה טומאה הפרה ומתוך כך מקבלים טומאת אוכלים דבהדה לפי שהפרה משלימתן לכביצה. ואין להקשות אכתי למה לי קבלת טומאה ממקום אחר גם לגבי האוכלים תיפוק ליה דמה שיש מן הפרה עם האוכלים מטמאתן משום דסופה לטמא טומאה חמורה. וי"ל דמה שסופה לטמא טומאה חמורה לא מהני למעבד תרתי להצטרף עם האוכלים ולטמאתם. אי נמי אפילו עבד תרתי מכל מקום נפקא מינה לקבלת טומאה ממקום אחר כגון שאין מבשר הפרה כביצה דאז אי אפשר לאוכלים ליטמי מחמת הפרה שאין מועיל מה שסופו לטמא טומאה חמורה אלא כאלו נגע נמי בשרץ ואלו נגע נמי בשרץ לא היה מטמא אחרים בפחות מכביצה ולכך צריך שיקבל טומאה ממקום אחר כדי שיטמאו אוכלים.

וא"ת ואכתי האיך מצטרפת פרה בהדי הני אוכלים לקבל טומאה חמורה ממקום אחר והלא בשר הפרה שבע לה טומאה שבלא קבלת טומאה דממקום אחר היא מטמאה אוכלים משום דסופה לטמא טומאה חמורה ואף על גב דפרישנא דאין בבשר הפרה כביצה מכל מקום דומה הוא דשייך לומר שבע ליה כיון דאם היה בו כביצה היה מטמא טומאת אוכלים ובעיא היא בהקומץ אי אמרינן שבע לה טומאה. ויש לומר דהכא מיירי שנגעה טומאה באוכלים ולא בבשר הפרה וההיא דהכונס מיירי שנגע בטומאה.

וא"ת ואכתי מאי נפקא מינה במה שמצטרפת לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה הא בלאו הכי נמי אוכלין מקבלין טומאה בכל שהוא. וי"ל דלפירוש רבינו תם שפירש דלענין קבלת טומאה נמי בעיא כביצה כמו לטמא אחרים ניחא. מיהו קשה דנהי דמדאורייתא בעינן כביצה גם לקבל טומאה מכל מקום מקבל טומאה מדרבנן בכל שהוא גם לטמא אחרים גם לפירוש רבינו תם כדמוכח בתורת כהנים. וי"ל דמכל מקום נפקא מינה לענין קבלת טומאה מדאורייתא כגון לשרוף את הקדש אם נגע בהני אוכלים.

ועוד מפרש ר"י דנפקא מינה במה שמקבלת טומאת אוכלים לענין שנפסלת בכך כשנגעה בטומאה ולכך איצטריך טעמא דהיתה לה שעת הכושר דאם לא כן לא חשיבא אוכל לקבל טומאה ולא היתה נפסלת כשנגעה בטומאה. וא"ת תיפוק ליה דאפילו לא חשיבא אוכל נפסלה כשנגעה בטומאה משום דאשכחן דקפיד רחמנא אפילו בעסוקין בה שיהו טהורין כדכתיב ואסף איש טהור אלמא קפיד קרא שלא יגע בטומאה. יש לומר דהתם לאו משום הכי מטמאין לה שהרי אפילו עסוקים בה בקנה או בפשוטי כלי עץ בעינן טהורין אלא שמע מינה דגזרת הכתוב הוא ולאו משום קפידא דטומאה.

ומיהו קשה דאי לאיפסולי עצמה כשנגעה בטומאה מאי איריא בשר הפרה דחשיבא אוכל אפילו האפר דלא חשיבא אוכל כדפרישנא לעיל נפסל בנגיעת הטומאה כדאמרינן בפרק חומר בקודש לא ישא אדם מי חטאת וכו'. וי"ל דמכל מקום נפקא מינה במאי דחשיבא אוכל דמתוך כך מקבלת טומאה אפילו משני ושלישי אבל אחר לא מפסיל במגע שני ושלישי רק במגע אב הטומאה. ע"כ לשון תלמידי הר"פ ז"ל.

דף עז עמוד ב

אומר היה רבי שמעון פרה נפדית וכו': כתוב בתוספות וי"ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא וכו'. ועוד יש לומר דרבנן סברי קדשי מזבח הוא ולהכי קאמר שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית. והא דקאמר שנפדית על כל הפסול שבה כגון מתה ונשחטה או מצא אחרת נאה הימנה היינו משום דלב בית דין מתנה עליה כדאיתא התם בשבועות אבל מי שסובר קדשי בדק הבית היה פשוט לו לריש לקיש דסבירא ליה דנפדית על גב מערכתה. תדע דכי פריך התם אי רבי שמעון אימא סיפא שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית והתניא וכו' מאי קושיא לימא דהא תנא בהך מילתא לחודה בקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה סבר כרבי שמעון. ומיהו קשיא לפירוש זה דאין משמע שסובר שום תנא וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצאו נאה הימנה יכול לפדותה אף על פי שאין בה מום ואף על פי שאין קדשי מזבח נפדין אם שמא אין זו קדשי מזבח לענין זה אם שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה אבל משנשחטה כראוי על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה בהר הזיתים ובמקום הבדוק מקבר התהום אפילו מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפילו היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שיתבאר במסכת חולין ומכל מקום הרי היא מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שמשנשחטה ונעשית אוכל לא היתה לה שעת הכושר לאכילה. קדשי מזבח התמימים אינם נפדים מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבן לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם. ע"כ.

כל היכא דאיתיה במכירה וכו': ומוכר בשבת דחייב אף על גב דאם טבח וכו' כמו שכתוב בתוספות. אי נמי איתיה בטביחה על ידי אחר. אבל קשה טבח שור הנסקל דחייב אמאי הא ליתיה במכירה דאסור בהנאה לדברי רש"י ז"ל וריש לקיש איירי לעיל בההיא מילתא. אבל לרבינו תם ז"ל איתיה במכירה דשרי לאיתהנויי ביה מחיים. הרא"ש ז"ל. ועיין תוספות פרק אלו נערות ל"ג ב'.

והאמר רבא זה בנה אב וכו': והא דרבא לא ידענא היכא איתמר בכוליה תנויי. גאון ז"ל.

זה בנה אב כל מקום וכו': פירש רש"י ז"ל דמשור שה כשבים ושה עזים דריש בנין אב. ותימה דבסוף סוגיין דהכא דמסיק כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ומאי קאמר הא רבא גופיה מהתם מפיק לה. והקונטרס דקדק דכל בנין אב ללמד על מקום אחר בא ולפי המסקנא דמוקי ליה לטמא שנולד מן הטהור לא בא ללמד אלא לעצמו. ואומר ר"י דמשה דפסח דריש ליה דלגופיה לא איצטריך דמשה דקדשים נפקא דאמעוט בהו כלאים דפסח קדשים הוא ומייתר שה בפסח לבנין אב. וכן משמע דלקמן מסיק תלמודא דלרבנן דרבי אליעזר איתמר דרבא לענין פטר חמור דאינו נפדה בכלאים ומייתי מתניתין דבכורות דתנן אין פודין וכו' ובבכורות פרק קמא מפיק כל האי משנה שה שה מפסח.

אמנם משם קשה דמפיק ליה מגזרה שוה דשה שה והכא מפיק ליה מבנין אב. ואין לומר דהאי בנין אב גזרה שוה דהתם הוא דאם כן אמאי לא אמעיט מינה רבא כל הני דממעט התם דתנן אין פודין בעגל ולא בחיה ולא בטרפה וכו'. ואין לומר דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט דאם כן כי בעי לקמן לרבי אליעזר דמתיר בכלאים שה למאי הילכתא לימא דאיצטריך למעט שארא. ואומר ר"י דודאי רבא דריש הכא בנין אב והתם דריש גזרה שוה למעט אינך דמבנין אב אין למעט אלא כלאים. וא"ת בנין אב למה לי תיפוק ליה כלאים מגזרה שוה עם שארא. יש לומר דהוה מרבינן כלאים מתפדה תפדה כדמרבי מיניה מילי אחריני דלא משתמעי לרבותן כמו כלאים. ה"ר ישעיה ז"ל.

ולהלן כתב גבי הא דאמרינן אי לקדשים בהדיא כתיב בהו צריך עיון לפירוש ר"י היכי מצי למילף פסח מקדשים והלא כל עיקרנו שעשינו בנין אב מפסח אינו אלא משום דילפי פסח מקדשים ואייתר שה דפסח לבנין אב. וצריך לומר דלרווחא דמילתא קאמר אי לקדשים כלומר אם תמצא ייתור בפסח לייתורי שה לבנין אב ללמוד לקדשים ממנו הא בהדיא כתיב. ע"כ לשונו.

וזה לשון תוספות חיצוניות התם בפרק קמא דבכורות גבי הא דאמר התם נאמר כאן שה וכו'. מה להלן פרט לכל השמות הללו פ"ה בפסח דפסה בעיא שה ולא בעגל וחיה ולא בשחוט וכו'. ותימה לרבינו תם דהא אמרינן בפרק מרובה זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים ובשה דפסח קמיירי ותימא דהתם קרי ליה בנין אב והכא עביד גזרה שוה. ועוד אמאי נקט כלאים טפי מכל השמות דמתניתין עגל ושחוט. ועוד דרבי אליעזר דמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אינך דמתניתין. ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב בשה אתיא אמאי נוהג בכל איסור.

ותירץ רבינו תם דאיצטריך הגזרה שוה ואיצטריך הבנין אב דאי מגזרה שוה לחוד לא הוה ממעטינן כלאים דהוה אמינא תפדה תפדה ריבה להכי איצטריך בנין אב דרבא דשה דכתיב גבי פסח להוציא הכלאים על כרחיה שה דפטר חמור דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות בכלאים דהא קדשים הוא ואי מבנין אב לחוד ולא כתיב הגזרה שוה הוה מוקמינן הבנין אב לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא.

ואם תאמר איך אמרינן דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות מכלאים הלא בפסח מצרים כתיב ועדיין לא היה נכתב איסור כלאים בקדשים. ויש לומר דמכל מקום כשכתבו משה דאז ניתנה תורה לא איצטריך לגופיה. והשתא ניחא דאותו ואת בנו דליכא גזרה שוה אמרינן שנוהג בכלאים. עד כאן לשון תוספות חיצוניות שם.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ונראה לר"י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח. וקשה דאם כן היינו גזרה שוה דבכורות אם כן מאי שנא דנקט רבא כלאים טפי מעגל וכו'. ועוד דאם כן אמאי חייב תשלומי ארבעה וחמשה בטרפה אפילו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מכל מקום ליפטר משום גזרה שוה דשה שה מפסח כמו לענין פטר חמור. וכי תימא דמתרביא מאו כמו כלאים אם כן הוה ליה לתלמודא למיפרך מטרפה כי היכי דפריך מכלאים ולשנויי או לרבות. ועוד קשה וכו'. לכן נראה דבנין אב דרבא וגזרה שוה דבכורות לאו חדא מילתא מיהו תרווייהו מקרא דפסח וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

ולהלן גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. כתבו וזה לשונם וא"ת למה לי בנין אב דרבא למעוטי כלאים בפדיון פטר חמור תיפוק מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה. וי"ל דאי מגזרה שוה הוה אמינא תפדה תפדה ריבה לרבות כלאים דכי היכי דלא ממעטינן שאינו זכר תמים ובן שנה מגזרה שוה דשה שה משום דאמרינן תפדה תפדה ריבה כדאיתא בבכורות הכי נמי הוה אמינא לענין כלאים וסברא הוא למעוטי כולהו מגזרה שוה טפי מכלאים.

וגבי ארבעה וחמשה דחייב הטרפה ולא ממעטי מגזרה שוה דשה שה מפסח היינו משום דשה דגנבה לא מייתר ואינו מופנה. וכן נמי אותו ואת בנו דנוהג בטרפה ולא ממעטינן מגזרה שוה דשה שה מפסח משום דלא מייתר. ויש להביא ראיה דכלאים לא אמעוט מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה כי אם מבנין אב כדפירשתי מדקאמר ולרבי אליעזר דמתיר בכלאים משמע דלא מפליג באחרים בטרפה ושחוטה כמו בכלאים היינו משום דאית ליה גזרה שוה אבל לית ליה בנין אב דרבא ולהכי הוא מתיר כלאים יותר מטרפה ושחוטה. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל זה בנה אב כל מקום שנאמר שה וכו'. פירש רש"י ז"ל מדכתיב שור שה כשבים. והקשו עליו בתוספות דאמרינן לקמן דאתיא דרבא לרבי אליעזר לטמא שנולד מן הטהור וכו' ודלא כרבי יהושע דנפקא משה כשבים אלמא בנין אב דרבא לאו משה כשבים נפקא. ועוד דהא אסיקנא דכי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות משה שה דפסח.

על כן פירשו בתוספות דבנין אב דרבא משה שה דפסח. וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה שלא היה צריך לכתוב אלא זכר תמים יהיה לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כלאים שה כתיב ואמר רבא כל מקום וכו'. דיליף שה שה מפסח דכתיב שה תמים וכו' דמייתר וכו' דהא כתיב לעיל ויקחו להם איש שה וגו' ולמה ליה למיהדר שה אלא לאגמורי בכל מקום שנאמר שה שיהא כזה. ולקמן מקשה רבא אמאי איצטריך למיגמר מהתם משה שה. ע"כ.

עוד כתב הרשב"א ז"ל לקמן גבי הא דאמרינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. איכא למידק אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב הוי לן למיפרך נמי אטרפה. ומסתבר לי דהוא הדין דפריך אטרפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טרפה ומכרה וכאלו אמר ברייתא דכלאים האיך אפשר והא שה כתיב. ועוד דכלאים קשה לכולי עלמא אבל טרפה לא קשה אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאלו רבי שמעון לא מודה בה הלכך הקשה מכלאים דכלהו מודו ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר דרבנן היא ולא רבי שמעון. כן נראה לי. ע"כ לשונו.

שאני הכא דאמר קרא או לרבות וגו': וקצת קשה דהא או מיבעי ליה לחלק דלא תימא עד דגנב תרווייהו איצטריך או לחלק או זה או זה והכי אמרינן לעיל עיין לעיל בתוספות. שיטה.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא ודאי או למעוטי הוא ולא שיהו מעורבין אלא הא דדרשינן או לרבות משום דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ולמעט לא צריך קרא ומשום הכי לא דרשי שור או כשב לרבות נדמה או עז לרבות כלאים דסתם או למעוטי הוא. מיהו היכא דאין כלאים יוצא מביניהם על כרחיה דרשו ליה בריבוי. ע"כ.

גבי גנבה דכתיב שור שאי אתה יכול וכו': וא"ת בלאו הכי נמי הוה מצי למימר גבי גנבה דכתיב שה וכו'. וי"ל וכו' כמו שכתוב בתוספות. הקשה ר"מ מההיא דפריך לקמן אי לקדשים אי לבכור בכולהו נמי כתיב שור. ותירץ דמילתיה דרבא לא איתמר היכא דכתיב שור שה בלא או כגון הכא גבי גנבה אי הוה כתיב שור ושה ולא הוה כתיב או שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. הרא"ש ז"ל.