שולחן ערוך אורח חיים תקו ג
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תקו · ג · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן (שרי אפילו הפרישה מאתמול). אבל עיסה שנלושה בערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב:
- הגה: אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אחר כך חלה (בית יוסף). ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב ויצרפם יחד ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערב יום טוב (הגהות מיימוני פרק ג' ומרדכי פרק אלו עוברין ובית יוסף בשם תוספות פרק קמא דביצה):
מפרשים
הלש עיסה כו'. בפ"ק דביצה דף י"ב קי"ל כר"י דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על המתנות דזרוע ולחיים וקיבה שמוליכין לכהן בי"ט לא נחלקו אלא על התרומה שבש"א אין מוליכין פי' דדוקא מתנות מוליכין שזכאי בהרמתן פי' שרשאי להרים אותם בי"ט אבל תרומה אסור להרים בי"ט כדאיתא בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות בי"ט ע"כ מה שהרים תרומה בעי"ט אין מוליכין ובה"א כשם שמוליכין המתנות כך מוליכין התרומה ופשוט שחלה דינה כמתנות ומפרישין אותה בי"ט לכ"ע אם נילוש בי"ט ממילא דינה כמתנות ומוליכה לכהן אפי' לב"ש. ודברי ב"י כאן שלא בדקדוק דכתב וידוע דהלכה כב"ה ומשמע דאפי' תרומה שהורמה מאמש שרי ב"ה להוליך דהא במתני' כו' דמה לו לתלות דהלכה כב"ה גבי חלה דהיא כמתנות וגם ב"ש מודים בה ואפי' הפריש מאתמול כיון שיוכל להפריש גם בי"ט כמו במתנות לר' יוסי דקי"ל כוותיה. תו במ"ש אפי' תרומה שהורמה מאמש מאי אפי' דקאמר הא א"א להפריש תרומה בי"ט אלא דוקא מעי"ט אלא אגב ריהטי' לא דק דהיה מדמה תרומה לחלה בזה. כ' הטור הלש עיסה בי"ט יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן וכן מתנות כהונה יכול להוליכן לכהן אפי' הורמה מאמש וכתב ב"י דהאי אפי' הורמו מאמש קאי גם על חלה אבל מצאתי להגאון מהרי"א שכ' שיש חילוק בין מתנות לעיסה דבמתנות אפי' נשחטו מאמש יכול להפרישן משא"כ בעיסה וטעמא משום דמתנות כיון דלא טבלי (פי' שאין איסור טבל אם אוכל הבשר קודם שהפריש המתנות) ועוד דכמפורשות ועומדות דמי ונכרין הן קודם הפרשה כלאחר הפרשה כי מפריש לה השתא לאו מידי קעביד משא"כ בעיסה עכ"ל. וכ' ב"י ע"ז ולפ"ז מתפרש לשון רבינו כפשוטו דל"ק אפי' הורמו מאמש אלא במתנות אבל גבי חלה דוקא בהורמה מהיום שרשאי להוליכה אבל הורמה מאמש לא ומיהו קשה דבגמ' לא משמע הכי כמ"ש לכך צ"ל דאפי' הורמה שכתב רבינו קאי גם אחלה ושלא כדברי הרב ז"ל עכ"ל ב"י. ואומר אני הגם כי רבינו יוסף הוא השליט בכל העולם בפירושיו והוראותיו מ"מ כאן יצאה שגגה מלפני השליט דתלה ח"ו מילי סריקי בדברי הגאון מהרי"א לומר שאסור להוליך לכהן מה שהורמה חלה בעי"ט לא תהא כזאת בישראל שהרי אפי' ב"ש מודים בה דהא טעם ב"ש גבי מתנות כיון שזכאי בהרמתה היום וחלה היא כמתנות לענין זה שרשאי בהרמתה בי"ט ופשיטא שדינה ממש כמו מתנות דשרי ב"ש אפי' בהופרשו מעי"ט כיון שיש בו היום זכות להפרישה ה"נ בחלה דל"פ אלא בתרומה שא"א להפריש היום כמ"ש והגאון מהרי"א לא כתב דבריו אלא על דין זה דהולכה לכהן דהא לא זכר כלל מזה אלא מהפרשה זכר והוא קאי על הדין שאח"ז דהיינו אם נילוש עיסה מעי"ט אם רשאי להפריש חלה ביום טוב דכתב הטור דרי"ף וכן רש"י אסרו זה וע"ז נתן מהרי"א חילוק בין מתנות לחלה דמותר במתנות להפריש היום מה שנשחט מאמש משא"כ בחלה והטעם היא משום הנך תרתי שזכר אותם משא"כ בחלה ונראה פשוט דהסופר שהעתיק דברי מהרי"א טעה במקום בדברי הטור שמהרי"א כתב דבריו על דין העיסה של עי"ט דבתר הכי והסופר העתיק את דבריו לכאן לענין הולכה לכהן וזה גרם להטעות להרב"י מנוחתו כבוד ומ"מ תימה עליו שלא הרגיש במה שלא הוזכר בדברי מהרי"א כלל מן ההולכה לכהן ולא דק כלל בזה ובסוף הסי' כ' ב"י פעם שנית דברי מהרי"א אלו בשם הרשב"א כי שם מקומם באמת וכתבו התוס' בפ"ק דביצה שם על מתני' בש"א דאין מוליכין לכהן חלה ומתנות כו' ה"ה בביתו שאסור ליתן לו אם לא שרגיל אצלו וראיה מירושלמי ורש"ל הביא מזה באריכות ומסיק דאף לב"ה דהם מתיריה ההולכה לכהן אם הוא בענין שאסור להוליך מצד שמפסיק ר"ה או כרמלית מ"מ אסור ליתן לו בביתו אם לא שרגיל אצלו ולא ידעתי מקור לדבריו דודאי אליבא דידן דלא קי"ל כמתני' אלא כר' יוסי ולב"ה מוליכין אפי' תרומה לא תמצא איסור נתינה לו בבית דלא גרע זה מהולכה ותו דאין איסור בהולכה דרך ר"ה כיון שהוא אוכל נפש לכהן ואין באוכל נפש משום הוצאה בי"ט ואע"ג דלישראל אין כאן אוכל נפש מ"מ הוא מוליכה לאכילה לכהן דאל"כ תהיה אסורה אפי' לטלטל בביתו כיון דלא חזיא ליה ע"כ לא הזכירו הפוסקים מזה כלל:
יכול להפריש כו'. פירש"י דאע"ג דאין מגביהין תרומות בי"ט וחלה כתרומת דגן שיכול להפרישה מאתמול שאני הכא שהרי מותר לגלגלה ולאפות' בי"ט כדי שיאכל פת חמה לא גזרו בזה:
ומותר לאפות הפת כו'. המרדכי כ' שאין לאפותה בי"ט שאין יכול לאוכלה מיהו אם גלגלה ואפאה מעי"ט ולא הפריש חלה מצי לאכלה ובלבד שיניח כדי חלה כו' עכ"ל וכ' ב"י ע"ז ויש לתמוה אמאי אינו יכול לאוכלה הרי בח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש וכ"נ דעת הפוסקים שיכול לאפותה בי"ט עכ"ל ומ"ה פסק רמ"א שמותר לאפות כו' ול"נ לתרץ דהא לא מצי לאכול קאמר דהיינו שצריך לשייר חלק הכהן בשלמא בשאר עיסה אופה חלק הכהן בשביל הכהן משא"כ בזה שיום לא יאכל הכהן חלקו שהרי אסור להפריש א"כ אופה חלק א' שלא לצורך י"ט וקשה שהרי א"א לחלק החלה מן העיסה בי"ט נמצא דא"א בחלוקה א"כ דמיא לבהמה חצים של עכו"ם דמותר בשחיטה בי"ט לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה כדאי' סימן תצ"א סי"א ה"נ בזה והא דעיסה חציה של עכו"ם דאסור לאפותה בי"ט כדאיתא בס"ה היינו משום דאפשר למפלגינהו בלישה וכאן לא שייך זה וי"ל כיון דבשעת הלישה היה חול ואפשר להפרישה והוא לא הפריש נמצא שהעיכוב מצדו שלא עשה כראוי לא מצד העיסה שפיר קרינן ביה אפשר למיפלגינהו בלישה ואסו' כנ"ל נכון טעמו ונראה דמודה הוא באם עבר ואפה דמותר לאכול ולשייר ואפשר שהפוסקים שכתבו שאסור להפריש חלה בזה ולא זכרו האפייה מיירי בענין זה שעבר ואפה ואע"פ שזה קצת דוחק כיון שדעת המרדכי בפי' כן ולא נמצא בפי' לסתור דבריו ראוי לחוש לדבריו כיון שיש לו טעם נכון וכ"כ מו"ח ז"ל:
(ו) ולהוליכה לכהן: אפילו בשבת, (יש"ש), ונראה לי דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזיא למידי בשבת:
(ז) אוכל ומשייר: היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י עיין ביורה דעה סי' שכ"ג:
(ח) ולמחר מפריש: וממילא בע"פ שחל בשבת ושכח להפריש חלה בע"ש מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנו דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אכיל טבלים למפרע וכדאמרי' בגמ' שמא יבקע הנוד ונמצא שותה טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"נ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכל טבלים, וא"ל כיון שא"א לאכול ממנו בלא הפרשה מותר להפריש בשבת דהרי חלת א"י ג"כ אסור לאכול ממנה בלא הפרשה ואפ"ה אסור להפרישה בי"ט לכן נ"ל דאין להם תקנה:
(ט) מן המשוייר חלה: אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד (ב"י):
(י) ומותר לאפות: וב"ח פסק כמרדכי דאסור לאפות כמו עיסה חציה של עכו"ם (כמ"ש ס"ו) משום דאפשר לחלק העיסה אלא דאיסורא דרביע עליה דאין מגביהין חלה בי"ט עכ"ל, ונ"ל ראיה ברורה דשרי ממתני' פ"ג דפסחים כמ"ש סי' תנ"ז ס"ב דהתם ג"כ מותר להפרישה רק שעושה משום איסור חמץ, ומ"כ במרדכי על קלף טעם אחר שאם אתה מתיר לאפות ולשייר א"כ לא הועילו חכמים כלום בתקנתן שקנסוהו הואיל ולא הפריש מעי"ט ומ"מ נ"ל להקל עיין סי' תקי"ב סא"ב ולפ"ז שהטעם משום קנס אפשר דבשכח להפריש מעי"ט מותר להפריש בי"ט אבל מסתימת הפוסקים משמע דאין חילוק ועיין ביורה דעה סימן צ"ט:
(יא) יוכל ללוש: וכתב במרדכי הנ"ל דוקא כשצריך לפת חמה דלא עבד כלום רק מחשבה עס"ז:
(יב) ויצרפם יחד: פי' שיהיו סמוכים יחד כמ"ש ביורה דעה ססי' שכ"ה:
(ד) שרי: אפי' בשבת יש"ש. ונ"ל דוקא כשנאפית וכשהיא חי לא חזי למידי בשבת. מ"א.
(ה) ומשייר: היינו בחלת ח"ל אבל חלת א"י ע' ביורה דעה סי' שכ"ג.
(ו) חלה: אבל אסור לשייר רק כדי חלה לחוד ב"י. וכת' המ"א וממילא בערב פסח שחל בשבת ושכח להפריש חלה בערב שבת מלחם חמץ שאפה לשבת אסור לאכול ממנה דהא יצטרך לבער החמץ ואם כן נמצא אכיל טבלים למפרע וא"ל יתן המשוייר לעכו"ם במתנה והעכו"ם יחזור ויתננו לו אחר הפסח ויפריש חלה דהא אסור ליתן על תנאי וא"כ שמא יאכלנה העכו"ם ונמצא אכיל טבלים לכן נ"ל דאין להם תקנה עכ"ל. והבאר היטב אשר לפני כתב ונ"ל דיכול לסמוך בזה להאכיל המשויר לכהן קטן ע"ש ולא דק כמה שכתב בסי' תמ"ד ע"ש. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ל'.
(ז) שיאכל: וט"ז אוסר לכתחלה ע"ש. (אבל בספר אליה רבה צידד להתיר גם בס' ע"ק לרשב"א מתיר).
(ח) ללוש: ודוקא כשצריך לפת חמה מרדכי. מ"א.
(יז) יכול להפריש וכו' - אע"ג דאין מגביהין תרומות וכו' ביו"ט משום דנראה כמתקן או כמקדיש בלש ביו"ט לא גזרו ואפילו באין לפניו כהן או במקום שהחלה נשרפת דכיון דמותר ללוש לכתחלה ביו"ט משום דפת חמה עדיף טפי התירו לו ג"כ לתקן עיסתו ולהוציאה מידי טבל:
(יח) אפילו הפרישה מאתמול - ולא אמרינן היה לו להוליכה מאתמול. ואפילו צריך להעבירה דרך ר"ה ג"כ שרי דהוצאה מותר ביו"ט ודע דגם בשבת מותר לו להוליכה לכהן במקום שיש עירוב ובאופן אם היה אפוי מאתמול דעיסה אינה ראויה למידי בשבת ובמקום שאין עירוב אם מותר לבא הכהן לביתו של ישראל בשבת ולאכול שם עיין בה"ל:
(יט) שנילושה בעיו"ט - ומיירי שגמר כל הלישה מעיו"ט דכבר נתחייב בהפרשת חלה אבל אם היה לו לעסוק ביו"ט בגמר לישתה א"כ מעיו"ט לא נתחייב עדיין בחלה וכהתחיל ללוש ביו"ט דמי:
(כ) אסור להפריש וכו' - דאין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט היכי דטבילי מאתמול וכנ"ל בס"ק י"ז וכן בהיה אפוי מאתמול דאסור להפריש היום. ואפילו בחלת חוץ לארץ הדין כן ואפילו לא הפריש מחמת שכחה נמי אסור לו להפרישה ואם עבר והפריש אם במזיד אסור לו ולאחרים עד מוצ"ש ואם בשוגג מותר מיד וכדלעיל סימן של"ט במשנה ברורה ס"ק כ"ה:
(כא) אלא אוכל וכו' - היינו לדידן בחו"ל דחיובה אינה מן התורה ובחלת א"י ליכא תקנה אלא א"כ ילוש עוד עיסה וכבסוף הסעיף:
(כב) ומשייר קצת - היינו יותר מכדי שיעור שרוצה להפריש כדי שיפריש חלה מאותו השיור דבעינן שיהיה שיריה ניכר ועוד דאם לא יניח רק שיעור חלה דמי כמאן דמפריש ביו"ט:
(כג) ולמחר מפריש וכו' - ובע"פ שחל להיות בשבת שאפה לחם חמץ על שבת שאי אפשר לאכול ולשייר ולהניח עד למחר אם לא הפריש חלה מע"ש הסכימו כמה אחרונים דסמכינן בדיעבד אהני פוסקים דבחלת חו"ל שרי להפריש אפילו בשבת ויו"ט ויפריש ויתננה לכהן קטן פחות מט' או אפילו לגדול שטבל ואף דיש אחרונים שסוברין דאין לו תקנה לפת זה לאכילה מ"מ במקום הדחק שאין לו פת אחר לשבת יש לסמוך להקל:
(כד) ומותר לאפות הפת ע"י שיאכל וכו' - ואע"ג דעוסק גם בשביל חלק החלה שיש בו וחלק זה לא יאכל ביו"ט לכהן ובכעין זה אסרינן לקמן בסעיף ו' שאני הכא דא"א לחלק החלה מן העיסה שהרי אסור לו להפריש ועוד שחלק החלה בזה"ז הוא דבר מועט וליכא תוספת טרחא בשבילו ויש מחמירים ואומרים דכיון דלש מאתמול ואתמול היה אפשר לחלקו ולהפריש חלק החלה לא שרינן ליה ביו"ט לאפות כל העיסה משום חלק החלה שיש בו שנאפית שלא לצורך יו"ט ויש לחוש לזה לכתחלה שלא לאפות כל העיסה ורק שישאיר קצת עיסה שלא לאפותה עד אחר יו"ט וממנה יפריש חלה גם בעד עיסה הראשונה. מיהו אם עבר ואפה בודאי מותר לו לאכול ולהניח מעט שיפריש מזה חלה למוצאי יו"ט:
(כה) ואם רוצה יוכל וכו' - ומיירי שצריך לה או שרוצה לאכול פת חמה ולהכי לא איכפת לן אם אגבה מתוקן גם עיסה הראשונה ואפילו בחלת א"י יכול לעשות עצה זו:
(כו) עוד עיסה - ודוקא ביש בה שיעור חלה אבל באין בה כשיעור אלא דמצרפה עם הראשונה שיש בה אסור דדמי כמאן דמפריש חלה מעיסה שנילושה מעיו"ט [מחה"ש ופמ"ג ויד אפרים] ויש מקילין דאפילו אין בה כשיעור וע"י צירוף סל ובמקום הדחק יש להקל:
(כז) ויצרפם יחד - לפי מה שפסק המחבר ביו"ד ס"ס שכ"ה ב' עיסות שיש בהם בכל אחת שיעור חלה א"צ לא צירוף כלי ולא נגיעה אלא מניח שתיהן לפניו ומפריש מזה ע"ז והכא נמי כן אם היה בכל אחת כשיעור:
(*) ולהוליכה לכהן: הרב יש"ש כתב דכפי שהוכיחו התוס' דלב"ש דאין מוליכין מתנות לכהן ה"ה אם בא לביתו שאסור ליתנו לו אא"כ ברגיל אצלו לאכול תדיר א"כ ה"ה אף לב"ה דמוליכין בכל מקום מ"מ היכא דגם ב"ה מודו דאין מוליכין כגון שמפסיק ר"ה או כרמלית ה"ה שיהא אסור ליתן לו אפילו כשבא לביתו אם לא שהוא רגיל אצלו תדיר והוא ע"פ מה שפירש בדברי התוס' שם בד"ה אין מוליכין ולפי"ז פירושו כן הוא גם בפסקי תוס' ובט"ז תמה עליו דאם מפסיק ר"ה או כרמלית מאי הוי הרי הוא אוכל נפש דאדם ובא"ר מיישב זה עיי"ש ודבריו אינם מובנים כלל והעיקר הוא דיש"ש קאי על שבת וכ"כ במאמר מרדכי והוא פשוט מיהו בעיקר הדין עיין במהרש"א ובמהר"ם ובמהר"ם שיף ובפר"ח שהביאו דברי הר"ש פ"ד דדמאי שכתב להדיא דקאי המשנה אליבא דמאן דאסר בתרומה לכו"ע אבל לפי מה דפסקינן כר' יוסי דברייתא דלב"ה אפילו בתרומה מוליכין לביתו של כהן ואין חוששין שמא תרם היום [ואיברא דמהרש"א ומהר"ם לא עמדו על כוונת רש"ל ותמהו עליו וגרם להם שלא ראו ביש"ש שמבאר דבריו אמקום שאין מוליכין לכו"ע] וא"כ מנין לנו לחלק כלל חילוקים אלו וע"כ אפילו אין רשאי להוליך עכ"פ יכול לבא לביתו ולאכול וכן הסכים במאמר מרדכי להקל וגם הסברא דיסברו שתרם ביו"ט לא שייך בחלה דמותר לכו"ע להרים היכא שלש ביו"ט. איברא דבא"ר כתב דמדברי הרמב"ם שהעתיק האי דינא בפכ"ג דשבת מוכח דס"ל דמתני' הוא אליבא דהלכתא ודלא כר' שמשון עיי"ש אבל באמת המעיין היטב יראה שבחיבורו לא פירש כלל משנה זו כפי פי' הירושלמי וכפי שהעתיק בפירוש המשנה דלא יטלם הוא כמו לא יתנם וראיה שבחיבורו העתיק לשון המשנה לא יטלם ונראה שפירש המשנה כפשטיה דלא יטלם ר"ל שאינו רשאי להזיז ממקומו ודין זה הוא דוקא בשלא הפריש מעיו"ט אלא שקרא לה שם ולהכי גזרו חכמים שלא יזוז הוא בעצמו דהוי כמו שמגביה תרומות בשבת דאסור אלא שכהנים באים ונוטלים ואוכלים דלדידהו ליכא איסורא דהא באמת הוא כמופרש מעיו"ט עיי"ש בחיבורו שמוכח כפירושנו ולפי"ז בשהפריש בידיו לא מצינו כלל דלא יהא רשאי ליטלם ואח"כ מצאתי בפירוש הגר"א שם שמפרש בהדיא דלש"ס דילן אין הפירוש כבירושלמי אלא דלא יפריש וכפי מה שכתבנו. ולפי מה שכתבנו היה נראה לי להסביר בביצה ל"ז בתירוצו דרב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום (עיין שם פירש"י ודחוק מאוד) ולולי דבריו היה נראה לענ"ד דרב יוסף מתרץ אקושיא דקמקשה פשיטא ור"ל דהא מתקן הוא וכבר שמענו בשבת ל"ג דאפילו בספק חשיכה אין מעשרין בשבת וה"ה ביו"ט וכ"ש ביו"ט גופא וע"ז מתרץ דהמשנה איירי דכבר קרא לה שם וממילא מותר הבעה"ב לאכול עי"ז דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והאי דהוא מגביה הוא רק כדי ליתנה לכהן בו ביום והו"א דבזה שרי שבאמת הלא התבואה כבר מתוקנת היא קמ"ל דאסור וכנ"ל במשנה דדמאי דעשו רבנן כאלו עדיין טבול ולא יפריש והא דקאמר הגמרא וה"מ דטבילי מאתמול ר"ל שהיה טבול מאתמול וקרי לה טבול משום שבאמת אתמול היה טבול (ורק שקרא לה שם) והיה יכול להפריש ממנה ולאפוקי אם נעשה טבול היום כגון עיסה שלישתה היה ביו"ט גופא מותר להפריש:.
(*) ולמחר מפריש: עיין מ"ב מש"כ לענין ערב פסח שחל בשבת דלא יוכל לעשות עצה זו והוא ממגן אברהם שכתב וז"ל דהא יצטרך לבער החמץ וא"כ נמצא אוכל טבלים למפרע ומסיק המגן אברהם דאין לו תקנה ובמ"ב העתקנו בשם הקרבן נתנאל ועוד אחרונים לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים דפוסקים כרבה דחלת חו"ל אף שנלושה מעיו"ט מותר להפריש ביו"ט ולתתנה לכהן קטן או גדול שטבל לקריו ובספר קרבן נתנאל סיים עוד דאם אין לו כהן קטן יוכל להפריש פחות מכזית דאינו עובר עליו בב"י ויכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט וקשה דהלא תאסר בהנאה כשיגיע זמן איסור ואיך יפריש חלה מאיסורי הנאה וכן משמע בפשיטות פסחים דף לג תוד"ה תתן. וכן מבואר בצל"ח שם דבחמץ בפסח לדידן דקיי"ל דאסור בהנאה אין חל שום קדושה על התרומה והא דמחלקינן בין היתה שעת הכושר ללא היתה הוא רק אליבא דר' יוסי הגלילי דס"ל דאינו אסור בהנאה עיי"ש [וכ"כ בהגהות הרא"מ הנדפס בש"ס ווילנא ועיין עוד בחידושי רעק"א שם] וע"כ לא העתקתי דבריו אלו במ"ב. ומה שתלה המגן אברהם דבריו משום דחייב לבער משום דאל"ה אף דאסור בהנאה בפסח ישהנו עד אחר הפסח ושוב אין אסור מה"ת ודברי הקרבן נתנאל א"א ליישב בזה דגם פחות מכזית חייב לבער מדרבנן עכ"פ בחוה"מ ואם כן אסור להשהותו עד אחר הפסח ובתוך הפסח הלא אסור בהנאה כנ"ל ואין חל ע"ז שם חלה וגם בקרבן נתנאל גופא כתב דישהנו רק עד מוצאי יו"ט כדין חמץ שנמצא בפסח עיי"ש והיינו עד חוה"מ:.