שולחן ערוך יורה דעה טז ח
<< · שולחן ערוך יורה דעה · טז · ח · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
שולחן ערוך
צבי שבא על העז וילדה, טוושחט העז ובנה – טזלוקה. אבל העז שבא על הצביה – אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט – אינו לוקה. יזהיתה בת צביה הזאת נקבה וילדה בן, ושחט את הנקבה בת צביה ואת בנה – ילוקה.
מפרשים
ש"ך - שפתי כהן
(טו) ושחט העז ובנה לוקה משום דהא פשיטא לן דחוששין לזרע האם ויש כאן מקצת שה ודרשינן בש"ס שה ואפילו מקצת שה.
(טז) אבל העז שבא על הצביה כו' ומהרש"ל שם סימן ה' פסק כרשב"א וטור דמותר לשחוט הצביה ובנה אפילו לכתחלה וכדאמרינן בש"ס (חולין עט:) שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ומ"ש הב"י בשם מהר"י חביב דדעת הרמב"ם דאסור לכתחלה משום מראית עין לא ידעתי מה מראית העין שייך בדבר דמי יודע שבא מן העז ואם נאמר דהרואה יחוש לזה אפילו בבן צביה דעלמא נמי ועוד דלא מצינו בשום מקום מראית העין כזה.
(יז) היתה בת הצביה הזאת כו' הקשו העט"ז והב"ח דהכא ס"ל להרמב"ם והמחבר דודאי חוששין לזרע האב דאל"כ לא היה לוקה מספק ולעיל בסעיף ב' כתבו ואם נודע שזהו ודאי אביו אין שוחטין שניהם ביום אחד ואם שחט אינו לוקה שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג ותירצו דלעיל דוקא מספקא להו אי או"ב נוהג נמי באב משום דדרשינן בנו הכרוך אחריו לאפוקי האב שאין בנו כרוך אחריו אבל הכא פשיטא להו דודאי חוששין לענין זה היכא דהעז בא על הצביה וילדה בת כיון דנקבה זו יש בה מקצת שה חשוב כאלו היה כולו שה ואם נקבה זו ילדה בת או בן ושחט את הנקבה ואת ולדה לוקה ע"כ דבריהם ותימא שא"א לחלק כן כדמוכח להדיא בש"ס ר"פ או"ב (חולין עט.) גבי הא דקאמר התם ואזדא שמואל לטעמיה דתנן אמר ר"י כו' ע"ש (ועוד מנ"ל לספוקי בהך דרשא ודוק) ועוד תימא דבב"י סימן י"ג כתב דס"ל להרמב"ם דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכ"כ בכ"מ פ' י"ב מהלכות שחיטה דין י"א שטעם הרמב"ם שכתב שהדבר ספק אם נוהג בזכרים כו' הוא משום דס"ל כר' יהודה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא ועוד תימא דבפ' י"ג מהל' שחיטה דין ד' כתב הרמב"ם הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך וכ"כ המחבר לקמן סי' כ"ח ס"ב ואי ס"ל ודאי חוששין אמאי לא יברך ובפרישה ובב"ח סימן כ"ח נתכוונו לדבר אחד לתרץ את זה משום דדוקא בשה אמרינן שה ואפילו מקצת שה אבל בחיה מספקא לן דילמא בעי חיה גמורה ואינו עולה כלל לפי סוגית הש"ס פרק או"ב (חולין עט:) דמוכח התם להדיא כי היכא דאמרינן שה ואפילו מקצת שה ה"נ אמרינן צבי ואפילו מקצת צבי ע"ש ועוד תימא שהרי כתב הרמב"ם רפ"ט מהל' בכורים (הלכה ה) צבי הבא על העז וילדה הולד חייב בחצי מתנות שנאמר אם שה ואפילו מקצת שה תייש הבא על הצביה הולד פטור מן המתנות עכ"ל וכ"כ המחבר לקמן סי' ס"א ס"יח אלמא ספוקי מספקא לן ולפיכך מצי היאך למימר זיל אייתי ראייה דחוששין ואתן לך פלגא וכדאמריק בש"ס ועוד דפ"ט מהלכות כלאים דין ו' כתב הרמב"ם דהנולדים מן החמור אסורים עם הנולדים מן הסוס וכן כתב המחבר לקמן סי' רצ"ו ס"ט והיינו משום דספוקי מספקא לן דאי ודאי חוששין מותרין וכדאיתא להדיא בש"ס ר"פ או"ב וצ"ע ותימה על מ"ש מהרש"ל פ' או"ב סי' ב' דהלכה כחנניא דאו"ב נוהג באב עם הבן ומיד אח"כ בסי' ג' פסק דגבי או"ב אין חוששין לזרע האב ומותר לשחוט האב עם הבן ביום א' וצ"ע ודע דנ"מ אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוי פסול לעדות מן התורה כדקי"ל בח"מ סי' ל"ד וכן לענין קדושי אשה בא"ע ס"ס מ"ב ע"ש.
ט"ז - טורי זהב
העז ובנה לוקה. דשה ובנו אמר רחמנא משמע בנה אפילו כל דהו שאינו שה וכתב בטור צבי הבא על התיישה וילדה בת ואותה בת ילדה בת ושחט בתה ובת בתה חייב והטעם דקי"ל כרבנן דפליגי אר"א וס"ל שה אמרה תורה ואפילו מקצת שה מ"ה חייב מלקות שהרי הבת היא מקצת שה מכח אמו דהא בתר האם ודאי אזלינן:
אסור לשחוט אותה ואת בנה. הרשב"א וטור חלקו על זה והתירו אפילו לכתחלה ונ"ל טעם הש"ע ע"פ רמב"ם בזה מדאמר רב חסדא הכל מודים בהיא צביה ובנה תיש דפטור משמע אבל אסור כדאיתא בכל פטורי דשבת בר מתלת ודומה לזה הביא ב"י בסי' פ"ז במי חלב וז"ל ואפשר דאיסורא דרבנן איכא מדקתני פטור ולא קתני מותר עכ"ל והטעם כאן דלא אתי לאחלופי בתיישה ובנה:
בת הצביה הזאת כו'. ואת בנה לוקה. רבים תמהו ע"ז כיון דהמסקנא בגמרא דמספקא לן אי חוששין לזרע האב או לא וכמו שזכרתי בסעיף ב' למה לוקה כאן דילמא אין חוששין לזרע האב ונמצא לא היה בנקבה בת הצביה זרע האב כלל ולא הוה אפילו מקצת שה ואין להגיה כאן אין לוקה דהרמב"ם מסיים אח"ז וכן כלאים מעז וכבש לוקה ומענין זה יש מקום עיון עוד ברמב"ם שמביא ב"י סי' רצ"ז בהלכות כלאים שהרא"ש תמה על רמב"ם שפסק גם כן שלוקה משום חוששין לזרע אב וטרח ב"י למצוא דרך להגיה בדבריו:
באר היטב
(י) לוקה: והט"ז והש"ך תמהו על דין זה וכתבו והלא אמרינן בגמרא דמספקינן אי חוששין לזרע אב אם כן למה מלקין אותו בכאן דלמא אין חוששין ולא היתה בנקבה זו זרע אב כלל והוי כולה צבי. וצריך עיון ונפקא מינה אפילו לדידן במה שלוקין דאז הוה פסול לעדות מן התורה. כדקיימא לן בחושן משפט סימן ל"ד. וכן לענין קדושי אשה בא"ע סימן מ"ב. ובשו"ת שלי כתבתי על הגליון תירוץ נכון דדוקא גבי דין זה ס"ל להרמב"ם כן משום גזירת הכתוב.