שולחן ערוך יורה דעה שכג א
שולחן ערוך יורה דעה · שכג · א
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
חלת חוצה לארץ שמותרת לכהן טהור מקרי רשאי לאכלה עם זר על שלחן אחד לפי שאינה מדמעת (פירוש ענין דמוע הוא תרומה שנפלה בחולין) ואפילו נתערבה שוה בשוה:
- הגה: ויש חולקין וסבירא להו שאוסרת תערובתה עד מאה ואחד אם הוא במינה ושלא במינה עד ס' (טור בשם ר"י וספר התרומה ורא"ש ורוקח סי' שנ"ט ומהרי"ו סמ"ח ור' שמשון) ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין ק"א לבטלה אם לא אכל העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו כנדר דנשאלין על ההקדשות ויחזור ויטול חלה אחרת (תשובת מיימוני סוף הלכות זרעים וב"ה בשם א"ח):
ומותר לבטלה ברוב ואוכלה בימי טומאתו ויכולין ליתנה לכהן עם הארץ ואין בה משום כהן המסייע במתנותיו שהוא אסור ואם רצה לאכול תחילה ואחר כך יפריש החלה בח"ל מותר מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם:
- הגה: וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש (ב"י בשם הרא"ש וסמ"ג ובהר"ן דביצה) ודוקא לעיסה שנתחייב עם חלה זו יכול לפטור שלא מן המוקף אבל עיסה שנילושה בפני עצמה אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף (ב"י בשם סמ"ק וכל בו):
אבל חלת ארץ ישראל לא יאכל עד שיפריש ואינה ניטלת אלא מן המוקף (פי' ממה שהוא קרוב וסמוך) כתרומה ואינה ניטלת מן הטהור על הטמא לכתחלה וכל שבתרומה לא יתרום ואם תרם אינה תרומה כך בחלה וכל שבתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה וכל שאינו אוכל תרומה אינו אוכל חלה וכל האוכל תרומה אוכל חלה:
מפרשים
(א) חלת חוצה לארץ כו'. דוקא חלת ח"ל שעיקרה אינו אלא מדרבנן אבל חלת א"י אפי' בזמן הזה אע"פ שאינה אלא מדרבנן כיון דעיקרא מדאורייתא אינו בכלל זה וכמו שנתבאר בסימן הקודם ודוקא בחלת ח"ל הקילו בכך אבל בשאר איסורים דדבריהם לעולם צריך ס' וכן אסור לבטלן לכתחלה כדלעיל סוף סימן צ"ט ועיין בב"י ס"ס זה שהביא דברי הרשב"א שיש לחלק בכך:
(ב) לפי שאינה מדמעת כו'. ובש"ס פרק כ"ה דף ק"ד ע"ב אמרינן דלא גזרינן העלאה אטו אכילה כיון דחלת ח"ל אינו אלא מדרבנן ותרווייהו צריכי דטעמא דאינה מדמעת איצטריך אמאי דלא חיישינן שמא תתערב החלה במאכל וטעמא דאינו אלא מדרבנן איצטריך כדי שלא נגזור העלאה אטו אכילה ובזה נדחה מה שכתב הב"י דממה שכתב הרא"ש לא גזרינן העלאה אטו אכילה מוכח דס"ל כר"י דליתא דהא הך דלא גזרינן העלאה אטו אכילה ש"ס ערוך הוא אלא ודאי כדפירשתי. (שוב מצאתי און לי בדברי רבינו שמשון ובמעדני מלך דף קכ"ה ע"ב) מ"מ נראה דדוקא בחלה כיון דלחם הוא שכיח ביה תערובת להכי אי לאו דאינה מדמעת הוה גזרינן אבל בשאר איסורין לא חיישינן דלמא יתערבו וכמו שנתבאר לעיל סימן פ"ח ס"ק ב' דמותר לאכול על שולחן א' בשר כשר עם עובד כוכבים שאוכל בשר נבלה וכן שאר איסורים ובהכי ניחא האי דלא שרי נמי משום תערובות גופיה מטעמא דאינו אלא מדרבנן ונימא כי היכא דלא גזרינן העלאה אטו אכילה מטעמא דאינו אלא מדרבנן ה"נ לא נגזר משום תערובות משום דאינו אלא מדרבנן אלא ודאי דבפת שכיח תערובות ואיכא למיגזר טפי ודוק מיהו בלאו הכי ניחא דאין לדמות הגזרות זו לזו וכמו שכתבו התוספות שם בד"ה ומנא תימרא כו' ע"ש:
(ג) ויש חולקין כו'. ובספר מ"מ סוף דף קכ"ה השיג על הטור וב"י והרב ואמר שדעת הרא"ש אדרבה כהרמב"ם דבטלה ברוב אפי' לזרים מדכ' במסקנתו וז"ל ול"נ דחלה ב' דמתני' עלה קאמר בירושלמי דנותנה לכהן ע"ה דהקילו בה שאינה אלא להכירא בעלמא וגם הקילו בה להתירה לישראל על ידי ביטול ברוב ולא קשה הא דקאמר תרומת עובד כוכבים בח"ל אינה מדמעת הא דישראל מדמעת עכ"ל ומתוך כך כתב בסוף דבריו ולכך הסומך להתיר ברובא לא הפסיד עכ"ד ולא עמדתי על סוף דבריו דאדרבה מכאן מוכח שמסקנת הרא"ש כר"י דהרי כתב דאחלה ב' דמתני' עלה קאי כו' וכך הם המשך דבריו שמתחלה כתבו הביא דברי הרמב"ם ור"י ואח"כ דברי הרמב"ן דמתרץ הך דש"ס דידן דמדמעת היינו במחצה על מחצה ולא הכריע עדיין דבר ואח"כ הביא דברי הרא"ש דחולק על הירושלמי דסבירא ליה דנותנה לכהן ע"ה ואח"כ כתב הכרעתו אכל הנ"ל וכך הם הצעת דבריו ולי נראה דאחלה ב' דמתני' שהיו נותנים ב' חלות א' לאור והיא עיקר החלה שמדרבנן והיתה נשרפת ולא התיר לאכלה בטומאה עצמה והחלה הב' היתה נאכלת לכהן ולא היתה אלא להכירא בעלמא כדכ' הרא"ש לעיל מינה בהדיא דהחלה הב' של ח"ל לא היתה אלא להכירא בעלמא עלה קאמר בירושלמי דנותנה לכהן ע"ה כיון שאינה אלא להכירא בעלמא ובאותה חלה הקילו בה להתירה לישראל ע"י ביטול ברוב והך דבכורות מיירי אפי' לישראל והשתא לא צריך לתירוץ הרמב"ן אלא הא דישראל מדמעת מיירי בחלה א' דח"ל כך הם המשך דברי הרא"ש וכן משמע בתוס' ר"פ כל הבשר ובאגודה דבחלה ב' דח"ל הקילו דאינה מדמעת ולא בחלה א' ועיין שם וא"כ לדידן שאין מפרישין אלא חלה אחת א"כ יש לה דין חלה א' כדמוכח בהרא"ש שם טובי זימני וכל זה ברור וא"כ ודאי צדקו דברי הרב שפסק דהאידנא החלה אינה בטלה לזרים אלא בק"א כיון דהאידנא אין מפרישין אלא חלה אחת וכמו שנתבאר בסימן הקודם וגם דברי הטור נכונים במה שכתבתי דמסקנת הרא"ש כר"י דבלאו הכי א"א ליישב דבריו דמ"ש הב"י משום שכ' הרא"ש ולא גזרינן העלאה ודאי ליתא וכמ"ש לעיל ס"ק ב' ומ"ש מהרש"ל פרק כל הבשר סי' ג' שהביא דעת ר"י באחרונה הוא תמוה דהא הביא אח"כ דברי הרמב"ן וסותר דברי ר"י אלא ודאי כדפרי' אלא דק"ק דה"ל לפרושי דבחלה ב' בטל ברוב ונראה משום שכתב הרא"ש דהאידנא אין מפרישין אלא חלה א' וגם הטור כתב לעיל כגון שיש כהן גדול שטבל לקריו שאין מפרישין אלא חלה א' כו' לכך סתם הדברים אלא דאי קשיא איפכא קשיא על הטור מ"ש כל חלה שהיא מדרבנן נותנין אפי' לכהן עם הארץ משמע אפי' במקום שאין מפרישין אלא אחת כגון דאיכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו וכן משמע מדברי ב"י ושאר אחרונים שכן הוא דעת הטור והא ליתא כדכתב הרא"ש דדוקא חלה ב' דח"ל ניתנת לכהן כיון דאינה אלא להכירא בעלמא וא"כ היכא דאין מפרישין אלא חלה אחת אינה ניתנת לכהן עם הארץ וצ"ל דהטור בזה הוא נגד סברת הרא"ש וסבירא ליה דחלת חוץ לארץ בכל ענין ניתנה לכהן עם הארץ ואפ"ה לזרים אסורה עד ק"א וכן דעת הרוקח סימן שנ"ט דלכהן ע"ה ניתנה בכל ענין ואסורה לזרים עד ק"א ע"ש מיהו לענין הלכה צ"ע בזה כיון דנתבאר דדעת הרא"ש דאינה ניתנה לכהן עם הארץ וכן דעת התוס' פכ"ה דף ק"ד ע"ב (דאין נותנין לכהן עם הארץ אלא בדליכא כהן חבר אי נמי דאיכא כהן חבר והוא עשיר וכהן ע"ה הוא עני דנותנין לעני) וכן דעת רבינו שמשון וכן דעת הר"ע מברטנורה פ"ד דחלה וכן פסק מהרש"ל פרק כ"ה סי' ג':
(ד) דאוסרת תערובתה כו'. וכתב סה"ת וצריך ליזהר בה שלא יאכלם כהן בקערה במרק רותח שלא יאסור הזר מלאכול באותה קערה ומביאו הטור וכתב הב"ח ולפי זה צריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל ואין בקדרה כדי לבטל החלה התבשיל ימכר או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי צריך הכשר ואם כלי חרס הוא ישבר עכ"ל. ואגב שיטפא כתב כן דודאי הכלי חרס נכשר ג"כ בהגעלה שלש פעמים בחלת ח"ל כדאיתא בירושל' ובעל העיטור ורשב"א וטור לעיל סימן קכ"א כיון שאין לו עיקר מדאורייתא וכ"כ המחבר לעיל ס"ס קי"ד לענין בישולי עובדי כוכבים וה"ה לענין חלה דחד דינא אית צהו כדאיתא ברשב"א וכל שכן הכא דאיכא רוב חולין:
(ה) ואם חזרה ונתערבה כו'. להכי נקיט לישנא דאם חזרה ונתערבה לאפוקי אם לא הפריש חלה כלל דאז אפי' אם אין ק"א בעיסה מותר בכל ענין וכדלקמן דאוכל והולך ואח"כ מפריש כדכתב בד"מ וז"ל כתב מהרי"ו בתשובה סימן מ"ח על עיסה שנתבשלה ולא ניטל ממנה החלה דיש ליטול עדיין ויטול מעט שיהא בשאר העיסה ק"א נגד החלה ולא יהא נאסר העיסה מן החלה עכ"ל וצ"ע דהא אמרינן חלת ח"ל אוכל ואח"כ מפריש ולא מחלקינן בין היה ק"א בפת נגד החלה או לא ונראה דהואיל וחלת ח"ל אינו אלא מדרבנן לא מחמרינן שתאסר למפרע אלא דוקא מכאן ולהבא אם נתערבה לאחר שהופרשה החלה ולכן נ"ל דאף לדברי המחמירין שאינה בטלה אלא בק"א היינו אם נתערבה לאחר שהופרשה הואיל והיה עליה שם חלה מעיקרא אבל בכה"ג שלא היה עליה שם חלה מעולם אין להחמיר וכ"ש דהרמב"ם סובר דאפילו לערב לכתחלה שוה בשוה שרי בכה"ג כן נ"ל. ועוד נ"ל דאפי' לדברי מהרי"ו דפשוט הוא דאם היה במים שנתבשל בהן העיסה ס' דשרי מטעם סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וא"כ יכול ליקח מעט עד שיהא במים ס' כנגדו ושרי עכ"ל ד"מ וכ"פ הב"ח לק' ס"ס שכ"ד:
(ו) אם לא אכל העיסה כו. ז"ל ד"מ ונ"ל דוקא בכה"ג שעדיין העיסה קיים ויכול ליטול חלה אחרת אבל אם כבר נאכל העיסה א"א לשאול עליה דא"כ כבר אכל למפרע טבל עכ"ל ואע"ג דהשתא נמי כשלא ישאל עליה אכל למפרע חלה שאסורה לזרים מ"מ כיון דלהרבה פוסקים בטלה ברוב שרי אבל טבל אסור לכ"ע:
(ז) ויתיר לו כנדר כו'. והא דלא אסר אפילו ביש ק"א אלא ע"י היתר משום דהוי דבר שיל"מ כדלעיל סי' ק"ב ס"ד בהג"ה דהכא בנדרי הקדש כיון דאינה מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק כדלעיל סי' ר"ג ס"ג לא הוי דשיל"מ והכי אמרינן בש"ס בנדרים דף (ס"ד) [נ"ט] ע"א וכ"כ הר"ן שם וריש ד' (ס"ג) [נ"ח]:
(ח) דנשאלין על ההקדשות. כדלעיל סי' רנ"ח וכן על תרומות ומעשרות כדלקמן סי' של"א סמ"ח ואם כן לא עדיף הפרשתו זו שאמר תהא חלה מנדר ויתיר לו מ"ש תהא חלה ויחזור ויטול אחרת:
(ט) ומותר לבטלה ברוב ואוכלה כו'. בזה גם החולקים מודים דדוקא לענין לאכלה זר הוא דצריך ק"א אבל לאכלה כהן בימי טומאתו מודה דסגי ברוב כדאיתא באשר"י וטור ופוסקים בהדיא ע"ש:
(י) לבטלה ברוב. משמע דרוב מיהא בעינן ואע"ג דלעיל אפילו שוה בשוה סגי (והב"ח סעיף ד' לדעת הטור תירץ דשאני לאכלה לזרים ולא נהירא דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא דהא לאכלה לזרים חמיר טפי כדאיתא בכל הפוסקים גם בטור משמע להדיא הכי) היינו בדיעבד אבל לערבה לכתחלה צריך רוב כן תירץ ב"י לדעת רמב"ם אבל באמת אינו מוכרח דדוקא בתרומה כ' הרמב"ם דמבטלה ברוב וי"ל דמחלק בין תרומה לחלה דבחלת ח"ל סגי שוה בשוה ולא בתרומת ח"ל וכן מוכרח בטור דכ' לדעת הרמב"ם דחלה יכול לערבה אפילו לכתחלה שוה בשוה אלמא דלא ס"ל כמ"ש ב"י וצ"ל דסבירא ליה כדפי' ולפי זה נראה דלאכלה לזרים אין לערבה לכתחלה לבטלה אפי' ברוב וכן למאן דאוסר אפילו דיעבד עד ק"א אין לערבה) לכתחלה אפילו בק"א ואפילו לאכלה בטומאתו ודעת הרמב"ן ושאר פוסקים דאין לבטל לכתחלה משום דאין מבטלים איסור לכתחלה ונהי דהמחבר פסק בזה להקל מ"מ לאכלה לזרים כיון דלא נתבאר זה בדברי המחבר כן להקל אין לבטלו לכתחלה וכן דעת ר' שמשון והרשב"א וכן נראה דעת הב"ח סעיף ד' מיהו אם עשה כן במזיד נראה דאע"ג דנתבאר לעיל סימן צ"ט ס"ק י"ח דקנסינן ליה הכא שרי כיון דבלאו הכי יש פוסקים מתירים לערב אפילו לכתחלה:
(יא) ואין בה משום כהן כו'. כלומר דאע"ג דבעלמא קי"ל דאסור לכהן לסייע על הגרנות בחלת ח"ל הקילו בזה וב"י דקדק מדברי רש"י וטור דאע"ג דהבעל הבית יכול ליתנו לכהן המסייעו מ"מ אסור לכהן לסייע כדי שיתנו לו תרומת ח"ל:
(יב) ודוקא כו'. אין מפרישין חלה מעיסה אחרת שלא מן המוקף אלא צריך להקיפן יחד:
דאוסרת תערובתה עד ק"א. לכאורה נראה דהיינו אם היא בעין אלא שאינה ניכרת אבל אם הסירו החלה מן התבשיל שנפלה לתוכה אע"פ שהתבשיל ממין החלה אין צריכין ק' וא' ובטלה בס' כשאר איסור. אבל בתוס' פ' ג"ה דף צ"ט דיבור המתחיל אין בהם כו' מבואר דלפירש"י במין במינו אפי' הסיר האיסור בעינן ק' וא' לבטלו ואע"פ שממה שכתבו אח"כ דיש לומר בדרך אחר אין דין זה מוכרח מ"מ כיון דלרש"י מוכרח כן אין לנו להקל ותו דרבינו שמשון במס' ערלה דף פ"א כתב ג"כ כרש"י וכתוב בד"מ בשם רשב"א דבדיעבד בטלה ברוב:
ישאל לחכם כו'. כן מביא תשו' מיי' הלכות זרעים בשם ספר המצות דע"י השאלה נעקרה קדושת החלה מעיקרא וכן איתא לקמן בש"ע סי' של"א סעיף מ"ח דנשאלין על תרומות ומעשרות אם ניחם עליהם כו' ותימא על מתני' דפ"ה דתרומות סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין ירקבו משמע דאין להם תקנה דא"כ ליתני התקנה כמו ששנה אח"כ הרבה תקנות באותה מתני' במקום שיש קצת תקנה ואלו בזה לא תנא תקנתא ש"מ שאין לה תקנה וכן מבואר ברמב"ם בזה שכתב יניחם עד שירקבו וכן בפ' הנודר מן הירק שנזכיר בסמוך שכתוב שם ברש"י ירקבו ואין להם תקנה ואמאי כו' לא אמר שישאל על התרומה שעשה ויהיה אח"כ מותר לישראל ויפריש תרומה אחרת ואין לומר דמיירי באופן שאין שייך שאלה הא ליתא דהא בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ"ט) מייתי מתני' זאת ודייק עלה הא אם נפלה למאה תעלה הא הוה דבר שיש לו מתירין כיון שאפשר בשאלה כדאמר התם לעיל מיניה לענין נדר ומשני שאני נדר דמצוה לשיולי ביה מדרבי נתן דאמר כל המקיימו כאלו בונה במה מה שאין כן בתרומה דאין מצוה לשיולי ביה משום הכי לא הוה דבר שיש לו מתירין ממילא על כל פנים שייך ביה שאלה אלא דלא הוה מצוה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי ירקב בהנחה בפחות ממאה ולא אמרינן ילך אצל חכם ויתיר לו ומאי טעמא לא הוה כי הכא בחלה ועוד תימא לי במאי דמסיק בפרק הנודר שזכרנו דבתרומה לא הוה דבר שיש לו מתירין כיון דאין מצוה לשיולי מאי שנא מכל דבר שיש לו מתירין דקי"ל בסי' ק"ב דאם המתיר בידו לעשות בלי הפסד הוה דבר שיש לו מתירין הכי נמי בתרומה הא על כל פנים בידו לילך ולהשאיל לת"ח אף על פי שאינה מצוה. ועוד תמיה גדולה דאי מהני שאלה מחמת הפסד התערובות של חלה או תרומה היכן מצינו כרת בשוחט קדשים בחוץ או מיתה בידי שמים בתרומ' דודאי מיראת העונש ישאל לחכם וקושיא כזו נביא בסמוך בשם הראב"ד ובשם התוס' בגיטין ואילולי פה קדוש דסמ"ג הייתי אומר דהא דמהני שאלה בתרומות ומעשרות היינו כשניחם מצד הנתינה עצמה שחוזר ממנה מחמת איזה טעם שיש לו אפי' בלא תערובת אבל לא מחמת התערובת כי כל פתח וחרטה צריך שיהיה עיקר הנדר נעקר כי אם יתקיים הנדר ימשך לו על פי ההכרח איזה נזק משא"כ בזה דודאי היה אפשר לו לידור ולעשות לזה תרומה או חלה ולהזהר מן התערובת דהא אינו בהכרח שאם יהיה זו החתיכה חלה שתתערב ולא שייך זה פתח וחרטה מחמת התערובת דהא עיקר השאלה היא על גוף הדבר שמתחרט בו מחמת עצמו וכן פירש הר"ן להדיא בנדרים שם דהא דיש שאלה בתרומות היינו ע"י פתח וחרטה כשאר נדרים וכן פי' רשב"ם בפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ך ע"ב) וז"ל שיש שאלה בנדרים וה"ה לכל ההקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת ואח"כ הלך אל החכם להתיר לו הקדשו ומצא לו פתח של חרטה ועקר את ההקדש מעיקרו ועבדי' כהקדש טעות אגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש מעולם ופטור מכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומות ומעשרות דאי בעי מתשיל עלייהו וחזרי לטיבולייהו כדאמרינן פרק הנודר מן הירק עכ"ל הרי למד אותנו הרב דהך דהכא אין ההיתר משום התערובת שעל ידו ישאל על מה שעשאו תחילה תרומה אלא דוקא ע"י פתח של חרטה על גוף הדבר וכההוא דשוחט קדשים בחוץ דלא יכול לעקור הקדשים כיון ששחטן בחוץ אלא מחמת גוף הדבר ובזה ודאי אמרו חכמים נשאלים על נדרים והקדשות משא"כ כשאין לו חרטה על גוף הדבר תחלה אלא שהתערובות גורם לו להתחרט זה לא מועיל כלום משום הכי בההוא דנדרים כשאומר שם דלגבי דבר הנאסר בנדר של קונם אין בטל ברוב משום דהוה דשיל"מ על ידי שאלה היינו באם ימצא פתח של חרטה על עיקר הדבר ופריך על זה הא במאה יעלה הא הוה דבר שיש לו מתירין ולא פריך אמאי ירקב בפחות ממאה ולא אמרינן ישאל עליו דהיאך נאמר לו שישאל שהרי אין לו פתח של חרטה על גוף הדבר על כן ירקב אלא עיקר הקושיא כי היכי דאמרת גבי נדר כיון שיש אפשרות באם יש לו פתח חרטה על עיקר הדבר מיקרי דבר שיש לו מתירין הכי נמי נימא גבי תרומה ולא תיבטל במאה ומשני דלגבי נדר שפיר הוה דבר שיש לו מתירין כיון דמסתמא לא יקיים הנדר בלא התערובת שהרי מצוה לאתשוליה עליה על כן הוה ודאי ואע"פ שלא נשאל הוה כנשאל ועל כן אין אנו מקילין בתערובת שלו מה שאין כן בתרומה דבלאו התערובות לא קאי לשאלה על כן מהני ליה התערובות לבטל כיון שאין לו היתר בלאו הכי לא מקרי דבר שיש לו מתירין אבל ודאי אי היה בא לנו בפתח של חרטה על עיקר הדבר ודאי מועיל לו בכל השאלות אפילו על תרומה בפני עצמה אלא שאין שייך להורות לו שיתשל על התרומה כיון שאין חרטה רק מחמת התערובות על כן אמרו במשנה ירקב וזה הענין הוא ממש בחלה דכאן דודאי לא שייך להורות לו שישאל מחמת התערובת. וראיה עוד ממ"ש ר"ת לענין כל נדרי הביאו בית יוסף בא"ח סי' תרי"ט וז"ל ועוד שאין החכם מתיר בלא חרטה עכ"ל וזה קאי לאותן נדרים שעבר עליהם כבר דלא מועיל כל נדרי ואמאי לא נאמר שמתוך שעבר עליהם זהו עצמו ההתרה אלא צריך חרטה בעיקר הנדר מצד עצמו ואפילו להרא"ש שחולק שם על ר"ת וכ' וז"ל דמה שהקשה דבעינן חרטה אנן סהדי דכל מי שעובר על נדרו הוא מתחרט מעיקרו כדי להנצל מן העונש עכ"ל אין זה דומה לכאן דהתם על ידי שרואה שעובר ויהיה לו עונש מתחרט הוא באמת על מה שנדר כלל כי הנדר גורם לו עונש ותיכף משעת הנדר רבוצה עליו יראת העונש כיון שהוא בר הכי שאין מקיים את נדרו ע"כ מתחרט על עיקר הנדר מה שאין כן בהפרשת תרומה וחלה שאין עומד להתערב בחולין רק שאירע לו כן במקרה נמצא אין כאן עקירת הנדר מעיקרו זה כתבתי לדעת הרא"ש אבל לפי האמת גם דברי הרא"ש תמוהין שדחה דברי ר"ת שהוא עמוד העולם בדיחוי זה שהוא לכאורה גלוי אפילו להמון עם ובאמת אינו כי לפי זה לא תמצא מלקות בנזיר ולא מיתה באוכל תרומה דהם ילכו לחכם להתיר להם מיראת עונש כן מוכח עוד בדברי תוס' פרק השולח (דף צ"א) דיבור המתחיל ואפקעינהו כו' דאוקימנא אחזקה דאל"כ נזיר שהיה שותה יין חייב אמאי לוקה אם אומרי' לו לא תשתה דהא התראת ספק היא שמא ישאל על נזירתו עכ"ל ואי ס"ד דמהני שאלה משום יראת העונש אמאי קרי ליה התראת ספק הא ודאי ישאל על נזירתו והיכן מצינו נזיר לוקה ובחידושי הלכות של מהרש"א הקשה כן ותירץ דודאי ביודעין בו שעבר על נזירתו במתכוין החכם לא יהיה נשאל לו כדי שלא ילקה אבל התראת ספק מיהא איתא דשמא זה הנזיר יבוא לחכם שלא ידע נזירתו וישאל לו עכ"ל ודבריו חלו שלא בדקדוק דאם הדין נותן להיזקק לו לנזיר זה שעבר למה באמת לא יתיר לו החכם כיון שיש לו היתר ואם אין היתר לעובר במזיד א"כ מה שלא יגלה לחכם שעבר במזיד ויתיר לו אין ההיתר היתר כלל והיאך תאמר על זה התראת ספק דהא אי אפשר לו להפטר מן החיוב אף אחר השאלה כיון שהיתה בטעות וזה דומה למה שאמרו בפרק השולח צריך לפרט את הנדר משום מילתא דאיסורא וכל שלא מפרט הנדר אין ההיתר היתר כלל ה"נ ממש בזה ואפילו ק"ו יש כאן דהך מלתא דצריך לפרט הנדר הוא מדרבנן וכאן בעובר במתכוין לא הוה היתר מן התורה אלא דבר ברור הוא דמחמת יראת העונש אין לו היתר כלל לשאול על נזירתו אלא דוקא אם יהיה לו באמת פתח וחרטה מצד עצמו של הנדר ועל זה אמרו התוס' שפיר דהוי ליה התראת ספק דשמא ימצא פתח וחרטה דכל שאומר מצד עצמו שהוא מתחרט מעיקר הנדר אף אם לא היה עובר עליו ונותן טעם לחזרה שלו ודאי אינו לוקה וכמו שמצינו בשחוטי חוץ שזכרנו וזה ברור ודברי הסמ"ג דכאן צריכין עיון גדול ליישב ואף שאיני כדאי לחלוק עליו מכל מקום חלקי אמרה נפשי שאין לסמוך על פסק זה ולהקל בשביל זה ובאולי גם הסמ"ג עצמו לא נתכוין אלא באם יש לו חרטה על עיקר החלה והועתק משמו בדרך זה:
כתב מו"ח ז"ל צריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל רותח ואין בקדירה לבטל החלה בתבשיל ימכר או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי אם הוא כלי חרס צריך שבירה שא"א בהגעלה ע"כ וכבר נתבאר דאין אנו נותנין לכהן עכשיו ומה שהחמיר בזה לא ידעתי למה לא נסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב וכמו שזכרתי לעיל בשם דרכי משה:
(א) מדמעת: כתב הש"ך ונראה דדוקא בחלה כיון דלחם הוא שכיח ביה תערובות להכי אי לאו דאינה מדמעת הוה גזרינן אבל בשאר איסורים לא חיישינן שמא יתערבו וכמ"ש בסימן פ"ח ע"ש.
(ב) דאוסרת: וכתב סה"ת וצריך ליזהר בה שלא יאכלנה כהן בקערה במרק רותח שלא יאסר הזר מלאכול באותה קערה וכתב הב"ח ולפ"ז צריך ליזהר כשנפלה חלה בתבשיל ואין בקדרה כדי לבטל החלה ימכור התבשיל או ינתן לכהן בדאיכא רוב חולין והכלי צריך הכשר ואם כלי חרס הוא ישבר עכ"ל וכתב עליו הש"ך דאגב שיטפא כתב כן דודאי כלי חרס נכשר ג"כ בהגעלה ג"פ בחלת ח"ל כדלעיל סי' קכ"א כיון שאין לה עיקר בדאורייתא וכ"ש הכא דאיכא רוב חולין ובט"ז חולק על גוף הדין של הב"ח וכתב שכבר נתבאר דאין אנו נותנין חלה עכשיו לכהן ומה שהחמירו בזה לא ידעתי למה לא נסמוך להקל במילתא דרבנן לבטל ברוב עכ"ל.
(ג) ויתיר: כ' הש"ך והא דלא אסור אפי' ביש ק"א משום דהוה דשיל"מ על ידי היתר החכם דהכא בנדרי הקדש כיון דאין מצוה לישאל עליהן אלא מדוחק לא הוי דשיל"מ והכי אמרינן בש"ס נדרים ואם נתבשלה עיסה שלא ניטלה חלה יש ליטול עדיין וא"צ לשייר כ"כ שלא יהא בחלה יותר משיעור ק"א נגד העיסה דלא מחמירין בחלת ח"ל שהיא מדרבנן רק אם נתערבה אחר שהופרשה אבל בכה"ג שלא היה עליה שם חלה מעולם אין להחמיר ולהכי נקט הרמ"א לישנא דאם חזרה ונתערבה דר"ל לאחר ההפרשה לאפוקי אם עדיין לא הפריש עכ"ל (ועוד נ"ל דאם היו במים שנתבשל בהן העיסה ס' דשרי מטעם דסלק את מינו כמי שאינו ושא"מ רבה עליו ומבטלו וא"כ יוכל ליקח מעט עד שיהיה במים ס' נגדן ושרי. ד"מ ב"ח ש"ך).
(ד) טומאתו: בזה גם החולקים מודים דדוקא לענין זר האוכלה הוא דצריך ק"א אבל לכהן בימי טומאתו מודו דסגי ברוב ונראה דלאכלה לזרים אין לערבה לכתחלה לבטלה ברוב וכן למאן דאוסר אפי' דיעבד עד ק"א אין לערבה לכתחלה לבטלה בק"א מיהו אם עשה כן במזיד אע"ג דקי"ל לעיל בסימן צ"ט דקנסינן ליה הכא שרי כיון דבלאו הכי יש פוסקים מתירים לערב אפילו לכתחלה עכ"ל הש"ך.
(ה) המוקף: אלא צריך להקיפן יחד. ש"ך.