שולחן ערוך אורח חיים קנג ז
<< · שולחן ערוך אורח חיים · קנג · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · מגן אברהם · באר היטב · משנה ברורה · ביאור הלכה · כף החיים · באר הגולה
והא דבית הכנסת נמכר הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם, (ואפילו בנו אותה משל אחרים) (מרדכי ישן בשם ראבי"ה), ולכן יכולים למכרו ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן ואינם רשאים להורידן מקדושתן והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם והוא הדין אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה אפילו יחיד מה שעשה עשוי.
- הגה: וכל שז' טובי העיר מוכרים בפרסום מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו (מרדכי).
אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אלא אם כן תלו אותו בדעת היחיד שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור והוא הדין לכל דברי קדושה שנזכרו כאן דכלהו גרירי בתר בית הכנסת.
- הגה: יחיד שבנה בית הכנסת ונתנה לקהל דינה כבית הכנסת של קהל אבל אם שייר לעצמו בה שום כח אין לה מכר כי אם על פי הקהל ועל פיו או יורשיו (אור זרוע והגהות אשירי פרק בני העיר). וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם בית הכנסת אחרת אבל אם אין להם רק בית הכנסת אחת אסור למכרו דהא אפילו לסתרו אסור עד שיבנו אחרת (רבינו ירוחם נתיב ב' חלק ח'). כל דבר שבקדושה שנמכר ומותר לשנותו נמכר בלא הכרזה ואין בו אונאה אבל דבר שאסור לשנותו לקדושה קלה צריך הכרזה (רשב"א סימן תרי"ז):
מפרשים
רשאים להוציא וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנים כמ"ש לעיל בגבו והותיר והטעם כאן כיון שהתנו בז' ט"ה יצאו המעות לגמרי לחולין. ולפ"ז מ"ש אפי' לדוכסוסיא לא הוי כלל דבר מצוה רק רשות לא כפי מה שהיה עולה על דעת המקשן כפי שזכרתי בסמוך:
אפי' בנו אות' משלהם. דבנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם ואי ידוע שלא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמ' בבה"כ של טרסיים ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בה"כ אבל אם יהיה ב"הכ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' ב"ה דף כ"ז:
אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. הקשה ב"י בשם מהר"י חביב אם היה זה התנאי בשעת הבנין למה אמר שתלה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם שרי למכור והאריך בתירוצים ע"ז ולעד"נ דלק"מ דלא מיירי שאמרו בפי' יהיה לו רשות לעשות כפי מה שירצה דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ עשה וכ"ה בדברי התוספת וז"ל דא"ר אשי במתא מחסיא אדעתא דידי קאתי היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו עכ"ל. בזה יש גילוי דעת שהוא היה לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ויש בידו כח ע"ז וזה אין שייך באם רבים עוסקים ומצוים בעסק בנין כנ"ל פשוט:
נמכר בלא הכרזה. דהא אפי' במתנה מצי ליתן כדאי' פרק ב"ה משא"כ באין להם רשות לשנות ונמכר בלא הכרזה יכולים לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה כ"ה ברשב"א סי' רי"ז וכאן מיירי רמ"א מתרי מילי דבקרקע אמר שא"צ הכרזה כאן אבל במטלטלים לא בעי בשום מקום הכרז' ואח"כ אמר בו אונאה היינו במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר.
(י) ואפי' בנו: דהאחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו:
(יא) נשארים בקדושתן: כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:
(יב) אא"כ תלו אותה: נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, דבשלמא מר בר רב אשי מסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים וכ"מ בטור ובר"ן ובב"י ובב"ח וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם המרדכי ישן גבי במעמד אנשי העיר ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כיון דהתנו מעיקר' דלא כהרב"י ובהכי מתישבת קושי' ר"י חביב: ואם אינם מתפללים בב"הכ של כרכים יכולים למכרה (מבי"ט ח"ג קמ"ג) ובית החיים יכולים למכור (שם ח"ב נ"ח וע' במ"ש סימן י"ד וק"י ורלב"ח ד' ור"י אדרבי כ"ג ורש"ך ח"א ט') וברמ"ט סי' ס"ו כתב דבכל דבר השייך לב"ה כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמ' רבים נתנו לזה ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים עכ"ל ומ"מ לא חמיר מבית הכנסת:
(יג) בהסכמת הצבור: דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו עיין סוף סי"ד:
(יד) דברי קדושה: פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד ס"ג ועמ"ש ס"י אבל ב"ה ותשמישי מצו' מותר להשתמש בהן כמ"ש ס"ט (ר"ן בשם הרמב"ן):
(טו) דברי קדושה: כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות (ר"ן בשם הירושלמי) ויריעות שפורסין על הארון הם כארון (ש"ג):
(טז) וכל זה: פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנס' מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב:
ומשמע הכי בהדיא דשל כרכים אפי' בנאו אחרת אסורים למכור הראשונ' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידן ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהם וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן, וכ"מ ברי"ו נ"ג ח"ה וז"ל לבנים או סיד של ב"ה מוכרין אותם כמו שמוכרים בית הכנסת ודינן ממש לצאת לחולין כמו דין בה"כ כמש"ל עכ"ל, וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש ע"ש ובמ"ב התיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בה"כ אחרת להתפלל בתוכה וכ"כ בס' מ"ש סי"ז ול"נ כמ"ש דמ"מ א"א למכור של אחרים בלא דעתן כמ"ש בחושן משפט סימן שנ"ט ס"ב, ומכ"ש בדבר שבקדושה א"א ליפקע קדושתן דאל"כ ל"ל במעמד אנשי העיר לימא מאי איכפת להו בלבני' אלא ע"כ כמ"ש ועמ"ש סי"א וסי"ד בשם ר"ם לובלין דמשמע כמ"ש:
(יז) אסור למוכרה: אם לא שירצו לקנות בדמיה אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה (כ"מ בר"ן בשם הרמב"ן) ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם וכ"מ סי"ג ע"ש ובגמ' שם, ואיירי כשאין להם בה"כ אחר ועיין ביורה דעה סי' רנ"ב ס"א:
כתב המ"ב סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אף על גב דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו אבל אי ברור לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן וגם לא סייעו להם אחרים מקרי כפר ואף על גב שמלשון הרא"ש ורי"ו משמע דכל שרבים באים להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבים מ"מ מלשון התוספות והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מילתא, ואפשר דגם הרא"ש ורי"ו סבירא להו הכי אלא שקצרו בלשונם עכ"ל, ולא הבינותי דלכולי עלמא אפי' בנו סתם אמרינן אדעתא דכולי עלמא בנאוהו:
(יח) בלא הכרזה: דהא אפי' ליתן במתנה מותר כמ"ש סי"א (הרשב"א) ועוד דאין צריך הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרים בדבר שלנו לא בעי הכרזה (ר"ן פרק ב"ה):
(יט) ואין בו אונאה: היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל (שם) משמע דבמטלטלין הוי אונאה:
(כ) לקדושה קלה: ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשובת הרשב"א כגון אחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות וצוה שהקהל לא יעשו ממנה הברחה וא"כ אין הציבור יכולין ליתנו במתנה לאחר וה"ה דאין מוכרין בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואין כאלו מוזלי במקצתם ואין רשאים, ועוד דכל הקדש כגון זה אין הציבור רשאין לשנותו משום גזל עניים דדוקא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה רשאים שאם יצטרכו יגבו עוד לכדי סיפוקן והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש סיפוק לבית הכנסת חוץ מזה רשאים לשנותו אבל בזמן שאין הצבור נותנין עוד לעניים כי אם קצבתם ועמד אחד והקדיש קרקע לפירותיה ולהוסיף על קצבת' פשוט שאין הצבור רשאי לשנות וא"כ כל שלא הכריזו הוי טועה בדבר משנה עכ"ל עיין ביורה דעה סימן רנ"ו ס"ד:
(יא) אחרים: דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו.
(יב) בקדושתן: כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה.
(יג) שירצו: אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז'.
(יד) היחיד: זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א.
(טו) קדושה: כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א.
(טז) לקדושה קלה: מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש.
(כה) של כפרים - והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:
(כו) ואפילו בנו - דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:
(כז) ואינם רשאים וכו' - עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:
(כח) פרנסיהם - ז' טובי העיר:
(כט) ז' טובי העיר - כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:
(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו - ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:
(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' - ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:
(לב) מוכרין בפרסום וכו' - ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:
(לג) אפילו בנו אותו משלהם - דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:
(לד) אינו נמכר - ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:
(לה) אא"כ תלו אותו וכו' - היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:
(לו) בהסכמת הצבור - דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
(לז) וה"ה לכל דברי קדושה - פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:
(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ - כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:
(לט) דינה כביהכ"נ של קהל - ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:
(מ) וכל זה - פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:
(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת - המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:
(מב) אסור וכו' - אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:
(מג) למכרו - אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:
(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' - פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:
(מה) ואין בו אונאה - מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:
(מו) אבל דבר שאסור לשנותו - כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:
(מז) צריך הכרזה - דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:
(*) והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם: נראה דדוקא אם יש טובים בעיר אז אמרינן דאין רשות לבני העיר על מכירה זו בשלמות אבל אם לא נתמנו טובים בעיר אז מועילה המכירה שלהם לגמרי כמו זט"ה במעמד אנשי העיר וכן נראה מחידושי הרשב"א על מגילה עי"ש:.
(*) וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר וכו': עיין מ"ב דאין מינוי טובים בפחות מז' ופשוט דכל הז' צריכים להיות בעת המכירה ומש"כ בבה"ט דלאו דוקא כל ז' ר"ל דהיכא שנחלקו הז' אזלינן בתר רובא. ומדינא גם זה דוקא היכא דהתנו אנשי העיר בשעה שמינום שיתנהגו באופן זה דאל"ה הלא מבואר בחושן משפט סימן י"ב סי"ח ובסימן י"ג ס"ז ובסימן י"ח ס"א בהג"ה דלא אזלינן בתר רובא כ"א בב"ד אבל לא בברורי הקהל עי"ש אלא דמשמע בתשובת ח"ס חלק חושן משפט סימן קט"ז דבכמה גלילות נהגו למיזל בתר רובא בזה דאם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין עי"ש ומובא בפ"ת חושן משפט סימן קס"ג סק"א. ודע עוד דאיתא בירושלמי דשלשה מביהכ"נ כביהכ"נ ור"ל ביהכ"נ של יחידים כמו של בעלי אומניות וכדומה אם ביררו שלשה מאנשיהם לפקח על עסקי צבור שלהם הרי הם שקולים ככל אנשי ביהכ"נ לענין מכירה ולא בעינן בהו ז' טובים כמו בממונים על צרכי עיר כולה דבעינן דוקא ז' וכנ"ל [ר"ן ועוד פוסקים] וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהן כמו ז' על ביהכ"נ של בני העיר:.
(*) אבל אם הסכימו וכו': מסתימת המחבר משמע דפקע הקדושה ממילא ע"י מכירה זו מהדמים ואפילו לא התנו בהדיא בשעת מכירה על הדמים שיצאו לחולין ג"כ רשאי לשנותן לחולין [פמ"ג במשב"ז עי"ש שכתב דאין דין זה ברור לו] אח"כ מצאתי בריטב"א בסוגיא דמכרו והותירו שכתב כן בתירוצא בתרא:.
(*) רשאים להוציא המעות: כתב המ"ב בתשובה סימן ל"ג וזהו תוכן דבריו דאפילו זט"ה במעמד אנשי העיר לא אלימא כחייהו לאפקועי לחולין אלא דוקא בכה"ג שמכרו אותו דחלה קדושתו עכ"פ בשעת מעשה אדמים והדר פקע קדושה גם מדמים דקלישא קדושתן אבל לא אלימא כחייהו לאפקועי קדושה בכדי לפיכך אם סתרו ביהכ"נ או ביהכ"נ שנפל עדיין אבנים בקדושתייהו קיימי ואפילו הסכימו זט"ה במעמד אנשי העיר כולם להוציאם לחולין לא מהני אם לא שבנו ביהכ"נ אחרת תחלה ואח"כ סתרו הישן דאז חלה הקדושה אביהכ"נ חדשה והישן יוצא לחולין והביאו המ"א לקמן בס"ק כ"ז מיהו אין דין זה ברור דזהו מוכח רק לשיטת הר"ן כמו שכתב הפמ"ג ושארי אחרונים [והראיה שהובא במגן אברהם מהתוספתא יש לדחותה כמו שכתב בספר בגדי ישע ועיין בפירוש מנחת ביכורים] אבל לדעת הרמב"ן וסייעתו משמע דזט"ה במא"ה אלימא כחייהו אף בלי מכירה וכל שהסכימו שאינן צריכין לו עוד יוצא לחולין ממילא ומותר להשתמש בעציו ואבניו אף בתשמיש של חול ועיין שם במגן אברהם סקכ"ז שגם לו לא ברירא דין זה דמ"ב וצ"ע בזה:.
(*) ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש וכו': עיין במ"ב ולכאורה קשה מאי עדיפא כח יחיד שמינוהו לזה יותר מאלו הם עצמם מכרוהו דאסור להוריד המעות מקדושתן ואפשר דהכא מיירי דבני העיר עם הטובים שלהם מינוהו לאותו בפמ"ג במשב"ז אות ז':.
(*) וכל שז' טובי העיר וכו': הג"ה זו שייך אחר תיבת לכל מה שירצו הנ"ל:.
(*) אבל של כרכים וכו': כתב בתשובת משאת בנימין סימן ל"ג דבארצות שמנהג הקהלות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהלה אין חילוק בכפרים לכרכים ובכל ענין יש להם כח ביד מנהיגים למכור ביהכ"נ אפילו למישתי ביה שיכרא וגם הדמים יוכלו להוציאם לחולין אפילו אנשי העיר מוחים בידם עכ"ל וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם ולא נתערב בזה מעות מעלמא [מ"א בס"ק ל"ז ונ"צ] ולא העתקתיו בפנים כי בארצותינו אין להפרנסים כח זה כמובן וגם איזה אחרונים מפקפקין בזה עיין בא"ר:.
(*) שבאין שם וכו': ר"ל ועשו אותו בודאי ג"כ אדעתא דכו"ע. כתב מגן אברהם בשם המבי"ט דבית החיים יכולים למכור:.
(*) אא"כ תלו אותו בדעת היחיד וכו': לא שהתנו בפירוש שרשאי לעשות כל מה שירצה אלא שתלו ביחיד לבנות כרצונו אמרינן דמסתמא נתנו לו רשות גם למכור על פיו [ט"ז] והביא ראיה מדברי התוספות מה שכתבו לענין רב אשי והנה בא"ר ובה"ב לא העתיקו דברי הט"ז כלל ומשמע דלא דלא ברירא להו דין זה ואח"כ מצאתי בספר חמד משה שכתב ג"כ דלאו כל יחיד שוה לענין זה בסתם אם לא שהוא חשיב כרב אשי בדורו דודאי גבאי בעלמא אף שהוא מתעסק ומצוה בבנינם משו"ה לאו כו"ע אדעתא דידיה ורצונו נותנים עי"ש וע"כ לא העתקתי דין זה דהט"ז במ"ב:.
(*) בהסכמת הצבור: עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ולפי זה משמע דאם לא היה המכירה במעמד אנשי העיר דאין המכירה חלה כלל דהצבור שהרשוהו לא היה דעתם באופן זה אבל מביאור הגר"א משמע דדינו כמו זט"ה בלא מעמד אנשי העיר בכפרים דמהני מכירתם אך דצריך אח"כ להעלות הדמים בקדושה:.
(*) יחיד שבנה וכו' דינה כביהכ"נ של קהל וכו': הרב סתם ולא פירש במאי איירי בכאן אם בכפר או אפילו בכרך והנה באור זרוע מקור האי דינא מבואר דבין בכרך ובין בכפר מיירי ואפ"ה יש להם מכר ע"פ הקהל בעצמו [ולכל היותר בצירוף הנותן כדינא דסיפא] אכן האור זרוע כתב כן משום דאזיל לטעמיה שם דעדיפותא דכרך הוא משום דמסתמא נתנו מעלמא להוצאות הבנין ומשו"ה בנידון זה שהיה ביהכ"נ של יחיד אלא שהקדישה א"כ אפילו הקדישה לבני כרך נמי לא זכו בה עלמא ואין להם שום חלק בה רק לבני העיר בעצמם או גם להנותן יש בה כח אם שייר לעצמו בה שום זכות כבסיפא ולפיכך נמכרת משא"כ לדידן דמחזקינן בשיטת הני פוסקים דבכרך אפילו בנו בעצמם בלא סיוע מעלמא נמי יש לכו"ע חלק בה דמסתמא הקדישוה גם אדעתא דכו"ע א"כ אפשר ה"ה בנידון זה דהיחיד הקדיש ביהכ"נ לבני העיר אם הם בני כרך אפשר דהקדישה גם אדעתא דכו"ע ותו לא מהני בה מידי דעת הנותן ודעת הקהל כדין ביהכ"נ של כרכים ומצאתי בספר עולת תמיד שכתב כן באמת לדידן עי"ש וכן משמע קצת מרהיטת לישניה דתשובת מהר"ש דוראן סי' ז' ע"ש אלא דלפ"ז קיצר הרמ"א בזה יותר מדאי ויותר מסתברא לומר דבכונה סתם הרב רמ"א ובכל ענין יש לה מכר בזה דאם אמרו בביהכ"נ שרבים בונים דמקדישים אותו לכו"ע לא אמרו ביחיד שנותן מתנה לצבור ידוע בלא שום שיור שלא כוון להחליט להם לגמרי רק שייר בו כח גם לכו"ע דזה לא מסתברא כלל וגם א"א לומר דמשבא ליד בני הכרך ממילא נתקדש גם לכו"ע דמסתמא מתרצים הם בזה דהא כבר כתב בתשובת משאת בנימין דדוקא בשעת בנין אמרינן כן משום דמסתמא בנו אדעת כן אבל אי ברור לנו דלא כוונו בשעת בנין כלל לא אמרינן דיתקדש ממילא לאחר הבנין אע"ג שרבים מבני עלמא באים לתוכה להתפלל וכמו שהעתקנו במשנה ברורה ס"ק ל"ג וה"ה בנידון דידן וכן נוטה לשון הגר"א בביאורו ס"ק כ"ד וכ"ה להמעיין בו ומ"מ צ"ע בזה:.
(*) וכל זה וכו': אכפרים קאי כדפירשנו במ"ב ושל כרכים אפילו בנאו אחרת מקודם אסורים למכור הראשונה כ"כ המ"א אבל כ"ז הוא רק לשיטתו עי"ש אבל להט"ז וסייעתו שהבאתי במ"ב סקמ"א אין שום ראיה לזה:.
(*) אסור למכרו: עיין במגן אברהם דלקנות מזה קדושה חמורה מותר [והיינו בכפרים דוקא וכמ"ש הא"ר] וכה"ג כתב לקמן בסי"ג סקל"ג ועי' לקמן בבה"ל מה שנכתוב שם בזה ונראה דהיינו דוקא בגוונא היכא דליכא למיחש לפשיעותא דאל"ה מסתברא דאסור שמא לא יקנה אח"כ הדבר קדושה וכמו שכתב המ"א פרט זה לענין לקנות בדמיה אחרת ואף שלענין לקנות קדושה חמורה לא הזכיר בזה י"ל דנקטיה ברישא וה"ה בסיפא:.
(*) לשנותו וכו': הנה זה נובע מת' הרשב"א ולכאורה לפי דעת המ"א דלא גרסינן לקדושה קלה באורו דוקא כשאסור לשנותו כלל אפי' לקדושה חמורה [כגון שצוה המקדיש על כך] אז צריך הכרזה אבל אם יש להם רשות לשנות לקדושה חמורה כגון ע"י זט"ה שלא במעמד אנשי העיר וכנ"ל אז נחשב כשלהן ואין צריך הכרזה וכן מוכח באמת כונת הרשב"א דהא הוא תולה הטעם במצי יהיב ליה במתנה והוא ס"ל בעצמו בחידושיו בפרק בני העיר דלענין מתנה לא בעינן רק זט"ה לחוד וכן הוא ג"כ דעת הרמב"ן. איברא דקשה דלפ"ז לפי פסק המ"א בעצמו שפסק לקמיה בסקכ"ו דבמתנה צריך דוקא זט"ה במא"ה ממילא במכירה ע"י זט"ה שלא במא"ה ליבעי הכרזה ואפשר דהמ"א סמך בעיקר הדין על טעם הר"ן שהעתיק המ"א בשמו בס"ק י"ח דז"ל שם דלא מצינו הכרזה אלא בדבר שמוטל על ב"ד לעשותו כגון ב"ד שמוכרין להגבות לאחרים וכו' אבל בדבר שאנו עושין מדעתנו ואין אנו צריכין בו לב"ד לא הוזכר בו הכרזה עכ"ל ומשמע להדיא לפ"ז דזט"ה לחוד נמי לא בעו הכרזה דהרי הם אנשי העיר בעצמן ועיקרן ומוכרים בשלהם וכן משמע מלשון הטור ומביאו הרמ"א בחושן משפט סי' ק"ג ס"א בהג"ה שכתב דכיון שנמכר שלא מדעתו בב"ד צריך שומא והכרזה ע"ש ובאמת הלא מבואר בר"ן ובשאר ראשונים שם דעכ"פ זט"ה לחודייהו לא גריעי כחם מכל אנשי העיר בלא זט"ה וא"כ אם נימא דע"י זט"ה לחוד בעי הכרזה משום דאסור לשנותו לקדושה קלה א"כ אם מכרו כל אנשי העיר בלא זט"ה נמי ליבעו הכרזה דהא אינהו ג"כ אינם רשאים לשנותו לקדושה קלה וזה דבר דלא מסתברא כלל שבני העיר בשלהם צריכין הכרזה אלא ע"כ דלא תלוי כלל בזה דאם החמירו חכמים בדבר שבקדושה שלא להקל בהם ולא בדמיהם וגזרו דלא אלימא כחם לאפקועי לחולין אם לא שיסכימו אנשי העיר במעמד ראשיהם וחשוביהם מ"מ אין זה ענין לזה להחמיר למוכרים בשלהן (וכדי להעלות בקדושה) שיהיו צריכין הכרזה וכמו כן ה"ה בזט"ה שהם עיקר אנשי העיר נהי דחכמים גזרו שלא יפקיעו קדושה כ"א בשיעמדו כל אנשי העיר בשעת הפקעתם אבל משום זה אין ראיה דלא סמכו עלייהו בענין דמי המקח ומסתברא עוד דגם הרשב"א מודה לטעם הר"ן אלא דלא אצרכה לה לשיטתו בענין מתנה דס"ל דאפילו בזט"ה לחוד סגי והארכנו בכ"ז מפני שראיתי לא"ר שמשיג על המג"א ומדחיק שם ליישב הגירסא שלנו ולהחמיר היכא דאין לשנות לקדושה קלה דצריך הכרזה ונדחק בדברי הרשב"א והר"ן ולענ"ד עיקר כמג"א וכמו שכתבנו:.