שולחן ערוך אבן העזר כח ז
<< · שולחן ערוך אבן העזר · כח · ז · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
שולחן ערוך
היה לו מלוה אצלה, אפילו הוא בשטר, ואמר לה: הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקודשת, אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהם יד (אפילו החזיר לה השטר ויש בו שוה פרוטה) (טור בשם הרמב"ם) ויש מחמירים בזה (הר"ן פ"ב דקדושין) (והמ"מ פ"ה). והוא הדין אם היא חייבת לו שכירות פעולה שעשה לה, אפילו הגיע זמן המלוה והשכירות לגבות:
מפרשים
חלקת מחוקק
(יז) ואפילו החזיר לה השטר: מבואר בטור בשם הרמ"ה הטעם כיון דלא אדכריה בעידן קידושין לקדושי ביה אלא קדשה סתם כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אמר וכו' דעתו לחלק בין הזכיר השטר דמקודשת כמבואר בסמוך סעיף ח' ובין לא הזכיר השטר:
(יח) ויש מחמירין בזה: דעת המחמירין אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ"ה שמין הנייר ואם אינה ש"פ אפ"ה הוי קדושי ספק דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי וכדבסמוך סעיף ח':
בית שמואל
(יט) אפי' עדיין המעות בידה: דקי"ל מלוה להוצאה ניתן והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום, ודע מ"ש כאן אפילו עדיין בידה כ"כ רש"י והרא"ש והר"ן והטור אבל הרמב"ם כתב פ"ה דין י"ג מלוה להוצאה ניתן ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציא אותו דינר ועבר הנאתו משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת אבל בכל הסוגיא לא משמע כן ועיין בחדושי מהרי"ט:
(כ) אפילו החזיר לה השטר: כ"כ הרמב"ם אף על גב דס"ל להרמב"ם אם אומר תתקדש בך' זוזי שבתוכו שדעתו היה גם על החפץ מ"מ ס"ל כאן על הנייר לא היה דעתו, ונראה לדעת הרמב"ם לפי מ"ש המגיד אפי' אם אמר תתקדש לי בש"ח לא היה דעתו על הנייר דהא המגיד מדייק כן מדלא כתב הרמב"ם דין זה בהחזרת המשכון ש"מ דס"ל דאינו דעתו על הנייר ואי ס"ל דאם המזכיר הש"ח דדעתו היה על הנייר אכתי קשה למה לא כתב דין זה בהחזרת המשכון אלא ודאי ס"ל לעולם אין דעתו על הנייר אף על גב לפי הס"ד בש"ס דפליגי כשמקדש אותה בש"ח דידה וס"ל לחכמים דשמין הנייר ש"מ דדעתו היה על הנייר צ"ל לפי המסקנ' לא אמרינן כן:
(כא) ויש מחמירים בזה: כן הוא דעת הר"ן והמגיד משמע אפי' לא הזכיר הש"ח אמרי' דדעתו היה על הנייר וכן משמעות בדבריהם אבל קשה מנ"ל דין זה דהא למדו דין זה מסוגיא אם אמר תתקדש בשטר ולפי הס"ד איירי בש"ח דידה מזה למדו דין זה מנ"ל כשאינו מזכיר הש"ח דדעתו היה על הנייר דהא הסוגי' איירי כשמזכיר הש"ח גם בסעיף ה' מבואר דאין דעתו על החפץ:
ט"ז - טורי זהב
ואפי' עדיין המעות בידה דמעות דידה ניגחו כיון דמלוה להוצאה ניתנה נמצא (לא) הוי יהיב לה השתא ולא מידי:
ואפי' החזיר לה השטר כיון דלא אדכריה בשעת קידושין קידושי ביה כמקדש במלוה דמי ויש מחמירין ס"ל דכיון דנותן לה השטר הוי כמלוה ופרוטה:
באר היטב
(כד) בידה: דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי"ט ובעצמות יוסף דף פ"ד. ומ"ש הב"ש להרמב"ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב"י שכתב דס"ל להרמב"ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ"י שעדיין המעות בידה ה"ל כאלו כבר הוציאה אותה ע"ש.
(כה) השטר: אינה מקודשת ואפי' יש בה ש"פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט"ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ס"ק כ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ ב"י ולחם משנה. וב"ח והר"ש יונה כתבו דט"ס הוא וצריך לומר הרמ"ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב"ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע"ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ"ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ"ז עמוד ב' ומ"ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול"ל תרתי דאמר בשט"ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש"פ ודו"ק. אבל באמת צ"ע מנ"ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו"ק ועיין בנ"צ וב"ש.
(כו) בזה: אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ"ה שמין הנייר ואם אינה ש"פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ וב"ש הקשה מנ"ל דין זה ע"ש. ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה מוכח דכפי הס"ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש"ה אמרה הש"ס אלא לאו בשט"ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר"ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו"ק.