שולחן ערוך חושן משפט עט יב
<< · שולחן ערוך חושן משפט · עט · יב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: מאירת עיניים (סמ"ע) · שפתי כהן (ש"ך) · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · קצות החושן · באר הגולה · פתחי תשובה
א"ל פרעתיך מנה בסחורה פלונית שהי' השער שלה בכך וכך והביא הלה עדים שלא היתה שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנים דעתם לזכור סכום השער לפיכך גובה ממנו המלוה מה שנשאר מהחוב בלא שבועה הודאה בב"ד או עדות בב"ד כמלוה בשטר דמי ולפיכך כותבים ונותנים לבעל דינו בד"א כשלא קבל הדין עד ששלחו ב"ד של ג' שהיו יושבים מעצמם במקום הקבוע להם והביאוהו כמו שנתבאר בסי' ל"ט אבל ב' שבאו לדין ותבע אחד מהם את חבירו ואמר לו מנה לי בידך ואמר לו הן בין שאמרו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ויצא ואמר פרעתי נאמן וישבע היסת שפרעו' לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו ויבא לגבות ממנו פעם שנית. (וע' לעיל סי' ל"ט סעיף ט'):
מפרשים
הודאה בב"ד כו' בד"א כשלא קבל כו'. כל זה נתבאר לעיל בר"ס ל"ט בפרישה ובסמ"ע ע"ש והאי בד"א כו' לא איירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כמלוה בשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמוד' שלא פרעו וכ"כ הטור בשם התוס' בסי' ל"ט בס"ד והא דכ' המחבר בס"ס זה דאם יצא בסרבנו' ושמתוהו אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דמשמע דוקא ביוצא בסרבנות ושמתוהו הוא דגובה ממשעבדי הכי פירוש' בכה"ג דיצא בסרבנו' ושמתוהו אפי' אומר פרעתי אינו נאמן וגובה אפי' ממשעבדי הא אם לא שמתוהו ואמר פרעתי אינו נאמן לגבות ממנו אפי' מבנ"ח וכן צריכין אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט הנ"ל כתב כדברי התוס' דכל הודאה בב"ד טורף ממשועבדים אפי' בלא סירוב ושמתא וכמ"ש שם וע"ש בדרישה דכתבתי לשון התו' והרמב"ם והוכחתי דג"כ ס"ל הכי בפשיטות כדמוכח מל' הרי"ף שם והמחבר כאן. ולעיל סי' ל"ט תפס ל' הרמב"ם דפ"ז מטוען ולא כתב כאן דין טירוף דלקוחות היכא דמודה דלא פרע דזהו פשיטא אלא כתב דינא היכא דכותבין ב"ד ושלא יהא אז נאמן לומר פרעתי וכתב דביתבי בי תלתא והוצרכו לשלוח אחריו זה מיקרי סירוב מדלא ציית דינא לבא מאיליו ואז כותבין עליו משא"כ אם לא הוצרכו לשלוח אחריו אלא בא והורה מעצמו ויצא ואמר פרעתי כו' ובזה ס"ל דדוקא ביוצא בלא סירוב הדין כן הא יצא בסירוב כותבין וכמ"ש בס"ס זה וכנ"ל בפרישה גם בסמ"ע כתבתי לעיל סי' ל"ט דדוקא היכא דלא כתבו עד שיצא הוא דאין כותבין לו לבדו כשחזר ובא דילמא כבר פרעו אבל כששניהם בב"ד כותבין הודאתו ונותנין ליד התובע דכיון דיודע המוד' דכתבו לכשנגדו הודאתו לא יפרע לו עד שיקחנו מידו אבל כשסירב תחלה והוצרכו לשלוח אחריו או שסירב לבסוף ולא קיבל דינו והוצרכו לשמתו אזי כותבין אפי' שלא מדעתו וע"ל ס"ס ע' דכתב המחבר עוד חידוש דאף אם לא סירב לא בתחלה ולא בסוף אלא שלא היה בידו לפרוע ואז צריכין לכתוב לו מעשה ב"ד כדי שלא ישתכח הדבר אז ג"כ אינו נאמן לומר פרעתי וגובה אפי' ממשעבדי דהיה לו ליקח המעש' ב"ד בידו כשפרע וס"ל דוקא בפסק דין העומד לפרוע מיד הוא דנאמן לומר פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט והמחבר פסק שם דאפי' נגד פסק דין אינו נאמן לומר פרעתי ע"ש ודוק ובתשובה הארכתי והוכחתי מדברי ב"ת שער נ"ז דדוקא בכה"ג דכתב המחבר בס"ס ע' שלא היה לו לפרוע וכתבו לו מעשה ב"ד (והיינו שט"ח גמור) דאז ה"ל כאלו כתב הלוה למלוה שטר גמור (או שסירב בב"ד ולא רצה לקיים ציווי ב"ד כמ"ש כאן) מ"ה אינו נאמן לומר פרעתי אח"כ הא אם החרימוהו הבית דין על שלא בא על היריד ופרע לחבירו לזמנו על כת"י שביד המלוה או שעשה הבית דין פשר' בין הלוה והמלוה לשלם למלו' לזמני' ועבר הזמן והחרימוהו על זה ואח"כ טוען פרעתי לו הכת"י שבידו עלי אין זה מיקרי מעשה ב"ד למחשב כשטר גמור דלא ליהוי נאמן לו' פרעתי כיון דלא סירב מתחל' כ"כ וטוען שמחמת שלא היה לו אז מ"ה לא פרע לו לזמנו ואח"כ היה לי לפרעו וכ"ש אם מת שאין מוציאין מיורשים ומלקוחות עי"ז:
בין שאמרו חייב אתה ליתן לו. פירוש אע"פ שאין ל' זה דין מוחלט שיתן לו כלשון צא תן לו אלא הוא כאלו הדיינים מסופקים בדינו ואמרו נרא' בעינינו שתתחייב אתה ליתן והל"ל דלא יהא נאמן לומר שפרע לו דכיון דלא החליטו עליו לא היה לו ליפרע לו אפ"ה אין התובע יכול להוציא ממנו ואמרי' דאין דרך בני אדם לדקדק כל כך בל' הדיינים ול' חייב אתה ליתן לו ג"כ משמע להו ל' פסק דין ובסעיף שאחר זה שהעדים מעידים עליו שלא פרעו מחלקינן בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו כדי להקל על הנתבע שלא יהא כפרן דבכל מקום שנוכל ללמוד זכות על הנתבע שלא יוציאו מידו או שלא יהיה כפרן עושין וכמו שאמרו דכל ספק הוא חומרא לתובע וקולא לנתבע וק"ל:
כתבו לי הודאתו. עיין בפרישה שכתבתי בשם מור"ש ז"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבים לו אבל פסק דין כותבים לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כ' כאן דלא יכתבו לו פסק דין ובפרישה כתבתי דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פסק דין שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהיה הוחזק כפרן ע"י פסק דין זה וסברא זו כ' ב"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט ע"ש:
(כח) וחוזר וטוען פרעתיך או באותה סחורה כו'. פי' ומיירי שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך במעות ובאותה סחורה שאל"כ פשיטא עכ"ל ר' ירוחם נ"ג ח"ג. עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ח. ועיין בתשו' מהרשד"ם סימן שמ"ט:
(כט) הודאה בבית דין כו' בד"א כשלא קבל הדין כו'. דברים אלו צ"ע דע שהכל עד סוף הסעיף הוא ל' הרמב"ם ספ"ז מטוען ונראה מדבריו דס"ל כשלא קבל הדין עד ששלחו אחריו אינו נאמן לומר פרעתי אפי' יצא מב"ד ולא כתבו לו וכ"כ בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט לדברי הרמב"ם כמבואר למעיין בדבריו שם (הבאתי קצת דבריו לעיל סי' ל"ט סעיף ט' ס"ק כ"ג) ובפרט במ"ש שם בדף קמ"ו סוף ע"א וז"ל ולא זו בלבד אלא שאפי' בלא פסק דין אין הנתבע נאמן לומר פרעתי לדעת הרמב"ם כשעמד בדין ונתחייב ע"י ששלחו אחריו כו' עכ"ל וכ"כ בס' לח"מ פ"ז מטוען לדעת הרמב"ם ע"ש וכן נראה בספר גידולי תרומה שער י"ב חלק ב' דף ע"א סוף ע"א לדברי בעה"ת לדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם ע"ש ולפ"ז צ"ל הטעם דכיון דה"ל לכתוב כמאן דכתבי ליה דמי ודמי לקנין דאמרינן לעיל סי' ל"ט ס"ג דסתם קנין לכתיב' עומד ואע"פ שלא נכתב א"י לטעון פרעתי וה"ה כל מעשה ב"ד כיון דלכתיב' עומד אפי' לענין טריפת לקוחות כמאן דכתב דמי וא"י לטעון פרעתי והכי אמרי' בש"ס פ' חזקת הבתים דף מ' ע"א האי קנין היכי דמי אי כמעשה ב"ד דמי ליבעי ג' כו' משמע לכאורה דמעשה ב"ד הוי כקנין אבל כד מעיינין שפיר ליתא להאי דינא דבש"ס וכל הפוסקים לא משמע כן וכמו שאבאר הרא"ש כתב פ"ק דמציעא וז"ל בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותני' לו דאע"ג דאמרי' לעיל דעמד בדין כמלוה בשטר דמי היינו לטרוף מן הלקוחות משום דאית ליה קלא אבל מצי למימר פרעתי והיכא דידוע שלא פרע או שהוא מודה גובה מן הלקוחות עכ"ל וכ"כ הטור לעיל סי' ל"ט ס"י בשם התוספות וכן כתב הנמוקי יוסף פרק זה בורר להדיא בשם המפרשים עיין שם וכן מביא בתשובות מהר"ל ן' חביב שם דף קמ"ב ע"ג חדושי הר"ן פ"ק דמציעא עלה דההוא דהכא במאי עסקינן כשעמד בדין וז"ל מהכא משמע דהעמדה בדין כשטר דמיא וקשיא א"כ היכי אמרי' לקמן בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן תרצו ר"ח ורבינו אפרי' ז"ל דההיא דלקמן כגון שלא כתבו לו ב"ד שטר כדאמרי' עלה בהדיא בא מלוה לכתוב אבל הכא כשכתבו לו וקמ"ל דשטר ב"ד אע"פ שלא נעשה בצוואת בעל דבר דינו כשטר גמור וגבי ממשעבדי עכ"ל וכ"כ בעל העיטור מאמר העשירי דף כ"א ע"א ע"ש הרי מבואר להדיא מדברי כל הפוסקי' דאף דמעשה ב"ד הוא ויכולים לכתוב לו שלא בצוואתו מ"מ אם לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי וכן משמע מדברי הרמ"ה שהבי הנ"י רפ"ק דב"ק והבאתי לק' ס"ק ל' וכן מבואר מדברי הרמב"ם בחדושיו פ' חזקת הבתים אמאי דאמרי' התם בדף מ' קנין אי כמעשה ב"ד דמי כו' וז"ל פי' משום דקי"ל מעשה ב"ד כמאן דכתיב דמי (כלומר כמאן דאמר כתובו דמי ודו"ק) וטריף ממשעבדי ומ"מ יכול לומר פרעתי וכדאמרי' בפ' שנים אוחזין כו' אבל מקמי דנפיק מבי דינא כותבים לו זכותו כו' ע"ש וכן מוכח ממ"ש בתשו' מיימוני בשם מהר"מ ושאר פוסקים דעל פסק דין א"י לומר פרעתי מדאמרי' בפ"ק דמציעא דאין כותבים ונותנים לו משום שלא יהא נאמן לומר פרעתי כו' אלא דקודם שנכתב הפס"ד נאמן לומר פרעתי אע"פ שהי' מעשה ב"ד והיו יכולים לכתוב מידוכן מוכח להדיא מדברי הראב"ד ובה"ת שער י"ב שהביא ב"י ס"ס זה וכן משמע להדיא מדברי ר' ירוחם שהביא בתשובת מהר"י ן' חביב שם דף קמ"א ריש ע"ג וכן משמע להדיא מדברי הריב"ם שהבאתי לקמן ולפ"ז צ"ל דלא דמי לקנין דכיון דמסקינן בפרק חזקת הבתים דף מ' דסתם קנין לכתיבה עומד א"כ קנין עדיף ממעשה ב"ד בזה. ודוחק לומר דגם הרמב"ם ס"ל דנאמן אלא דכיון דלא קבל הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב. ועוד דא"כ לאיזה צורך קאמר אבל שנים שבאו לדין כו' מילתא אחריתי ה"ל לחלק מיניה וביה בלא קבל הדין עד ששלחו אחריו גופיה והכי הל"ל אבל לא כתבו לו ויצא ואמר פרעתי כו' כיון דאיפשר דזימנין מיקרי ולא כתבו גם מדכתב אבל שנים שבאו לדין כו' ואמר לוהן כו' ובש"ס לא הוזכר שא"ל הן ולמה הוציא הרמב"ם דברי הש"ס מפשטן והכניס דבר שאינו בש"ס (ועיין בעיר שושן שגמגם וכ' והודה לו הנתבע אלא שהיה הבדל מה ביניהם כו' וגם ברישא כ' כותבים ונותנים לו ואינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהשטר קיים כו' ולפע"ד לא כיון יפה ע"ש ודו"ק) אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דכל מעשה ב"ד כמאן דנכתב דמי ולכך לא מצי לפרש הש"ס שלא א"ל הן אלא שנתחייב ע"פ ב"ד דא"כ ה"ל מעשה ב"ד ופשיטא דאפי' יצא שוב אינו נאמן לומר פרעתי וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם נמ"י פרק זה בורר בשם המפרשים דכשנתחייב ע"פ בית דין הוי כהודאה ששלחו אחריו ולכך הוצרך הרמב"ם לפרש דמיירי בש"ס שלא פסקו הב"ד כלום רק שאמר הנתבע הן וא"כ לא ה"ל אלא הודא' לבד לכך ביצא יכול לומר פרעתי (הג"ה אבל הבעה"ת שער י"ב נראה דס"ל דלהרי"ף כשלא קבל את הדין עד ששלחו אחריו מסתמא מבקש לכתוב וכותבים לו ואה"נ דאי לא כתבו לו נאמן לומר פרעתי דאין לומר דס"ל לבעה"ת בדעת הרי"ף כהרמב"ם דא"כ היאך כתב שם על דברי הרי"ף וכ"כ הראב"ד כו' אדרב' מדברי הראב"ד מבואר להדיא דבכל ענין נאמר לו' פרעתי כשיצא מב"ד ולא כתבו אם לא בהנך ב' גווני שחשב הראב"ד שם ע"ש אלא ודאי כמ"ש והשתא לק"מ מה שהקשה הבעל גדולי תרומה על הבעה"ת שם ע"ש מיהו יש לפרש דעת הרי"ף לא כהרמב"ם ולא כבעה"ת אלא דמ"ש לא ציית דינא היינו שסירב אחר הפס"ד וכמ"ש מהר"ל ן' חביב ובעל לח"מ וכמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ב ע"ש גם מה שהקשה בס' גי"ת שם דף ע"ב בין להראב"ד בין להרי"ף שפי' הך דעמד בדין היינו כשנתברר דלא פרע מאי אשמועינן עמד בדין הא אפי' לא עמד בדין הדין כן כשנתברר שלא פרע כו' ע"ש לא דק דאשמועינן דכשעמד בדין הוי כמלוה בשטר אפי' אינו מצוה לכתוב וכמ"ש לעיל בשם ר"נ ור"ח ורבי' אפרים ושאר פוסקי' ודו"ק:
ע"כ הגה) כן נ"ל ברור לדעת הרמב"ם והיינו כמו שהבינו מהר"ל ן' חביב ולח"מ ובג"ת דבריו וכמ"ש לעיל. ונראה שכן פי' הרמב"ם דברי הרי"ף רפ"ק דמציעא כדבריו ודוק. מיהו בש"ס נראה עיקר דלא כהרמב"ם אלא ככל הפוסקים שהבאתי דפשטא דסוגיא פ"ק דמציעא ריש דף י"ז משמע התם שנתחייב ע"פ ב"ד ולא שהודה ואמר הן והכי משמע נמי התם מדמייתי האי לישנא נמי מיד בתר הכי גבי כפרן וקאמר התם סבר עד דמעייני רבנן בדינא כו' אלמא מיירי שפוסקים הבית דין פסק דין ואינו רוצה ליתן מעצמו וא"כ תימה על המחבר שפסק כהרמב"ם בזה והרי כל הפוסקים הנ"ל חולקים עליו ודבריהם עיקר בש"ס. ואולי נעלם ממנו כל הפוסקים הנ"ל שהרי לא הביאם בספרו ב"י ואלו הוי חזי להו הוה הדר ביה ומצאתי בתשו' מהר"י ן' לב סוף ספר א' סי' קכ"ג שהעתיק מפסקי הרב רבינו ישעיה מטראני וז"ל מר בר רב אשי אמר אפי' אמר להו הוו עלי דייני לא כתבי' עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא ואי קשיא כיון דבית דין רשאין לכתוב ואין צריכים להמלך בלוה א"כ היכי אמרינן בשנים אוחזין בשמעתא דמצא שטרי חוב בין חייב אתה ליתן לו (מכאן מוכח דס"ל כמ"ש לעיל סי' ל"ט ס"ק ט"ו בשם הנ"י פרק ז"ב בשם המפרשי' דאל"כ מאי קשיא לי' דלמא בפ' שנים אוחזין מיירי שלא שלחו אחריו ומזמני ליה אלא ודאי ס"ל דנתחייב בב"ד הוי כשלחו אחריו ודו"ק) בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבים ונותנים לו והא כיון דרשאין לכתבו סתמיה לכתיבה קאי כמו קנין והיאך נאמן לו' פרעתי תשובה מסתמא לאו לכתיבה קאי שהרבה בני אדם אין שואלין לב"ד שיכתבו להם והלה פרעו לאלתר ואין כותבים אלא אם שואל להם המלוה בפני הלוה אע"פ שאין הלוה רוצה שיכתבו לו הם כותבים לו וכיון שיודע מלוה שהוא אינו נאמן (נ"ל שצ"ל וכיון שיודע לוה שוב אינו נאמן כו') אף על פי שעדיין לא כתבו דכמאן דנקיט שטרא בידי' ואם לא שאל להם המלוה מיד לכתוב ובא אחר זמן לבית דין ואמר להם כתבו לי אין כותבי' לו עד שישאלו את הלוה אם אומר פרעתי אין כותבי' לו שהוא נאמן לומר פרעתי ואם לא אמר פרעתי כותבי' לו אע"פ שהלוה אינו רוצה ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו ב"ד עד עכשיו שהמלוה רוצה שטר לא אפקוה לקלא ולא נמנעו הלקוחות מלקנות קרקעות של לוה אבל עכשיו שהוא שואל כתיבה מפקי ליה לקלא ויזהרו שלא לקנות ואם קנו אינהו דאפסידו אנפשייהו וגרע מעשה בית דין מקנין דקנין סתמי' לכתיבה קאי ומשום הכי לא מהימן לו' פרעתי ומעשה ב"ד סתמי' לאו לכתיב' קאי עד שישאל המלוה בפי' ע"כ לשון דברי הרב רבי ישעי' מטראני ז"ל עכ"ל מהר"י ן' לב שם. ונראין דברי רבי ישעיה נכונים ובפרט שרב גדול היה וגם משמע מדברי מהר"י ן' לב שם להדיא שמסכים עמו וקלסו ע"ש ומשמע מדבריו שם שאין חולק עליו וכן נראה באמת דמ"ש הרא"ש פרק קמא דמציעא והטור לעיל סי' ל"ט בשם התוס' ושאר פוסקים דכל שנתברר או מודה שלא פרע ה"ל כמלוה בשטר היינו לכתוב מזמן שני או מיירי שמודה מיד ביום א' והיינו כשמבקש המלוה לכתוב בפני הלוה וגם מדברי מהר"ם שבתשו' מיימוני שכ' והדיינים יש להם לו' לנתבע שנתנו פסק הדין לתובע כו' יש להסכים לדברי רבינו ישעיה וכוונתו שיודיעו לו שהמלוה שאל הפס"ד ונתנו לו הוא לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה הבטיחו לו ליתן וכן מ"ש הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקים דההוא דעמד בדין מיירי כשכ' לו כו' היא לאו דוקא אלא ר"ל שהמלוה שאל לכתוב בפני הלוה דעיקר אתי לאשמועי' דכותבי' אף שלא בצוואת בעל דבר וכן מסתבר דהא משמע בש"ס פ' ח"ה (ד' מ' ע"א) דמעשה ב"ד הוי כקנין ונהי דלמסקנ' אמרי' סתם קנין לכתיב' עומד וא"כ צ"ל דבסתם עדיף קנין ממעשה ב"ד מ"מ כשאמרו לו הב"ד בפי' שיכתבו לו למה יהא קנין עדיף ממעשה ב"ד וכמו שהקנין טורף אף שלא נכתב כיון דמסתמא לכתיבה קאי אית ליה קלא ה"ה מעשה ב"ד כשאמרו לו בפי' שיכתבו לו דהא מעשה ב"ד קלא אית ליה והכי משמע נמי ממאי דאמרינן פ"ק דמציע' (דף י"ז ריש ע"ב) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום מ"ט כל מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא בידיה דמי ואע"ג דרש"י פי' התם דהיינו תנאי כתובה וכה"ג מ"מ כל מעשה ב"ד שפסקו לו הבית דין פשיטא דהוי בכלל מעשה ב"ד כמו תנאי כתובה מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב בפני הלוה וכמ"ש:
(ל) במה דברים אמורים כשלא קבל עליו כו' כתב הסמ"ע האי בד"א לא מיירי אלא לענין לכתוב לו שטר הודאה או פסק דין אבל לענין לטרוף מהלקוחות מחשב כשטר אף אם לא שלחו אחריו אלא בא מאליו לב"ד וגם לא כתבו להתובע כלל כל שמודה שלא פרעו וכן כתב הטור בשם התוספות בסי' ל"ט כו' וכן צריכים אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר ובסי' ל"ט כתב כדברי התוספות דכל הודאה בב"ד טורף ממשעבדי אף בלא סירוב כו' עכ"ל נראה מבואר מדבריו דכשמודה עכשיו שלא פרע טורף ממשעבדי משעת הודאה או פסק דין הראשון וכך כתב עוד בסמ"ע לעיל סי' נ"א ס"ק ב' ע"ש וגם בתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ט נסתפק בדעת הרמב"ם דכשלא שלחו אחריו דנאמן לומר פרעתי ואין כותבים לו אם מ"מ גובה מנכסים שנשתעבדו אחר אותה העמדה בדין כו' כמ"ש הטור בסי' ל"ט בשם התוס' גבי הודאה גמורה בב"ד או דכיון דלא שלחו אחריו ונאמן לומר פרעתי א"כ ה"ה או כ"ש לענין לגבות ממשעבדי שאינה כמו שטר דלית ליה קול ועדיין צל"ע עכ"ד בדף קמ"ה ע"ד נראה ג"כ מדבריו דלמ"ש הטור בשם התוס' פשיט' דאף דהי' נאמן לומר פרעתי טורף ממשעבדי משעה שהודה מתחלה בב"ד שחייב לו כשמודה עתה שלא פרע אלא דנסתפק אם הדין כן כשלא שלחו אחריו לדעת הרמב"ם וכ"כ עוד מהר"ל ן' חביב שם על מה שהביא שם הקונטריסים שכתבו דעל פסק דין נאמן לומר פרעתי ואפי' הכי אין כותבים לו דכיון שנאמן דכשיאמר פרעתי אם כן למה יכתבו לו וכתב הוא בדף קמ"ג ע"ב וז"ל ומ"ש דכיון שנאמן מה שיאמר פרעתי א"כ למה יכתבו לו אינה קושיא ג"כ דאהני ליה היכא דלא יאמר פרעתי לגבות ממשעבדי עכ"ל וע"ש שהאריך בזה בדף קמ"ה ע"ד ולפי ע"ד דבריהם תמוהים דהאיך יעלה על הדעת לטרוף מלקוחות במקום שהיה יכול לומר פרעתי (ומכ"ש כשלא היו יכולים לכתוב לו שטר) הא פשיטא דבכה"ג אף שמוד' איכא למיחש לקנוניא וכדאיתא טובי זימני בפ' שנים אוחזין ובכל הפוסקי' ונתבאר לעיל סי' ס"ה בכל הפוסקים ובט"ו כמה פעמים דקי"ל חיישי' לפרעון ולקנוניא וכל היכא דאיכא למיחש לפרעון אפי' הלוה מודה לא טריף מלקוחות דחיישי' לקנוניא וא"כ ה"ה הכא ואין סברא לחלק דשאני הכא שנעש' מעש' ב"ד משא"כ שם דנפל השטר ואיתרע בנפיל' דמה בכך סוף סוף יכול השתא לטעון פרעתי והאיך יטרוף לקוחות למפרע בהודאת פיו דהשתא וכ"כ עוד הרמב"ם פט"ו מהל' מלוה ובעה"ת שער כ"ז והט"ו לעיל סי' ע"א סכ"א גבי מלו' בשטר שהאמין ללוה שיהא נאמן לומר פרוע דאפי' אומר הלוה לא פרעתי אין המלו' טורף בשטר זה מהלקוחות דחיישי' לקנוניא עכ"ל וא"כ ה"ה הכא וכן בקונטרסים שהביא מהר"ל ן' חביב שם בתשו' סי' ק"ט בשם ריב"ם מוכח להדיא כדברי דאיתא שם וז"ל ונרא' שהריב"ם ס"ל דעל פסק דין א"י לו' פרעתי שהקש' למה אנו אומרי' כשעמד בדין דטריף ממשעבדי ניחוש דילמא פרע וטענינן ללוקח ואפי' כשחייב מודה ניחוש לקנוניא ופי' הריב"ם דהא דחשבינ' עמד בדין כמלו' בשטר והיינו כשכתבו לו פסק דין עכ"ל ואפי' החולק שם על הריב"ם גבי פס"ד בהא לא פליג עליה ע"ש והכי מוכח נמי להדיא מדברי הר"ן ור"ח ור' אפרים ושאר פוסקי' שהבאתי לעיל ס"ק כ"ט וכן מבואר להדיא בדברי רבינו ישעיה מטראני שבתשובת מהר"ן ן' לב שהבאתי לעיל שכ' דאין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני כו' אלא ודאי מהרי"ל ן' חביב והסמ"ע לא כוונו יפה בדברי הטור בשם התוס' (ומכ"ש בדברי הרמב"ם) דמ"ש הטור לעיל סי' ל"ט בשם התוספות אינו אלא לומר דטורף מלקוחות לאחר שהוד' הלוה בפני הב"ד שלא פרע או שהוד' מיד באותו יום שפסקו הדין וכ"כ הב"ח שם להדיא וז"ל ופירשו התוס' כו' ונרא' דבהודאת הלוה אינו גובה מלקוחות שקנו לאחר הודאת הלוה כו' עכ"ל ועיקר כוונת התוספות לאשמועינן דעמד בדין הוי כמלוה בשטר וכותבי' אף בלא צווחת הבע"ד וכמ"ש הר"ן ור"ח ור"א (והיינו כמ"ש הבעה"ת שער י"ב בשם הראב"ד ומביאו ב"י ס"ס זה ע"ש ודוק) אבל פשיטא דבמקום דיכול לטעון פרעתי אינו טורף ממשעבדי כלל. והשתא גם מ"ש בסמ"ע וכן צריכי' אנו לפרש דברי הטור דל"ת דבריו אהדדי דכאן כתב בס"ס זה כדברי המחבר כו' בחנם דחק דל"ק אהדדי כלל דפשיטא דהיכא דיכול לטעון פרעתי לא טריף ממשעבדי כלל וכמה שכתבתי וק"ל:
ויותר מזה יש ללמוד מדברי רבינו ישעיה הנ"ל שכתב ואין כותבים לו מזמן ראשון אלא מזמן שני משום פסידא דלקוחות שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצה שטר לא אפקוה לקלא כו' ויש לדקדק דלמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דכיון דעד השתא הי' יכול לטעון פרעתי נטעון ללקוחות הכי והשתא הוא דמוד' והאיך יטרוף למפרע ונרא' דאצטריך להאי טעמא להורות דאפי' היכא שידוע בודאי שלא פרע כגון שלא זזה ידו מידו ע"פ עדים או כגון שאמרו לו הבית דין אל תפרע לו אלא בפנינו או בפני פלוני ופלוני וכה"ג דהשתא ודאי לא פרע מ"מ לא כתבינן מזמן ראשון משום שכיון שלא ידעו הב"ד עד עכשיו שהמלו' רוצ' שטר לא אפקוה לקלא מיהו אין דין זה מוכרח בשאר פוסקי' וגם מדברי הב"ח סי' ל"ט שהבאתי לא משמע כן מדכתב ונרא' דבהודאת הלו' כו' משמע דכשנתברר שלא פרע דמיירי מיני' התם גובה מלקוחות שקנו מיד אחר הפס"ד וכן משמע בנמוקי יוסף רפ"ק דב"ק בשם הרמ"ה גבי כולן נכנסו תחת הבעלי' ע"ש ומביאו ב"י לקמן סי' קי"ט ס"ד בקצר' וז"ל י"ל דמשכחת לה דכתב ליה שטרא אנזקי' אי נמי דקנו מיני' אי נמי שעמד בדין ונתחייב לשלם ואח"כ מכר דהעמד' בדין כשטר דמיא והוא דאתברר דלא פרע כו' עכ"ל משמע דכשנתברר שלא פרע גובה משעת העמד' בדין ואפשר גם רבינו ישעי' ה"ק כיון שלא שאל שטר והאמין ללוה אף כשיאמר פרעתי לא אפקוה לקלא וצ"ע בזה לדינא. אבל בהודאת פיו לחוד פשיטא דאינו טורף ממשעבדי למפרע וכמו שהוכחתי ודלא כהסמ"ע ומהר"ל ן' חביב כן נ"ל ברור:
(לא) לפיכך אם חזר התובע כו'. אורחא דמלתא נקט דמסתמא אין התובע מבקש לכתוב כשזה רוצה לפרוע רק כשאינו רוצ' לפרוע חוזר לב"ד ומבקש כתב וה"ה אם שאל מתחל' לכתוב אין כותבין לו בלי צוואת הנתבע כדמוכח ברמב"ם ומחבר לעילסי' ל"ט ס"ז ועמ"ש שם וכן בסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ה דברי הרמב"ם אלו דאפי' בא מתחל' לכתוב אין כותבין לו כיון שהוד' בלא שלחו אחריו ועמ"ש שם בס"ק כ"ב:
(לב) כתבו לי הודאתו אין כותבין לו שמא פרעו כו'. ובטור כתב כן אפסק דין משמע להדיא מדבריו דאם כתבו לו פס"ד שוב אינו נאמן לו' פרעתי כ"ז שהפס"ד בידו ומה שנתחבטו האחרוני' בדעתו דלא תיקשי ממ"ש לעיל סי' ל"ט בשם אבי העזרי כבר כתבתי לעיל סי' ל"ט באריכות שכל דבריהם אינם נכונים והעיקר בדעת הטור דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כ"ז שהפס"ד ביד המלו' וכן העליתי שם לדינא ומה שכתב הסמ"ע כאן וזה לשונו והטור שכתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ה"ט דלכתחל' לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון להד"ם שלויתי ויהי' מוחזק כפרן על ידי פסק דין זה וסברא זו כתב בעל התרומות כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל אינו נכון כלל כמו שהשגתי עליו לעיל סי' ל"ט ס"ק כ"ד ע"ש. גם מ"ש וסברא זו כתב בעל התרומות כו' לא דמי לכאן כלל דבעל תרומות כ' דבריו במי שחתם על עדות שבשטר ומביאו ב"י לעיל סי' ס"ט ג"כ והיינו מטעמא דכיון דלא חתם מעולם לשם הלוא' חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם והלכך כשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא כיון שלוה באמת איך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דיפסיד אנפשיה וק"ל:
(כט) סחורה: פי' שחזר ואמר שכחתי ויודע אני עתה שפרעתיך באותה סחורה ובמעות דאל"כ פשיטא עכ"ל רבינו ירוחם ועי' בתשובת מבי"ט (ח"ב) [ח"א] סימן מ"ח ובתשובת מהרשד"ם סי' שמ"ט. ש"ך.
(ל) קבל: עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו בדינים אלו ומסיק הש"ך ז"ל מיהו היינו דוקא כששאל המלוה לכתוב לו בפני הלוה ע"ש. (ועיין מה שכתב הט"ז בזה).
(לא) הודאתו: כ' הסמ"ע בשם מהרש"ל דדוקא שטר הודאה אין כותבין לו אבל פס"ד כותבין לו משום דנאמן לומר עליו פרעתי וכמ"ש בסי' ל"ט דעות בזה אבל בטור כתב כאן דלא יכתבו לו פס"ד ונראה דה"ט דהכל מודים דלכתחלה לא יכתבו לו פס"ד שמא יוציאנו לאחר זמן וישכח שלוה ופרע ויטעון לא לויתי ויוחזק כפרן ע"י פס"ד זה וסברא זו כתב בעה"ת כמ"ש לשונו בסי' ס"ט עכ"ל והש"ך כתב דאין דבריו נכונים אלא העיקר דהטור ס"ל דבכל ענין אינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפס"ד ביד המלוה ובסי' ל"ט העליתי שכן עיקר לדינא ומה שהביא הסמ"ע מבעה"ת ל"ד כלל לכאן דשם איירי במי שחתם על עדות שבשטר וה"ט כיון דלא חתם מעולם לשם הלואה חיישינן שמא ישכח ענין חתימתו דלא אסיק אדעתיה הזיוף ויטעון האמת לא לויתי מעולם וכשיקיים זה חתימתו יתחייב לשלם משא"כ הכא שלוה באמת היאך יטעון לא לויתי ואם יטעון כן איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ל.
(יא) שהי' השער שלה נראה מבואר דוקא על המותר הוחזק כפרן וכגון שנתחייב לו אלף זהובים וטוען פרעתיך במאה מדות חטין שהיה השער כל מדה עשר' זהובים והביא עדים שהי' השער ששה זהובים צריך לשלם ארבע' מאות זהובים אבל מסך ששה מאות זהובים עכ"פ נפטר דנהי דהוחזק כפרן לא הוחזק כפרן לממון אחר אך מלשון הטור לא משמע הכי שכתב ז"ל אבל אם אמר פרעתיך בסחור' פ' שסכומה כך וכך והביא עדים שלא הי' שוה כל כך ותובע ממנו המותר וחוזר וטוען פרעתיך באותה סחור' או בדבר אחר הוחזק כפרן שבני אדם נותנין דעתן לזכור סכום השער לפיכך אם הודה לו המלו' שנטל ממנו אותה סחורה אלא שלא נפרע ממנו הכל לפי שלא היתה שוה דמי כל החוב אינו נאמן לומר פרעתי לך המותר אחר כך ונוטל ממנו מה שנשאר לו מן החוב בלא שבועה ומשמע דוקא כשהודה לו המלו' הא לא הוד' צריך לפרוע כל החוב ואמאי הא הוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר ובכדי השער לא הוחזק כפרן וגם מלשון הש"ע לא משמע הודה אלא אפי' לא הודה אין הנתבע צריך לשלם אלא המותר ואולי הטור דנקט הודה לו המלו' היינו לענין שיפטור הלוה אפי' בלי שבוע' הא לאו הכי שבוע' עכ"פ בעי:
(יב) ששלחו אחריו עיין סמ"ע שכתב הא דבעינן שלחו דוקא לענין לכתוב שטר הודא' או פס"ד אבל לענין טריפת לקוחות חשיב כמלוה בשטר אפי' לא שלחו ע"ש שכ' כן כתב הטור בשם התוס' ובש"ך חולק בזה וכרב דלא אמרינן מעשה ב"ד יש לו קול אלא דוקא בשלחו אחריו עיין ש"ך סי' ל"ט. וכן נרא' מדברי תוס' בר"פ השולח בהא דתנן בראשונ' הי' עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם ואמרו בגמ' מאי מפני תיקון העולם ר"י אמר מפני תקנת ממזרים ר"נ אמר מפני תקנת עגונות ר"י אמר מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"נ דאמר בפני שנים ובתרי לית לי' קלא וכו' ור"ל סבר מפני תקנת עגונות סבר לה כרב ששת שאמר בפני שלשה ובי תלתא אית ליה קלא וכתבו תו' שם ז"ל אע"ג דמלוה ע"פ לא גבי ממשעבדי אפי' הלוהו בפני כמה עדים היינו משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף ע"ש וכ"כ הרשב"א בחידושיו ומאי קשי' להו הא תני בראשונה היו עושין ב"ד ובפני ב"ד ודאי אית ליה קלא דהוי מעשה ב"ד אלא ודאי דאפי' בפני ב"ד של שלשה לא הוי מעשה ב"ד אא"כ שלחו ושם ליכא שלחו ואע"ג דלרב אדא בר אהבה בפ' ז"ב דף כ"ט כנפינהו איהו הוי ב"ד ודלמא ריש לקיש נמי הכי ס"ל ואפשר כיון דאנן לא ס"ל הכי וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ואנן קי"ל דלא הוי מעשה ב"ד אלא בשלחו ומש"ה קשי' להו ומזה ראי' לדברי הש"ך: