שולחן ערוך חושן משפט שסז א
שולחן ערוך חושן משפט · שסז · א · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הגוזל את חבירו אע"פ שכפר בו הואיל ולא נשבע אם חזר והודה אינו חייב לרדוף אחר הבעלים להחזיר להם אלא יהא בידו עד שיבואו (ויודיע אותם) (טור ס"א) ויטלו את שלהם אבל אם נשבע על שוה פרוטה ומעלה חייב לרדוף אחר הבעלים עד שיחזיר להם אפילו הם באיי הים מפני שכבר נתיאשו מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו:
מפרשים
אע"פ שכפר בו כו': פי' ול"ת כיון שכפר בו נתייאש הנגזל ולא יתבענו עוד וכדמסיק המחבר כשכבר נשבע:
אינו חייב לרדוף כו': ג"ז מפני תקנת השבים הוא ועפ"ר:
ויודיע אותם: ז"ל הטור אלא יודיענו לומר לי כך וכך גזלתיך בא וקחנו עכ"ל דלכאורה משמע מל' הטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם שכך וכך גזלתיו אלא שאין צריך לטפל בשליחות הגזילה שם ולקבל עליו אחריות הדרך אבל בל' הרמב"ם מוכח דלא סבירא ליה הכי אלא שיהא בידו עד שיבואו מעצמן ומור"ם שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כוונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלם מידו כי הוא יתן להן וק"ל:
אבל אם נשבע כו': דכתיב לאשר הוא לו יתננו ובנשבע לשקר מיירי כדכתיב שם בפרש' ביום אשמתו דהיינו שמביא קרבן אשם על שבועתו מיהו אי לאו מפני תקנת השבים מן הראוי היה להתחייב הגזלן להביא אחריו למקום שהוא שם אפי' לא נשבע מאחר שמצינו שקפיד עליו קרא:
(א) אם חזר והודה אע"פ שבא לצאת ידי שמים אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש"ס פ' הגוזל (דף ק"ד) כ"ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו:
(ב) אינו חייב לרדוף כו' כ' הסמ"ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר לא סגי עד דמטא לידי' וה"ה האידנא אע"ג דאין קרבן מ"מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידי' וכ"כ הרא"ש:
(ג) עד שיבואו ויודיע אותם משמע מדברי הטור והרא"ש דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ"כ הב"ח לדעת הטור וגם הסמ"ע כתב שלכאורה משמע כן מל' הטור רק שכתב דמל' הרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבואו מעצמן ומור"ם שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלם מידו כי הוא יתן להם עכ"ל וכ"כ בב"ח לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי מהרש"ל ותוספות י"ט שהבאתי לקמן לדעת הרמב"ם נלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיע לו ולא באו אלא לו' דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרב ויודיע אותם וכן משמע בע"ש ע"ש וכן משמע לפע"ד בש"ס ריש דף ק"ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזלה ואודי ליה כמאן דאמר ליה יהיו לי בידך דמי כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו ואז כמאן דא"ל יהיו לי בידך דמי דאל"כ חייב לצאת ידי שמים לכ"ע ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיע לו אינו יוצא ידי שמים לרבי טרפון ולר"ע אף מדינא חייב ודוק:
(ד) ויודיע אותם כתב הב"ח דהטור מפרש הא דמסיק רבא בש"ס (ריש דף ק"ד) כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כו' הלכך נשבע כו' דדוקא בהודה לו קודם שהלך למדי אבל בכפר בו ולא הודה בפניו אלא לאחר שהלך למדי הודה בפני ב"ד אע"ג דאינו חייב להוליכם אחריו למדי מ"מ צריך שיודיענו לומר כך וכך גזלתיך כו' ע"כ ולחנם דחק די"ל דהטור מפרש בלא הודה לו בפניו אלא דס"ל דנהי דא"צ להוליך אחריו למדי מ"מ צריך שיודה לו ויודיענו וכמש"ל. גם מה שנראה מדבריו דאף בהוד' לו בפניו כשנשבע צריך להלוך אחריו למדי ליתא ואישתמיטתי' דברי התוספות דף ק"ד ע"א שכתבו וז"ל ומיהו אין נראה דמיירי הכא כשהודה בפניו דא"כ אפי' נשבע נמי א"צ להוליך אחריו למדי ויכול להביא כפרה דכיון דהוד' לו בפניו והניחו בידו והלך הרי הוא כהפקידו בידו ואמאי יהא צריך להוליכו אחריו אלא ודאי מיירי כשהודה שלא בפניו אלא בפני עדים עכ"ל עמ"ש לקמן:
(ה) אבל אם נשבע כו' כת' הסמ"ע ס"ק ד' דכתיב לאשר הוא לו יתננו כו' ובנשבע לשקר מיירי כו' וכ"כ בע"ש וליתא דבש"ס מסיק טעמא דנשבע כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה ואולי מפרשים דש"ס מפרש טעמא דקרא אבל לא היו צריכים לזה ודוק:
(ו) מפני שכבר נתייאשו מאחר שנשבע ואינם באים עוד לתובעו. הוא ל' הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג דף קל"א ע"ד וכ' התוס' י"ט דלפ"ז באינו נשבע אפי' להודיעו א"צ משמע דסובר דלהרמב"ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' ל"ה לדעת הרמב"ם ולא נ"ל דהא כ' חייב לרדוף אחריו כו' אלא נ"ל שר"ל דאף שמודיעו אינו בא זה לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אע"פ שמודיע לי. מיהו תימה למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש ומהרש"ל שם ולפ"ז אפי' יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב"ם והסמ"ג והמחבר צ"ע:
וכותב מהרש"ל שם דאפי' הודיעו לו וזהו שלח לו יהיו לי בידך אפ"ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע"כ. וכן משמע בש"ס גבי הא דקאמר התם הלכך נשבע אע"ג דקאמר ליה יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה. מיהו היינו דקאמר ליה הכי ע"י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכמ"ש לעיל בשם התוס':
(א) והודה: אע"פ שבא לצאת י"ש אינו חייב לרדוף אחריו כן איתא להדיא בש"ס ב"ק דף ק"ד וכ"ש כשלא הודה רק שבאו עדים שגזל לו אינו חייב לרדוף אחריו רק שיודיענו. ש"ך.
(ב) לרדוף: כת' הסמ"ע דהיינו מפני תקנת השבים ולא נהירא דבש"ס משמע דמדינא אינו חייב לרדוף אחריו אלא דבנשבע כיון דצריך להביא קרבן להתכפר ולא סגי עד דמטא לידיה וה"ה האידנ' אע"ג דאין קרבן מ"מ אינו יוצא ידי כפרתו עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש. שם.
(ג) ויודיע: משמע מדברי הרא"ש והטור דצריך לשלוח להודיעו במקום שהוא שם וכ"כ הב"ח לדעת הטור וגם הסמ"ע כת' שלכאורה משמע כן מלשון הטור רק שכת' דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהא בידו עד שיבאו מעצמן והרמ"א שהוסיף לכתוב ויודיע אותם כונתו שבבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן מודיע אותם שכך וכך גזלם ושיטלום מידו כי הוא יתן להם עכ"ל וכ"כ בב"ח לדעת הרמב"ם וכן נראה מדברי מהרש"ל והתי"ט ונלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודים דצריך לשלוח להודיעו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו וזה שהגיה הרמ"א ויודיע אותם וכן משמע בע"ש וכ"מ לענ"ד בש"ס ריש דף ק"ד גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזליה ואודי ליה כמ"ד כו' משמע דוקא דאודי ליה שהודיעו דאל"כ חייב לצי"ש לכ"ע ולפ"ז צריך לעשות כל מה דאפשר שיודיע לו דכל זמן שאינו מודיעו אינו יוצא י"ש לר"ט ולר"ע אף מדינא חייב. שם.
(ד) לתובעו: הוא לשון הרמב"ם וכ"כ הסמ"ג מיהו תימא למה המציא טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדיא דטעמא הוא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה וכ"כ הרא"ש ומהרש"ל ולפ"ז אפילו יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ולא סגי כשמודיע לו ודברי הרמב"ם והסמ"ע והמחבר צ"ע וכתב התי"ט דלפ"ז באינו נשבע אפילו להודיעו א"צ משמע דסובר דלהרמב"ם בנשבע סגי כשיודיענו וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל סי' ל"ה לדעת הרמב"ם ולא נ"ל דהא כ' חייב לרדוף כו' אלא נ"ל שר"ל דאף שמודיעו אין זה בא לתובעו שחושב מאחר שכבר נשבע ונתייאשתי לא יחזיר לי אף על פי שמודיע אותי וכתב מהרש"ל שם דאפי' הודיעו וזה שלח לו יהיו לי בידך אפ"ה כיון דנשבע לא סגי עד דעביד השבה מעליא ע"כ וכן משמע בש"ס גבי הא דקאמר הלכך נשבע אע"ג דקא"ל יהיו לי בידך כיון דבעי כפרה לא סגי כו' מיהו היינו בדא"ל הכי ע"י שלוחו אבל בפניו לא דכיון שהניחו בידו והלך לו הרי הוא כהפקידו בידו וכ"כ התוספות דף ק"ד ע"א ע"ש. שם.
(א) עד שיבואו ויודיע אותם וכת' הב"ח לדעת הטור והרא"ש צריך לשלוח להודיע אותם במקום שהוא שם גם הסמ"ע כת' דלכאורה משמע כן מדברי הטור אלא דמלשון הרמב"ם משמע דלא ס"ל הכי אלא שיהיה בידו עד שיבואו מעצמן ומ"ש הרמ"א ויודיע אותם היינו בבואם לעיר הגזלן אזי הגזלן יודיע אותם ע"ש וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם אין צריך הודעה. ובש"ך כת' ז"ל נלפע"ד דגם הרמב"ם והמחבר מודי דצריך לשלוח להודיעו לו ולא באו אלא לומר דאינו חייב לרדוף אחריו וכן משמע לפענ"ד בש"ס ב"ק (דף ק"ד) גבי האי דקאמר כיון דידע למאן גזלי' ואודי ליה כמאן דאמר ליה יהיה לי בידך דמי דאל"כ חייב לצי"ש לר' טרפון ולר' עקיבא אף מדינא חייב עכ"ל ואינו מוכרח לענ"ד דבש"ס לא קאמר שם אלא בהא דס"ל לר' עקיבא בגזל א' מהחמשה ואינו יודע למי גזל דצריך להחזיר לכל א' מדינא ולר' טרפון לצי"ש ובמתני' תנן בגזל דא"צ להוליך אחריו ומסיק דהתם כיון דידוע למאן גזליה ואודי ליה כיון דאפשר לאהדורי ממונ' למאריה ה"ל כמאן דאמר ליה יהיה לי בידך ע"ש ופרש"י כיון דידע למאן גזל ומודי ליה משעת הודעה דמזומן הוא להשיב הוי גביה כפקדון ע"ש והיינו דהוה לי' כפקדון וכאלו אמר יהיו בידך כן בזה אע"ג דלא ידע כלל הוי כאומר כיון דמזומן להשיב א"צ להוליך וכ"כ בשטה מקובצת שם ז"ל דכיון דידע למאן גזליה וקא מודה ולא אשתבע מה הנאה יש לנגזל כשיתן ביד ב"ד הא כמאן דה"ל כפקדון בידו דה"ל כמ"ד יהיו לי בידך עכ"ל הרשב"א ונראה דאפילו אינו מודה כלל אלא שהוא בעצמו רוצה לצי"ש ולהחזיר הגזילה כיון דידע למאן גזליה ומזומן להחזיר ה"ל כפקדון גבי' וא"צ כלל הודעה ומה שאמרו בגמ' כמ"ד יהיו לי בידך היינו כמאן דאמר בפירוש יהיו לי בידך ודאי א"צ להוליך כן בדיני זה שמזומן להחזיר:
(ב) אבל אם נשבע לו. כת' הסמ"ע משום דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ובש"ך השיג וכת' ז"ל וליתיה דבש"ס מסיק טעמ' דנשבע דכיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה ע"ש וכדברי הסמ"ע אי' שם בגמ' להדי' ע"ש (דף ק"ג) דכתיב לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו והא דאמרו טעמא דנשבע כיון דבעי כפרה כו' היינו משום דכתיב לאשר הוא לו יתננו ומינה יליף דכפרה דשבועה לא סגי עד שיתננו לידיה:
(ג) מפני שכבר נתייאשו. והוא לשון הרמב"ם ובש"ך כת' עלה ז"ל ומיהו תימה למה המצי' טעם חדש מלבו דהא בש"ס משמע להדי' דטעמא כיון דנשבע ובעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה ולפ"ז אפי' יודע הגזלן בבירור שלא נתייאש צריך להוליך אחריו ומ"ש ונראה משום דקשיא ליה להרמב"ם קושיות תוס' שם דאם הודה בפניו אפי' נשבע נמי כיון דהניחו בידו הרי הוא כהפקידו בידו ויכול להביא כפרה וע"ש שכתבו דמיירי שהודה שלא בפניו. ולפי דבש"ס שם משמע אפילו הודה בפניו ע"ש דאמרי הלכך נשבע אע"ג דקא"ל יהיו בידך כיון דבעי כפרה וכו' ומשמע דאפי' א"ל בפירוש יהיו לי בידך נמי צריך להוליך אם נשבע לזה מפרש הרמב"ם טעמ' דהך מלת' לפי שנתייאשו הבעלים מאחר שנשבע דאין כאן עוד לתובעו ומש"ה אפילו הודה בפניו אין כאן השבה ולא פקדון וסבור שלא יחזיר ואפי' מודיע לו שרוצה להחזיר לא סמכי דעתייהו וצריך להחזיר לידו ממש. ומזה נראה מוכח דהיכא דלא נשבע א"צ אפי' הודעה וכמו שכת' בסימן א' דאי נימא דצריך הודעה אפילו היכא דלא נשבע א"כ להרמב"ם דס"ל טעמא דנשבע לא מהני הודאתו ומשום דנתייאשו הבעלים וה"ל דבריו שמודה כלא היה ועש"ך וא"כ למה אמרו בש"ס טעמא דנשבע כיון דבעי כפרה לא סגי עד דמטא לידיה כיון דנשבע שהבעלים מתייאשין ליכא הודעה וממילא צריך השבה אלא מוכח דס"ל דלא נשבע א"צ הודעה כלל אלא כיון דרוצה להחזיר א"צ להוליך אחריו ובנשבע הוא דצריך כפרה ולא סגי עד דמטי לידיה אלא דלא תקשי כיון דמודה והוא מניחו ברצון ה"ל פקדון וכמ"ש תוס' לזה כתב הרמב"ם כיון דנתייאשו לא סמכו דעתן אבל בלא נשבע אפי' נתייאשו הבעלי' וסבורין שלא יחזור נמי אינו צריך להוליך אחריו דא"צ לא הודאה ולא הודעה כמ"ש בס"ק א' ע"ש:
ובתי"ט כ' על דברי הרמב"ם הנזכר שכתב מפני שהבעלים מתייאשין כו' ולפ"ז באינו נשבע אפי' להודיע אינו צריך ע"ש והבין בש"ך דסובר להרמב"ם אפיי בנשבע סגי בהודעה והשיג עליו ע"ש אבל נראין דברי תי"ט והיינו דודאי בנשבע צריך לרדוף אחריו וליתנו לידו אלא מדכתב הרמב"ם מפני הנתייאשו הבעלים ע"כ אפילו בהודעה נמי מתייאשין וכמ"ש בש"ך דסבור לא יחזיר לי אע"פ שמודיע אותו ע"ש וא"כ למה אמרי' בנשבע טעמא דבעי כפרה תיפוק ליה בהודעה שלו אינו לזה כתב בתי"ט דמוכח מדברי הרמב"ם באינו נשבע אפילו להודיע א"צ ודו"ק: