לדלג לתוכן

שולחן ערוך אורח חיים שז ה

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסעיף זה

דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות מותר לישראל לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצוה כיצד אומר ישראל לאינו יהודי בשבת לעלות באילן להביא שופר לתקוע תקיעת מצוה או להביא מים דרך חצר שלא עירבו לרחוץ בו המצטער ויש אוסרין:

הגה: ולקמן סימן תקפ"ו (סעיף כב) פסק להתיר ועיין לעיל סימן רע"ו (סעיף ב') דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא ועיין שם סעיף ג':

מפרשים

 

דיש מקילין וכו'. והיינו בעל העיטור וכבר כ' רמ"א לעיל דיש להחמיר וכן עיקר כי הוא יחיד נגד רבים וכן מסיק מו"ח ז"ל. כתב ב"י בשם הגמ"ר וז"ל כתב עוד שם בשם ראבי"ה דאמירה לעכו"ם בדאורייתא נמי לא אסירה אלא בדבר שא"א למצוא תקנה ע"י ישראל לעשותו כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצות בני אדם שריא אמירה לעכו"ם והיכ' דאיכא למימר דלמא אתי לאחלופי בר"ה אסור אמירה לעכו"ם אפי' באיסור דרבנן אפי' לדבר מצו' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפך חמימיה עכ"ל והקש' ב"י ע"ז שזה סותר מ"ש קודם לכן בסמוך שאם אפשר לעשותו כגון בר"ה דיכול להביא ע"י מחיצת ב"א שרי וצ"ע עכ"ל ומו"ח ז"ל תי' דזה מיירי מחצר לחצר שלא עירבו ואתו לאחלופי להוציא מרה"י לר"ה ושם ליכא תקנתא דמחיצה של ב"א דאסור אמירה לעכו"ם כדמוכח מההוא ינוקא כו' עכ"ל ולעד"נ דמחיצ' ב"א מועלת גם בר"ה לענין הוצאה מרה"י דכל שעומדי' ב"א מן הפתח היוצא לר"ה ולהלן ה"ל כל אותו צד שבין האנשים כרה"י וא"כ מותר להוציא לשם מרה"י כדין מרה"י לרה"י ותו קשה דהא בעובדא דינוקא פ' הדר (עירובין דף ס"ח) מבואר דדרך חצירות שלא עירבו היה המעשה והורה רבה להביאו ע"י עכו"ם ונלע"ד לישב הדברים דמ"ש בעל הגמ"ר היתר בר"ה ע"י מחיצה של ב"א אין זה דומה למ"ש בסי' זה לקמן דמותר לומר לחבירו לך עמי לכרך פלוני למחר שהיום יכול לילך ע"י בורגנין והיינו אפי' אין שם בורגנין אלא כיון שיש צד היתר אם היו שם בורגנין כמ"ש ב"י לקמן אבל כאן שיש היתר לו' לעכו"ם כיון שיש היתר ע"י מחיצה היינו ביש שם ב"א שאפשר לעשות מהם מחיצה דאז אין איסור טלטול רובץ עליו כלל שאפשר לעשו' בהיתר ע"כ מותר על ידי אמירה לעכו"ם אבל אם אין שם אפשרות לעשות מחיצה מב"א אסור אמירה לעכו"ם דהא עכ"פ עכשיו איסור גמור היום בלא אמירה לעכו"ם וכל שאסור לישראל אסור באמירה לעכו"ם לעשות היום משא"כ בההיא דלקמן שלא יעשה שום דבר היום על אמירה שיעשה למחר בזה מהני כל שאפשר בהיתר אע"פ שבאמת אינו וע"כ מתורץ שפיר בהגמ"ר דכל שאפשר לו להתחלף בר"ה דהיינו בכרמלית שיש לו דמיון לר"ה ואין לו בני אדם לעשות מהן מחיצה אז אסור אפי' באמירה דרבנן וע"ז כ' כדאמרי' גבי ינוקא דאשתפיך חמימיה דכתב שם קודם לזה בהגהות פ"י וז"ל ואפי' לו' לעכו"ם להביא דרך כרמלית אסור וראיה מפרק הדר בינוקא דאשתפיך חמימיה דאמר התם ולימא לעכו"ם וניתי מגו ביתיה פי' דרך גגות חצירות וקרפיפות כו' עכ"ל הרי מבואר דסבירא ליה דדוקא דרך גגות חצירות וקרפיפו' מותר ולא דרך כרמלית והטעם דכרמלית יש לו דמיון לרה"ר ומבואר שם דבגמר' איירי דרך גגות וחצירות וקרפיפות דהם קילי מכרמלית דהלכה כר"ש דאמר רשות א' הן כנ"ל בזה:


 

(ז) מקצת חולי:    דאלו בחולה ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפי' ישראל עושה שבות לחד מ"ד כמ"ש סי' שכ"ח סי"ז ושבות שלא כדרכה אפי' במצטער שרי כמ"ש שם סל"ג:

ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות כמ"ש סי' של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סי' ש"י סי"ד עכ"ד המ"מ פ"ו ומשמע מדבריו שהיה גורס בהרמב"ם מקצת חולי או מצטער (פי' קצת צער) [מ"מ] וכ"כ הטור בשמו ול"ג או יהיה צורך הרבה אבל מדברי הראב"ד משמע דגרס ליה שכתב וז"ל א"א אם היה מקצת חולה הוא בעצמו עושה וכו' וכן אמרו במקום הפסד כגון צנור כמ"ש סי' של"ו ס"ט עכ"ל ובהגמ"ר פ' ב"ט כתב דגבי צנור שרי משום שלא יבא לתקן בידים אבל שאר שבותים אסור כמ"ש סי' של"ד סכ"ו ובריב"ש סימן שפ"ד כתב דאפי' לומר לעכו"ם לעשות שבות אסור אפי' במקום פסיד' דהא כיבוי נמי הוא מלאכ' שא"צ לגופה וגם עכו"ם שהביא דורון אסור אף על פי שלא עשה אלא איסור דרבנן וכו' ע"ש כמ"ש סי' שכ"ה והר"ן פ' חבית כתב ג"כ לחד שינויא דשבות כדרכו אסור אפי' ע"י עכו"ם במקום פסידא ולחד תירוצא כתב דשאני כיבוי כיון דאם צריך לגופו היה חייב מה"ת ואין הכל בקיאים בזה לפיכך אסור אפי' ע"י עכו"ם ובסי' של"ד ס"ב כתב די"א דאפי' שבות דשבות אסור כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשפ"ד וסי' תשכ"ב לכן נ"ל דבמקום הפסד גדול יש להתיר שבות ע"י עכו"ם אפי' כדרכו ושבות ע"י ישראל שלא כדרכו אבל בלא"ה אין להקל כלל עסי"ט:

(ח) ויש אוסרין:    דס"ל במילה שרי שבות דשבות דהיא עצמה דחי' שבת וצ"ע דבעירובין דצ"א אמרי' דבשעת הסכנה היו מעלין ס"ת מגג לחצר לקרות בו משמע דשרי לטלטל חוץ לעירוב מפני קריאת התורה וצ"ל דאין מדמין בשבותין וכמש"ל:
 

(ז) סי' רע"ו:    שם ס"ב פסק רמ"א דיש להחמיר ע"ש. ודע שאין מדמין דבר לדבר בעניני השבותים ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים ועיין מ"א.
 

(יט) אלא משום שבות - אבל דבר שאיסורו מה"ת אסור ע"י א"י אפילו לדבר מצוה כדלקמן בסימן של"א ס"ו וע"כ אסור לומר לא"י להדליק נר כדי ללמוד ולהתפלל:

(כ) והוא שיהיה שם וכו' - דכיון שהאיסור אינו אלא מדרבנן ואיסור אמירה לא"י הוא ג"כ רק מדרבנן והוי שבות דשבות לא גזרו באופנים אלו:

(כא) מקצת חולי - דאלו בחולי ממש הכולל כל הגוף או שיש בו סכנת אבר אפילו ישראל עושה שבות לחד דעה כמ"ש סימן שכ"ח סי"ז ודע שאין מדמין דבר לדבר בענין השבותין ואין לך בם להתיר אלא מה שאמרו חכמים דלגבי מילה לא התירו שבות דאמירה לא"י במקום מלאכה דאורייתא כמ"ש סימן של"א ס"ו וגבי לוקח בית בא"י מותר כמ"ש סימן ש"ו סי"א:

(כב) צורך הרבה - עיין במ"א שמסיק דדוקא במקום הפסד גדול אבל בלא"ה אין להקל כלל ובא"ר מפקפק אפילו באופן זה ועיין בסי"ט לענין סחורה הנפסדת ע"י גשמים:

(כג) ויש אוסרין - דס"ל דוקא במילה שרי הגמרא שבות דשבות [כגון להביא דרך חצר שאינה מעורבת האיזמל ע"י א"י למול בו] משום דהיא עצמה דחיא שבת אבל לא לצורך מצוה אחרת ועיין בלבוש ובא"ר דהלכה כדעה א':

(כד) אפילו במלאכה דאורייתא - ע"י א"י במקום מצוה מיהו כבר כתב רמ"א לעיל דיש להחמיר בזה וכן עיקר כי דעה זו היא רק דעת יחידאה והרי"ף והרא"ש והרמב"ם ועוד כמה גדולי ראשונים חולקין עליה ואך לענין מילה מצדד המ"א לקמן בסימן של"א לסמוך על דעה זו ועיין בא"ר שם. ודע דמה דקי"ל אמירה לא"י שבות הוא אפילו אם אומר לא"י שיאמר לא"י אחר לעשות לו מלאכה בשבת [הגאון מו"ה גרשון בעל עבודת הגרשוני] והחות יאיר בסימן נ"ג מצדד להקל בזה וכ"ש בדבר שאינו אלא משום שבות ועיין בספר החיים שכתב דבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין ועיין לעיל במה שכתבתי ס"ק י"א דשייך גם כן הכא:
 

(*) להביא מים דרך חצר שלא עירבו:    וה"ה דרך כרמלית וכן מוכח ביורה דעה סימן רס"ו ס"ו דדוקא בר"ה אסור וכן הסכים בא"ר בשם כמה פוסקים ודלא כהג"מ שהובא בט"ז דס"ל דדרך כרמלית אסור:.

פירושים נוספים


▲ חזור לראש