שולחן ערוך אורח חיים תנב ו
<< · שולחן ערוך אורח חיים · תנב · ו · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
כלי גדול שאינו יכול להכניסו לתוך כלי אחר מחמת גודלו עושה שפה לפיו בטיט כדי שיתמלא היטב ויגיעו המים בשפתו וממלאו מים ומרתיחו או יקח אבן רותחת או לפיד אש וישליכנו לתוכו בעודו רותח ומתוך כך ירתיחו המים יותר ויעלו על שפתו:
מפרשים
כלי גדול כו'. פי' שרוצה להכשירו וחושש שמא יש על שפתו חמץ במקום שאין המים עולים שם וכן הדין ביורה אחד שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה אבל בתחלה קודם שמכשיר הכלים ומכשיר היורה תחלה מן האיסור שבו א"צ לעשות לו שפה דלענין הגעלת הכלים שיעש' בו אין חשש בזה ממ"נ אם כח המים אין מגיע שם להשפה כדי להכשירו גם אין כח בבליעת השפה להפליט ולהבליע בכלים הנגעלים על ידי המים ואם יש להמים כח להפליט משם אם כן מועיל ג"כ הרתיחה שביורה לשפה להכשירו משא"כ בהכשר יורה אחר הגעל' ודאי חיישינן שמא לא הגיעו המים להשפה בכל מקומותיו שקיבל כבר ואחר כן כשיבשל ביורה לפסח ימלאנו ויאסר השפה את התבשיל על כן צריך לעשות בטיט שפה וכ"מ דברי הטור שכתב בשם גאונים מדיח יורה גדולה ומגעיל' ברותחין ומכשירה ושוטפה בצונן ומפליטה תחלה מחמץ ואחר כך מרתיח בה מים רותחים בלי שיעור (פירוש שא"צ למלאותה אלא כפי מה שיצטרך להגעלת הכלים) ומגעיל בהם יורות קטנים וסכינים ועץ פרור וכלי שצריך הגעלה בכ"ר ויזהר שלא ינוחו המים מן הרתיחה שאם ינוחו יהא אסור להגעיל בהם ונטלן ושוטפן בצונן ואח"כ ממלא היורה הגדולה וסובב שפתה בטיט ומגעילה כמשפט הראשון ושופכה ושוטפ' עכ"ל הרי שלא הצריך לעשות טיט אלא במה שרוצה להכשירה אח"כ לפסח. אבל בתחלה כשבא להכשיר היורה כדי להגעיל בה לא הצריך זה והיינו מטעם שזכרתי. ואע"ג דכתב הטור בסוף כמשפט הראשון זה לא קאי רק על ההגעלה לא על השפה ועכשיו נהגו לעשות תחלה גם כן שפה בטיט או להכניס בה אבן והוא על צד היותר טוב דשמא יגע בכלי המוכשר בשפה של יורה וכן מסיק מורי וחמי ז"ל:
ויגיעו המים בשפתו. אמרי' בגמ' בזה דכבולעו כ"פ מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצו' פירש"י דלא בלעו אלא ע"י ניצוצות שניתזו הרתיחות שם ולא הכניסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור כך בשעת פליט' אע"פ שלא הוכנס' ליורה אחרת הואיל ונתמלא' יפה מעלה ניצוצות על שפתו ופולט ומיהו גדנפא בעי דאי לאו הכי דלמא לא הוי מסקה ניצוצות על השפה בהאי זימנא. אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם א' עכ"ל משמע דבמקום שנכנס החמץ תוך היורה אינו מועיל לו הכשר ע"י רתיח' אלא דוקא להכניסו ליורה להכשירה דכלל גדול הוא כפי תשמישו כך הכשירו. וכ' מו"ח ז"ל ולפ"ז בקערות דכופים אותם לפעמים על המחבת או שואבין בקער' מהקדיר' כמ"ש בכלבו צריך להכשירו להכניסו ליורה אחרת אבל לערות עליהם רותחין מכלי ראשון וחפי' ישים עליהם ג"כ אבנים מלובני' דכ"ז אינו נקרא אלא ערוי אבל לא הוי ככ"ר עכ"ל ודבר זה שהחמיר באבנים מלובנים אינו מן הדין אלא חומרא בעלמא דהא כ' בש"ע סי' תנ"א ס"ו דהכשר זה הגעל' בכ"ר וכן הביא שם רמ"א בסעי' ה' בקערות גדולות שיתן עליה' אבנים מלובנו' כו' ע"כ ודאי מהני זה לכל הצריך להגעל' דכ"ר ובלבד שילכו הרותחין ע"פ כולו וצדדיו:
כתב ב"י ונ"ל דלפי מ"ש רבינו בשם הרא"ש המצריך להגעיל היור' הגדולה היינו דוקא כשהכלים שהוגעלו בתוכן היו ב"י ולא היה ס' במים כנגדן וההגעל' היתה אחר ד' שעות שהוא זמן איסור חמץ הא לאו הכי אם היתה היור' מוכשרת קודם שהגעילו בה א"צ לחזור ולהגעילנ' עכ"ל ונראה דיש להחמיר לכתחל' גם בזה דהא עיקר ההיתר משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא. וכבר זכרנו בי"ד סי' צ"ה ס"א בשם הסמ"ק דאסור לעשות לכתחלה נ"ט בנ"ט ואסור לעלות דגים בכלי של בשר כדי שאח"כ יאכלם עם כותח ה"נ כן הוא דאסור לכתחלה היורה וסומך עצמו שיהיה נ"ט בנ"ט. ול"ד זה למגעיל כלי שאינו ב"י עם כלי ב"י כמ"ש בס"ב דשם אין הבליעה ודאית כיון שהכלי טרוד לפלוט אימור לא בלע כלל. כמ"ש שם משא"כ כאן ביורה שהוא בולע ודאי מהכלים שמגעילים בתוכו שהרי אינו מסולק מהם תמיד שנשאר בו הפליטה של הכלי ע"כ הוי אסור לכתחלה וכן נוהגים שמכשירין היור' אחר הגעל' בכל גווני ולפעמים שיש איסור בפליטת הכלים כיון שיש אפשרות להכשירו לא נמנע מזה. ומו"ח ז"ל מחמיר מטעם שיש אפשרות להמתין מע"ל וזה אינו מספיק דהא לכלים שהוא מכשיר בערב פסח קודם זמן איסורו והוא צריך אותם לפסח אבל בדיעבד אם נשתמש בו בפסח לא נאסר אפי' אם הוא בענין שהוכשרו בו כלים כנלע"ד:
הנשים נוהגות שלא להשתמש בקדירה ששופכין רותחין על האבן שמכשירין בו כלים מטעם שהריח של חמץ נכנס בו ואין בו ריח ולא טעם דאין בו איסור כלל בפסח:
(יא) עושה שפה: משום שא"א שלא ניתז פעם א' עליו ושמא בשעת הגעלה לא יתיז עליו לכן יעשה שפה ואף על גב שהמים זבין משם דרך הטיט קי"ל כבולעו בניצוצו' כ"פ בניצוצות (גמ') וכ' מהרי"ל דאם הוא כלי ששואבין עמו רותחין אין לו תקנה באופן זה דצד החיצון לא נגעל לכן צריך להכניסו כולו ליורה: כלי שפיהו צר שא"א לשפשפו בפנים או שיש לו קנים אסור בהגעלה עכ"ל ונ"ל דה"ה קערות שמכסין בהם המחבת אף צד החיצון צריך הגעלה:
(יב) או יקח: פי' שימלאנו בתחל' היטב:
(יג) אבן רותחת: דצוננת מצנן המים:
(יט) בטיט: אף שהמים זבים דרך הטיט. וה"ה היורה שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה או אבן רותח ט"ז. וכלי שתשמישו מבחוץ כמו קערה שכופין לפעמים על הקדרה או כלי ששואבין בה מהקדרה אין לו תקנה באופן זה דצד חיצון לא נגעל לכן צריך להכניסו כולו ליורה מ"א. וכלי שפיהו צר שאי אפשר לשפשפו בפנים או שיש לה קנים אסור בהגעל' מהרי"ל וע"ל סי' תנ"א ס"ק (מ"ג) [מ"ה] .
(כט) כלי גדול וכו': פי' שרוצה להכשירו וחושש שמא יש על שפתו בליעת חמץ במקום שאין המים עולים שם וכן הדין ביורה אחר שהכשירו בו כלים ורוצה להשתמש בו בפסח צריך לעשות לו שפה או אבן רותח אבל בתחלה קודם שמכשיר הכלים ומכשיר היורה תחלה מן האיסור שבו אין צריך לעשות לו שפה:
(ל) עושה שפה לפיו: ר"ל סביב לפיו ולא עליו ממש כי צריך שיהיה פי הכלי מגולה כדי שיגיעו שם מי הרתיחה:
(לא) בטיט: ובשאר כל ימות השנה כשרוצה להכשירו מאיסור עושה שפה מבצק. וטעם של עשיית השפה משום שאי אפשר שלא ניתז פעם אחת ניצוצות מחמץ שנתבשל בו על השפה מלמעלה ושמא בשעת הגעלה לא יתיז עליו כ"כ מי הרתיחה להפליט החמץ שנבלע בו ומשום הכי עושה השפה כדי שיגיעו שם המים. וכ"ז בכלי שאין דרך להכניסו לתוך כלי ראשון של חמץ רק שמשתמשין בתוכו ברותחין ולכן סגי בתקנה זו אבל כלי שתשמישו מבחוץ כגון קערה שכופין לפעמים על הקדרה או כלי ששואבין בה מהקדרה אין לה תקנה באופן זה דצד חיצון לא נגעל לכן צריך להכניס כולה ליורה. וכלי שפיו צר שא"א לשפשפו בפנים או שיש לה קנים [שקורין רערי"ן] אסור בהגעלה:
(לב) או יקח: פי' שימלאנו בתחלה היטב:
(לג) אבן רותחת: דצוננת מצנן המים: