שולחן ערוך יורה דעה תב ז
<< · שולחן ערוך יורה דעה · תב · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
השומע שמועה קרובה בשבת השבת עולה לו ליום אחד ולמחר קורע והוה ליה יום ששי שביעי לאבלות:
מפרשים
והוי ליה יום ששי שביעי. בטור כתב אחר זה וה"ר יחיאל כתב שאין שבת עולה לו בתחילת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' והוי ליה יום שביעי שביעי לאבילות ונוהג בו דברים שבצינעא במקצת היום עכ"ל ופסק ב"י כדעה הראשונה ומ"מ הבאתי כאן דברי ה"ר יחיאל ללמוד ממנו שאם מת באחד בשבת דהוי ליה יום ז' בשבת דאין לנהוג בו איסור בדברים שבצינעא אלא במקצת היום דהיינו בשחרית בהנץ החמה כמ"ש ה"ר יחיאל כאן לענין מת בשבת דבזה לא מצינו חולק עליו ואין להקשות הא אמרינן בסימן שצ"ה בענין מקצת היום ככולו של יום השביעי דתלוי דוקא בעמדו המנחמים מאצלו והכי איתא להדיא בפ' אלו מגלחין ולא סגי בהנץ החמה כמו ביום שלשים הא לאו קושיא היא כלל דבכל ענין שאמרו מקצתו ככולו היינו שאותו מקצת צ"ל בו מאותו ענין שחייב בשאר ימים בכולו דהיינו במקום שתלוי האבילות בקום עשה כגון במנין שבעה שצריך לעשות מעשה בחליצת סנדל וזקיפת המטה וכיוצא בהם בזה אמרינן דצריך באותו מקצת של יום השביעי לעשות מעשה החיוב עליו ולא סגי בשב ואל תעשה ונתנו גבול לזה המקצת עד קימת המנחמים מאצלו שעד אותה שעה ראוי להיות בקום עשה מה שמוטל עליו בעת ההיא מה שאין כן לדין ל' שאין עליו חיוב בקום עשה רק בשב ואל תעשה דהיינו דאסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה כיון דכבר נהג איסור בשב ואל תעשה די בכך ומשום הכי בשמע שמועה דחוקה שנוהגת שעה אחת היינו נמי בקום עשה שצריך לעשות מעשה דוקא כעין שצריך לעשות בשמועה קרובה שבעה ימים כן יעשה ברחוקה אותה שעה וכמ"ש בסעיף ב' בסי' זה ומשום הכי כשחל יום שביעי של שבעה ימים בשבת סגי במקצת אע"ג דאין עושה מעשה באותו מקצת דהא גם ביום השבת כולו לא יעשה מעשה הניכר אלא דעולה למנין משום דנוהג בו דבר שבצינעא ובזה סגי במקצת ממנו והוי כיום השלשים ממש שזכרנו כנ"ל ברור אלא שראיתי למו"ח ז"ל שרוצה לחלוק על ה"ר יחיאל ולומר דלא אמרי' ביום השבת יום שביעי מקצתו ככולו ורוצה לאסור לאותו אבל לקרות בתורה אפי' במנחה כיון שאין עושה מעשה הניכר בו משום אבילות ועפ"ז כ' ליישב מה שנהגו איזה אנשים כשחל יום ז' בשבת לישב במוצאי שבת שעה אחת על הארץ כדי לעשות היכר לאבילות שביום השבת לא עשה היכר ודרך זה הוא רחוק מאד דהיאך ישלים ביום השמיני מה שהיה חייב בז' אין זה אלא תימה ותו דא"כ אם יש שבת באמצע שבוע של אבילות היאך ישלים במ"ש מה שחייב לעשות בשבת הלא אותו אבלות מה שעושה במוצאי שבת הוא משום חיוב יומא גופיה והיאך תצרפו לעבר ולעתיד. ואין ראיה מאותן אנשים דלאו דסמכי נינהו אלא יום השבת של ז' הוא ממש בדין ז' כמו דין ל' לענין שלשים דהיינו בשב ואל תעשה בדברים שבצינעא כמו בשלשים לגיהוץ ותספורת כן הוא ברור ונכון ודברי ה"ר יחיאל שהביא הטור הם נכונים להלכה לענין זה שאם חל יום השביעי בשבת שאין צריך אלא מקצת בשחרית ואפי' בשחרית יש היתר לקרותו בתורה אלא כיון שבחול ממתין עד אחר התפלה של שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש היתר גמור לקרותו לתורה ואין עליו דין שביעי לגמרי כדעת ה"ר יחיאל ואין חולק עליו בזה. ועוד כתב מו"ח ז"ל דאפשר דה"ר יחיאל לא התיר אלא בתשמיש המטה וכיוצא בדברים דהויין בצינעא ואין שם פרסום כלל אבל לקרותו לתורה מודה ה"ר יחיאל דאסור כיון שלא עשה מעשה הניכר לאבילות ומאד תמוהין דברים אלו דאנן איפכא תפסינן בכל מקום שאסור להתאבל בפרהסיא מ"מ יעשה אבילות בצינעא וכאן היאך נימא דבצינעא יהא מותר ובפרהסיא אסור אין זה נכון כלל אלא גם בשבת מותר אחר תפלת שחרית בכל ואין עליו שום איסור מחמת אבילות לגמרי ואותן האנשים שיושבים על הארץ במוצאי שבת אחר יום השבת שהוא שביעי לאבילות הם עושים מדעתם ומוסיפים אבילות שלא מדברי חכמים כלל ואפשר שבא הטעות ההוא ממה שראו בסעיף ו' שבמוצאי שבת ורגל נוהג אבילות שעה אחת נמשך להם הטעות שבכל שבת של אבילות הם סוברים לעשות כן והוא טעות גמור דשם הוה החיוב הגמור במוצאי שבת משום שמועה רחוקה משא"כ בזה ואדרבה משם ראיה למה שכתבתי שהרי כתב שם הרמב"ן דבכל אותו שבת אסורים בדבר שבצינעא כמו שזכרתי בסעיף ה' והיינו משום שיש עליו עדיין חיוב אבילות במוצאי שבת משמע הא בלאו הכי לא אסור כל השבת אלא מקצתו ככולו וכן הוא עיקר בלי ספק:
(ה) עולה: כ' הט"ז שבטור כתוב אחר זה והר"ר יחיאל כ' שאין שבת עולה לו בתחלת המנין אלא יתחיל למנות ביום א' וכו' ופסק הב"י כדעה הראשונה. ומ"מ הבאתי דברי הר"ר יחיאל ללמוד ממנו שאם מת באחד בשבת דה"ל יום השבת ז' של אבלות דאין לנהוג בו איסור בדברים שבצנעא אלא במקצת היום דהיינו בשחרית בהנץ החמה. וא"ל הא אמרינן בסי' שצ"ה בענין מקצת היום ככולו של יום השביעי דתלוי דוקא בעמדו המנחמים מאצלו ולא סגי בהנץ החמה כמו ביום ל'. הא לאו קושיא היא כלל דבכ"מ שאמרו מקצתו ככולו היינו שאותו מקצת צריך להיות מאותו ענין שחייב בשאר הימים כגון במנין שבעה שצריך לעשות מעשה בחליצת סנדל וכיוצא בזה ושם אמרי' דצריך באותו מקצת של יום הז' לעשות מעשה החיוב עליו ונתנו גבול שעד שעת קימת המנחמים מאצלו ראוי להיות בקום ועשה מה שמוטל עליו לנהוג אבילות בעת ההיא משא"כ בדין ל' שאין עליו חיוב רק בשב וא"ת דהיינו איסור גיהוץ ותספורת בזה סגי בהנץ החמה כיון דכבר נהג איסור בשב וא"ת די בכך. ומש"ה בשמע שמועה רחוקה שנוהג שעה א' צריך לעשות מעשה דוקא בשעה הזאת כמו בשמועה קרובה ז' ימים. הלכך כשחל יום השביעי בשבת סגי במקצת דהא גם ביום השבת כולו לא יעשה מעשה הניכר משום אבילות רק דבר שבצנעה נוהג והוא בשב וא"ת וסגי במקצת ממנו דהוי ממש כיום השלשים כנ"ל ברור. ודלא כהב"ח שרוצה לחלוק על הר"ר יחיאל ולומר דלא אמרי' ביום השבת מקצתו ככולו ורוצה לאסור לאותו אבל שחל יום השביעי שלו בשבת שלא יקרא בתורה אפילו במנחה דליתא ואפילו בשחרית יש היתר לקרותו בתורה אלא כיון שבחול ממתין עד אחר תפלת שחרית גם בשבת יעשה כן אבל במנחה יש היתר גמור לקרותו לתורה כדעת הר"ר יחיאל שאין עליו דין שביעי לגמרי ואין חולק עליו בזה. ויש ג"כ להביא ראיה ממ"ש בס"ה בשם הרמב"ן דבכל אותו שבת אסור בדבר שבצנעא והיינו משום שיש עליו עדיין חיוב אבילות במו"ש. משמע הא לא"ה אינו אסור כל השבת אלא מקצתו ככולו וכן הוא עיקר בלי ספק עכ"ל. וגם הש"ך חולק על הב"ח בזה וכתב דהכי משמע לישנא דש"ס ופוסקים דלא לישתמיט חד לפלוגי בהכי.