שולחן ערוך חושן משפט שח ז
<< · שולחן ערוך חושן משפט · שח · ז
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
הכתף שהוסיף על משאו קב אחד'(?)הוזק במשא זה חייב בנזקיו שאע"פ שהוא בן דעת והרי הוא מרגיש בכובד המשא יעלה על לבו שמא מחמת חוליו הוא זה הכובד:
- הגה: הלוקח חמורו של חבירו שלא מדעתו ועושה מלאכתו וכוונתו ליתן לו שכרו הוי כשואל שלא מדעת והוי גזלן ואם החמור עומד לשכור לא הוי גזלן ומיהו אם מיחו בו בני ביתו ואומרים שבעל החמור צריך לחמורו הוי כשלא מדעת והוי גזלן ואם לקחו להציל את שלו ורוצה ליתן לבעל החמור הפסדו לא הוי גזלן דתנאי ב"ד הוא (ת"ה סי' שי"ו) כדלעיל סי' רס"ד סעיף ה'. וע' לקמן סי' שס"ג סעיף ה' מדינים אלו:
מפרשים
הכתף שהוסיף כו': פי' אם שכר אדם פועל אחד לשא' לו משא בכתף למקום פ' והטעינו חלק א' מל' יותר ממה שרגיל להטעין בפעם אחד והפועל סבר שהטעינו כפי המנהג ומ"ש שהוסיף על משאו קב אחד הוא ע"פ הברייתא שם (דף ס' ריש ע"ב) ופירש"י שם דשיעור משא כתף בימיהן הוא ל' קבין וממילא התוספת לחייב עליו באונסין הוא קא ומפורש שם בגמ' דחכמי' שיעורו בכל דבר דהיינו בכתף ובחמו' ובגמל ובספינ' לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד מל' כפי המנהג להטעין שחייב באונסין:
והרי הוא מרגיש בכובד המשא: פי' וה"ל להשליכו כשראה שהיא כבידה עליו ומדלא השליכה ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שהיא כבידה עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ויעבור ממני מיד ומ"ה לא השליך המשא מעליו וביני ביני הוזק מהמשא מ"ה חייב עליה השוכר:
דתנאי ב"ד הוא כו': פי' כל שפגע בו היזק פתאום התנה ב"ד שרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינין אלו וק"ק דסתם מור"ם וכ' דמותר ליקחו ושם בסי' רס"ד ס"ה כ' שיש חולקים עליו וגם בש"ס ס"ס רע"ד כ' דיש חולקים בדבר. ודעת החולקים המה הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור בס"ס רע"ד ע"ש וצ"ל דס"ל למור"ם שגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת שכנגדם הוא הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין ") חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן וגילה דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומור"ם לא כ' כאן כן אלא דלא נקרא גזלן מה"ט דאמרי' שמא אם היה כאן לא הוי ניחא ליה בכך כדי להציל לחבירו:
(ו) קב: הוא ע"פ הבריית' בש"ס שם דחז"ל שיערו בכל דבר ר"ל בכתף וחמור וגמל וספינה לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד משלשים כפי המנהג להטעין שחייב באונסין. שם.
(ז) מרגיש: פירוש וה"ל להשליכו כשראה שהוא כבד עליו ומדלא השליכו ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שכבד עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ותעבור ממני מיד ולכן לא השליך המשא מעליו ובתוך כך הוזק מהמשא מש"ה חייב עליה השוכר. שם.
(ח) דתנאי: פירוש כל שפגע בו היזק פתאום תנאי ב"ד הוא שהרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי. וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינים אלו וק"ק דסתם הרמ"א כאן דמותר ליקחו ובסי' רס"ד ס"ה כתב דיש חולקין וגם בסוף סימן רע"ד כתב די"ח בדבר והם הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור שם וצ"ל דס"ל להרמ"א דגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן לגלות דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומה"ט כתב הרמ"א כאן דלא נקרא גזלן כו'. שם.
(ב) הכתף שהוסיף על משאו פ' האומנין דף פ' אי דלא מצי בי' לשדיי' אמר אביי כשחבסו לאלתר כו' כסבר חולש' הוא דנקט לי' וכ' בש"מ בשם הרמב"ן ז"ל תמיהני וכי שומר הוא על גופו ששלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור מפשיעה וא"ת שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי' הטעינו הוא ועב"י שהביא קושי' זו בשם הריב"ן והניח בצ"ע. אבל בשטה שם ז"ל רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקט ליה וא"ת מ"מ הוא הטעה את עצמו ולמה יהיה זה חייב עליו י"ל מפני שהוא גרם לו הטעות שהי' סבור שאמר לו אמת וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזק הרי זה גירי כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל בשם הריטב"א וזה נראה טעמא דהרמ"ה שהובא בטור ז"ל ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכ' דאזקי' בידים עכ"ל והיינו משום דכיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי ולא מחייב בד"ג אלא בנזק ולא בד' דברים אבל בחבסי' לאלתר ורבץ תחת משאו בד' דברים נמי מחייב ועמ"ש בסי' של"ב סק"ג:
(ג) ואם החמור עומד לישכר לא הוי גזלן בתה"ד סי' שט"ז ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב א' שאם לא ירכב עתה יהא בודאי נפסד והחוב הוא בערך מאה ליטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי צריך ג"כ לרכוב עליו מיד עבור עסק אחד אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לק' ליטרין אפרע מיד העסק שלו אם יהיה נפסד אקח הסוס וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך חייב שמעון לשלם דמי הסוס לראובן או לא וע"ש שכ' יראה לפום ריהט' דחייב כיון דאמרה לו דבעלה צריך ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו ה"ל שוכר שלא מדעת ונקר' גזלן כמו שואל שלא מדעת כיון דהשת' ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות כו' והעלה כיון דברשות לקח והוא ברשות ב"ד משום שהיה ע"פ תנאי ב"ד שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו וא"כ ה"ל שוכר שפטור מאונסין עכ"ל וע"ש ומשמע ליה להרמ"א מדכ' כיון דאמרה דבעלה צריך ואין דעתו להשכירה עכשיו ומשמע הא נטלו שלא מדעת ולא מיחתה בו לא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו:
אמנם נראה דוקא כשנאנס הוא דפטור ומשום דלא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו ואם לקחו להציל שלו אפי' מיחה כיון שרשאי ברשות ב"ד אבל אם מתה מחמת מלאכה חייב דאע"ג דשוכר פטור במתה מחמת מלאכה זה שנטלו שלא מדעת אע"ג דעומד להשכירו חייב וכדמוכח פרק הגוזל קמא דף נ"ג בתוקף ספינתו של חבירו אמר רב רצה נוטל שכרה רצה נוטל פחתה ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה כו' ולא פליגי הא דעביד' דאגרי' והא דלא עביד' לאגרי' ואבע"א הא והא דעביד' לאגריה הא דנחית אדעת' דאגר' הא דלא נחית אדעת' דאגר' ומוכח דאפי' היכא דקיימ' לאגר' ונחית אדעת' דאגר' רצה נוטל פחתה אם הפחת יותר על השכר וכן פסק הרמב"ם פ"ג מגזילה ובש"ע סי' שס"ג ע"ש וא"כ ה"ה בחמור העשוי לשכור ונפחתה מחמת מלאכה רצה נוטל שכרה אם השכר יתירה על הפחת ואם הפחת יתירה נוטל פחתה וא"כ מ"ש הרמ"ה דלא הוי גזלן היינו להתחייב באונסין אבל בכחש או מתה מחמת מלאכה לא הוי דינו כשוכר וחייב לשלם וע"ש ל' רש"י בהא דקיימא לאגרא רצה נוטל פחתה דהא בע"כ שקלה וגזלן הוא ע"ש ומשמע מזה דה"ל גזלן ממש וחייב אפי' באונסין וצ"ע: