שולחן ערוך חושן משפט רנ כה

מי שמת ונמצאת מתנה קשורה על ירכו, אף על פי שהיא בעדים וקנו מידו כדי ליפות כח אלו שנתן להם, הרי זה אינה כלום, שאני אומר כתבה ונמלך. ואם זיכה בה לאחר, בין מהיורשים בין שאינו מהיורשים, כל הדברים שבה קיימים ככל מתנות שכיב מרע. וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו, ונתן השטר על יד שליש וא"ל: "יהי זה אצלך", ולא פירש לו כלום, או שאמר ליה: "הנח עד שאומר לך מה תעשה", ומת, אינו כלום.

(ובמתנת בריא בקנין, כשהקנה קנה המקבל) (טור בשם הרא"ש).

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

עריכה

מתנה קשורה כו': פירוש שטר מתנת שכ"מ וכן הוא ל' הטור והוא מפ' י"נ ופירש רשב"ם שם דלרבותא כתב קשורה על יריכו דאף דליכא למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנהו לו:

וקנו מידו כדי לייפות כו': פי' יפה כחו דהמקבל בקנין זה שכתב בשטר וקנין זה הוא נוסף על מתנת' דא וכנ"ל דבלא יפוי כח דקנין פשיטא לא יתנהו משום דגילה דעתו שיקנהו בקנין ואין קנין לאחר מיתה כנ"ל לפי טעם שכתב רשב"ם שם עפ"ר. אבל על הכתיב' א"צ יפוי כח דלא בעינן יפוי כח להכתיבה אלא כשאומר תנו וגם כתבו לו שטר משא"כ כשלא אמר תנו אלא כתב בהשטר בכתיבת ידו שדי נתונה לפלוני וכמ"ש מור"ם בהג"ה סי"ט:

כל הדברים שבה קיימין: המ"מ שם בספ"ט דזכיה אדברי הרמב"ם שכתב כן שם כתב ז"ל נראה שהמחב' מפרש דבריו קיימין הנאמר במשנה די"נ דר"ל שאם זיכה במקצת לאחר אף כל השאר קיים (פי' אם כתב בשטר צוואה שנתן לג' ד' ונתן השטר לא' גם מתנת האחרי' קיים בנתינתו של זה) שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בה ולא ראיתי מהמפרשי' שהיה מפרש זה כדבריו בכאן עכ"ל המ"מ שם גם הטור כתב שני פירושים על ל' המשנה זו בשם רשב"ם וראב"ד ואין שום א' פירשו בפי' זה דהרמב"ם ע"ש. ומיהו מוכח מפירושו דהרמב"ם דפי' מ"ש במשנ' אם זיכה בה לאחר דר"ל שרוצה לזכות לאותו שנתן בידו השטר והיינו כפי רשב"ם ולא כפי' הראב"ד שפירש שזיכה ע"י זה לאחר מיהו במ"ש בין מהיורשים בין שאינו מיורשים איכא למימר דס"ל דהרבותא הוא דאפילו אותו שנתן השטר בידו הוא אחד מן היורשים אפ"ה הוה נתינתו לידו גילוי דעת גם לאחרים שיתקיים מתנתן ג"כ דהיינו ע"ד פי' הראב"ד גם י"ל דכונתו הוא דאפי' זה שנתן בידו אינו יורש אפ"ה זכה לנפשו בקבלת השטר והיינו ע"ד פירשב"ם ועפ"ר ודו"ק:

וכן מי שכ' שט"ח כו': פי' כמו דחיישי' במתנת שכיב מרע הנ"ל שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה להשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר:

ובמתנת ברי' בקנין כו': פי' הנמצא ביד שליש יתנהו להמקבל והו' מתשובת הרא"ש הביאו הטור בס"ס זה והיינו מטעם דמיד משעת הקנין קנהו המקבל והשטר אינו אלא לראייה בעלמא ואע"ג דר"י והרא"ש ס"ל דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש הטור בסמוך ובס"ס ל"ט הא נתבאר שם דהיינו דוקא כשבא לסוף ליד המלוה או הלוקח מדעת הלוה או המוכר משא"כ כאן דכבר מת הנותן:

ש"ך - שפתי כהן

עריכה

(כב) וכן מי שכתב ש"ח כו' ובמתנת ברי' כו' כ' הסמ"ע פי' דבש"ח חיישינן שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בש"ח וה"ה לשטר מכירה שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל נראה מדבריו דאף בש"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין ש"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדיא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ ג"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בש"ח מן הסתם נמי חיישי' שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' עכ"ל אבל באמת ז"א דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישי' לשמא כ' ללות ולא לוה או כ' למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשי' וכדלעיל ס"ס ל"ט ור"ס ל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנ' וכדמוכח להדיא פ"ק דמציעא ובכל הפוסקי' אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובת כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום מעשה שהיה כך הי' במתנ' וכדאיתא שם להדיא ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בש"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשטת הרא"ש דס"ל כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו. אה"נ להרמב"ם דפסק דלא כאביי י"ל דוקא ש"ח משום דחיישינן לפרעון וכדאיתא להדיא פ"ק דמציעא (ד' י"ג) ע"ש והרא"ש קיצר בדבר בפי' דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש כן נלפע"ד גם דברי הע"ש נראים כדברי הסמ"ע שכ' בד"א בש"ח לפי שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ושמא כ' ללות ולא לוה אבל אם הוא מתנת בריא בקנין כו' משמע מדבריו דבש"ח מיירי אף בקנין ועוד דבלא קנין הא כתב הע"ש גופי' ס"ס ל"ט דאין כותבין שטר ללוה בלא מלוה כו' וא"כ לא ה"ל לכתוב ושמא כ' ללות ולא לוה דהא בש"ח שבקנין ליכא למיחש להכי וכמ"ש איהו גופיה ס"ס ל"ט אלא הכא טעמ' אחרינא איכא לדעת הרמב"ם והמחבר וסייעתם שפסקו דלא כאביי והיינו דחיישינן לפרעון וכמ"ש ודוק:

(כג) ובמתנת ברי' כו' ע"ל סי' נ"ו וס"ה וצ"ע דמשמע להדיא כאן דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר להדיא בתשובת הרא"ש כלל ס"ו סי' ג' והיינו מטעם דמשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש לעיל סי' מ"ה ס"ק ט"ו וסי' רמ"ג על הסמ"ע ס"ק כ"ג:

באר היטב

עריכה

(מ) קשורה: ופרשב"ם דלרבותא נקט קשורה כו' דאף דליכ' למיחש שמא אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת אפ"ה לא יתנוהו לו. שם.

(מא) וכן: פירוש כמו דחיישינן במתנת שכ"מ שמא כתב ונמלך כך חיישינן בשט"ח זה שמא כתב ללות ולא לוה ומ"ה לא יתנהו למלוה הנזכר בשט"ח וה"ה לשטר מכיר' שמא כתבו למכור ולא מכר עכ"ל הסמ"ע נראה מדבריו דאף בשט"ח ושטר מכר של קנין חיישינן להכי מדמחלק בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכ"כ להדי' בסי' רמ"ג ס"ק כ"ג דכאן נתבאר דאף בשטר הלואה שבקנין חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה כו' ע"ש וכ"כ הב"ח כאן דהרא"ש מיירי בידוע שהקנה בסתם ולכך בשט"ח מן הסתם נמי חיישינן שמא לא לוה אבל במתנה מן הסתם קנה המקבל כו' ע"כ אבל באמת זה אינו דבהדיא מוכח בש"ס וכל הפוסקים דבין שטר הלואה או שטר מכר שיש בו קנין לא חיישינן לשמא כתב ללות ולא לוה או כתב למכור ולא מכר משום דמשעת קנין שעבד נפשיה וכמ"ש בסוף סימן ל"ט וריש סימן רל"ח ואין חילוק בזה בין שט"ח ומכר לשטר מתנה וכדמוכח להדי' בפ"ק דב"מ ובכל הפוסקים אלא פשיטא דאף שטר מכר מחזירין להמקבל כמו שטר מתנה והרא"ש בתשובה כלל ס"ו ס"ג נקט שטר מתנה משום דמעשה שהיה כך היה במתנה וכדאית' שם להדי' ומה שמפרש דברי הרמב"ם דהיינו דוקא בשט"ח ר"ל בלא קנין והיינו לשיטת הרא"ש דסביר' ליה דעדיו בחתומיו זכין לו ויש לחוש לשמא כתב ללות ולא לוה בשטר שאין קנין בו ואה"נ להרמב"ם דלא פסק דעדיו בחתומיו כו' י"ל דוקא שט"ח משום דחיישינן לפרעון והרא"ש קיצר בפירוש דברי הרמב"ם אבל לענין דינא הדבר ברור כמ"ש. ש"ך.

(מב) בריא: ע"ל סי' נ"ו ס"ה וצ"ע ומשמע כאן להדי' דאע"ג שידוע שהנותן מסרו להשליש קנה המקבל וכן מבואר בתשובת הרא"ש והיינו מטעם דבשעת קנין שעבד נפשיה והשטר אינו אלא לראיה בעלמא ועמ"ש בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ובסי' רמ"ג סי"ג. שם.

פירושים נוספים

הגהות רבי עקיבא איגר על הסימן

_{▲ חזור לראש}