שולחן ערוך יורה דעה שצב ב
<< · שולחן ערוך יורה דעה · שצב · ב · >>
צבעי אותיות סימון הפרשנים: טורי זהב (ט"ז) · שפתי כהן (ש"ך) · באר היטב · באר הגולה · פתחי תשובה
מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלש רגלים (אבל ליכנס לבית המשתה דינו כמו בשאר קרובים) (טור) וראש השנה ויום כפורים אינם חשובי' כרגלים לענין זה ואם לא קיים מצות פריה ורביה או שיש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשנו מותר לקדש מיד ולכנוס אחר שבעה ולא יבא עליה עד לאחר שלשים יום אלא אם כן לא קיים מצות פריה ורביה שאז מותר לבא עליה אחר ז':
- הגה: והוא הדין בשאר אבלות אפילו באבלות דאביו ואמו מותר לישא ולבא עליה אחר שבעה אם לא קיים פריה ורביה. י"א דאף מי שהוא עשיר ויכולת בידו לשכור לו משרתים ומשרתות מכל מקום אם אין בתו או כלתו אצלו בביתו שתוכל לשמשו בחפיפת הראש או שאר דברים שמתבייש מאחרים מקרי אין לו מי שישמשנו וכל כיוצא בזה (פסקי מהרא"י סי"ג) ולכן נשתרבב המנהג שרבים מקילין בענין ונושאין נשים תוך שלש רגלים ובעל נפש יחוש לעצמו. מי שתפשו השר ואינו רוצה להניחו מתפיסתו עד שישא אשה תוך שלש רגלים אחר מיתת אשתו יש מתירין משום צער דידיה (ב"י) וכן נראה לי עיקר:
מפרשים
(ב) מתה אשתו כו'. והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום אלא שאסורה ליארס ולינשא עד ג' חדשי' משום הבחנה כדאיתא ביבמות (ונתבאר בא"ע סימן י"ג) עכ"ל טור וכ"כ הפוסקים וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון לאחר ל' יום. ואם אירע שנשא' תוך ל' יום לאבילותן של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפירש הב"ח דבריו ע"ש:
(ג) דינו כמו בשאר קרובים. לעיל סי' שצ"א וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק ל' יום כמו בשאר קרובים:
(ד) מצות פריה ורביה. באופן שנתבאר בא"ע סי' א':
(ה) מותר לקדש מיד. כתב הב"ח דהיינו לדעת המחבר דמתיר בסעיף א' לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא רשאי לקדשה ולכנסה מיד אחר ז':
ג' רגלים. לאו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה:
וראש השנה ויוה"כ אינם כרגלים. באגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה:
כתוב בטור והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום עכ"ל ולענין שתינשא לאחר מבואר בא"ע סי' י"ג והנשים נוהגות שמתאבלות שנה תמימה על בעליהן ואיני יודע להם סמך וראיה ואולי עושות בשביל בניהם שמתאבלין י"ב חדש והטעם שאשה אינה צריכה להמתין ג' רגלים להנשא לאחר כמו האיש דאשה בכל דהו ניחא לה. כן כ' המרדכי:
מותר לקדש מיד ולכנוס אחר ז'. לטעמיה אזיל דפסק בסעיף א' כרמב"ם דבכל גווני מותר לקדש מיד אבל למאי דפסק רמ"א שם דאפי' לקדש אסור ה"נ אסור לקדש עד אחר ז' ותימה על רמ"א שלא כ' כאן כלום:
(ב) אשתו: והיא שמת בעלה אינה מתאבלת אלא ל' יום רק שאסורה ליארס ולינשא עד אחר ג' חדשים משום הבחנה כמ"ש באבן העזר סי' י"ג עכ"ל הטור. וכתב המרדכי הטעם שאין האשה צריכה להמתין ג' רגלים משום דאשה בכל דהו ניחא לה ושוכחת אהבת הראשון אחר ל' יום. ואם אירע שנשאת תוך ל' יום לאבלותה של שאר קרובים לא תבעל כן דעת הרמב"ם לפי מה שפי' הב"ח דבריו ע"ש עכ"ל הש"ך.
(ג) בשאר: וכן כל שאר אבילות אינו נוהג רק שלשים יום כמו בשאר קרובים. ש"ך.
(ד) חשובים: ובאגודה פסק דחשיבי כרגלים אף לענין זה (ובנה"כ כ' דכל הפוסקים חולקים עליו וכן דעת כל האחרונים וטעמייהו מסתבר עכ"ל. ומיהו נראה לפי המנהג שכתב רמ"א שרבים מקילין ובעל נפש יחוש לעצמו אבל אם עברו ג' רגלים עם ר"ה ויוה"כ יוכל לסמוך על בעל אגודה. והטעם לזה אינו משום תוספת אבילות אלא כדי שתשתכח הראשונה מדעתו בשעה שיהיה עם השניה וע"י שמחת הרגלים הוא שוכח הראשונה ע"כ יש מי שרוצה לחלק בזה אם היה לו אשה חולנית זמן רב או שהיה להם איבה ורצה לגרשה ומתה שאז ודאי נשכח אהבת הראשונה מלבו מיד. משא"כ אם היתה עמו באהבה תמיד וחלתה כדרך העולם ומתה דאז אהבת הראשונה תקועה בלבו ואינה נשכחת עד אחר ג' רגלים. אבל לא נראה לחלק כן מדעתנו מה שאינו נזכר בגדולי פוסקים וגם האחרונים אין מזכירין מזה רק בת' מיימונית מפלפל ומאריך בזה ע"ש בהלכות שמחות. ואין לזוז מדברי הרמ"א. ועי' בתשובת חב"י שאלה ד' מעשה שאירע שם והחמיר בזה ועי' תשובת ראנ"ח ח"ב שאלה ד'.
(ה) לקדש: והב"ח כתב דהיינו לדעת המחבר דמתיר בס"א לקדש ביום המיתה ולא קיימא לן הכי אלא דאחר שבעה מיד רשאי לקדשה ולכנסה.