שולחן ערוך יורה דעה רמב לא
<< · שולחן ערוך יורה דעה · רמב · לא · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שלא למד ממנו כלום:
- הגה: ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה אם יש גדול ממנו בעיר אף על פי שאינו רבו (ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין). חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת אבל אם יש לו קבלה שטעה (ר' ירוחם בשם י"א) או שטעה בדבר משנה יוכל להתיר (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב') ואפילו אם טעה בשקול הדעת יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו (סברת הר"ן) ולכן אין איסור לשואל [לשאול] לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם) ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור (רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש) ואפי' אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעת (כן משמע באשיר"י פרק קמא דעבודת כוכבים) וכל זה באותה הוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו (מהרי"ק שורש קע"ב וחדושי רשב"א וע"פ):
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(מט) עד מ' שנה. משמע ארבעים שנה משנולד וכן פירש"י והר"ן אבל בתוספות דסוטה דף כ"ב ע"ב פירש משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד:
(נ) אם יש גדול ממנו. משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע לארבעים שנה והיינו כפירש"י והר"ן אבל התוס' שם פי' בשוים הא דאמר שאין להורות עד ארבעים שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם גדול העיר הוא בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ורבא גדול העיר בחכמה היה עכ"ל ובזה נ"ל ליישב מה שתמה הר"ן על הרי"ף שלא הביא הא והא רבא אורי בשוין משום דס"ל כפי' התוס' ולכך סתם דאפי' בשוים אסור ולא הוצרך לפרש דכשהוא גדול העיר יורה דפשיטא הוא דאם הוא לא יורה מי יורה וגם הרא"ש השמיטו וא"כ נראה דעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר:
(נא) גדול ממנו. או זקן ממנו בעיר כן פירש"י בסוטה מיהו נראה שהזקן צריך להיות שוה לו בחכמה וכ"כ האגודה פ' היה נוטל כי רבים חללים הפילה זה ת"ח שלא הגיע לארבעים שנה ומורה ויש זקן בעיר היודע כמותו ע"כ:
(נב) חכם שאסר כו' אין חבירו כו'. היינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבית המדרש יכול להתיר כדכתבו הפוסקים שאביא לקמן ס"קנ"ה:
(נג) אין חבירו כו'. אפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הר"ן בפ"ק דעבודת כוכבים בשם הראב"ד וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט וכתוב בספר מ"מ פ' א"ט דף קנ"א ע"ב שכן נראה דעת הרב אבל מדברי מהרי"ק שורש קע"א נראה שסובר בפשיטות דדוקא חבירו אמרו אבל כל שהוא אינו חבירו שהוא גדול ממנו רשאי להתיר מה שאסר הראשון עכ"ל וכן דעת הר"ן שם וכ"כ ר' ירוחם נתיב ב' ח"ה דכל זה מיירי בששניהם שוים דאם הא' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא ע"כ:
(נד) להתיר כו'. ואפי' התיר אינו מותר כ"כ הר"ן שם בשם הראב"ד וכ"כ הריב"ש סימן שע"ט:
(נה) אבל אם יש לו קבלה כו'. היינו על פי מ"ש בד"מ בשם ר' ירוחם בשם י"מ ובשם רש"י אבל לא שם לבו לעיין בתוס' פ' אלו טריפות דף מ"ד ע"ב ובהג"א ממהרי"ח שם שחולקין ע"ז וס"ל דאפילו יש לו קבלה אינו יכול להתיר וכ"פ מהרש"ל שם סי"ח וכתב שכן המסקנא בפסקי תוס' ובפסקי מהר"מ וכן נראה עיקר בש"ס שם ובסוף פרק כל היד וכן דעת הר"ן פרק א"ט וכ"כ בחידושי הרשב"א שם בשם דעת רבותינו בעלי התוס' ועוד אפילו ר' ירוחם שכתב שי"מ להתיר היינו משום שנמשך על פי דברי התוס' פרק א"ט שם שכתבו כן בשם רש"י דס"פ כל היד וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשם רש"י ולפע"ד משמע ברש"י ס"פ כל היד איפכא שהרי פי' אגמריה סמיך דפשיטא ליה דטהור והא דהוי מטמא מעיקרא מפום כבודו דרבה בב"ח אבל אי הוי מספקא ליה לא הוי סמיך עליה עכ"ל אלמא דלא סמיך אגמריה להתיר נגד כבודו של רבה בב"ח אלא משום דסמיך עלה דרבה בב"ח נמי כל יומא ויומא מטהר כו' ונ"ל שגירסא אחרת היה להם ברש"י ומ"מ כיון שלפי גרסתנו דעת רש"י ג"כ הכי אין לזוז מזה ועוד דכן נראה ג"כ דעת התוס' פ"ק דעבודת כוכבים והסמ"ג עשין קי"א שכתבו דהא דאמרי' בפ' אין מעמידין נפקי שיפורי דרב ואסר ושיפורי דרב הונא ושרי וכן הך עובדא דפ' אלו טריפות (דף מ"ט) במחט שנמצא בסמפון הכבד דרב הונא טריף ורב אדא מכשיר מיירי כגון שהיו יחד בב"ה ונחלקו שם ולא נתפשט לא דברי זה ולא דברי זה ע"כ והיינו כמסקנת התוס' פרק אלו טריפות ולא כמו שכתבו שם בתחלה לדעת רש"י דהך עובדא מיירי דאגמריה סמיך וגם הרא"ש אע"פ שכתב בפ' א"ט כמ"ש התוס' לדעת רש"י מ"מ נראה מדבריו דלא ברירא ליה הכי להלכה אלא נמשך אחר דברי התוס' שם שהרי בפ"ק דעבודת כוכבים כתב דלא מתוקם הא דנפקי שיפורא כו' אלא כגון שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש ואי איתא הא מיתוקם דאגמרייהו סמכי וגם מדברי ר' ירוחם גופיה סוף נתיב ב' נראה שכן עיקר:
(נו) קבלה שטעה כו'. כלומר שיש לו קבלה שאין הדין כן וא"כ זה טעה:
(נז) בדבר משנה. עיין בח"מ ר"ס כ"ה מהו טעה בדבר משנה:
(נח) ואפי' אם טעה בשקול הדעת. נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי או אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמו שנתבאר בח"מ סי' כ"ה וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים חכם שאסר אין חבירו יכול להתיר אלא א"כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בשיקול הדעת וסוגיין דעלמא כאידך כו' אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר וכדמשמע מתוס' הנ"ל וכן משמע באשר"י שם בשם ר"י וברבינו ירוחם סוף נתיב ב' שכתבו אם יראה לשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חולק עליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיח מתוך המשנה או מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא עכ"ל אלמא דכל שאינו יכול להחזירו מתוך משנה או אמורא אע"פ שחוזר ומודה לשקול הדעת שלו אינו יכול להתיר כיון דשוי' חתיכה דאיסורא (וכ"כ במעדני מלך פ' א"ט דף קנ"א ע"ג לדעת הרא"ש) ודוקא כשמברר שהוראתו היתה טעות בדבר משנה או שיקול הדעת בטעות כה"ג ליכא למימר שויא חתיכה דאיסורא דהא בטעות היה ועוד דאי מיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו ל"ל לטעמא דאינו מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא תיפוק ליה דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסור ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו ואין בידי להחזירך ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו מתוך דבר משנה או אמורא אלא ר"ל אע"פ שאני מחזירך כיון שאין בידי להחזירך מתוך משנה או אמורא איני יכול להתיר וכדפי' ונ"ל שזהו גם כן דעת הראב"ד והרשב"א שהביא הר"ן רפ"ק דעבודת כוכבים שכתבו והני מילי בדבר שאין בו מחלוקת אלא בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כו' אבל בשיקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא עכ"ל ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעת דבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר דשויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעת גופיה היינו משום דסתמא דמלתא בשקול הדעת יכול להיות שאי אפשר להתברר אבל בטעה בדבר משנה יוכל להתברר טעותו במשנה וכן כתב מהר"מ מטיקאטין בגליון האלפסי על אבל בשיקול הדעת ודאי לא כו' פירוש בשיקול הדעת שאין יכולים לעמוד עליו שלא נפלה עליו הסכמה לכאן או לכאן אבל שיקול הדעת וסוגיא דעלמא כהאי הוי כדבר משנה הכי איתא בתוס' עכ"ל ואע"פ שזה דוחק קצת בלשונם מ"מ עדיף טפי להשוות דבריהם עם דברי התוס' והרא"ש וגם ניחא בהכי מ"ש דשויה חתיכה דאיסורא ועוד דבהא נמי ניחא דל"ק עלייהו מה שהקשה הר"ן שם עליהם מפרק אחד דיני ממונות (דף ל"ג) דמשמע התם דבטעה בשיקול הדעת מחזירים הוראתו בהסכמתו ומסיק שם הר"ן כן להלכה אלא שכתב אבל למעשה אין בידי כח לחלוק על אבות העולם ז"ל ולפמ"ש גם אבות העולם סוברים כן ול"ק מ"מ לוקמא ש"ס התם בפ' אד"מ הא דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין מחזירין הוראתו בשיקול הדעת דליכא טעות דא"כ אמאי ישלם מביתו כיון דאי אפשר להתברר שטעה וכל זה הוא דלא כנראה מהעט"ז דאפי' בשיקול הדעת דליכא טעות יכול להחזירו דליתא אלא כדפירשתי:
(נט) ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו כו'. ד"מ מהרא"ש שכתב שם כן בשם הירושלמי אבל לא שת לבו דהתוס' שם והסמ"ג עשין קי"א והגמ"יי ספ"א מהל' ממרים חולקים דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול אבל יכול לאסור מה שהתיר אף שכבר חלה הוראתו ופירשו כן הירושלמי וכ"כ מהרש"ל פא"ט סימן י"ח בשם מהר"מ ופסק שם וכן נראה מהראב"ד והרשב"א והר"ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו וכן בריב"ש סימן שע"ט:
(ס) אבל במעשה אחר כו'. ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל שם לדעת המרדכי:
ט"ז - טורי זהב
ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני. כן צריך להיות:
ואפילו אם התיר הראשון וכבר כו'. אפילו להחמיר לא יורה השני והיינו דוקא כשכבר חלה הוראת הראשון לקולא קודם שנחלק השני עליו אבל אם לא חלה עדיין יכול לחלוק להחמיר ולשון רמ"א אינו מכוון שהיה לו לכתוב אם חלה ולא וכבר חלה והך חלה נראה לי דהיינו שנעשה איזה מעשה להקל כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אבל משום קבלת ההוראה ממנו לחוד לא מהני ולא יהא השני רשאי לחלוק להחמיר משקול הדעת. ופירוש שקול הדעת עיין בח"ה סימן כ"ה:
באר היטב
(לב) ארבעים שנה: משמע מ' שנה משנולד וכ"פ רש"י והר"ן אבל התוספות (פ"ק דסוטה דף כ"ב ע"ב) פ' משנה שהתחיל ללמוד עד מ' שנה ולא משנה שנולד עכ"ל הש"ך.
(לג) שאינו: כ' הש"ך משמע אבל אם שניהם שוים מותר אע"פ שלא הגיע למ' שנה אבל התוס' פי' הא דאמר שאין להורות עד מ' שנה היינו בששוה לגדול העיר בחכמה וגדול העיר הגיע להוראה הלכך כיון שיש חכם כמותו שהגיע להוראה בשנים והוא לא הגיע לשנות הוראה אין להורות בפניו אבל אם הוא גדול העיר בחכמה אע"פ שלא הגיע לשני הוראה מורה ונראה שדעת הרי"ף והרא"ש כדעת התוס' ויש להחמיר עכ"ל.
(לד) הדעת: ואפי' התיר אינו מותר ואפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הראב"ד והריב"ש והיינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבה"מ יכול להתיר מיהו יש פוסקים דס"ל דאם א' גדול מחבירו בחכמה יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא עכ"ל הש"ך.
(לה) להתיר: והש"ך חולק ע"ז ומביא כמה ראיות מש"ס ופוסקים דמוכח אף שיש לו קבלה שאין הדין כן אפ"ה אינו יכול להתיר ע"ש באריכות.
(לו) בשקול: כתב הש"ך נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי חנאי או תרי אמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמ"ש בחושן משפט סי' כ"ה אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשקול הדעת אע"פ שהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר.
(לז) לאסור: והש"ך חולק ע"ז דהא כתבו הפוסקים הטעם לעיל דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו אף שכבר חלה הוראתו ובט"ז מחלק בענין זה דאם כבר נעשה איזה מעשה מחמת הוראת הראשון כגון שאכלו קצת ממנו או נתערב בין דבר היתר אז אין השני יכול לאסור משא"כ בקבלו ההוראה לחוד יכול השני לחלוק ולהחמיר (ובנה"כ כתב עליו דלא דק דבהדיא אית' בהרא"ש שממנו מקור דין זה דחלה הוראתו היינו שנתפשטה הוראה זו לאפוקי כששניהם בבית המדרש).
(לח) אחר: ואם החכם הראשון אוסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיר אפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל.