משנה ברורה על אורח חיים קנג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים קנג |

סעיף א[עריכה]

(א) מביהכ"נ ביהמ"ד - הוא מקום המיוחד לתורה וקדושתו גדולה יותר ואפילו אין דרך להתפלל שם כלל. כתב המ"א צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו ובא"ר מצדד להחמיר בזה וכן משמע במאירי שם במגילה:

(ב) אבל לא וכו' - שמעלין בקודש ואין מורידין:

סעיף ב[עריכה]

(ג) שמכרו ביהכ"נ - ואפילו לכתחלה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא דלהוריד מקדושה אפילו כבר מכרו אסור [א"ר] ועיין לקמן בסי"ג בבה"ל מה שכתבנו שם אם לעילוי קדושה מותר למכור ביהכ"נ כשאין לו ביהכ"נ אחרת:

(ד) יכולים ליקח וכו' - שכל זה דקחשיב פה הוא העלאה בקדושה:

(ה) כל חומש לבדו - בימיהם היו כותבין החומשין כעין ס"ת בגלילה ובתפירת גידין:

(ו) וכן נביאים וכתובים - שוים לחומשים לענין שיש עילוי בקדושתן ממטפחת ויכול לקנותן בדמי מטפחת ומ"מ לא שוים לכל צד דקדושת חומשים העשוים בגלילה גדולה מהן ואסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ובדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשים. ונביאים וכתובים גופא כי הדדי נינהו [אחרונים] וחומשין שלנו אפילו אם כל החמשה היו כרוכין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת [א"ר]:

(ז) אבל איפכא וכו' - דהיינו מס"ת ליקח חומשים וכן מחומשים מטפחת וכן בכולהו:

סעיף ג[עריכה]

(ח) דינו כחומשים - כיון שאין קורין בו אע"פ שאפשר לתקנו:

סעיף ד[עריכה]

(ט) כיוצא בה - דהיינו שמכרו ביהכ"נ ישנה ורוצה בדמיה ליקח חדשה וכן בכל הדברים:

(י) יש אוסרים - כיון דאין מעלן בקדושה אע"ג דאין מורידן ג"כ ודוקא בכל הדברים שיכול להעלות בקדושה וכנ"ל אבל בס"ת שאין יכול להעלות הדמים בקדושה יותר לכו"ע כשמכרה יקח בדמיה אחרת:

(יא) ויש מתירין - כיון דעכ"פ אין מורידן מקדושתן וכ"ז לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה בודאי אסור למכור שום דבר קדושה כדי ליקח כיוצא בה ואפילו היכא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שהדבר קדושה אחרת מזומן לפנינו ואינו חסר אלא נתינת מעות אפ"ה אסור דצריך להעלות בקדושה דוקא. ואם חזי ביה תיוהא [דבר רעוע] או שהיה קטן מהכיל לכו"ע מותר אפילו לכתחלה למכרו כדי ליקח אחר [פמ"ג וש"א]. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקונה הספר היה דעתו לכך שיהיה לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש והא"ר כתב דטעם המנהג הוא משום דסומכין על מה שכתוב בס"י דיחיד על ס"ת שלו מותר למכור וכו' אבל הספר של צבור ה"נ דאסור ועי"ש במ"ב:

סעיף ה[עריכה]

(יב) או ס"ת - אמה דמסיים אין משנין קאי או דנקטיה לאשמועינן דמשנין אותו להפסקת תלמידים וכדלקמיה בס"ו:

(יג) אין משנין וכו' - ואם רוצים הגבאים ללותן וליתן אח"כ אחרים תחתם להמ"א אסור דהבעלים ניחא להו למעבד המצוה בממון זה דוקא ולט"ז שרי אך ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכו"ע שרו לשנות המעות כמ"ש בסעיף ז':

(יד) לכל מה שירצו - היינו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שהוא צרכי צבור והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות מש"ה שרי בהמותר:

(טו) אפילו קנו ומכרו וכו' - הא"ר והגר"א מפקפקין בזה דאפשר שכיון שאח"כ קנו סתם מכל הדמים חיילא הקדושה בכל הקניה ואסור אח"כ כשמכרו והותירו:

(טז) אבל אם לא התנו וכו' - הטעם דאז כשקנו חל הקדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אח"כ התנאי בעת המכירה:

(יז) חלה קדושת הדמים וכו' - להמ"א שכתבנו לעיל בסקי"ג אסור ללותן וליתן אחרים תחתם:

(יח) ואסור לשנותן רק וכו' - ואע"ג דמוכח לקמיה בס"ח דאפילו אם בנאוהו לשם ביהכ"נ בעינן דוקא שהתפללו בו אבל כ"ז שלא התפללו בו יכולין לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא התם מיירי שלא נעשה הביהכ"נ ע"י גביית מעות שגבו לצרכה מבני העיר אלא שקנאוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם או שכל אחד הביא עצו ואבנו ובנו ביהכ"נ אבל כשנגבה מעות ע"ז מבני העיר ודאי דאסור לשנותו אפילו עדיין לא התפללו שם כלום וכן אם יש עדיין מעות הגביה או עצים ואבנים שקנו מהם וכמו שפסק המחבר והרב. והטעם י"א משום דכבר בא ליד הגבאי והמ"א כתב הטעם דכיון שנגבו המעות מבני העיר לצורך ביהכ"נ יש בזיון אח"כ אם ישנוהו להורדת קדושה:

(יט) ואם הביאו עצים וכו' - לפי פירוש המ"א מיירי כאן שלא הלכו לקבץ אותם מבני העיר דזה לא גריעי מגבו מעות אלא שנמצאו רבים שהתנדבו מעצמן והביאו דאז מותר לשנותן קודם שבאו ליד גבאי ועיין בבה"ל ד"ה אין משנין:

(כ) ליד גבאי אסור לשנותן - אבל ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי וכמ"ש ס"ז:

(כא) מותר לשנותן - פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה כשהתנדבו מעות לביהכ"נ נמי דינא הכי [מ"א]:

(כב) לא יוכל לחזור בו - דהוי נדר:

סעיף ו[עריכה]

(כג) ואפילו ס"ת - הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:

(כד) או להשיא יתומים - ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו ביהכ"נ ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז מן הצבור ובאופן זה בודאי מותר אפילו בשאין להם רק ביהכ"נ אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:

סעיף ז[עריכה]

(כה) של כפרים - והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:

(כו) ואפילו בנו - דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:

(כז) ואינם רשאים וכו' - עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:

(כח) פרנסיהם - ז' טובי העיר:

(כט) ז' טובי העיר - כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:

(ל) אבל וכו' לכל מה שירצו - ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:

(לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' - ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:

(לב) מוכרין בפרסום וכו' - ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:

(לג) אפילו בנו אותו משלהם - דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:

(לד) אינו נמכר - ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:

(לה) אא"כ תלו אותו וכו' - היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:

(לו) בהסכמת הצבור - דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

(לז) וה"ה לכל דברי קדושה - פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:

(לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ - כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:

(לט) דינה כביהכ"נ של קהל - ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:

(מ) וכל זה - פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:

(מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת - המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:

(מב) אסור וכו' - אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:

(מג) למכרו - אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:

(מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' - פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:

(מה) ואין בו אונאה - מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:

(מו) אבל דבר שאסור לשנותו - כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:

(מז) צריך הכרזה - דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:

סעיף ח[עריכה]

(מח) דינו כביהכ"נ - ר"ל אע"ג דמתחלה נשתמשו בה להדיוט מ"מ נעשית כביהכ"נ לכל מילי ונראה דאפילו לכתחלה שרי ועיין לקמן סימן קנ"ד סכ"א ולעיל סימן קמ"ז ס"א בהג"ה והתם ענין קדושה היא והכא ביהכ"נ תשמישי מצוה היא כמ"ש הפוסקים:

(מט) אינו קדוש - דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות הבית לחול ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"ח דמיירי הכא שבנאוהו הקהל ממעות חולין שיש להם אבל כשגבו המעות לצורך ביהכ"נ אסור לשנות הבית להורידו מקדושתו לחול ומ"מ עדיין אין לו קדושת ביהכ"נ לכל מילי רק שאסור לשנותו (ועיין שם בבה"ל שהבאנו שם דעת הט"ז דאפילו בגבו המעות לצורך ביהכ"נ ג"כ אין האיסור לשנותו רק שמ"מ לבסוף הוא מחוייב לקיים נדרו) ויחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא [מ"א] ומשמע דלא הוי נדר כלל לדעתו ועיין בפמ"ג שהביא בשם הא"ר דדין זה לא נהירא:

(נ) אפילו אם בנאוהו וכו' - דאף שהיה מעשה ג"כ לא מקרי רק הזמנה בעלמא:

(נא) כיון שהיה מיוחד - ר"ל ההזמנה היתה הזמנה מעולה שהזמין אותה לעולם להתפלל בו וכמה דאיתא לעיל בסימן מ"ב דהיכא דאזמניה לסודר לעולם למיצר ביה תפלין וצר ביה אפילו פעם אחד שוב אסור למיצר ביה זוזי ולאפוקי אם הזמין אותה לבית התפלה רק לפי שעה דהיינו עד שיעבור הרגל או היריד [מפני שאז הדרך שמתקבץ אנשים] לא חשיבא הזמנה כלל ומותר אפילו בעת הרגל לאכול ולשתות בו:

(נב) ואם לפי שעה הקדישו - היינו שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם:

סעיף ט[עריכה]

(נג) אנשי הכפר ביהכ"נ - וה"ה בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:

(נד) ממכר עולם - כיון שאנשי העיר או טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:

(נה) חוץ ממרחץ וכו' - שכל אלו הם תשמישים מגונים מאד ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים וכן אסור לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:

(נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' - הטעם דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:

(נז) יעשה הלוקח וכו' - וה"ה שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר חול:

(נח) אפילו אלו הארבעה דברים - עי' בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:

סעיף י[עריכה]

(נט) דיחיד בשלו וכו' - הטעם דעל שלו יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים לכל מה שירצו וכנ"ל:

(ס) אפילו ס"ת - כתב הע"ת דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:

(סא) כל שלא הקדישו וכו' - המ"א מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:

(סב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת [מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:

(סג) ללמוד תורה - היינו להתפרנס בדמיו בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:

סעיף יא[עריכה]

(סד) ביהכ"נ - ישן:

(סה) מביהכ"נ ישן - פי' שכבר התפללו בו כדלעיל סעיף ח':

(סו) יכולים ליתן - היינו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויש אומרים דאפי' בלא מעמד אנשי העיר נמי יכולים. ובכרכים אסור בכל גווני:

(סז) במתנה - והלוקח יכול להשתמש בם תשמיש חול:

(סח) דאי לאו דהוה להו וכו' - או שמקוים שיהיה להם הנאה ממנו באיזה פעם [ריטב"א] ולפ"ז ליתנו לאנשי עיר רחוקה שבודאי לא נהנו ולא יהנו מהם לעולם אסור דהא אין כאן דבר אחר שתחול ע"ז קדושת בית הכנסת וע"כ לא נפקע קדושתה ואסור להשתמש בה. וכ"ז מיירי כשנותנין להשתמש בה בחול אבל ליתנה להן במתנה שיתפללו בתוכה מותר דהא אין כאן הורדה מקדושה וכמ"ש בהג"ה ועיין במ"א שמצדד דה"ה דמותר להם ליתן ס"ת [וה"ה כל תשמישי קדושה] במתנה דהא אינן מורידין אותן מקדושתן בזה:

(סט) למשכנן או להשכירן - דכיון שגוף החפץ לא נמכר עדיין ברשות בעלים הראשונים הוא ובקדושתיה קאי:

(ע) או להשאילן - פי' על זמן ואח"כ יחזירם בעין דאילו בהלואה לחלוטין והלוה יחזיר לבנים אחרים תמורתם בודאי שרי דהיינו חליפין דשרינן [ריטב"א]:

(עא) ואפילו ע"י זט"ה - ואפי' אם היה ג"כ במעמד אנשי העיר:

(עב) שאין כאן ד"א וכו' - ואע"פ שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו וקא משתמש בקודש:

(עג) שמורידן מקדושתן - דהיינו שהשואל והשוכר משתמש בהן בחול:

(עד) אפילו ס"ת וכו' - וכ"ש להשאיל ביהכ"נ להתפלל בה ועיין בע"ת דזה דוקא כשהשואל והשוכר קורא בס"ת וכן מתפלל בביהכ"נ בעשרה הא לא"ה יש בזה משום זלזול קדושה והמ"א כתב בסקכ"ז דמסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני שרי:

סעיף יב[עריכה]

(עה) לבנות ביהכ"נ - וה"ה בשאר דבר מצוה:

(עו) אינו יכול למכור - דמסתברא דלא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו איש ולזרעו ולא למכור לאחרים אא"כ התנו בפירוש שיכול למכור זכותו [לבוש]. כתב הט"ז דהשו"ע מיירי שכיבדו אותו בחנם אבל אם קנה מהם בדמים הוא ככל קנין דעלמא ויכול למכור זכותו לאחר ומ"מ ברור הוא כי דוקא להגון כמוהו הקנו לו זכות זה וכ"כ הא"ר וכן בדינא דלבוש כשהרשוהו בפירוש שיכול למכור זכותו הוא ג"כ דוקא להגון כמוהו [פמ"ג]:

סעיף יג[עריכה]

(עז) דבר מצוה - מדסתם משמע כל דבר מצוה כצדקה וכיו"ב אף שאינה חמורה מקדושת בהכ"נ ואע"ג דלעיל בס"ה פסק בגבו מעות דאין משנין אלא לקדושה חמורה הכא מיירי ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר דשרי להוציא המעות אף לקדושה קלה ואף לחולין וכנ"ל בס"ז [מ"א] והט"ז מוקי לה אף שלא ע"י זט"ה במעמד אנ"ה אלא דמיירי דשקילי המעות דרך הלואה ואח"כ יחזירו מעות אחרים לבנין ביהכ"נ ואזיל לטעמיה בסק"ב דס"ל שם בגבו מעות דמותר ליקח דרך הלואה:

(עח) לא ימכרום לד"מ - אע"פ שע"פ הדין מותר ע"פ זט"ה במא"ה אפילו להוציא לחולין כ"ש לד"מ מ"מ לא יעשו כן [מ"א] ויגבו מן הצבור:

(עט) בנו וגמרו - דוקא גמרו אבל לא גמרו את הבנין דינו כאבנים וקורות שנזכרו מקודם [ט"ז וח"מ ועיין לעיל בסימן קנ"ב בבה"ל]:

(פ) לא ימכרו ביהכ"נ - פי' אין ראוי לאנשי העיר לעשות כן אבל מן הדין שרי בפדיון שבוים ולקדושה חמורה בכל גווני ואפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר:

סעיף יד[עריכה]

(פא) לא מצי וכו' - דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ וכדאמרינן בפיך זו צדקה:

(פב) יכולים לשנותה - ואפילו לדבר הרשות ואף שהוזמן הקרקע לביהכ"נ הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל ס"ח ואף שהוא עומד וצווח איני חפץ אלא שיהיה לביהכ"נ לא משגחינן ביה כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפליה לתנאיה דלא אמר אם לא יבנו ביהכ"נ יחזירו לי הקרקע אמרינן אדעתא דידהו יהבה מעיקרא והשתא קהדר ביה ולא מצי [מרדכי]:

(פג) אינם רשאים - ר"ל שיכול לעכבם שלא לבנות עליה בהמ"ד אף שהיא קדושה חמורה מזה כנ"ל בריש הסימן והטעם כיון דאיתיהב אדעתא דכולהו לא גרע כחו מאחד משאר אנשי העיר שיכולים למחות כשרוצים לשנות ואע"ג דמבואר לעיל בסעיף ו' דלקדושה חמורה יכולים בני העיר לשנות ואפילו שלא בשבעה טובי העיר התם מיירי שאין אחד מאנשי העיר מוחה ע"ז בפירוש. ועיין במ"א שהקשה דביו"ד סימן רנ"ט ס"ב איתא בהדיא דאין הבעלים יכולים למחות מלבנות ביה"מ כיון שהיא קדושה חמורה ודחק את עצמו לתרץ ועיין בפמ"ג שמפקפק בתירוצו וגם בבאור הגר"א הקשה קושיא זה דמ"א ונשאר בדין זה בצ"ע:

(פד) לשנותה - ומסיים המרדכי דמ"מ ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר ואפילו לא מצי עתה לבנותה מפני השלטון שמא לאחר זמן ימצאו חנינה לבנותה:

(פה) ושבעה טובי העיר וכו' - ר"ל במעמד הקהל:

סעיף טו[עריכה]

(פו) אין אדם וכו' - היינו בין ליחיד בין לכל הקהל:

(פז) אינו כלום - כן תקנו הגאונים דאל"כ כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו וממילא יהא כל ביהכ"נ אסורה עליו דאין ברירה [לבוש]:

סעיף טז[עריכה]

(פח) אינו יכול לאסרה - היינו מצד חרגמ"ה שיש ע"ז והטעם נראה דחששו לבזיון דההוא גברא עיין גיטין נ"ז משא"כ כשיאסור לכולם ליכא כיסופא. והא דיכול לאסור לכל הקהל היינו משום דלא השאיל להם אלא בסתם הא אם השאיל להם לזמן עיין ביו"ד סימן רכ"א סעיף ו' וז' דיש פלוגתא אם חל איסור בתוך הזמן:

(פט) למחות במי שירצה - כצ"ל. וכן הוא בד"מ:

סעיף יז[עריכה]

(צ) אין וכו' - מפני דרכי שלום שלא יאמרו על ב"ב זה אנשים שאינם מהוגנים הם ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר נמי אינם רשאים:

(צא) הצבור - ואם רק מקצת מהצבור רוצים להתפרד ולהתפלל במקום אחר רשאים כיון שגם בביתו מתפללים קצת ולא נתבטל ממנו המצוה בשום פעם. אבל חברה שהיו לומדים בבית אחד כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות [אחרונים]:

(צב) לשנות - וה"ה במי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירים ממנו [אם לא שיש טענה גמורה למערערים] ול"ד בדברים הנוגעים תדיר אלא אפילו בדברים דמזמן לזמן קאתי נמי דינא הכי. כתבו האחרונים אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינם יכולים למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית מצוה כל אחד רוצה לזכות ובמדינות שיש חבורות מנויות על כך שמניחים עסקיהם בכל השנה כשמזדמן להם מצוה זו צריך ליתן להחברה כמנהגם:

(צג) בבית אחר - ר"ל בבית של יחיד אבל אם רוצים לבנות ביהכ"נ קבוע רשאים ואין בזה משום דרכי שלום (לבוש):

סעיף יח[עריכה]

(צד) שנהגו להביאם וכו' - כגון מנורות להדליק בהם או תכשיטים לתלות על ס"ת:

(צה) אין יכולין - כיון שלא פירשו בהדיא דנותנים זאת רק בתורת שאלה בעלמא משנשתמשו בהם חל עלייהו קדושה וכתב המ"א דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם ואם כן המביאים את הכלים מביאים אדעתא דמנהגא והוי כמו שהתנה בפירוש דלא תחול עלייהו קדושה ומ"מ יותר טוב להתנות בהדיא בשעת הבאה דהוא רק בתורת שאלה בעלמא:

סעיף יט[עריכה]

(צו) שאם נמצא וכו' - ר"ל שנמצא בביתו בין שטרותיו:

(צז) הוי הקדש - דודאי הקדישו כיון שכתב לו על המגילה [ועיין במ"א סקמ"ה מה שהעיר בזה מח"מ סי' פ"א סעיף י"ז ובדברי הש"ך שם יתורץ קושיתו כמ"ש במחצית השקל אבל א"כ אין זה דין ברור להוציא ממון דהרבה אחרונים סוברין שם דלא כהש"ך עיין בח"מ סימן רנ"ה בפתחי תשובה]:

סעיף כ[עריכה]

(צח) שהיה של אבותיו - ומונחת בביהכ"נ:

(צט) אין הצבור יכולים - ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בביהכ"נ המובא בסעיף י"ח דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת שכן הדרך לעשות ס"ת ע"מ כן להניחה בביהכ"נ שיקראו בה רבים ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל מיהו כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין רק שהשאילה לבהכ"נ שיקראו בה רבים ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש אבל בהניחה סתם אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין:

(ק) להחזיק בו - ואפילו יש עדים מבני אותה העיר דנתנה לצבור לא מהני דנוגעין בעדות הם ואפילו אם ירצו לסלק עצמם ממנה לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייקת וכשרה כמותה [אחרונים]. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנו הצבור ס"ת וטוען היחיד שיש לו חזקה שיקראו דוקא בס"ת שלו אין זו חזקה דאין עמה טענה [וכמבואר בחו"מ סוף סימן קמ"ט בהג"ה ע"ש] ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת של היחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחרת:

סעיף כא[עריכה]

(קא) שנשתמש בהם - עיין לעיל בסימן קמ"ז ס"א בהג"ה במ"ב מה שכתבנו בזה:

(קב) הדיוט - וכ"ש מדברים שנשתמש בהן לע"ג ובזה אפילו בדיעבד אסור וצריך למכרן ולחזור ולקנות אחרת [ח"א]:

(קג) לתשמיש קדושה - אבל למצוה שרי וכמ"ש למעלה בסימן קנ"ז ס"א במ"ב וספרי פסולים של העו"ג שמכורכים בשיראים לנוי אין ליקח השיראים לעשות מהן טלית דמאיסי כמו בגדי אליל וק"ו דאסור לעשות מהן תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו [חידושי רע"א]:

(קד) אסור לעשות וכו' - כמו שאסרה תורה להביאם למקדש ולמזבח שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך וגו' ומ"מ אינו אלא מדרבנן:

(קה) מאתנן זונה - ואיסור דאתנן חל על כל מה שיתן לה ואפילו פסק עמה טלה אחד בשכרה ונותן לה הרבה כולם אסורים דכולם בתורת אתנן קאתו לה. ודין אתנן הוא דוקא כשנתן לה אתנן ואח"כ בא עליה אבל בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה שהתנה עמה מותר כיון שבשעת ביאה לא היה קנוי לה זה האתנן. גם דאיסור אתנן הוא דוקא כשנתן הנואף להנואפת אבל אם האשה נתנה לו מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן:

(קו) מחיר כלב - כגון שהחליף כלב באיזה דבר:

(קז) כגון ביהכ"נ - כגון שנתן להזונה או שהחליף בהכלב אבנים וקורות וה"ה דלעשות מהאתנן כלי ביהכ"נ גם כן אסור:

(קח) או ס"ת - כגון שנתן לה קלף וה"ה מפות לס"ת אסור וה"ה דשום דבר מצוה אסור לעשות מהאתנן ומחיר כגון נר ושמן לביהכ"נ [א"ר בשם רי"ו] ובפמ"ג משמע דה"ה ציצית וטלית מצוה ג"כ אין לעשות מזה:

(קט) מהאתנן עצמה - כמו שכתבנו מקודם ואם נשתנו האתנן והמחיר כגון זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין מותר:

(קי) נתן לה מעות - וה"ה כשלקח בעד הכלב מעות מותר לקנות בהם דבר מצוה:

(קיא) איסור ערוה - דהיינו חייבי כריתות וי"א דה"ה חייבי לאוין וזונה נכרית לכ"ע אתננה אסור:

סעיף כב[עריכה]

(קיב) שהוא רגיל - ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה]:

(קיג) היה סיפוק - היינו שגם באונסו או בעניו היה סיפוק בידו לתת כפי מה שרגיל:

(קיד) ונתרצה וכו' - לאו דוקא נתרצה בפירוש אלא כל שסיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו ונקט נתרצה משום סיפא:

(קטו) חוזר למצותו - ואין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח אם לא שיש טענה גמורה למערער. אך אם יש ראיה ברורה שכבר נתייאש מזה אבד חזקתו. כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה: