הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן שז

סימן שז

[מג"א ס"ק ג'] אפי' בכולה אסור כמ"ש בהגמ"נ. אפי' בכל השבוע (מק"ח):

[סעיף ה'] והוא שיהיה שם מקצת חולי בת' חו"י סי' מ"ו מסתפק. די"ל דדוקא באמיר' לנכרי לעשות מעשה אבל אמיר' לנכרי שיאמר לנכרי אחר י"ל דשרי לגתרי:

[שם] שלא עירבו לרחוץ בו המצטער. משמע דמצטער מותר לרחוץ אפי' גופו בחמין שהוחמו מע"ש וקיל יותר משאר שבותים. כיון שהוא רק מכח גזירה וכמ"ש הריא"ף פ"ב דביצה. ע' שו"ת דברי יוסף סי' ס"ד:

[סעיף י'] מותר לומר. בתוס' עירובין מ"ג א' ד"ה הלכה. ומשמע דסייר פירא לית בי' איסורא דאפי' בשכר שרי כדאמרי' שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור פירות שבתחומך ע"ש. וק' לי הא להדיא מפורש ברייתא בב"מ כ"ח השוכר את הפועל לשמור זרעים וכו'. מבואר דאסור לשמור בשכר. והוא בש"ע סי' ש"ו ס"ג. וצ"ע:

[מג"א ס"ק כ'] אני נהגתי לומר. ק' לי הא בלא קצץ ורואה שעושה מלאכה בשביל ישראל צריך למחות בידו. ה"נ אף אם הנכרי הוא שליח בשכר. מ"מ על הפתיחה אינו מקבל שכר. גם הא המג"א שם סק"ט כ' בשם הגמ"ר דלהבעיר בעצי ישראל דצריך ליטול רשות מבעל העצים ל"ש אדעתא דנפשי' עביד ומכ"ש בזה. ואפשר דהכא דהפתיחה אסור רק משום חומרא מקילין בזה. או די"ל דלעיל סי' רנ"ב הכל רק בנתן לנכרי בחול לעשותו אלא דלא א"ל לעשותו בשבת. אבל בלא אמר לו מעולם לעשותו אין לו למחות. וצ"ע וע' לקמן סי' זה במג"א סמ"ז:

[שם בא"ד] משמע דאסור לומר לפתחה. וכן החמיר הפ"ח יו"ד סי' קי"ח סק"ח:

[מג"א ס"ק כ"ד] דיכול ללמוד. ע' ש"ע אה"ע ססי' קל"ו:

[שם בא"ד] וכן משמע באגודה. וכ"כ בבאר שבע בקונטריסו סוף הספר נקרא באר מים חיים אות ד':

[מג"א ס"ק כ"ט] וי"ל באכילת העכו"ם. ולענ"ד י"ל דאמירה לעכו"ם דאסרו חז"ל דדמי לשליחות. דאף דאין שליחות לנכרי. ומ"מ כיון דבישראל כה"ג יש בו שליחות אסרו חז"ל. ובאכילה דאמרי' קדושי' דף מ"ג דאף למ"ד יש שליח לד"ע. מ"מ באכול חלב ובעול ערוה פטור דלא מצינו זה נהנה וזה מחייב. מש"ה לא אסרו אמירה לנכרי:

[שם בא"ד] לומר לעכו"ם כבה דליקתך. ע' ת' ב"ח ח"ב סי' נ':

[בס' תוספת שבת] אות מ"ט כל שבות וכו' והתוס' הקשו עליו. לענ"ד אין זה כוונת קושית תוס' דגם י"ט לאחר שבת נימא הואיל דהא בה"ש מותר פחות פחות מד"א. אלא דכוונת קושיתם דהא שקושטא דמילתא גם לפי שינוי' דהש"ס אף דבי"ט דעלמא צריך להוליכו אף בשביתתו ברה"ר משום גזרה אטו י"ט אחר השבת דאז א"א להוליכו פחות פחות מד"א דשבות דאפוקי יומא חמירו מ"מ בשבתות דעלמא לא לצטרך בכה"ג דל"ש לגזור אטו שבת אחר יו"ט דמ"מ גם בזה לשתרי דהוא שבות דעיולי יומא. ונראה שזהו כוונת המהרש"א עיי"ש: