שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/נח
שאלה נח:
תלמסאן:
שאלת הנדה כיצד יתנהג עמה בעלה ואם ימי נדות כימי ליבון או יש ביניהם הפרש ואם היא מצעת השולחן בפני בעל' ואם אוכלת עמו על שולחן או על מפה אחת. ואם אוכל עמה בקערה אחת עם אנשים אחרים. ואם ישב עמה על השמיכה או על המחצל'. ואם ישב עמה ע"ג קרקע בקירוב ד' אמו' ואם יקח מידה כלום או משליך מידו לידה ואם ישנו ע"ג מטה אחת הוא בסדינו והיא בסדינ' ואם יכול לדבר עמה דרך שחוק כדרך שמדבר עמה כשהיא טהורה ואם הוא רשאי ליגע בבגדיה. כשהם לבושים עליה או חלוצים. ואם יכול לישב על מטתה או לישן עליה. ואם יוכל ליגע בה בעץ או בקנה. ואם יהיה אחד מהם חולה אם תוכל לישב בצדו או אם תאכילהו ותשקהו ותציע לו המטה בפניו ותלבישהו בגדים ותחלוץ לו אחרים ותמשמש בבשרו אם הוא חם. ואם יכול הוא ג"כ לעשו' לה כן. וכיצד תבדוק עצמה. ואיזה יום תתחיל לספור אם יום שפסק הדם עולה למנין ואם תטעה במנין או שכחה מתי פסק הדם מאי תקנתה וכיצד תטבול ומתי תטבול אם יום ז' לספירה או יום ח'. ואם ביום או בליל' ואם צריך בעלה לעמוד עליה עד שתטבול או אשה כשר' ואם נאמנת לומר כבר טבלתי ומה הם הדברי' שחוצצין ומה הן שאין חוצצין ואם נאמנת לומר טהור' אני אחר שאמרה טמאה אני. ואם תוכל להקדים טביל' יום אחד ולמחר תעכב עם בעלה. ואם תטבול בשבת או בי"ט או בט"ב ובי"הכ. ודין כתמים שנמצאו בבגדה או בבגדו. . ואם יכול לשמש בלא עדי' או בעד אחד ובבדיקת העדי' אם היא נאמנת על שלו והוא על שלה. ודין אם לא בדקו כלל או אם אבדו העדים קודם בדיק' או אם שמשו קודם בדיקה ואח"כ נמצא כתם בעדים ודין אם יוכל לשמש לפני וסתה או לאחר זמן וסתה ומה הוא חייב של כל דין ודין בפני עצמו. ודין היולדת זכר או נקבה ודין המפלת זכר או נקבה. ודין ספק אם הפילה אם לאו. ודין ספק אם הפילה זכר או נקבה כמה תשב ותטבול ואם נוהג בזמן הזה דם טהור אם לאו ודם בתולי' אם הוא כדם נדות אם לאו:
תשובה: אין הפרש בין ימי ליבון לימי נדות שאין אשה עולה מטומאתה אלא בטבילה ודורות הראשונים היו טובלו' אחר ז' אם פסקה טבילה דאוריית' ואח"כ סופרת ז' נקיים כמנהג בנות ישראל. ובזה אמרו בפ"ק דשבת (י"ג ע"ב) שהי' מיקל אותו תלמיד ליגע בה ואמר אליהו זכור לטוב ברוך המקום שעקרו שלא נשא פנים לתורה לעשות סייג מדבריהם כ"כ ר"ת ז"ל. ב' מותרת להציע שלחן בפני בעלה שלא אסרו אלא הצעת המיטה בפניו. ג' לאכול על שלחן א' בקערה מיוחדת לה הראב"ד ז"ל אסר כדין ב' אכסנאים זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה ובס' עמודי גולה כתוב שאנחנו אוכלין בשלחנות גדולות אין להקפיד כי אם בקערה אחת דאפי' עם אחרים אסור. ד' לישב סמוך לה בקרקע ע"ג מחצלת מותר וא"צ הרחקת ד' אמות שלא נאסרה אלא נגיעה ממש וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ה' אסור להושיט דבר מידו לידה. ובגמ' בפ' אף ע"פ (ס"א א') משמע דוקא מידי דאכילה אבל רש"י ז"ל הי' נזהר אפי' להושיט לה מפתח וכן נהגו. וליטול מידה התינוק נראה שמותר דחי נושא את עצמו. ולהשליך מידו לידה מותר שלא אסרו אלא על ידי חבור בהושטה. ו' לישן במטה אחת אסרו בגמ' בפ"ק דשבת (י"ג ע"א) הוא בבגדו והיא בבגדה כאשת איש שהכתוב הקישן ביחזקאל שנאמר ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה בנדת טומאתה לא קרב וכל שכיב' שהיא אסורה עם אשת איש אסורה באשתו נדה אבל יש לחלק בזה אם המטה היא מיוחדת לה אסור כמ"ש הראב"ד ז"ל בס' בעלי הנפש. וכן אם היא מטלטלת אבל אם אינה מיוחדת לה אם המט' היא רחבה ואינו מתקרבין זה לזה ודאי מותר שלא אסרו אלא קריבה. אבל זה אינו אלא ייחוד. ואף ע"פ שבשאר עריות אסור להתייחד. עם אשתו נדה מותר להתייחד כדאיתא בפ"ק דכתובות (ד' ע"א) ובפרק הדר (ס"ג ע"ב) ובסנהדרין (ל"ז ע"א) אמרי' בהאי סוגה בשושנים. ובלבד שתהא ישנה בכלי מצע מיוחד לה והוא בכלי מצע מיוחד לו. ז' באבות (פ"א מ"ה) שנינו אל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ובאבות דר' נתן פי' באשתו נדה ורש"י ז"ל פירש באשתו טהור'. ח' בעת החולי אם אסור' קריב' זה לזה והצע' וכל הדברים האסורים משום הרחקה אם לא. הרשב"א זל"הה החמיר בזה בתשוב'. ולא התיר אלא א"כ יש צורך פקוח נפש ואין אחר בעיר שיעשו דברים אלו על ידו ולפי הנרא' אפשר להקל באיסורין דרבנן להתרפאות בהם שלא במקום סכנה כדמוכח בפ' כל שעה (כ"ה ע"ב) וכל מה שאפשר להחמיר בזה הוא בדברים הנכנסים בגוף שאין מתרפאין בהם אלא במקום סכנה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם מ"מ אם אפשר על ידי אחרים לא נתיר איסורא דרבנן. ט' ליגע בבגדיה בעודה לבושה יש להתרחק. אבל כשאינן עליה מותר שלא נאסר משכב ומושב שלה אלא לטהרות אבל לבעלה לא. י' האשה צריכה לבדוק את עצמה יום שפוסקת בו ונהגו הנשים ללבוש חלוק לבן בין השמשות או לכרוך בגד לבן להפסיק בין חלוקה המלוכלך לבשרה ומתחלת לספור מיום המחרת ז' ימים ולבסוף ז' ימים טובלת בליל ח' אם תרצה ואם מתפחדת מהגנבים תטבול למחרת שהוא יום ח' לתחלת ספירתה ויום שפסקה אינו מן המנין כמות שהיו עושות בנות כותיים (נדה ל"ג ע"א) ואע"פ שהרא"ה ז"ל הי' מיקל בזמן הזה שהנדות מונות ז' נקיים אין לסמוך עליו כיון דמשוינן להו טועות ודינן כדין זבות. קודם טבילה תבדוק עצמה וכן בכל יום ואם לא בדקה אלא ראשון וז' דיה. אבל אם לא בדקה ראשון וז' צריכה לספור ז' ימי' אחרי' בבדיקה דבעינן ספורים בפנינו והכי איתא בפ' תינוקות (ס"ט ע"א) וכן פסקו האחרוני' ז"ל ובדיקה זו היא שתכניס בגד לבן או צמר גפן בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש והכי מוכח בפ"ק דנדה ואם טעתה במנין תתחיל לספור מאותו יום שהוא ברור לה אם בדקה בו ותבדוק בסוף המנין ואם לאו תספור ספירה אחרת בבדיקה. י"א טבילת נדה היא בליל ח' כדאיתא במגלה פ"ב (כ' ע"א) וביומא פ' יה"כ (פ"ח ע"א ע"ש) ובפסחים פ' (אלו דברים) [האשה] (צ' ע"ב) ובנדה פ' תינוקת (ס"ז ע"ב) וכן היולדת ואם טבלה ביום ח' ומשם ואילך עלתה לה טביל' ואם טבלה ביום ז' כתב רב אחא משבחא שלא עלתה לה טביל' ותימה הוא שהרי לא אסרו בגמ' בפ' תינוקות (שם) אלא שלא תשמש באותו יום שמא תראה באותו יום מחמת תשמיש ותסתור. ומ"מ א"א לחלוק על הגאון ז"ל. י"ב האש' טובלת דרך גדילת' שאינה צריכ' להרחיב יריכותיה יותר מדאי ולא להגביה זרועותיה יותר מדאי אלא דרך הלוכה ותטה דדיה ולא תקפוץ פיה יותר מדאי ולא תעמוץ עיניה יותר מדאי ואינה צריכ' להגביה רגליה שכיון שהמים קודמין אינה חציצ' ונהגו הנשים ליטול צפרניהם מפני הלכלוך המתקבץ חוץ מהבשר שהוא חוצץ כמו שנזכר בתוספתא ואם לא חתכה אותם ואין שם לכלוך עלתה לה טביל' שאין הצפרני' חוצצים וכ"כ בעל התרומ' ז"ל וכל זה מתבאר בפ' תינוקת (שם ע"א וע"ב) ואם טבלה ולא בדקה בצפרניה ולא נזכרה עד לאחר זמן אינה צריכה טביל' אחרת דתלינן לקולא דמיעוטו המקפיד אינו אלא מדרבנן וכ"כ הראב"ד ז"ל בספר בעלי הנפש. וצריכ' אשה לעמוד עליה או בעלה כדי שתתכסה כלה במים בבת אחת ולא אבר אבר כדאיתא בספרא ולא יהי' דבר חוצץ דבק בה כגון טיט ובצק וכיוצא בו שהיא מקפדת בלכלוכו דמיעוטו המקפיד גזרו משום רובו המקפיד ושלא יהיו שערותיה קשורות זו בזו ולזה נוהגות מתקנת עזרא לעשות חפיפה במים חמין כדאיתא בפ' מרובה (פ"ב ע"א) ואם יש לה מכה ויוצא ממנה ליחה ונתיבש חוצץ הוא והטבעות ג"כ חוצצין מפני שמקפדת עליהן ומסירתן בשעת לישה ואם נכנסי' בהם מים אין חוצצין וה"ה צמידי' ואצעדה שהם רפויים אינם חוצצים ובפ' במה אשה (נ"ז ע"א) מוכח דנזמי האוזן אינם חוצצין דהוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו שלא אסרו אשה לצאת בשבת אלא בנזמי האף והרא"ש ז"ל דבנזמי האוזן מותרת לצאת. ואלו היו חוצצין הית' אסור' לצאת בהן כדין חוטין שבראשי הבנות. והצבע שצובעין בו ידיהן וראשיהם אינו חוצץ כ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבו הרמב"ן ז"ל. והביא ראיה מהפרוכת שהיו צבועות ומצאנו להם טבילה כדאיתא בפ' גיד הנשה (צ' ע"ב) ואינה ראיה כל כך משום דמצותן בכך אבל הדין דין אמת לפי שאין שם ממשו של צבע וכן הנשים שמלאכתן לצבוע טובלות כדרכן וכן אמרו בזבחים (צ"ח ע"ב) דם שעל בגד חוצץ ואם היה טבח אינו חוצץ וכן רבב למוכר רבב. ובפ' הגוזל עצים (ק"א ע"א) מוכח שאין ממשו של צבע קיים שלא הית' הבעיא אלא אם יש [שבח] סמנין בצמר אבל בממשו לא נסתפקו וכן בנדה פ' האשה מוכח דצבע אינו חוצץ בטבילה. י"ג האשה נאמנת על טומאתה וטהרתה שנ' וספרה לה לעצמה כדאיתא בפ' המדיר (ע"ב ע"א) ואם אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טבלתי אח"כ נאמנת. ואם אמרה טהורה הייתי באותה שעה אם נתנה אמתלא לדבריה כגון שאמרה אותה שעה הית' אחותך בבית ונתביישתי ממנה או לא הי' לי כח לסבול אותה שעה נאמנת וכן הוא בפ"ב דכתובות (כ"ב סע"ב) בבלי וירושלמי. י"ד אשה טובלת בשבת ובי"ט כדמוכח בפ' במה אשה יוצאה (נ"ז ע"א) ובפ"ב די"ט (י"ח ע"א) ואין טבילת שבת אסורה אלא לגר משום דמתקן גברא כדאיתא בפ' החולץ (מ"ו ע"ב) ובט"ב ובי"הכ טובלת לדעת הגאונים ז"ל כדאיתא בפ' י"הכ (פ"ח ע"א) אבל ר"ת ז"ל ס"ל דלא קי"ל כרבנן דס"ל טבילה בזמנה מצוה אלא כר' יוסי בר יהודה דאמר בנדה גבי טועה דיה טבילה אחת באחרונ' והרמב"ן ז"ל דעתו כדעת הגאונים ז"ל וכ"כ ז"ל בס' תורת האדם וכן הכרעתי אני לעניות דעתי בפסקים שלי בפ' המפלת ולהקדים טבילה יום א' אינה יכולה שאפי' בז' אינה טובלת עד לערב. ט"ו דין כתמים אינו אלא מדרבנן שאין האשה טמאה מן התורה עד שתרגיש בבשרה ואם הוא בחלוקה אינו תולין אותו בפשפש עד שיהי' בו כגריס ועוד שהוא שיעור ג' עדשות באורך וג' עדשות ברוחב כי זה הוא שיעור גריס כמוזכר בספרא ובמסכת נגעים (פ"ו מ"א) לענין נגעי' ואם הוא בבשרה במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפ' אין לו שיעור ואם נמצאו בבגדה ג"כ במקום שיש לחוש שיצא מבית התורפה חוששת לו אם יש בו כשיעור. ואם ישבה על בגדי בעלה או אשה אחרת או בכל כלי שהוא מקבל טומאה חוששת לו. ואם לא ישבה עליהם או אפי' ישבה ע"ג כלי שאינו מקבל טומאה טהורה וכן הקרקע אינו מקבל כתמים מדרבנן וסמכו לזה (נדה ס' ע"ב) ונקתה לארץ תשב ולפי שכתמים דרבנן לא אמרו בזה להחמיר אלא להקל ותולה בכל מה שאפשר לה לתלות במכה ואם נתעסקה בדם ובחברותי' נדות שישנו אצלה כדמפורש בפ' הרואה כתם בנדה (נ"ח ע"ב). י"ו לשמש בעדים יש אומרים שלא נאמר זה אלא לטהרות אבל לבעלה אינה צריכה כלום וכן תופסין עיקר האחרונים ז"ל. וי"א שאפי' לבעלה צריכה ב' עדי' אחד לו ואחד לה והיא נאמנת על שלו מגו שהיא נאמנת על שלה ואינן צריכים בדיקה אלא פעם א' בלילה ואפי' שמשו הרבה בדיקה אחת לבסוף ואם מצאו דם בין בשלו בין בשלה אפי' כל שהוא טמאה אם הי' העד בדוק קודם תשמיש ואם לא הי' בדוק אם מצאה בו דם אחר תשמיש אם הי' יותר מגריס טמאה פחות מכאן תולה במאכולת להקל. ואם שמשה ואבד העד אסורה לשמש עד שתבדוק עצמה פעם אחרת וכל זה מתפרש בפ' כל היד (ט"ז ע"ב). י"ז וסתות ק"ל כמ"ד וסתות דרבנן בפ' כל היד (ט"ו ע"א) והאשה אסורה לשמש בשעת הוסת עונה אחת וכדילפי' לה בגמ' שבועות (י"ח ע"ב) מוהזרתם את בני ישראל שאם הית' רגילה לראות כל מוצאי שבת אסורה כל אותו הליל' ואם עברה אותה הליל' היא מותרת שמא נעקר' ווסתה אבל חוששת לו פעמים אחרות עד שיעקר ג' פעמים ואם הוא ווסת דגופה אינה מותרת לשמש כל זמן שחוששת בגופה עונת הוסת. י"ח אם שמשה בשעת וסתה וראתה דם שלא בשעת וסתה צריך לפרוש באבר מת שיציאתו הנאה לו כביאתו ואם יתחייב אשם תלוי או חטאת מפורש בפר' ידיעות הטומא' (י"ז ע"ב) ובהוריות (ח' ע"ב) וכשיבנה בית המקדש מלך המשיח הוא יורה חטאים בדרך ובזמן הזה יקבל עליו תעניות כדין העובר על חייבי כריתות. י"ט היולדת בזמן הזה כל שישבה ז' נקיים אחר שעברו ז' לזכר ושבועים לנקבה טהורה וימי לידה שאינה רואה בהם עולים לה כרבא כמו שפסקו הגאונים ז"ל שלא כדעת ר"ת ז"ל כדאיתא בפר' בנות כותים (ל"ז ע"א). כ'. המפלת בין זכר בין נקבה דינה כדין יולדת ואפילו הפילה ספק זכר ספק נקבה כגון שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה ואם לא הוחזקה מעוברת והפילה ואין ידוע אם רוח הפילה אם נפל הפילה אם זכר אם נקבה תשב לזכר ולנקבה ולנדה כדמפורש בפר' המפלת (כ"ט ע"א) ודין יושבת לזכר ולנקב' הוא שהיא טמאה י"ד לנקבה ואין לה דם טוהר אלא עד. מ' כזכר ודין יושבת לזכר ולנקבה ולנדה הוא שהיא טמאה י"ד כנקב' ואם ראתה יום ל"ד ויום מ"א ה"ז ספק נדה וכן יום ע"ד ויום פ"א. וכל אלו הדינין אינן נוהגין עכשיו אלא איסור שבועיים לנקבה בין רואה בין אינה רואה ואיסור ז' לרואה שאינה חוששת לנקבה עד שתשב ז' נקיים ודין דם טוהר אינו נוהג אצלנו. כ"א. דין דם בתולים כדין דם נדה כדאסיקנא בפר' תינוקת (ס"ה ע"ב):