שולחן ערוך יורה דעה מד ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · מד · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
לקתה הכוליא והוא שיעשה בשרה כבשר המת שהבאיש אחר ימים שאם תאחוז במקצתו יתמסמס ויפול והגיע חולי זה עד הלובן שבתוך הכוליא הרי זה טריפה. (מכת חרב דינו כלקתה הכוליא) (הגהות אשיר"י ומרדכי ועיין ס"ק ו').
וכן אם נמצאת בכוליא ליחה אף על פי שאינה סרוחה או שנמצא בה מים עכורים או סרוחים הרי זה טריפה והוא שיגיעו עד הלובן אבל אם נמצאו בה מים זכים כשרה אפילו הגיעו ללובן שבה (ואפילו נמצאו המים זכים בשלפוחית קטנה בכוליא כשר) (מרדכי פא״ט והג״א וכל בו ואו״ה כלל צ״ג). ואם נמצא בה דם דינה כמים ואם נמצאת מליאה מים שמראיהם רע אבל לא היו עבים ועכורים אלא מראיהם כרכומי כמראה הדבש כשרה ויש מי שאוסר. (והכי נהוג):
מפרשים
(ה) עד הלובן. מוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן וכ"כ ב"י וד"מ בשם א"ח להדיא וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ז וא"כ צ"ל דמ"ש הטור והמחבר עד הלובן הוא לאו דוקא וכ"פ הב"ח דלאו דוקא הוא וכן מקצת נוסחי הטור ובפרישה ובב"י הועתק על הלובן ודלא כמשמע בעט"ז דעד הלובן לחודיה טרפה:
(ו) הלובן. שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעית הכוליא והוא במקום החריץ. רש"י:
(ז) מכת חרב. פי' הב"ח דהיינו דוקא שנבקעה לשנים ולא נהירא כמ"ש בספרי וכן מבואר להדיא בדברי מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דמכת חרב היינו אפי' לא נבקעה לשנים וכן משמע מדברי או"ה שהבאתי בס"ק ח' מיהו בדברי מהרש"ל שם מבואר דמכת חרב היינו נחתך ואם כן הט"ו ושאר פוסקים דכתבו בסעיף א' דנחתך כשר לא סבירא להו הכי אכן האו"ה אחר שכתב דבמכת חרב או נבקעה לשנים טרפה כתב אבל אם רק נחתך בהן ולא נחלקו לשנים ואפילו אם הגיע החיתוך למקום החריץ כשרה עד כאן לשונו אלמא דנחתך לאו היינו מכת חרב וזהו דעת הר"ב בהג"ה ונראה דמכת חרב היינו בכח כדרך שמכין בחרב והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר וכן נראה לי להשוות דברי הפוסקים להדדי ובל"ח דף קס"ח ע"ב הניח דברי הר"ב בצ"ע:
(ח) עד הלובן. כבר כתבתי בס"ק ה' דהיינו על הלובן ובמים זכים אפי' על הלובן כשר וכמ"ש אפילו הגיעו ללובן דלא כהעט"ז שכ' דבמים עכורים או סרוחים טרפה כשמגיעים עד הלובן אע"פ שהלובן שלם ובמים זכים כשר עד הלובן דוקא ובלבד שהלובן הוא שלם עכ"ל דליתא אלא עיקר הטרפות תלוי בלובן ולכן כתב המחבר בסעיף ג' (וכן העט"ז גופיה) דאם לא היתה הלקותא אלא בלובן לחוד טרפה וכל זה פשוט. מיהו היינו דוקא לדעת הטור והמחבר והרשב"א וסייעתם אבל באו"ה כלל נ"ג דין ד' כתב וז"ל וכתב ר"ש בן חפני הכהן בשערים שלו לקתה הבהמה אפי' רק בכוליא א' במים עכורים או סרוחים או נעשה בשרה כבשר המת שהבאיש לאחר ימים ואם תאחוז במקצת יתמסמס ויפול טרפה ואפי' לא הגיע למקום חריץ דהיינו עד מקום הלובן עכ"ל וכן כתב גם ראבי"ה הא דצריך בכוליא שתגיע למקום חריץ היינו במכת חרב אבל על ידי מוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה ומסיק וכן אם נבקעת לשנים טרפה מדקאמר (איוב ט"ז) יפלח כליותי עכ"ל או"ה (ומשמע דלסברא זו אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טרפה) וכן הביא ב"י סברת הפוסקים אלו ע"ש הגהת אשיר"י וכן הוא במרדכי פא"ט. וכתב ומשמע דמפרשים דמאי דאמרינן בש"ס דבעינן דמטא לקותא למקום חריץ היינו בלקותא דחרב וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דבמוגלא אפי' לא הגיע עד הלובן טרפה וכן בת"ח כלל פ"ט דין א' מביא סברת האוסרים לבסוף אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ (ומ"ש הרב בהג"ה דמכת חרב דינה כלקותה היינו דמיטרפה לכ"ע בדהגיע למקום חריץ ודוק) וכ"כ המרדכי והג"א בשם רש"י ג"כ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו דלא כהב"ח דאוסר גם במכת חרב אפי' לא הגיע למקום חריץ ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסעיף זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים:
(ט) כשרה. כ"כ הב"י לדעת הגהת אשיר"י דמכשיר בדם וכ' בס' ל"ח סוף דף קס"ח ויש לתמוה על רמ"א שלא הגיה לאסור בדם כמו שהגיה לאסור במראה הדבש עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין לא בד"מ ולא בת"ח (והשיב שבספרו תורת האשם תקן זה) שבד"מ כ' על הב"י וז"ל ולא נהירא דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה שאין זו לקותא הואיל והיא כולה דם אבל בלא"ה לא (ר"ל וכמראה הדבש מים עכורים מקרי וכ"כ בד"מ ובת"ח שם להדיא ולא משום שינוי מראה מטריף דהא מכשיר בת"ח שם דין ו' מראה גע"ל שהוא כרכומי כמ"ש בר"ס ל"ח ודוק) ולכן יש לפסוק כמ"ש הרשב"א עכ"ל וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין ד' ולזה כ' כאן בהג"ה והכי נהוג:
והוא שיעשה בשרה כו'. כבר כתבתי הטעם בסעיף א' שזה מכאיב ביותר. וכתב רש"ל וז"ל לכאורה נראה דבעינן שיתחיל ההמססה גם מבחוץ דאל"כ לא עדיף מריאה ולא מצינו שיהא עדיף לקותא בכוליא מבריאה ועוד כ"ש הוא מריאה דחסרון מבפנים לא שמיה חסרון אבל אינו כן מאחר דעיקר לקותא אינו אלא במקום חריץ א"כ כשתגיע המכה בלובן הכוליא אין זה חסרון בפנים אלא בחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכוליתא לחוץ וגלוי הוא ע"כ משמע מזה דבטחול אמרינן שפיר דכשר בנלקה מבפנים וכבר כתבתי מזה ס"ס מ"ג:
מכת חרב. לכאורה תמוה הוא דהיינו נחתך ובעל דין זה הוא הג"ה אשיר"י והוא חלק בנחתך ג"כ וס"ל דטרפה דדוקא בניקב כשר וכתב רש"ל עליו ולא נהירא דמנין לנו לחלק בין ניקב לנחתך דודאי כל היכא דכשר בניקב כשר בנחתך כדעת הרא"ש ומ"מ אם נחתכה לשנים או נבקעה פסק ראבי"ה דטריפה ע"כ וא"כ היה לו לרמ"א להביא י"א שאם נחתכה טרפה וצ"ל דרמ"א מפרש האי מכת חרב היינו נבקעת לשנים דוקא וכדעת ראבי"ה שמביא בהג"ה אשיר"י:
והוא שיגיעו עד הלובן. זה דעת הרשב"א וטור ותלוי בחילוק גירסות בגמרא דרש"י גריס כשר בריאה פסול בכוליא דהיינו מוגלא ותו לא והאלפסי גורס פסול בזה ובזה לקותא ולפ"ז הוי לקותא ומוגלא תרי מילי ומ"ה פירשו דלקותא היינו נתמסמס כמו שהעתיק כאן בסעיף זה בתחלתו ואיתא תו בגמרא לקתה הכוליא טרפה והוא דמטי עד הלובן והנה לפרש"י דמוגלא היינו לקותא ממילא בעינן במוגלא עד שיגיע ללובן אבל להרי"ף דלקותא מילתא אחריתא היא וכיון דבלקותא לחוד אמרינן שצריך שיגיע עד הלובן ממילא במוגלא לא נאמר בו דבר זה וע"כ טרפה אפילו בלא הגיע ללובן וכ"פ ב"י בשם שערים דר' שמואל בן חפני וכתב רש"ל שכן משמע מדברי רמב"ם כו' וכן נראה עיקר ולא כהרשב"א וטור שכתבו אף במוגלא ומים עכורים בעינן שתגיע למקום חריץ כי מנין לנו להקל באיסורי תורה בלי ראיי' מן התלמוד עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכן ראוי להורות למעשה. וכתב עוד רש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מליאה מוגלא טרפה אלמא דמליאה בעינן ואינה טרפה עד שיגיע למקום חריץ דיש לחלק דאם לא היתה הבועה מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ ומש"ה אמר מליאה אבל היכא שהיתה הבועה בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טרפה אפי' לא הגיע לחריץ ומביא ראיה על זה מא"ז:
שיגיעו עד הלובן. פירוש וגם בלובן יש מכה זאת וכן ברישא בנתמסמס כמ"ש ב"י בשם א"ח שהסכימו חכמי העיר דכל היכא דלא מטי ללובן גופיה כשרה וכן הביא ב"י בשם א"ח דבמקום חריץ דוקא תהיה הלקותא וכבר כתבתי בשם רש"ל דבמוגלא לא בעינן למקום חריץ:
אפילו הגיעו ללובן כו'. משמע אפילו בלובן עצמו קשה ממ"ש ב"י בשם הג"ה אשיר"י שכוליא של איל נמצא בשפיר"א ולא היה לה בשר כלום אלא היתה מים צלולים רק שבמקום הלובן היתה שלימה והכשיר עכ"ל. משמע דאם הגיעו מים זכים ללובן טרפה וזה אינו דאמאי נחמיר במים זכים טפי מניקב ונחתך דהוכחנו לעיל דכשר אפילו הם בלובן עצמו וכאן במים זכים הצריכו שיהיה כל הלובן בשלימותו והלא ק"ו דמה ניקב או נחתך דפוסל בריאה ואפ"ה כשר בלובן הכוליא מים זכים שכשרים בריאה למה יאסרו בלובן אפילו במקצתו ע"כ נראה דבההוא מעשה דהג"ה אשיר"י לא הכשירו דוקא מטעם דכל הלובן בעינן שלם אלא המעשה היה כך ולאו דוקא אלא אפי' מקצתו כיון שהיו צלולים:
נמצא בה דם כו'. הב"י בשם הג"ה אשיר"י בשם בה"ג כ"כ והוכיח מדלא חשיב דם בהדי עכורים וסרוחים וכתב רש"ל ותימה נידוק לאידך גיסא לחומרא דוקא מים זכים הוא דכשר ולא דם גם לא מסתבר כלל שיהיה דם עדיף מעכורין כי מסתברא דאין לך לקותא גדולה מזה אם מליאה דם או שהיתה בועה בחוץ מלאה דם עכ"ל ובאו"ה כ' טעם לדם שהוא כשר דלא הוה לקותא שכולה דם ע"כ ולפ"ז מתורץ מה שהקשה רש"ל למה לא חשביה בהדי מים זכים דכ"ש הוא דכשר בדם:
(ב) הלובן: כתב הש"ך דמוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן ע"ש. ואפילו התחיל המסמסה מבפנים טריפה מאחר דעיקר לקותה אינו אלא במקום חריץ א"כ כשיגיע המכה ללובן הוי חסרון מבחוץ שהרי לובן שתחת המתנים נכנס בתוך הכוליא ואח"כ יוצא מן הכליות לחוץ וגלוי הוא רש"ל.
(ג) חרב: כתב הט"ז דמכת חרב פירושו שנבקע לשנים והש"ך חולק עליו וכתב דמכת חרב שאני מבנחתך דמכת חרב הוא בכח והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר.
(ד) שיגיעו: פי' הש"ך דהיינו על הלובן. ובמים זכים אפילו מצד הלובן כשר מיהו היינו דוקא לדעת המחבר אבל הרבה פוסקים ס"ל דאם לקתה אפי' בכוליא א' במים עכורים או נעשה בשרה כבשר המת אפילו לא הגיעו עד מקים הלובן טריפה ומשמע אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טריפה (מדאמר בגמ' לקתה בכוליא טריפה והוא דמטיא לקותא עד מקום חריץ משמע דוקא בלקותא אבל לא במוגלא ומים עכורים ועי' בט"ז ופרי חדש חולק ופסק כש"ע דצריך שיגיע המוגלא ללובן שבה. מעשה בבהמה שנמצאת ריעותא בכוליא שהיתה סרוחה ולא הספיק לבודקה אם הגיע למקום החריץ או לא עד שאכלה הכלב והטריפוה הרב מהר"י והרשד"ם ומהרש"ך וש"י. עיין כנה"ג דף קס"א היו הרבה אנשים בבית המטבחיים קצתם אמרו שראו הכוליא ולא ראו הסירחון וקצתם אמרו שהם ראו הסירחון אין כאן הכחשה וטריפה. העידו ב' שראו הכוליא ולא היה בו מוגלא וב' אומרים שהיה בו מוגלא אבל לא ידעו אם היה מגיע עד החריץ ה"ל הכחשה וה"ל תרי ותרי והבהמה בחזקת היתר עומדת. ראו בכוליא מים והריחו ריח סרוחים אין לתלות ולומר דשמא הסירחון בא ממקום אחר והמים שבכוליא צלולים הם כנה"ג בשם מהרי"א ע"ש דף קס"א). וכ"פ מהרש"ל וב"ח וכ' הט"ז שכן ראוי להורות למעשה וכ' הש"ך אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ ודלא כב"ח דאוסר גם בזה ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסי' זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים. וכ' מהרש"ל אע"ג דאמרינן בגמ' מלאה מוגלא טריפה יש לחלק אם לא היתה הבועא מבחוץ אלא מבפנים צריך שתגיע הליחה למקום חריץ משום הכי אמר מלאה אבל היכא שהיתה הבועא בולטת מבחוץ ויש בה מוגלא טריפה אפי' לא הגיע לחריץ עכ"ל.