שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/קנא
שאלה קנא:
תנס.
כתבת, יודע למעלה הדרת כבוד אדונינו שסוחרי תנס עשו הסכמה ביניהם והטילו בה כח חרם שלא יוכל שום אחד מהם למכור שום פרקמטיא לשום יהודי מבעלי החניות עד שיתן היהודי זוז אחד בכל דינר ודינר יתר על מה שמוכרין אותו לישמעאלים. הגידו לנו דבר המשפט.
תשובה. דבר זה לא ניתן להאמין, ח"ו לא תעשה זאת בישראל, שהרי למכור שוה בשוה מה"ד[1] להקדים ישראל לעכו"ם, מדדרשינן (בספרי) [בספרא] 'כי תמכרו ממכר לעמיתך' כשאתה מוכר מכור לישראל חבירך, וכתבו רש"י ז"ל בפירוש החומש, ושם מרבה מטלטלין עם הקרקעות מדכתיב 'או קנה מיד עמיתך' דבר הנקנה מיד ליד.
והיה נראה שאפילו בפחות מהעכו"ם הוא מזהיר הכתוב, שאלו שוה בשוה פשיטא כדפריך תלמודא בפרק איזהו נשך (ע"א ע"א) גבי עמי וגוי עמי קודם, פשיטא, ופריק לא נצרכא אלא אפילו לעכו"ם ברבית וישראל בחנם, והכי נמי קרוב הדבר לדמותו לזה, שוה בשוה לא הוצרך הכתוב להזהיר שיקדים ישראל לעכו"ם, אלא אפילו לישראל בפחות ולעכו"ם ביתר ישראל קודם. ואפילו בגר אמרינן (פסחים כ"א ע"ב) להקדים נתינה דגר למכירה דעכו"ם.
תדע דשוה בשוה [לא] איצטרכי להאי דרשא, דלא גרע ישראל לגבי עכו"ם מקרוב לגבי רחוק, ובההוא פשיטא לן דקרוב קודם ולא אצטריכינן לדרשא דקרא, וכדאיתא בפרק המקבל (ק"ח ע"ב), דמשמע מהתם דקרוב ורחוק קרוב קודם, שאפילו ליתיה בר מצרא וכמו שכתב שם הרי"ף ז"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שכנים. ולענין ישראל ועכו"ם כל דכן הוא דישראל קודם בלא דרשא. אם כן כי אזהר רחמנא ואמר 'כי תמכרו ממכר, לעמיתך מכור', הוה משמע דאפילו בפחות מהעכו"ם ישראל קודם.
ומעתה איך עלתה על לב לתקן תקנה של איסור, למכור ביותר לישראל מהעכו"ם, [2]זה בכלל אל תונו. דאף על גב דלית ביה שתות וקיימא לן דפחות משתות לית ביה דין אונאה משום דאית ביה מחילה, היינו היכא דזבין סתמא ואשתכח ביה טופינא, דאמרינן דכיון דפחות משתות הוא דרכן של בני אדם למחול, לא קפדי בהכי לפי שאי איפשר לצמצם שוייו של מקח ודרכן להוסיף או לפחות עד שתות, אבל להתנות מעיקרא למיעבד זביני טפי משוייו אפילו בפחות משתות איכא איסורא וקא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות.
וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפרשת בהר סיני, ובספר ח"מ[3] (סימן רכ"ז) בשם הרא"ש ז"ל, ודמי לאומר לחבירו 'על מנת שאין בו אונאה', דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה, כדאיתא בפרק הזהב (נ"א ע"ב) על [פי] פירוש המפרשים ז"ל, אף על פי שהלוקח הוא לוקחו ברצונו, משום דנקטיה בכבסיה דלשבקיה לגלימיה, שכיון שאינו מוצא לקנות אלא ממנו על כרחו יתן לו כל מה שישאל, ולא נפיק מידי איסורא כדמוכח בפרק השואל (ק"א ע"ב).
ואף על גב דלא מחייב לאהדורי ההיא אונאה, וכל שכן שהמקח קיים כיון דהוא פחות משתות, מכל מקום קא עבר בלאו כיון שנתכוון להונות.
ואם נעשה הדבר בהסכמה ובקיום הוא יותר קשה. ודומה למה שאמרו בפרק איזהו נשך (ע"א ע"א), אמר רבי יוסי בא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי ברבית, אדם קורא לחבירו רשע יורד עמו עד לחייו, והם מביאים עדים ולבלר (ומגבלה[4]) וקולמוס ודיו וכותבין וחותמין שכפר זה באלהי ישראל. וכיון שאיסור לאו יש כבענין[5] זה, כמו שאיסור רבית הוא בלאו כן איסור אונאה הוא בלאו, וכפירתו של זה ככפירתו של זה: