ש"ך על יורה דעה מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| ש"ך על שולחן ערוך יורה דעה מד |

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א[עריכה]


(א) ניטלו כו'. ע"ל ס"ק ט"ו:


(ב) וכן אם ניקבה. כתב האו"ה דדוקא ע"י מחט אבל ע"י חולי לא גרע מנתמסמס וכתב הב"ח מיהו משמעות הפוסקים דכתבו סתמא דבניקבו או חיסרו כשירה משמע דאין חילוק ולמעשה צריך להתיישב בדבר עכ"ל ושלא במקום הלובן אפי' בנתמסמס כשר:


(ג) או נחתכה. ע"ל ס"ק ז':


(ד) עד מקום חריץ. ועד בכלל כשרה הכי מוכח בש"ס ופוסקים וכן כתב הב"ח:


סעיף ב[עריכה]


(ה) עד הלובן. מוכח בש"ס וכמה פוסקים דבעינן שיגיע לתוך הלובן וכ"כ ב"י וד"מ בשם א"ח להדיא וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ז וא"כ צ"ל דמ"ש הטור והמחבר עד הלובן הוא לאו דוקא וכ"פ הב"ח דלאו דוקא הוא וכן מקצת נוסחי הטור ובפרישה ובב"י הועתק על הלובן ודלא כמשמע בעט"ז דעד הלובן לחודיה טרפה:


(ו) הלובן. שנכנס תוך הכליות תחת המתנים ששם מעורים בגידים באמצעית הכוליא והוא במקום החריץ. רש"י:


(ז) מכת חרב. פי' הב"ח דהיינו דוקא שנבקעה לשנים ולא נהירא כמ"ש בספרי וכן מבואר להדיא בדברי מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דמכת חרב היינו אפי' לא נבקעה לשנים וכן משמע מדברי או"ה שהבאתי בס"ק ח' מיהו בדברי מהרש"ל שם מבואר דמכת חרב היינו נחתך ואם כן הט"ו ושאר פוסקים דכתבו בסעיף א' דנחתך כשר לא סבירא להו הכי אכן האו"ה אחר שכתב דבמכת חרב או נבקעה לשנים טרפה כתב אבל אם רק נחתך בהן ולא נחלקו לשנים ואפילו אם הגיע החיתוך למקום החריץ כשרה עד כאן לשונו אלמא דנחתך לאו היינו מכת חרב וזהו דעת הר"ב בהג"ה ונראה דמכת חרב היינו בכח כדרך שמכין בחרב והיינו לקתה הכוליא אבל נחתך בנחת כשר וכן נראה לי להשוות דברי הפוסקים להדדי ובל"ח דף קס"ח ע"ב הניח דברי הר"ב בצ"ע:


(ח) עד הלובן. כבר כתבתי בס"ק ה' דהיינו על הלובן ובמים זכים אפי' על הלובן כשר וכמ"ש אפילו הגיעו ללובן דלא כהעט"ז שכ' דבמים עכורים או סרוחים טרפה כשמגיעים עד הלובן אע"פ שהלובן שלם ובמים זכים כשר עד הלובן דוקא ובלבד שהלובן הוא שלם עכ"ל דליתא אלא עיקר הטרפות תלוי בלובן ולכן כתב המחבר בסעיף ג' (וכן העט"ז גופיה) דאם לא היתה הלקותא אלא בלובן לחוד טרפה וכל זה פשוט. מיהו היינו דוקא לדעת הטור והמחבר והרשב"א וסייעתם אבל באו"ה כלל נ"ג דין ד' כתב וז"ל וכתב ר"ש בן חפני הכהן בשערים שלו לקתה הבהמה אפי' רק בכוליא א' במים עכורים או סרוחים או נעשה בשרה כבשר המת שהבאיש לאחר ימים ואם תאחוז במקצת יתמסמס ויפול טרפה ואפי' לא הגיע למקום חריץ דהיינו עד מקום הלובן עכ"ל וכן כתב גם ראבי"ה הא דצריך בכוליא שתגיע למקום חריץ היינו במכת חרב אבל על ידי מוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טרפה ומסיק וכן אם נבקעת לשנים טרפה מדקאמר (איוב ט"ז) יפלח כליותי עכ"ל או"ה (ומשמע דלסברא זו אפילו במעט מוגלא רחוק הרבה ממקום חריץ טרפה) וכן הביא ב"י סברת הפוסקים אלו ע"ש הגהת אשיר"י וכן הוא במרדכי פא"ט. וכתב ומשמע דמפרשים דמאי דאמרינן בש"ס דבעינן דמטא לקותא למקום חריץ היינו בלקותא דחרב וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' פ"ו דבמוגלא אפי' לא הגיע עד הלובן טרפה וכן בת"ח כלל פ"ט דין א' מביא סברת האוסרים לבסוף אבל ודאי במכת חרב לכ"ע בעינן דמטא לקותא למקום חריץ (ומ"ש הרב בהג"ה דמכת חרב דינה כלקותה היינו דמיטרפה לכ"ע בדהגיע למקום חריץ ודוק) וכ"כ המרדכי והג"א בשם רש"י ג"כ וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ו דלא כהב"ח דאוסר גם במכת חרב אפי' לא הגיע למקום חריץ ועוד מחמיר הב"ח בכמה דינים שבסעיף זה ואינו עיקר בש"ס ופוסקים:


(ט) כשרה. כ"כ הב"י לדעת הגהת אשיר"י דמכשיר בדם וכ' בס' ל"ח סוף דף קס"ח ויש לתמוה על רמ"א שלא הגיה לאסור בדם כמו שהגיה לאסור במראה הדבש עכ"ל ואגב חורפיה לא עיין לא בד"מ ולא בת"ח (והשיב שבספרו תורת האשם תקן זה) שבד"מ כ' על הב"י וז"ל ולא נהירא דטעמא דדם הוא כמ"ש האו"ה שאין זו לקותא הואיל והיא כולה דם אבל בלא"ה לא (ר"ל וכמראה הדבש מים עכורים מקרי וכ"כ בד"מ ובת"ח שם להדיא ולא משום שינוי מראה מטריף דהא מכשיר בת"ח שם דין ו' מראה גע"ל שהוא כרכומי כמ"ש בר"ס ל"ח ודוק) ולכן יש לפסוק כמ"ש הרשב"א עכ"ל וכ"כ בת"ח כלל פ"ט דין ד' ולזה כ' כאן בהג"ה והכי נהוג:


סעיף ג[עריכה]


(י) אע"פ שכל שאר כו'. ע"ל סי' מ"א ס"ק ג':


סעיף ד[עריכה]


(יא) נמצאו בכוליא אבנים כשרה. כי משם יורדים לגיד הערוה עכ"ל רוקח ומשמע דאפי' נמצאו במקום חריץ ומהרש"ל פא"ט סי' פ"ז והב"ח כתבו ע"ש הרוקח להפך ולא ידעתי מנין להם כן ואפשר רצו להשוותו לדברי הא"ח מיהו בת"ח שם דין ו' כתב דאפשר דגם הא"ח מודה בזה אלא דנקט המעשה שהיה כך היה וכן נ"ל מאחר דדרך האבן לגדל בכליות והוא מהלכות הרופאים אין להטריף אפי' במקום חריץ עכ"ל וגם הראיה שהביא מהרש"ל שם מהגהת אשר"י במעשה דשפיר"א אין ראי' דמעשה שהיה כך היה ומ"מ מדברי הא"ח משמע דדוקא נקט מדמסייס דגרסינן במקום חריץ כו' ע"ש ומביאו ב"י:


סעיף ה[עריכה]


(יב) ופול בכלל טרפה. ובה"ג כ' דכפול וכענבה כשרה וכ"כ ראב"ן בסי' רנ"ז וז"ל עד כפול שאם הכוליא כפול כשרה ובגסה כענבה בינונית והוא יותר מפול ובמקומן בא"י היו הענבים גדולים וראיתי מעשה במגנצ"א בגסה שהקטינה כענבה והכשירוה עכ"ל וכ"פ הא"ז ומהרש"ל מביאו בא"ו שלו סי' פ"ח:


(יג) כענבה. וכ' בת"ח שם דין ז' וכתב ב"י בשם מהר"י ן' חביב אין ר"ל ענבה ממש אלא הכוליא של בהמה גסה עשויה חתיכות נפרדות קצת זו מזו ואחת מהן נקראת ענבה עכ"ל. וכ"כ בסימנים. ותימה שהרי מסיק מהר"י ן' חביב שהעיקר דהוא ענבה ממש וכן הסכימו לפי' זה מהרש"ל שם סוף סי' פ"ח והב"ח והפרישה וכ"כ ראב"ן שהבאתי בס"ק שלפני זה:


(יד) והיכי ידעינן כו'. ובכל בו והיאך נדע בודקים את מקומן אם היא כולה מלאה ואין שם חלל סביבותיה ולא ריקוב כלל אז ניכר שכך היתה תחלת ברייתה וכשרה ואם נמצא חלל שם באמת הקטינה ואסורה ע"כ:


סעיף ו[עריכה]


(טו) או כשנבראת כך כו'. כן הוא בכל בו ומהרש"ל שם השיג עליו וז"ל ולא נהירא דהא במתני' קתני ניטל כשרה וכל ניטל (דוק' מעשה) [צ"ל משמע ע"י] בני אדם או ע"י חולי הוא (כדלקמן ס"ס נ') אלא ודאי מיירי שניטל ע"י חולי או ע"י אדם ומה שמתמה איך תחזור לכשרותה למה לא תחזור מעצמה מאחר שאינה בידי אדם כמו שמכשירים הריאה דאינקב' וסביך בבשרה אף שקודם הסיבוך היתה טרפה עכ"ל ומביאו הב"ח ואין דבריו נראין דודאי גם הכל בו ס"ל דגם בניטלה כולו כאחד ע"י אדם כשרה וכמ"ש המחבר והדרישה אלא דבא לומר דע"י חולי כשהקטינה לכתחלה איך תחזור להכשרה ול"ד כלל לריאה דאינקבה וסביך בבשרא דהתם עיקר טריפותה משום נקב וכבר נסתם הנקב משא"כ הכא ועוד דהא קי"ל בסי' ל"ט ול"ו דגבי ריאה לא מהני סתימה ודופן סותמתה שאני דהו' סתימה דמעיקרא כמ"ש רש"י והפוסקים וכמ"ש בסי' ל"ו ס"ק ו' משא"כ הכא וכן כתבו האחרונים:


סעיף ז[עריכה]


(טז) אם היו ג' כוליות. כתב הב"ח הלשון משמע שהשלישית אינה עומדת בשורה א' עם השתים אלא נמצאת במקום אח' אבל אם עומדות זו אצל זו ואיכא לקותא בחדא אז היא טרפה דמאן לימא לן דהיתירה לקויה דלמא הכוליא שאינה יתירה לקויה וה"ל לקתה בכוליא אחת דטרפה עכ"ל ויש לכאורה ראיה לדבריו ממ"ש ראב"ן שם דכשיש ג' כוליות והקטינה אחת מהן טרפה אבל מהרש"ל שם סי' פ"ט כתב להפך דאם יש שלשה כוליות וכולן עומדות בדרא חדא ויש לקותא או שאר חסרון באחד מהם כשרה אבל אם הג' אינה עומדת בדרא והלקותא או החסרון הוא בא' מאותן השתים העומדות בדרא טרפה עכ"ל וע"ש ולדבריו צ"ל דראב"ן מיירי בכה"ג דהשלישית אינה עומדת בשורה ולקתה אחת מהעומדות בשורה וצ"ע לדינא:


סעיף ח[עריכה]


(יז) דלובן בכוליא לקותא היא. וכתב מהרש"ל שם ס"ס פ"ז אע"ג דאינו פוסל עד שיגיע ללובן שבכוליא שהוא מקום חריץ ובמה ניכר דלקוי הוא הלא כבר הוא לבן י"ל כיון דא"א למיקם עלה טרפה דספק דאורייתא הוא עכ"ל ומביאו הב"ח:


(יח) וכל שינוי כו'. והטור כתב דירוקה כשרה וכ"כ האו"ה סוף כלל כ"ג וכ"פ מהרש"ל שם והב"ח ופירשו דהיינו דוקא ירוק ככרתי (שקורין בלו"א וכדלעיל סי' ל"ח) וכן פי' בפרישה סעיף ד' אבל בת"ח שם סוף דין ו' כ' וז"ל דהיינו דוקא ירוקה שנקרא גע"ל שנוטה ג"כ לאדמומית אבל ירוק ככרתי וכה"ג שקורין בלו"א טרפה עכ"ל וכ"כ בס' אפי רברבי וצ"ע דהא קי"ל ר"ס קפ"ח דמראה ירוק גע"ל אינו נוטה לאדמומית אפי' לקולא וכ"ש לחומרא וכן לעיל סי' ל"ח בריאה שהאדימה כשרה וירוק גע"ל טרפה אלמא דיש חילוק בין אדום לגע"ל:


(יט) פוסל בה. ואע"ג דכל האברים חוץ מריאה אין שינוי מראה פוסל שאני כוליא כיון דלקותא פוסל בה ושינוי מראה הוי לקותא כדאיתא בש"ס פרק א"ט (דף מ"ז ע"ב) וכמ"ש בסי' ל"ח בס"ק ח':


סעיף י[עריכה]


(כ) אין טרפות כו'. כ' מהרש"ל שם סי' פ"ט דבכוליא יש להקל יותר בעוף (מבטחול) [מבהמה] מטעם שכתב האגור בשם מהרי"ל (ומביאו ב"י) שכליות העוף הם סגורים בעצם ואינם מגיעים שם בני מעיים עכ"ל וכן משמע בדברי הרא"ה בס' ב"ה דף נ' ודברי העט"ז בכאן הם קשים להולמם וכבר השיגו הל"ח דף קס"ח ע"ב ואולי יש ט"ס בדבריו ע"ש: