שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ג/לז
ענין לז:
תלמסאן:
כתבת כי מ"ש שבירושלמי (יומא פ"א ה"ד) אמרו שלא היה הנס שלא אירע קרי לכ"ג אלא במקדש ראשון כי יראה לך שהוקש' להם איך אפשר שיעש' נס למי שאינו הגון כגון רוב כהני בית שני עד כאן לשונך:
והנה אתה בזה סותר דבריך הראשונים שכתבת שלא הי' הנס לכבוד ב"ה אבל עם כל זה אין הדבר כן אלא הוצרכו בירושלמי לומר שלא היה הנס במקדש ב' מפני שאין הכהני' הגונים חלילה להם לו' כן שאם היו הכהנים רשעי' מאריכין ברעתם הי' אפשר לומר כן אבל כבר אמרו בפ"ק דיומא (ט' ע"א) כי לא הוציא כל א' שנתו ובשנה אחת ביום א' בשנה אם לא אירע קרי עם כל אותן השמירות שאמרו בגמ' אין הדבר פלא עד שנייחס אותו לנס והנס הי' ראוי לצדיקים המאריכין ימים כשמעון הצדיק מ' שנה ויוחנן כ"ג קודם שנעש' צדוקי כדאיתא בפ' ת"ה (כ"ט ע"א) פ' שנה ור"א בן חרסו' י"א שנה וגם קודם שמעון הצדיק יהושע הכהן הגדול ובנו יהוקים ובנו אלישיב ששמשו בימי דריוש הפרסי כמ"ש בס' עזרא והיו ל"ד שנים כמ"ש בפ"ק דע"ז (ט' ע"א) וכן שמעי בנו של שמעון הצדיק כמ"ש בסוף מנחות (ק"ט ע"ב) וז' בני קמחית בפ' הוציאו לו את הכף (מ"ז ע"א) ור' ישמעאל בן אלישע ז"ל בראשון מברכות (ז' ע"א) וכן ריב"ז בסוף בית שני שנראה בספרי ובתוס' פ' שהי' כ"ג ויוחנן בן גרבאי ופנקאי רבו כמ"ש במקום שנהגו (נ"ז ע"א) שהיו צדיקים והאריכו ימים בזה הי' נר' הנס. ואף ישמעאל בן פאבי שמנו אותו פ' מקום שנהגו (שם) עם אותן בעלי זרועות של בית בייתוס ושל בית חנין ושל בית קתרוס ואמרו שהיו בעלי אגרופין כבר מנו אותן עם הצדיקים בפ"ק דיומא (ט' ע"א) וכן בפ' מקום שנהגו (נ"ז ע"א) אמרו כי היה כשר וכ"כ רש"י ז"ל שם וכן באחרון מסוטה (מ"ט ע"א) וכן (בפ"ק) [בפ"ג] דיומא (ל"ה ע"ב) וכן בתוספת' דפרה נר' שהי' גדול בתור' וכן בסנהדרין וגם במשנה (פרה פ"ג מ"ה) נזכר עם משה ועזרא ושמעון הצדיק ויוחנן כ"ג ואליוני בן הקוף וחנמאל המצרי ונר' שכולם היו צדיקים וראוין לנס ואף אותן שהזכירו בכלל המתמני' בשביל הממון צדיקים גמורי' היו שהרי בפ' הבע"י (ס"א ע"א) אמרו על יהושע בן גמלא קטריתא חזינא הכא ופרש"י ז"ל קשר של רשעי' מפני ששנינו נתמנה כ"ג ולא שנינו מנוהו ואמרו בגמ' תרקבא דדינרי עיילא מרתא בת בייתוס לינאי מלכא לאוקומי יהושע בן גמלא בכהני רברבי ואפי' הכי הזכירוהו ולשבח בפ' לא יחפור (כ"א ע"א) ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח' תורה מישראל וכן בפ' א"ל הממונה (ל"ז ע"א) הזכירוהו לשבח שעש' גורלות של זהב ואמרו עליו ועל בן קטין שהי' כ"ג זכר צדיק לברכה וא"כ ראוי לנס היה אע"פ שהי' מהפלהדרין הא למדת אע"פ שאמרו עליו בגמ' בבלית וירושלמית ושנות רשעים תקצורנה לאו רשעים ממש אלא שלא היו מתמני' כהן בן כהן ככהני בית ראשון. וכן אמרו בירוש' אבל כשתסלק זה מהם צדיקים גמורים הן והיו ראויין לנס שלא היו זבחם של ישראל ביה"כ זבח רשעים תועבה אבל תפלתם בבית קדשי הקדשים הית' תפלת ישרים רצונו ואם נמצא א' מהם צדוקי כבר נגף ביומו ונכנס אחר תחתיו כמ"ש בתלמוד בבלי וירוש' ולא מצינו שצוחה העזרה בבית שני אלא מפני יששכר איש כפר ברקאי ולא מפני שהי' רשע בלתי ראוי לנס אלא דהוה כריך ידיה בשיראי כמ"ש בסוף כריתות (כ"ח ע"ב) ובמקום שנהגו (נ"ז ע"א) ושקלוה למטרפסיה בהאי עלמא שהי' מזלזל בכבוד שמים מפני כבודו והיתה חציצה כמו שפרש"י והתו' ז"ל ואם היו רשעים כהני בית שני כמו שעלה בדעתך שלא היו ראויין לנס למה לא צוחה העזרה עליהם ובכמה מקומות ביומא (ס"ט ע"א) בכהני בית ב' אמרו מפני כבודו של כ"ג והיו אומרין לו אפי' הסגן אישי כ"ג (שם ל"ט ע"א) וכן העוש' שליחו' באותו יום אומרין לו כשמצאו בשוק אישי כ"ג עשינו שליחותך וזה כדי לכבדו בפני העם ואף באותן פלהדרין שהרי היו אומרין לו אישי כ"ג שמא לא למדת וכל ישראל היו מלוין אותו כשיוצא מן המקדש וא"כ ראויין היו לנס ואם היו מתמנים מפני ממון ושונאין זה את זה עון זה עון כולל היה לכל ישראל בבית שני ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא:
ומה שהזקיקם בירושלמי לו' שזה הנס לא הי' אלא במקדש א' לא מפני זה אמרו כן אלא מפני שהיו מתקינין לו כהן ומונעין ממנו כל מאכל המרגיל קרי וקורין לפניו אם ה' לא יבנה בית וכו' כדי שישמור את עצמו והיו מעסיקין אותו כדי שלא תהא שינה חוטפתו ואם היו סומכין על הנס לא היו צריכין לכל זה ע"כ אמרו כי הנס לא הי' במקדש שני ולזה היו מתקינין לו כהן אחר מפני קרי ובפי' אמרו שמפני הקרי היו מתקינין ששם שאלו למה לא חששו שיארע קרי בשניהם כי מפני טומאה אחרת לא היו צריכין להתקין לו כסן אחר כי הי' אפשר להשמר מזה אבל מפני הקרי שהוא אונס היו מתקינין לו כהן אחר כיון שלא הי' שם נס ואפי' לשמעון הצדיק ולשאר כהנים הצדיקי' היו מתקינין כי משנה שלימה שנינו (יומא ב' ע"א) לכל כהן ולא הפרישו בין כהן לכהן ומעשה דיוסף בן אילס יסייע לז' שמפני הקרי היה כמ"ש בירושלמי (יומא פ"א ה"א) אלא שבירוש' (שם ה"ד) יש מי שאומר שאפי' תאמר שהנס היה בבית ב' אפ"ה היו מתקינין כהן אחר והיו משמרין אותו כל אותו שימור שלא יבוא לידי קרי שלא לסמוך על הנס משום לא תנסו את ה' ז"ל הירוש' וזה מורה שהנס היה בבית ב' ועול' לשני מקדשים כי בשניהם היו מתקינין והוא עולה יפה דהכי אמרי' בפ' תמיד נשחט (ס"ד ע"ב) דלא סמכי' אניסא ומעשה דיוסף בן אילס מפני קרי הי':
עוד כתבת שאין לסמוך על הירוש' בזה כי לא הי' בין מקדש ראשון למקדש שני אלא ה' דברים שהוזכרו בגמרא (יומא כ"א ע"ב) שחסר בית שני והם ארון ופרוכת וכרובי' ואש ושכינה ואורים ותומים ע"כ. ואין לדחות הירוש' מפני זה כי גם הם מודים באלו הה' דברים שחסרו בבית שני כמ"ש במדרש חזית שהיא אגדה ירושלמית וכן בגמרא תעניות בפ' סדר תעניות כיצד (ה"א) ובפ' אלו הן הגולין אבל נס זה שלא אירע קרי אינו כיוצא באלו שאלו הה' דברים הי' חסרון כבוד לבית כמו שנרמז בחסרון ה"א וארצה בו ואכבדה חסר ה"א כדאי' בפ"ק דיומא (שם) אבל אם היו משמשים שני כהנים ביום אחד אין זו חסרון כבוד בית שני מבית ראשון כי גם בבית ראשון היה אפשר כן מפני טומא' אחרת ואם היה בבית שני מפני קרי אין זה מפורסם כי הכהן עצמו היה כוסה קלונו אם אירע כן בקצת שנים ואין כאן חסרון כבוד שיהי' כמו בה' דברים הנזכר המפורסמים בכל זמן בית שני. ומה שהקשית לעצמך מאילני זהב שהיו עושים פירות באחד ולא בשני ותרצת מפני שהי' נס קבוע ולא הי' בב' אלא באחד כמו ארון וכפורת וזו טעות גדולה דבגמרא (שם) לא אמרי' הכי אלא למה לא מנו אותה נסי' במשנה דנסים דקביעי לא חשיב אבל בדברי' שבין אחד לשני כמו שמנו ארון וכפורת וכרוב וכו' לא מנו אילני זהב וזה יסייע מ"ש שלא מנו אלא מה שהוא חסרון כבוד לבית אבל מה שאינו חסרון כבוד לבית כמו אילני זהב ולא אירע קרי לא מנו אע"פ שהיו נסים ולא היו בשני:
עוד כתבת ואשר יראה לי בסבת הנס הזה והיא המחוור אצלי שהנס הזה הי' נעשה מפני שפרישת כ"ג מביתו ז' ימים היה מן התורה ושומר תורה לא ידע דבר רע והפורש מן האשה ז' ימים אם הוא בריא אולם וקרוב לודאי הוא אע"פ שלא יהרהר שיבוא לידי קרי ולכן היה נעשה הנס הזה כדי שלא יתטמא ברשות התורה אשר מנעתהו מן האשה ז' ימים ותבוא לו תקלה גנות ונפילת מעלה ע"פ התורה ולכן לא התמיד הנס הזה בטומא' אחרת כמו שקרה לבן קמחית (יומא מ"ז ע"א) וזהו סותר שהנס הי' נעשה לכל כהן. וכל זה טעות כי הפרישה היתה מן מן התורה אבל הפרישה מאשתו אינה מן התורה כמ"ש בגמרא יומא בבלי (ו' ע"א) וירוש' (שם ה"א) ויכולה היתה אשתו לישן עמו בלשכה כל ז' הימים ויטבול עי"כ לקרויו ויעריב שמשו וישמע למחר וכן פרש"י ז"ל אבל פרישתו מביתו הית' גזיר' דרבנן שמא תמצא אשתו ספק נדה ויטמא ז' ימים שלמים וכ"פ בגמרא בבלי (שם) וירוש' (שם) והרי לא באה לו תקלה ע"י התורה כי התורה לא מנעה לו אשה וברשות התורה יכול לבעול עד שיהי' כביצה המוזרת שלא יבא לידי קרי וחכמים שאסרוה לו אין בידם לעשות לו נס שלא תארע לו נפילת כבוד מפני גזירתם ומה שלא נמשך נס זה בשאר טומאות לפי שהטומאה היוצאה מגופו היא מגונה משאר טומאות ואף החמירה בו התורה לכבוד המקדש לשלוח מהמקדש יותר מטומאת המת החמורה שהמת אינו משולח ממחנה לוייה וכ"ש ממחנה ישראל וכ"ש טמא מת. ובעל קרי משולח ממנה כמ"ש בסוטה פ' הי' נוטל (כ' ע"ב) ובפסחים פ' אלו דברים (ס"ז ע"א ע"ב) ובמסכת תמיד ובראשון מכלים ובתוספתא דספרי. וחלת ח"ל מותרת לכהן טמא מת ואסו' ליוצאת טומאה מגופו כדאיתא בבכורות פ' עד כמה (כ"ז ע"א) ולא יעלם זה אלא ממי שאינו רגיל בתלמוד. וכ"ג ביה"כ פרישתו לקדוש' והרואה קרי אינו קדוש ומי שאינו רואה קרי נקרא קדוש כמ"ש על אלישע בפ"ק דברכות (יו"ד ע"ב) וכן במעמד הר סיני היתה פרישה מאשה לקדוש' ע"כ הוצרך הנס הזה לכבוד כ"ג יותר משאר טומאות וגם להתקין כהן אחר מפני שאר טומאות לא היו צריכין לפי שיכול הכהן להשמר מהם אבל טומא' קרי הוא מגונה וצריכה נס והוא אונס צריכה תקנת כהן. ועם היות דברים אלו שאמרת טעות בראייה מהגמרא. אבל הסברא עצמה היא רחוק' שלא היה כ"ג הנכנס לפני לפנים וגדול מאחיו בתורה לפי התורה כמ"ש בפ"ק דיומא (י"ח ע"א) שטוף בזימה כברזילי הגלעדי כמ"ש בפ' הערל (ע"ו ע"א) ובשבת פ' שואל (קנ"ב ע"א) ומצוי אצל אשתו כתרנגולין שיבוא לידי קרי מפני פרישות ז' ימים ושתבטיחנו התורה לעשות לו נס ואדרבא אפילו הי"ל כך פרישתו הוא רפואה לו וכאמרם ז"ל בפ' החליל (נ"ב ע"ב) משביעו רעב מרעיבו שבע ואמרו זה על דוד בענין בת שבע בפ' חלק (ק"ז א'). עוד כתבת שסיבת הנס שלא נמצא פיסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים הוא מפני שהתורה אמרה והבאתם את עומר א' ולא שנים וכן לחם תנופה וכן י"ב חלות וא"כ הנה הבטיח' שלא ימצא בהם פסול שאם היה אפשר שימצא בה' פסול היו מצריכין מן התור' לעשות [עוד] מכל מין ומין שמא יפסלו ויביאו אחרים תחתיהם ויתכן שלזה כוון רש"י ז"ל בפירושיו (יומא כ"א ד"ה ולא) לפי שאין אחרים להביא תחתיהם אלא שפירשתי הדברים בסבותיהם ע"כ לשונך. וכ"ז טעות שאם מפני לשון התורה א' ושתים עשרה נעשה הנס למה הי' הנס באלו יותר מתמידין ומוספים ושאר דברים שנשנו במשנתי' עמהם בפ' כ"צ (ע"ו ע"ב) והן זבחי שלמי צבור ושעירי ר"ח וכן שעירי הרגלים הנזכר בגמרא שם (שם) שהרי בכל אלו יש בתורה שנים א' ורש"י ז"ל חלילה לו שיהי' דעתו כן ולא תתלי ביה בוקי סריקי וכבר נשמר מקושיא זו והוצרך לתת טעם לשבח טעם כעיקר בסבת המציאות מפני מה יצאו אלו שיעשה בהם נס מכלל האחרים ונתן טעם לפי שא"א להביא אחרים תחתיהן אם יבואו לידי פסול לפי שמצותם באותו יום ואינן דוחין לא שבת ולא י"ט לא בקצירת העומר שאין מצות קצירה אלא בלילה כמ"ש בפ' ר' ישמעאל במנחות (ס"ו ע"א) ובמגיל' פ"ב (כ"א ע"א) והכי קי"ל כר"א בר"ש דאמר הכי (מנחות ע"ב ע"א) כמו שהוכיחו בתוס' לא באפיית שתי הלחם ולא באפיית לחם הפנים כמ"ש בפ' שתי הלחם (צ"ה ע"ב ק' ע"ב). ואם אירע פיסול ביום השבת קודש סידורו על השלחן לא הי' אפשר להביא אחרים וכן פרש"י ז"ל אבל האחרים אם יפסלו יביא אחרים תחתיהם מלישכת הטלאים וא"צ לנס ואפי' צריכין חלול שבת מחללין עליהם דכל שזמנו קבוע דוח' שבת כדאיתא בפ' הוציאו לו את הכף (נ' ע"א) ובפ' ב' שעירי (ס"ב ע"א) שנינו בשעיר המשתלח אם מת יקח לו זוג וכן אמרו בנגעים (פי"ד מ"ה) בצפורי מצורע ובירוש' בפ' טרף בקלפי אמר שאפילו דבר שאין מעכב דוחה שבת ובפ"ב דתמורה (י"ד ע"א) שנינו שכל שזמנו קבוע דוחה את השבת והכי מוכח בפ"ק דיומא (ז' ע"א) ועם היות שהדברים האלה הם טעות גמור כנר' מהגמ' אבל היא סברה בלתי הגונה שהתור' לא קבלה עליה אחריות האונסין שתעשה בהם נסים:
עוד כתבת שמה ששנינו בפ' כ"צ (ע"ו ע"א) שהעומר ושתי הלחם ולחם הפנים הן באין בטומא' קיים בטומאת צבור או רובו ומאחר שמן התור' צבור שנטמא קרבנו קרב אין זה מכלל הבטחותיה שלא יפסלו בטומאת ציבור אבל שיטמאו הן בעצמם הצבור טהורים ויהיו באין בטומאה לא שמענו ע"כ וכל זה טעות דמתני' בפ' כ"צ בטומאת עצמן איתא ולא בטומאת צבור דאלו בטומא' צבור היו אוכלין פסח הבא בטומאת צבור בגופן שהי' נאכל דהכי אמרי' בגמ' (שם ע"ח ע"ב) אי צבור אמאי אין הבשר נאכל בטומא' שאין לחלק בין הקרבה לאכי' אלא מפני רצוי ציץ והציץ אינו מרצה בטומאת הגוף כדמוכח בגמ' וכמו שאפרש וכיון שקרבין בטומאת הגוף דצבור ה"ה דנאכלין א"כ מתני' לאו בטומאת הגוף דצבור איתא והכי מוכחא סוגי' דגמר' דעל ההיא מתני' ומש"ה אוקימנא במסקנא דשמעתא דמתני' דלא כר"י דס"ל כר' יהושע דבעי' תרתי ולא ס"ל כר"א דאמר דם אע"פ שאין בשר וס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות וכיון דס"ל דאין הציץ מרצה על אכילות מש"ה אין לאוכלן בטומא' וס"ל כר' יהושע דבעי' תרתי דם ובשר א"כ מתני' דלא כר"י שהרי כיון שאינן נאכלי' בטומא' לפי שאין הציץ מרצה אכילות היאך היו קרבין בטומא' והרי ר"י ס"ל דבעי' תרתי כר' יהושע דם ובשר וכיון שאין שם בשר שהרי אינן נאכלין בטומא' לפי שאין הציץ מרצה אכילות אלא עולין היאך היו קרבין בטומא' והא ר"י בעי תרתי כר' יהושע ומש"ה אסיקנא דמתני' לא כר"י. וזה מוכיח דמתני' דלאו בטומא' צבור עסיקי' אלא בטומאת עצמן שאין הציץ מרצה בטומא' צבור בטומאת גופן דהכי מוכח בפרק קמא דפסחים (ט"ז ע"ב) ובפרק האשה רבה ביבמות (צ' ע"א) ובפרק קמא דיומא (ז' ע"א) ובפי' אמרינן בפרק הקומץ רבה (כ"ה ע"א) עון הקדשים הוא נושא ואינו נושא עון המקדישים וכן הוא בפ"ק דשבועות (ט' ע"ב) וכן בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) על מתני' דנטמאת א' מן החלות דפליגי ריה"ו ורבנן פירש רב פפא דבציץ מרצה על אכילות פליגי ובההיא לאו בטומאת הגוף של צבור עסקי' אלא בנטמאת א' מן החלות וכן אמרו שם (ט"ו ע"א) שבט א' טמא וכל השבטים טהורין יעש' בטומא' לפי שאין קרבן צבור חלוק והכא מאי הציץ מרצה איכא כלומר והלא הציץ אינו מרצה בטומאת הגוף אלא בטומאת התהום וסיפא דמתני' דהיא מוכח' הכי דתנן (פסחים ע"ו ע"ב) הפס' שבא בטומא' נאכל בטומא' וכולה ההיא מתני' בטומא' עצמן היא מתנייא שנטמא הבשר אחר זריק' הדם כמו שמפורש בגמרא בפ' תמיד נשחט (ס"ב ע"ב) וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' פסחים לא בטומאת צבור בגופן ובפ"ק דיומא (ז' ע"א) ובפ' רבי ישמעאל במנחות (ע"ב ע"א) נמי מוכח הכי דתניא התם הי' מקריב מנחת העומר ונטמא' בידו אומרין לו הוי פקח ושתוק והיינו טעמא משום דטומא' דחוייה היא בצבור כדאיתא התם ודבר זה נלמוד מק"ו שאם טומאת הגוף בכרת גלתה תור' שהיא דחוייה טומאת בשר בלאו [לא כ"ש] כדמוכח בפ' כ"צ שזה ק"ו הוא ובפ"ב דתמור' (י"ד ע"א) שנינו דחביתי כ"ג ופר י"ה שהם קרבן יחיד דוחין את השבת ואת הטומא' וההיא לאו בטומאת צבור היא אלא בטמאת עצמן ובפ' כ"צ (ע"ט א') היו כלי שרת או כהני' טמאים עושים בטומא'. ומה שהטעך בזה לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנ' ולשון טומא' בצבור דחוייה או הותרה והבנת טומאת צבור טומאה גופן ואינו כן שהכל בכלל טומא' בצבור בין בטומאת גופן בין בטומא' קרבן טומא' דחוייה היא או הותרה היא בצבור והכי מוכח ברפ"ק דיומא (ז' ע"א) ובפ' טרף בקלפי (מ"ו ע"א) ובפ' המזבח מקדש (פ"ד ע"ב) ובכמה מקומות ממסכת קדשים והכל מודים שאין הציץ מרצה טומאת הגוף בין דיחיד בין דצבור ופליגי אם מרצה טומאת עולין דוקא או אפילו טומאת אכילות וכ"ז בטומאת הקדשים בלבד וטהרת המקדישים והעולה מכל זה גילוי הטעות שאמרת דההיא מתני' דבפ' כ"צ בטומאת הקהל או רובו הוא ובפסח הבא בטומאת צבור לא הזכירו שיהא צריך רצוי ציץ כלל דוק ותשכח:
עוד כתבת שאם יטמאו הם בעצמם והצבור טהורים ויהיו באין בטומא' זו לא שמענו שהרי שנינו בפ' הקומץ קמא (י"ד ע"ב) נטמאת א' מן החלות או א' מן הסדרים וכו' ואמרי' בגמרא (שם) אר"א מחלוקת לפני זריקה אבל לאחר זריקה הטמא בטומאתו והטהור יאכל ומפ' בגמרא דבציץ מרצה על אכילות קמיפלגי דרבנן סברי דציץ מרצה על אכילות ואין קרבן צבור חלוק ע"כ לשונך. וכ"ז טעות שהרי הוכחתי דמתני' דפ' כ"צ בטומאת עצמן היא ולא בטומאת צבור וההיא דפ' הקומץ רבא לא מוכחא כלום לא מתני' ולא גמ' דילה דלכ"ע אם נטמאו שניהם הם מתרצות ואינן נאכלת כמ"ש בפ' כ"צ ולא פליגי אלא אם נטמאת א' מהן ונשארה האחרת אי אמרי' כיון שנפסל חציו נפסל כולו לאכילה לפי שאין קרבן צבור חלוק או אמרינן הטמא בטומאתו והטהור יאכל ולא חיישי' לקרבן צבור שיהא חלוק אבל לענין פיסול הקרבה לא איירי כלל בהך מתני' דהא איירי בה במתני' בפ' כ"צ דתרווייהו מתני' בטומאת עצמן היא ולא בטומאת צבור. והכי אמרי' התם (ט"ו ע"א) נטמא א' מהבזיכין ר"יהו או' שניהם יעשו בטומא' שאין קרבן צבור חלוק ופרש"י ז"ל שם שניהם יעשו במזבח בטומא' ויגיעם זה לזה אם ירצה לפי שאין קרבן צבור חלוק ואפילו אין מגיעין שניהם טמאים וק"צ דוחה טומאה בפ' כ"צ עכ"ל רש"י ז"ל אשרי יולדתו והפורש ממנו כפורש מחיים וכל בנייניך בזה הם פרץ נופל:
עוד כתבת אע"פ שהרמב"ם ז"ל פסק בהן בפי' המשנה ובפ"ה מהל' תמידין הטמא בטומאתו והטהור יאכל אנן ס"ל כרי"הו דאמר שניהם יצאו לבית השריפה שהרי ר' יוחנן העיד תלמוד ערוך הוא בפי רי"הו שאין ק"צ חלוק עכ"ל. וכ"ז טעות שאין מדברי ר"י ראיה דס"ל כר"יהו שנפסוק כמות' שאם בא ר"י לפרש בריית' סתומה אליבא דר"יהו והי' יכול לפרשה אליבא דרבנן היינו אומרין מדמתרץ ר"י אליבא דר"יהו ש"מ דס"ל כותיה דהכי אמרי' בפ' אלו קשרים (קי"ב ע"ב) ובפ' ב"מ (כ"ח ע"ב) אבל מפני שהוא מפרש טעמו של ר"יהו לא מוכח דס"ל כותיה ולא בא אלא לומר שאין לחלוק בדעתו של רי"הו בין נטמא לפני זריקה לנטמא לאחר זריקה כסבריה דר"א דמשנה שלימה שנינו רי"הו שאין ק"צ חלוק ובא ר"י לומר דמשנתינו דוקא היא וכן פרש"י ז"ל במשנה במסקנא דשמעתא היא דרי"הו ס"ל שאין ק"צ חלוק כלל שזה תלמוד ערוך הוא בפיו של רי"הו שכן קבלה מרבותיו אבל שיהא הלכ' כרי"הו לגבי רבים לא אמרה ר"י. ובפ' כ"צ (ע"ט ע"א) בענין היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים סוגיא דתלמודא רהטא דלא כר"יהו ואע"ג דאי אמר ר' יוחנן בפי' הלכה כרי"הו לא הוה מקשי' עלה והאר"י הלכה כסתם משנה כיון שמחלוקתו בצידו או מפני ששנויה בלשון חכמים כמ"ש הרמב"ן ז"ל בחידושיו בפ' החולץ אבל ר"י לא פסק כרי"הו אלא פי' דבריו. ומאן דילדה אימיה כרבינו משה תוליד ואי לא לא תוליד וראוי לך לקבל תעניות עד שיושחרו פניך מפני התעניות ותאמר נעניתי לכם עצמות רבי' משה כמו שעש' רבי יהושע לב"ש בפ' חומר בקדש (כ"ב ע"ב) ולהיו' תלמוד ערוך בפיו של הרמב"ם ז"ל הטמא בטומאתו והטהו' יאכל כתבו בחיבורו בב' מקומות בפ"ה מה' תמידין ובפי"ז מה' פסולי המוקדשי'. ולדברי ר"א הי' אפשר לומ' דהלכ' כר"יהו כיון דפריש טעמי' דס"ל אין ציץ מרצה אכילו' דהכי קי"ל כדמוכח בפ' כ"צ (ע"ז ע"א) אבל דברי ר"א הם משתברים מתרי טעמי חדא דרי"הו ס"ל טומא' הותר' בצבור בפ"ק דיומא (ז' ע"ב) ובפרק כ"צ (שם) ובפ"ק דסנהדרין (י"ב ע"ב) וכיון דהותרה לא צריך ציץ לרצויי כדמוכח התם. ועוד דהוא אוקי טעמא דחכמי' ס"ל דציץ מחצ' אכילות וסוגיא דתלמודא בפ' כ"צ (שם) דליכא תנא דס"ל ציץ מרצה אכילות אלא רבי אלעזר ולא קי"ל כותיה והכי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' ביאת מקדש:
עוד כתבת שזה אצלך א' מן המקומות שלא שמר הרב ז"ל השרשים בס' קדשי' אבל מ"ש כבודך שבענין עיר הנדחת לא שמר הסדר ופסק (פ"ד מה' עכו"ם ה"ו) כר"ל לגבי רבי יוחנן ואמרת שכן כתבו הבאים אחריו לנו. נר' ששמר בזה הכללים וזה כי ר"י דאמר (סנהדרין קי"ב ע"א) דנין וסוקלין ור"ל שאמר מרבי' להם דיינין מקשי' לר"י אליבא דר"ל ואינו מתרץ לר"י ומתרץ אליבא דר"ל ובכל כה"ג ודאי הלכה כר"ל ע"כ לשונך. ויש בכאן הרב' דברים נעלמים שנראה ודאי שהכללים המסורין לנו בגמרא בפסקי הלכות מדברי האמוראים שלא הי' דעתם בהילכתא למשיחא דהא בסנהדרין בפ' ד' מיתות (נ"א ע"ב) ובזבחים בפ' ב"ש (מ"ה ע"א) אקשי' הלכתא למשיחא ואף ע"ג דבקצת מקומות פסקו הילכתא למשיחא ולא הקשו כבר הרגישו בזה והרמב"ן ז"ל בחידושי שבת פ' המיל' אמר כיון דאקשי' בחד דוכתא לא איצטריכי להקשו' בדוכתי אחריני ומתרצי' בכל דוכתי' כדמתרצי' בפ' ד' מיתות ובתוס' אמרו דבר אחר אבל מ"מ הכללים הסתומים נר' שאינן בכלל הילכת' למשיחא שאין לאמוראי' להכניס ראשן במה שיעש' מלך המשיח ובית דינו וכמ"ש בנדה פ' תינוקת (ע' ע"ב) לכשיחיו [א"ד לכשיבא] משה רבינו עמהם. ואמרו בפ"ק דיומא (ה' ע"ב) לכשיחיו אהרן ובניו ומרע"ה עמהם אבל כל זה הוא בפסק בין יחיד ליחיד שאין האמוראים כוללין כלליהם כגון הלכה כר"ע מחבירו וכיוצא בו אלא בהלכות הנוהגו' בזמן הזה ובהלכת' למשיחא לא היו כוללין כלליה' אבל לפסוק כרבים לגבי יחיד שהוא מצוה מה"ת משום שנא' אחרי רבים להטות שנא' גם ע"ז כמ"ש (בפ' כ"מ) [במ' ב"מ נ"ט ע"ב] בלי ספק יש לשמור זה הכלל אפי' בהלכת' למשיחא ואם בכללי הפוסקים בין יחיד ליחיד נכנס בזה הלכתא למשיח' לא הי' הרב ז"ל פוסק כר"ל בעיר הנדחת לגבי ר"י משום דסוגיא דשמעתא רהטא כותיה שהרי בהנהו תלת דפסקי' בפ' החולץ (ל"ו ע"א) כר"ל לגבי ר"י איכא חדא דתניא כותיה ואפ"ה אצטריכו בגמ' למיכלל בהדי אינך דלא תניא כותיה ומשמע מהכא דליכא שום דוכתא דקי"ל כותיה דר"ל ואפילו מסתיימא מלתיה מסוגיא דתלמודא אלא בהנהו תלת וכ"כ רבי' ברוך הכהן ז"ל בס' התרומ' בהל' ע"ז וכן פסק הרי"ף ז"ל בפ' כ"ש לענין מעש' אלפס לגבי ר"ל ור"י אע"ג דאתותב ר"י מהאי טעמא וכן פסק רב אחא משבחא וכן הסכימו האחרונים ז"ל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל וכן פסקו התוס'. א"כ מה שפסק הרמב"ם ז"ל כר"ל בענין עיר הנידחת אם היו הכללים גם בהלכתא למשיחא לא הי"ל לפסוק כמותו אע"ג דסוגייא דשמעתא כותי' כיון שלא כללוה בהדי הנך תלת דהא בהנהו תלת איכא חדא דתניא כותי' ואפ"ה אצטריכו למיכלל בהדייהו אלא שנרא' לפ"ז שאין כללי הפוסקים שמורים בהלכת' למשיחא ולפ"ז איכא לפסוק כר"ל משום דמסתייע מילתיה אע"פ שלא כללוה עם אותן ג' ודבר זה צריך תלמוד ועיון גדול בתלמוד שמצי' פוסקי' הלכות בהלכתא למשיחא בפ' התכלת (נ"ב ע"ב) ובפ' י' יוחסין (ע"ב ע"ב) ובפ"ק דיומא (י"ג ע"א) גבי כ"ג שאירע לו קרי ומינו אחר תחתיו ובפ' המזבח מקדש (פ"ז ע"א) אבל דבריך באו בלי שורש. ובפ' אלו הן הלוקין (י"ד ע"ב) איפליגו ר"י ור"ל בטמא שנגע בקדש דר"ל ס"ל דלקי ותניא כותי' ולא פסק' הרמב"ם ז"ל והרב ז"ל פסק כחכמים מן הדין והראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה והנוט' ממנו נוט' מן האמת וכר"ל לא הי' מוכרח לפסוק מפני הסיוע המסתייע מן הגמרא אם הכללים הם אפי' בהלכת' למשיחא אלא שאין אותן כללים בהלכת' למשיחא וסמך על סיוע התלמוד. ואלו היו דבריך אמת שר"י פסק כר"יהו הי' טוע' הרב במה שפסק כחכמים שאע"פ שאין לשמור השרשים הכוללין פסקי הלכות בהלכת' למשיחא היינו דוקא בכללים הסתומים כגון הלכ' כר"ע מחבירו וכיוצא באלו אבל במה שנפסק בגמרא בפי' בהלכת' למשיחא מי שאינו פוסק כן הוא טוע'. ראה כמה נטיות נטה קולמוסך בדברים אלו ולפי שכתבתי לך שהראשוני' אמרו שהרב ז"ל אינו שומר הכללים אלו בהלכת' למשיחא אכתוב לך לשון רבינו שמשון ז"ל כתב הרב ז"ל וז"ל ואע"פ ששיטת הרב ז"ל כר"ל אין לחוש מהא דקי"ל כר"י לגבי ר"ל בכל דוכתא בר מתלת דה"מ בדברים הנוהגין בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא ושיטתא דתלמודא בפ' חלק כר"ל עכ"ל ר"ש ז"ל והרחבתי לפרש סתומותיו:
עוד כתבת ז"ל לענין טומאת שתי הלחם ולחם הפנים מדאמרי' בגמרא (מנחות י"ד ע"ב) מחלוקת לפני זריקה וטומא' לפני שחיטה לא הוזכר' כלל בין במשנה בין בגמרא לא בסתם ולא במחלוקת ילפי' מינה שאם נטמאו קודם שחיטה שנתבטל קרבן צבור לגמרי אליבא דכ"ע לפי שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה כדאיתא בפ' התכלת (מ"ז ע"א) ואין הכבשים קרבין על חלה א' וה"ה לשאר והטעם שלא הוזכר לפי (שאין הדבר) [שהדבר] תלוי בנס ע"כ:
ובאמת שאלו הן דברי חכמה ויפה עוררת אבל בגמרא נזכר למי שיודע לפרש דסתם בפ' התכלת (מ"ו ע"א) גבי הא דאר"י הכל מודים שאם הוזקקו זה לזה שהם מעכבין זה את זה ואיזו זיקה שלהם בשחיטה איתביה ושחיט' עושה זיקה ורמינהי אם עד שלא שחט' וכו' אם מששחטה נטמא לחמה הדם יזרק והבשר יאכל וכו' ואי ס"ד שחיט' עושה זיקה כיון דהוזקקו זה לזה בשחיט' מיפסיל ליה לחם תפסול נמי תודה שאני תודה דרחמנא קרייה שלמים מה שלמים קרבין בלא לחם אף תודה נמי קריבה בלא לחם ונלמוד מזה שאם הלחם מעכב את הכבשים לכ"ע אחר שהוזקקו זה לזה בשחיט' אם נפסל הלחם נפסלו הכבשים ואם הפיסול הוא ביוצא קרבן צבור בטל ואם יצא קודם שחיט' יכניסנו שאין הלחם מתקדש להיפסל ביוצא אלא בשחיט' וזה בהפך דבריך שכתבת שכיון שהלחם אינו מתקדש אלא בשחיט' אם נפסל קודם שחיט' קרבן צבור בטל. ואמת הוא שאין הלחם מתקדש אלא בשחיט' שכן אמרו בפ' התכלת (מ"ז ע"א) ובפ"ב משבועות (ט"ו ע"ב) לא פסל ביוצא ובלן. ואם הפסול הוא בטומאה אינו בטל קרבן צבור שהרי ק"צ הוא קרב בטומאה כדאיתא בפ' כ"צ (ע"ז ע"א) אלא שיש מחלוקת אם נאכל אם לא נאכל אם הציץ מרצה אכילות כמו שמרצה עולין אם לא כדאיתא התם (שם) ומה שאמרת ואין הכבשים קרבין על חלה א' זה אמת הוא בפסול יוצא אבל בפסול טומאה הוא נמשך לטעותך שחשבת מחלוקת רי"הו ורבנן דפרק הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) אם ק"צ חלוק בפסול הקרבה וכבר פירשתי לך טעותך בזה דכ"ע מודו דקרבין בטומאה ולא נחלקו אלא לענין אכילה. ומ"ש וה"ה לשאר איני מבין לאיזה שאר אתה רומז אם ללחם הפנים שהזכרת בתחילת דבריך ובלחם הפנים אין שם בשר שאם יטמא הלחם יפסל הבשר. ובאמת שפיגול נוהג בו כמ"ש בפ' ב"ש בזבחים (מ"ג ע"א) במשנה וכן בגמ' יומא בפ' הוציאו לו את הכף (ס' ע"א) כל דבר שיש לו מתירין יש בו משום פגול ולחם הפנים מתירו הוא הקומץ של לבונה כמ"ש בפ' הקומץ זוטא (י"ג ע"ב) ובפ' שתי הלחם (ק' ע"א) ובפ' ואלו מנחות (נ"ט ע"א) באות מצה מוכח דלחם הפנים שוה לשאר מנחות לענין פגול ובפ' הקומץ זוטא (ט"ז ע"א) לא אפליגו ר"מ ורבנן אלא אם הקטיר א' מן הבזיכין לאכול ב' סדרים למחר אבל אם הקטיר ב' בזיכין לאכול ב' סדרים כולהו מודו דפיגול וחייבין עליו כרת ובודאי שאם לחם הפנים יש בו משום פגול אינו לאסור הקומץ אלא לאסור הלחם שהרי שנינו אלו דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול הקומץ וכו' כדאיתא בזבחים בפ' ב"ש (מ"ב ע"ב) ומייתי לה בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"א). ומ"ש שאין הלחם מתקדש אלא בשחיטה אמת הוא שבגמרא (מנחות מ"ו ע"א) אמרו דפשיטא ליה לרבי יוחנן דשחיט' עושה זיקה אבל לא פשיט להו אי תנופה עושה זיקה אלא סלקא בתיקו אבל סוגיא דתלמודא בפ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) דתנופה עושה זיקה דאמרי' התם וצריכא דאי אשמעי' תודה הלחם אינו מפגל את התודה התם הוא דכי מפגל לחם לא מפגלא תודה משום דלא הוזקקו זה לזה בתנופה פי' שאין מניפין התודה עם הלחם אבל כבשים דהוזקקו זה לזה בתנופה פי' שהרי מניפין הכבשים עם הלחם מפגל נמי כבשים קמ"ל וכן אמרו זה בסוף אות' סוגייא (שם ע"ב) ומהכא משמע דסוגיא דתלמודא הוא דתנופה עושה זיקה דאלו היתה שחיט' עושה זיקה דוקא ולא תנופה אין בין תודה לכבשי עצרת כלום דלהוי צריכותא למיתני בתרוייהו דהא כי היכי דשתי הלחם מיקדש בשחיטת כבשי עצרת כדאיתא בפרק (הקומץ רבה) [התכלת] (מ"ז ע"א) ובפ"ב דשבועות (ט"ו ע"ב) ה"נ לחמי תודה מקדשי בשחיטת הזבח כדאיתא בפ' התודה. ונ"ל שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' תמידין והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר א"א ספק הוא בגמרא. וזכינו לקיים דבריו. ועוד שהרב ז"ל דרכו לפסוק בכ"מ כמו ואם תימצי לומר ובגמרא בפ' (הקומץ) [התכלת] (מ"ו ע"א) יש את"ל תנופ' עושה זיקה והעלו הדבר בפשיטות מה שלא עשו באם ת"ל תנופה אינה עושה זיקה ועוד דהוי ספק איסורא ולחומרא ובאותה סוגייא ג"כ יש תנופה עושה זיקה. ומ"ש שם (שם) שאין כבשי עצרת מתקדשין אלא בשחיטה ה"נ ליפסל ביוצא כמו שפרש"י ז"ל אבל לענין מעכבין זה את זה כמו שנראה מדבריך אינו ענין דאי שחיט' עושה זיקה או תנופה עושה זיקה ענין אחר הוא. אבל מה שיש לשאול בזה הוא למה נפסלו כבשים בפיסול הלחם דהא אמרי' בפ' הקומץ זוטא (ט"ו ע"א) הלחם אינו מפגל את הכבשים משום דלחם גלל כבשים וי"ל דפגול אינו אלא מחשבה וטומאה הוא מעשה ומחשב' לא חשיבא כמעשה דטומא' ויוצא לפסול הכבשים מפני הלחם שהוא גלל כבשים אבל מחשבת כבשים חשיבא לפסול הלחם לפי שאין הכבשים גלל הלחם ומנא תימרא דשני לן בין טומא' דמעשה ובין פיגול דמחשבה מדאמרי' בפ' הקומץ זוטא (י"ג ע"ב) א"בעא סברא לא עדיפא מחשבה ממעשה טומא'. תדע דאיכא לאפלוגי בינייהו דהא ר"יהו פליג בטומא' ואמר אין קרבן צבור חלוק (שם י"ד ע"א) ואלו בפגול מודה שאם נתפגל הלחם נתפגלו כבשים וזה צ"ע גדול אם טעם זה מספיק לחלק בין פגול לטומאה וצריך ליישב זה עם מ"ש בפ' התערובות (פ"ב ע"א) חטאת שקיבל דמה בב' כוסות ויצא א' וכו' סוגיא דהתם וכן מ"ש בפ' הקומץ זוטא (י"ד ע"ב) נטמא א' מן הבזיכין הטמא בטומאתו והטהור יאכל וכן פיגל ירך של ימין לא נתפגל ירך של שמאל (שם י"ג ע"ב) ויש לחלק בין ב' גופין המעכבין זה את זה לגוף א' הנחלק והשם יגלה עינינו להביט נפלאות מתורתו. ומ"ש והטעם שלא הוזכרה לפי שהדבר הזה תלוי. בנס כבר כתבתי שנזכר בפי' בגמ' ומפני סמיכות הנס אין נמנעין בעלי הגמ' מלפרש הדינין אם גרם החטא ולא נעשה הנס שהרי אמרו בפ' ב"מ (כ"ב ע"ב) ובפ' כל קרבנות הצבור (פ"ו ע"ב) שנר מערבי נותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים ושזו עדות לישראל שהשכינה שורה ביניהם והחטא היה גורם שלא היה נר מערבי דולק אחר שמעון הצדיק בכל פעם כמ"ש בפ' טרף בקלפי (ל"ט ע"ב) וכן בסדר תמיד (ל"ג ע"א) שנינו נכנס ומצא ב' נרות דולקות וזה היה בשעת הנס מצאן שכבו וזה שלא בשעת הנס ובגמרא בפ"ק דיומא (י"ב ע"ב) באם אירע פיסול בכ"ג ומינו אחר תחתיו פירשו דינו ופסול זה הוא קרי כמו שמפורש בירוש' (יומא פ"ו ה"א) ופירשו דינו אע"פ שהוא נס ולדבריך למה הזכירו טומאה לפני זריקה ולא הזכירו לפני שחיט' והלא הכל תלוי בנס:
עוד כתבת כי סבת לא הסריח בשר הקדש מעולם כי הקרבנות הם לריח ניחוח לה' יעלו על רצון מזבחו והסרחון הוא הפך הרצון והפך ריח ניחוח וכל הקרבין לגבי מזבח הם נפסלין בלינה חוץ למזבח וכשיעלו למזבח לא ירדו ואפילו נתעכבו שם יום או יומיים לעולם הם קרבין ואע"פ שהכהנים זריזין היו ולא היו מלינין אותם ע"ג המזבח אם אפשר להם אבל אם היה שיזדמנו קרבנות רבים בבת א' ובפרט בימות החמה ולא יוכלו הכהנים להקריבם כולם ביום ההוא הנה הם עשויין להסריח בדרך טבע אם היו מתעכבין שם למחר ומחרתו ולכן היה נעשה זה הנס משום הבטחת ריח ניחוח לה' ומשום שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא ומזה הטעם ג"כ לא נראה זבוב בבית המטבחים כי יש בזה מיאוס גדול והטלת זוהמא בבשר וחלילה מזה באשי ה' הקריבין על מזבחו לרצון לפני ה' תמיד ע"כ:
ואמרת הוא שאם נתעכבו האיברים זמן מרובה בראשו של מזבח שלא ירדו ואפשר שיבואו לידי סרחון דהכי אמרו בפ' המזבח מקדש איברים שלנו בעזרה מקטיר והולך כל הלילה לנו בראשו של מזבח מקטיר והולך לעולם. וגם מ"ש שהנס היה שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא אמת הוא וזה מספיק ללא נראה זבוב בבית המטבחיים אפילו לא היה שם בשר שיהיה נמאס מפני הזבובים ואלו לא אמרת בזה יותר היה טוב וכן אומרין בכל העולם ואין בזה חדוש אבל מה שחדשת בזה שהוא מפני הבטחת ריח ניחוח נמשך לשאר סברותיך בשאר נסים שהם מפני הבטחת התורה אשר כבר ראית סתירתם במה שקדם. אבל בזה יש סתירה גדולה מהגמרא שהרי במ"ש בפ"ק דזבחי' (ב' ב') לשם ו' דברים הזבח נזבח והיא משנה בפ' ב"ש (מ"ו ע"ב) פי' בגמרא שם לשם ריח ניחוח לאפוקי איברים שצלאן דלא דא"ר יהודה איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ולא אמרו למעוטי שלא הסריחו. והא דרב יהודה איתא נמי בפ' הקומץ רב' (כ"א ע"א) ואלו היה כדבריך שבכלל ריח הוא שלא יסריחו היו פסולין כמו אינך ששה דברים שהזבח נזבח לשמן שאם לא נעשו לשמן פסולין שאם לא נשחט לשם זבח פסול הוא. וכן לשם זבח אם לא נשחט לשמו כגון עולה לשם שלמים דפרישו התם פסול הוא דהוי קדשי קדשים לשם קדשים קלים דפסול כדאיתא בפ"ק דזבחים ומוכח התם דלא עלו לבעלים לשם חובה וכיוצא בזה לשם ריח אם לא נעשה לשם ריח אלא לשם צלייה פסול וכ"ש איברים שצלאן שפסולין ולפי דבריך ה"ה אם הסריחו בראשו של מזבח ולא אמרו כן. וכוונת התורה באמרה כן ריח שהקרבן בעת הקרבתו יוצא ריח מחמת האש של מערכה וכן אמרו (זבחים מ"ו ע"ב) ניחוח לשם הנחת הרוח כלו' שיתכוין בזה שיעלה אותו הריח שמעלה האש לנחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו כמ"ש בת"כ ויכלול זה שלא יעלנו לשם עצים כדמוכח בפ' הרי עלי עשרון (ק"ו ע"ב) ובזבחים בפרק התערובות (ע"ו ע"ב) וביומא בפ' הוציאו לו את הכף (מ"ז ע"ב). ואם נאנסו הכהנים ולנו איברים על גבי המזבח כבר יש שם ריח מחמת האש ונעשה רצונו דאונס רחמנא פטריה והתורה התירה אם לנו בראשו של מזבח לעולם אפילו הסריחו כדאיתא בפ' המזבח מקדש (פ"ז ע"א) ולא היינו צריכין לנס לקיים הבטחת ריח ניחוח. ועוד שאתה בעיניך מגדיל הנס ואתה ממעיטו שלפי דבריך אין הנס אלא במה שהוא ריח ניחוח ועולה למזבח אבל במה שאינו עולה למזבח שאינו ריח ניחוח אין הנס נעשה בו ואינו כן שעיקר הנס אינו אלא מפני בשר החטאת וכל הנאכל ליום ולילה עד חצות וגם מפני בשר השלמים וכל הנאכלין לשני ימים ולילה א' וכמו לא הפילה אשה מריח בשר הקדש השנוי שם ויגיד עליו ריעו שאותו בשר קדש מבושל הוא כמ"ש באחרון מיומא (פ"ב ע"א) עוברה שהריחה בשר קדש תוחבין לה כוש ברוטב. אבל בקדשי מזבח לא היה צריך אל הנס מפני שהייתם אחר עלייתם למזבח בעתים רחוקות עם זריזות הכהנים והנחת האיברים בשולחנות של שיש כדי שלא ירתיחו כמ"ש במס' תמיד (ל"א ע"א וע"ב) ומליחה דאיברים שהיה מולחו והופכו ומולחו כמ"ש בקומץ רבא (כ"א ע"ב) ועוד שלא היו צריכין לנס לאיברים העולים במזבח כדי שלא יסריחו שהרי אלף עולות היה מעלה שלמה על המזבח כמ"ש במלכים ולא הסריחו לעולם שהרי אש של שמים מסייעתן כמ"ש בזבחים בפ' קדשי קדשים (ס"א ע"ב) ומה צורך יש לנס יותר גדול מזה ובמקדש ב' שלא היתה אש מסייעתן לא היו כל הקהל אלא ד' רבוא והיה מספיק המזבח להם כמו שהיו יודעים ג' נביאים שעלו מבבל שייסדו אותו והוסיפו על מדות המזבח הראשון כדי שיספיק להם כמ"ש בגמרא בפי' בפ' קדשי קדשים (שם) ועוד אע"פ שלא היתה אש של שמים מסייעת בבית ב' כמ"ש בפ"ק דיומא (כ"א ע"ב) של מערכה היתה מתגברת כל ימי שמעון הצדיק ולא היו הכהנים צריכין אלא לשני גזירי עצים כמ"ש בפ' טרף כקלפי (ל"ט ע"א) וכשמת שמעון הצדיק ונתמעט זה הנס לא נתחדש נס הסרחון וכמדומה שאתה בורח מריח מעט סרחון שאינו מתפשט אלא בתוך אמה א' ואינך בורח מריח הבשר והעצמות השרופים שהוא מתפשט לכמה אמות אולי המלאכים הוא מזיק להם ריח בשר שנשתהא והעלה ריח ואינו מזיק להם ריח הבשר והעצמות השרופים והאמת הוא מ"ש שאינו אלא כדי שלא יאמרו שלחן ה' מגואל הוא וזה עולה אפילו לבשר קדש הנאכל שצריך שיאכלהו למשחה ולגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כמ"ש בפ"ב דסוטה (ט"ו ע"א) ובפ' הזרוע (קל"ב ע"א) ובזבחים פ' כל התדיר (צ"א ע"א) ויש מצוה באכילתן אבל מפני הבטחת התורה נשתקע הדבר ולא נאמר ואם הסריחו ברצפה קודם לינה אפשר שהם פסולין ולא יעלו למזבח כשמן שריחו רע וסולת שהתליעה ויין שהעלה קמחין משום בעלי מומין כדאית' בפ' כל קרבנות צבור (פ"ה ע"ב. פ"ו ע"א. פ"ז ע"א) או משום הקריביהו נא לפתחך כדאיתא בפ' ג"ה (צ' ע"ב) ובפ' המוכר פירות (צ"ז ע"ב) ובפ' לולב וערבה (נ' ע"א) ובפ' המזבח מקדש (פ"ה ע"א) ובפ"ב דסוטה (י"ד ע"ב) אבל מפני ריח ניחוח הן דברים בלא שורש:
עוד כתבת כי טעם לא כיבו הגשמים אש של מערכה שהתורה אמרה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ואע"פ שהיא אזהרה שלא לכבות היא ג"כ הבטחה והנס הזה היה גדול יותר מאד שהיו הגשמים יורדין על המערכה והיתה האש יורדת לוחכת אותן כלחוך השמן כדתניא (יומא כ"א ע"ב) יש אוכלת לחים כיבשים ומפ' בגמרא (שם) אש של מערכה והיתה האש לוחכת ומזה הטעם לא נצחה הרוח עמוד העשן שאם היתה נוצחת העמוד הית' נוצחת גם האש ויתפזרו הגחלים ותתבטל הבטחת לא תכבה ע"כ תורף דבריך ואם הארכת. ויש בדבריך טעות גדולה שאמרת שאש של מערכה שאוכלת לחים כיבשים היא אש של הדיוט וצרפת לזה לא נצחה הרוח עמוד העשן ובגמרא חלקום כי אש של הדיוט יש לה עשן ובה היה הנס שלא נצחה הרוח אותו העשן ואש של מערכה שירדה מן השמים אין לה עשן והיא אוכלת לחים כיבשים אבל אש של הדיוט לא אמרו שהיא אוכלת לחים כיבשים וזו טעות א' וטעות ב' שאין פי' אוכלת לחים כיבשים שהיתה לוחכת המים כמו שמן שזה היה באש של אליהו ועליה אמרו בגמרא פ"ק דיומא (שם) אוכלת ושותה אבל אש של מערכה שהיא אוכלת לחים כיבשים ר"ל שהיתה שורפת עצים לחי' כיבשים והנה נתבררו טעיותיך בזה מלבד שהסברא היא רחוקה שיהיה הנס מפני הבטחת הכתוב לא תכבה ובגמרא פירשו שהוא טעות גמורה שהרי היו עושין מערכה קטנה לקיום האש כמ"ש בפ' טרף בקלפי (מ"ה ע"א) ורי"הו ס"ל התם דלא בעי' במערכה קיום האש ואית ליה דרשה דאש תמיד כדאיתא בירוש' דהתם (ה"ו) ולא פליג בעשרה נסים א"כ נס זה אינו משום לא תכבה ולמאן דאית ליה קיום האש עושין מערכה ומפני הגשמים היו כופין עליה פסכתר כמו שהיו עושין באש של מעלה במסעות לקיים לא תכבה כמ"ש בספרי פ' צו וגם בירושלמי בפ' טרף בקלפי (שם) לאש של הדיוט ג"כ לרי"הו אע"ג דלית ליה קיום האש דדריש אש תמיד לענין אחר חייש ללאו דלא תכבה וכופין על מזבח הנחשת פסכתר כדי שלא יהא נשרף בגד ארגמן כדאיתא בירוש' התם (שם) וגם שיהיה הנס שלא נצחה הרוח מפני זה אפילו רוח של אליהו ושל איוב לא ינצח מערכה של כ"ד אמות על כ"ד אמות שהי' במזבח בית ב' כמ"ש במסכת מדות (פ"ג מ"א) והביאו' בזבחים בפ' איזהו מקומן (נ"ד ע"א) ובפ' קדשי הקדשים וגזירי עצים גדולים וכבדים ולפעמים שהיה ע"ג התפוח כשלש מאות כור כמ"ש בפ' ג"ה (צ' ע"ב) ובמס' תמיד (כ"ח ע"ב) ואפילו היה מתפזר קצת גחלים היו יכולין לכבדן באמה ואין בו חשש כיבוי ובשבת לכפות עליהן פסכתר כמו ששנינו במסכת תמיד (ל"ג ע"א) כבוי מקצת לא שמיה כבוי כמ"ש בפרק כל התדיר (צ"א ע"ב) ואפי' היה כבוי כשמתכוין לכבות אבל אם אינו מתכוין לכבות מותר דקי"ל כר"ש דאמר דבר שאינו מתכוין מותר כמ"ש שם בגמרא (שם). אבל נס שלא כבו אש של מערכה היה דוגמא לנס של אליהו שנא' בו וכל המים אשר בתעלה לחכה ולא נעשה אותו הנס לאליהו משום קיום האש שלא יכבה. ואם מפני פזור הגחלים היה הנס הוה מספיק שיעשה דכאיף ופשיט כי דיקלא ובדורי לא הוה מבדר כמו שהיה במוצאי י"ט האחרון כמ"ש בפ' מי שמת (קמ"ז ע"א) ובשלהי פ"ק דיומא (כ"א ע"ב) אבל שיעשה הנס הגדול שיעלה העמוד זקוף אינו מפני חשש כיבוי אלא לגלות כי הקרבן מתקבל ועולה לרצון ולדבריך נס הגשמים והריח א' הוא מפני חשש כבוי והיה להם לשנות לא כבתה אש של מערכה והיה נכלל בזה גשמים ורוח ובראשון מיומא (שם ע"א) מנאום ב' נסים בפירוש:
עוד כתבת כי מה שהיה הנס שלא הזיק נחש ועקרב בירושלים ושלא אמר אדם לחבירו צר לי וכו' כי ירושלים נקראת מנוחה והמקום אשר יבחר ה' ומקום השמחה ואם הוזק שם אדם ע"י נחש ועקרב וגם אם היה צר לו המקום לשבת בו או היו מזונותיו דחוקין שם לא היתה לו שם מנוחה ולא שמחה והכתוב הבטיח והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשכן כו'. וכל זה טעות שאין ירושלים נקראת מנוחה אלא לדברי ר"ש. ורי"הו ורבי ישמעאל חולקין עליו ואומרים מנוחה זו שילה ולדבריך היה ראוי שיעש' הנס בשילה ולמה נתייחדה בזה ירושלים. וגם האומר מנוחה זו ירושלים אינה מנוחת ישראל אלא מנוחת הארון כמו שפירש בפ' פרת חטאת (קי"ט ע"א ע"ב) ואחר שנתברר זה הטעות נשתברו דבריך עם היות זה נמשך לטעות ההבטחה והנס היה מעין ימות המשיח שנא' ושעשע יונק על חור פתן ואין ערוד ממית אלא חטא ממית כמ"ש ר"ח בן דוסא בפ' אין עומדין (ל"ג ע"א) ומה לנו לבקש עוד טענות דחוקות. מהשכל רחוקות. ונניח הלכות. (כנגד) [בכור] האמת יצוקות:
עוד כתבת כי הנס שעומדים צפופים כו' שהיה מפני עולי רגלים בגזר' ג' רגלים יראה כל זכורך. וכל זה טעות שהנס הזה היה גדול בי"הכ שהיו משתחוים כששומעין השם מפי כ"ג והיו מתודים ע"כ היה מתרחק כל א' מחבירו ד' אמות כדי שלא ישמע ודויו של חבירו כמ"ש בב"ר ואע"פ שהיו נדחקים עד אחר י"א אמות שאחורי בית הכפורת בשעת ההשתחויה היו כלם משתחוים כנגד פתחו של היכל כמ"ש במדרש ויקרא רבה ובאבות דר' נתן ואין הנס מפני יראה כל זכורך שאין המצוה הזו אלא ברגלים שהיו מביאים עולות ראייה וברגלים יכולין היו ליכנס כתות כתות כמו בשחיטת פסחים וכל הרגל היה לתשלומין ומה צורך לנס מפני זה והנס היה ג"כ דוגמא לימות המשיח שנא' עוד יאמרו באזניך בני שכוליך וכו' הרחיבי מקום אהלך כמ"ש בילמדנו בפ' צו ובב"ר פ' יתרו ובכ"מ שיש גילוי שכינה מחזיק את המרובה וכל דבריך בפירוש אלו הנסים שורש א' להם שרצית לגזור כי הנסים האלו היו להבטחת קיום התורה והוא השורש אין לו שורש כלל בהלכה והוא נפסד כמו שגליתי לך הפסידו בראיות גמורות עם היות שהשורש עצמו בלא ראייה אינו עושה בשכל חכם כלל כי התורה לא קבלה עליה אחריו' מצותיה שיתקיימו דרך נס ואם גזרנו כן ירבו הנסים והתנאים שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית לקיום תרי"ג מצות לכל ישראל בכל יום באלפיים מן השנים ומה תאמר בשאר נסים הנעשים במקדש שלא נשנו במשנה זו דתנא תנא ושייר כמ"ש בפ"א דיומא וכן באבות דר' נתן יש נסים אחרים שלא נזכרו בגמרא ואין ראוי לחכם לפרש משניות בסברא בלא שורש הלכה:
הרמב"ן ז"ל בס' תורת האדם כתב כי הראב"ד ז"ל נשאל בחולה שיש בו סכנה ויש לפנינו נבילה להאכילו אם נדחה שבת להאכילו שחוטה או נאכילנו נבילה ולא הביא תשובתו והניח בספרו המקום חלק וכמדומה שהניח הרב ז"ל מקום לעיון ולא היה לו הדבר ברור והרשב"א ז"ל נשאל בזה והשיב דרך גמגום כי נרא' לו שענין זה תלוי במחלוקת. שנויה בשבת אם דחויה היא אצל הדברים שהותרו בה או הותרה וכן לענין טומאה אצל רבים אם דחוייה היא או הותרה שא"ת דחויה היא מאכילין אותו הנבילה המצויה ואין שוחטין שלא הותר' שבת אצל החולה המסוכן כדי שיאמר חזרה שבת להיות מותרת כחול להציל את המסוכן אלא שדוחין את השבת במקום סכנת נפשות וכיון שיש נבלה להצילו בה לא הותר לנו לשחוט זה כתב הרב ז"ל וכתב עוד כי ברוב המקומות יראה כמ"ד דחויה היא ולא הותרה ולפ"ז מאכילין אותו הנביל' ולא דחינן שבת להאכילו שחוטה ואפילו לפי (דברינו) [דבריו] נראה דדוקא אם מצינו נבילה ולא נצטרך לומר לעכו"ם לנחור [אבל אם לא מצינו נבילה ונצטרך לומר לעכו"ם לנחור] נראה שלא יאמר הרב כן שהרי שנינו בברייתא בפ' בתרא דיומא (פ"ד ע"ב) אין אומרין לעשות דברים הללו ע"י עכו"ם ולא ע"י נשים אלא ע"י גדולי ישראל כלו' גדולים ולא קטנים ישראל ולא עכו"ם ולפ"ז קשה כי כמו שחללנו שבת ולא נאכילנו נבילה שניבלה עכו"ם למה לא נחלל שבת כדי שלא נאכיל אותו הנבילה המצוייה אצלנו ואף ממה שחשב הרב ז"ל ראיה לאסור חלול שבת במקום נבילה משום דשבת דחויה היא ולא הותר'. איברא דלענין טומאה נראה דסוגיא דתלמודא דדחויה היא ולא הותרה בפרק תמיד נשחט (ס"ב ע"ש) ובפ' כל הפסולין בזבחים (ל"ב ע"ב) וכן בסוגיא קמייתא דיומא (ו' ע"ב) ופליגי בה אמוראי רב נחמן ורב ששת ואוקמוה (שם ז' ע"ב ח' ע"א) כתנאי דר"ש ור"מ ורבי יוסי כולהו ס"ל דחויה היא ולא הותרה והכי מסיק תלמודא בפרק כיצד צולין (ע"ח ע"א) דר' יוסי אית ליה דחויה היא וליכא תנא דשמעת ליה הותרה בצבור אלא ר"יהו וקי"ל כותייהו. דר"יהו דס"ל הותרה הוי יחידאה לגבייהו ולית הלכת' כותיה. וכן בפ"ק דסנהדרין (י"ב ע"ב) קאמר ר"יהו טומאה הותרה בצבור וכן בפ' כ"צ (ע"ט ע"א) ס"ל לרב חסדא ורבה דחויה היא ואם באנו לדמות שבת לטומאה דדחויה ולא הותרה היה כדברי הרב ז"ל שזהו מה שיש בין דחויה להותרה שאם היא דחויה לא מחללינן אלא אם א"א בדבר אחר ואי אמרינן הותרה לא מהדרינן אהיתירא ודחינן לה להדיא והכי מוכח התם בפ"ק דסנהדרין (שם) וכן פרש"י ז"ל אבל לענין שבת אשכחן בפרק טרף בקלפי (מ"ו ע"ב) ואמרי' בהדיא דשבה הותרה לצבור וטומאה דחויה היא בציבור לענין קרבנות צבור בפרק י"ה (פ"א ע"א) אמרי' מה למלאכה שכן הותרה מכללה פירש לענין עבודה בשבת וכן פרש"י ז"ל וזה הלשון מוכיח דהותרה ולא דחויה כי מזה הלשון הוכיחו בפ"ק דיומא (ז' ע"ב) ובפ' כיצד צולין (ע"ז ע"א דרבי (יוסי) [יהודה] ס"ל טומאה הותרה בציבור ולא דחויה ואע"ג דבפ"ק דפסחים (ט"ז ע"ב) ובפ' תמיד נשחט (ס"ב ע"ב) אמרו בטומאה דהותרה מכללה בציבור לא איתמר האי לישנא בדוקא דהא אסיקנא בכל דוכתא דדחויה היא ולא מצאתי בשום מקום בתלמוד שאמרו בשבת דדחויה היא אלא שבפ' הוציאו לו את הכף (נ' ע"א) דכל שזמנו קבוע דוחה שבת וטומאה והא לא מוכח וכיון דלענין עבודה אסיק תלמודא דהותרה שבת ה"ה לענין פקוח נפש דהא (תלמוד) [בתלמוד פ'] יה"כ (פ"ה ע"א) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת ממה שאמר' התורה מעם מזבחי תקחנו למות ואמר רבא בר רב הונא לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעם מזבחי ומה זה ספק שיש ממש בדבריו ספק שאין ממש בדבריו ועבודה דוחה את השבת ק"ו לפקוח נפש שדוחה את השבת ואפי' למאי דפרכינן התם (שם ע"ב) דילמא כדאביי דאמר אביי מסרינן ליה זוגא דרבנן אם יש ממש בדבריו אין ואי לא לא ואשכחן ודאי ספק מנ"ל מ"מ היכא דאיכא ודאי פקוח נפש מבטלין עבודה שהיא דוחה שבת א"כ פקוח נפש חמיר טפי מעבודה ואי לענין עבודה אמרינן דהותרה כ"ש לענין פקוח נפש וזהו אפילו לפום האי פירכא וכ"ש דלמאי דאסיקנא דטפי חמיר פקוח נפש מעבודה דאפילו בספק מחללינן שבת משא"כ בעבודה הדבר פשוט מק"ו שכמו ששבת הותרה לענין עבודה כ"ש שהותרה לענין פקוח נפש. וכן נמי יש להוכיח כן מדברי ר"א בן עזריה (שם) שלמד פקו"נ ממילה ונרא' ודאי דשבת הותר למילה דלאו דחויה בלבד היא ואע"ג דלישנא דתלמודא הוא בכל דוכת' מילה נתנה שבת לידחות אצלה ה"ה שהותרה שאין בין עבודה למילה לענין שבת כלום דשניהם התירתם התור' בהדיא בשבת והרי כאן אמרו עבודה דוחה שבת וכן בפ"ק דיבמו' (ז' רע"א) ובפ' א' דיני ממונות (ל"ה ע"ב) ולאו דוקא דה"ה שהותר' כדאמ' בפ' טרף בקלפי (מ"ו ע"ב) וה"ה למיל' ובמנחו' (ע"א ע"א) אמרי' בענין עומר דאיכא צורך גבוה וניתנה שבת לידחות ולאו דוקא. וכן בפסחים בפ' אלו דברים (ס"ה ע"ב) ולפ"ז אם ענין נבל' וחילול שבת תלוי במחלוקת זו של שבת אם הותרה או אם דחויה הדבר פשוט שמחללין שבת ואין מאכילין אותו נבלה וגם הראב"ד ז"ל התיר כן בהדי' וז"ל תשובתו שזה החולה איזה איסור עומד לפניו ומעכבו ודאי איסור שבת ולא איסור נבלה תדע שאלו לא היתה שבת מי היינו מבקשין נבלה להאכילו לא כי אם שחוטה וכיון שכן האיסור העומד לפניו ומעכבו ודאי איסור שבת ולא איסור נבלה הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפי' מתירין לו איסור שבת לא איסור נבלה עכ"ל תשובתו. ואע"פ שהשאלה היתה אם נאמר לעכו"ם לנחור לו. והדבר פשוט מהתלמוד שאין לו לעכו"ם לעשות דברי' הללו רצה הרב ז"ל ללמד היתר אפי' אם הנבילה היא (מצוה) [מצויה]. והר"ן ז"ל הקשה עליו ואמר שאין איסור שבת עומד לפניו יותר מאיסור נבל' שאם מצא תרנגול' נחור' נאכילנה אותו ולא נשחוט שכשם שהרב ז"ל או' שאיסור שבת מעכבו מלשחוט כך איסור נבלה מלאכול נבל' שאם לא הי' איסור נבל' מעכבו הי' אוכל אותה ולמה עומד לפניו איסור שבת יותר מאיסור נבלה. ועוד שאפי' הי' כן למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר אלו הן דבריו ז"ל. ומ"ש ז"ל שכל כך עומד לפניו איסור נבלה כמו איסור שבת אינו כן שזה החולה לכל צרכיו מחללין שבת שאפילו מצינו נבלה צריכין אנו לחלל שבת לבשלה וכן כשהתירה התורה פקוח נפש בשבת לא לענין להאכילו בלבד התירה אלא לכל צרכיו כגון להברותו כדאיתא בפ' יה"כ (פ"ד ע"ב) ולהדליק לו את הנר אפילו בסומא כדאיתא בפ' מפנין (קכ"ח ע"ב) וא"כ שבת היא שהותרה לו והיא עומדת לפניו וכיון שבמקצת צרכיו אנו צריכין לחלל שבת א"כ חזרה שבת כחול ואין אנו צריכין לחזור אחר איסורין אחרים כדי שלא תתחלל שבת שהרי לכל פקוח נפש סלקה תורה קדושת שבת והחזירת' חול גמור ומגו דהותר' שבת לשאר צרכיו הותרה לענין שחיטה דומה למ"ש במס' סוכה בפ"ק (ז' ע"א) בענין סוכה העשוי' כמבוי דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן לענין שבת ויהא מותר להוציא מרה"י לסוכה בשבת שבתוך הסוכה אע"ג דבשבת אחרת אית בה איסור סקילה משום מגו ה"נ מגו דהותרה שבת לשאר צרכי החולה הותרה לענין שחיטה וא"כ יפה אמר הראב"ד ז"ל שאיסור שבת הוא מעכבו ואותו איסור הותר ועוד דאיסור נבלה אינו עומד בפניו שהרי כמה דברים הם עומדים לרפואתו ולא דמי (לכבשים) [לכרשין] למי שנשכו נחש דגוזזין אותן בשבת כדאיתא בפ' יום הכפורים (פ"ט ע"ב) דרבנן קים להו שהם רפואתה אבל תרנגולת יש לה חליפין חלמוני ביצה והרבה דברים עומדין במקומה והשבת עכ"פ צריכין אנו לחללה והיא העומדת לפניו. ומה שהקשה הרב ז"ל למה לא נאכיל אותו האיסור הקל ודימה זה הרב לנביל' ושביעי' שמאכילין אותו האיסור הקל קושי' זו אינה קושיא ואדרבא אי להאי טעמא בלחוד הוה צריכינן מאכילן אותו (נבלה) מעשה שבת ואין מאכילין אותו נבלה דמעשה שבת קי"ל דמותרין הם דהוא קדש ואין מעשי' קדש והשוחט לחולה מותר לברי' באומצא ואפילו המבשל לחולה הי' מותר לברי' אלא משום גזירה שמא ירבה בשבילו כדאי' בפרק כירה (ל"ח ע"א) ובפ"ק דחולין (ט"ו ע"א) ובפ' מרובה (ע"א ע"א) וכ"כ הוא ז"ל וכיון דהאי מצוה דפקוח נפש על כל ישראל רמיא משום וחי בהם ולא שימות בהם ומשום לא תעמוד על דם רעך והזריז ה"ז משובח והנשאל ה"ז מגונה והשואל ה"ז שופך דמים כדאיתא התם (יומא פ"ד ע"ב) ובירוש' (שם ה"ה) א"כ מוטב שנחלל שבת להאכילו היתר ולא שנאכיל אותו איסור שאם חללנו שבת קיימנו מצוה ואם האכלנוהו איסור והי' אפשר בהיתר עברנו על ולפני עור לא תתן מכשול. ולפי שטתו כתב הרב ז"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה יותר קל מאיסור שבת דנהי דנבל' איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנביל' לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כדאמרינן (מכות כ"א ע"א) לענין נזיר שהי' שותכ יין ואמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל א' ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין ומש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסור סקילה אלו הן דבריו ז"ל. ודבריו אינן מוכרעי' שיש לאומר שיאמר דמ"מ סקילה חמורה ממלקות וכדאמרי' בפ' ב"מ (כ"ה ע"ב) ובפ' הערל (ע"ג ע"ב) לענין כרת ומיתה בידי שמים דחשבינן כרת חמור' אע"ג דהנך נפישן סמכי' אהאי טעמא דכרת חמיר ממיתה וה"ה לסקילה ומלקות. אבל יש לנו עליו ב' קושיו' גדולות א' שהרב ז"ל נתן דבריו לשיעורין שאם החולה הזה א"צ אלא לכזית או למשקין ברביעית דלא עבר אלא חד לאו היינו מתירין לו איסור נביל' ולא מחללין עליה שבת ורוב חולי' מסוכנים כך הוא עניינם שהרופאי' מצוי' להשקותו מרק תרנגולת מעט מעט אפילו פחות מרביעי' ושיהי' שיעור רב בין שתייה לשתייה יותר מכדי אכילת פרס כדי שיוכל כח המסוכן לסבלו והרב ז"ל מגדולי הרופאי' הי' וידע זה ובכה"ג ליכא ריבוי לאוין א"כ צריכין אנו להכניס טורטני אימתי נחלל שבת ואימתי נאכילנו נבל' שאין אלו מדרכי התור'. והקושי' השנית שאם הי' איסור שבת ואיסור נביל' נעשה הכל באיש א' הי' אפשר לו' דמוטב לדחו' איסור סקיל' מהרבה איסורין במלקו' אבל בנדון הזה אינו כן שאיסור נביל' הוא דוחה אותו החולה עצמו ואיסור שבת אנו דוחין אותו בשבילו ומוטב הי' שידחה הוא איסו' נבלה בעצמו לפקוח נפשו ולא נדחה אנחנו איסור שבת בשבילו דמאי דאמרי' בערובין (ל"ב ע"ב) ניחא לי' לחבר דלעביד איסורא זוטא ולא ליעביד עם הארץ איסורא רבא דוקא כי האי גוונא אבל דלעביד חבר איסורא רבא בחללו שבת כי היכי דלא ליעביד חולה איסורא זוטא באכילת נבל' ליכא מאן דאמר ואפילו לדברי הרב ז"ל שאומר שהרבה זיתים בלאוין הרבה חמיר טפי מאיסור סקיל' בלאו א' אפ"ה ליכא מאן דאמר דליעביד ראובן איסורא אפילו זוטא כי היכי דליזכי שמעון וכדאמרי' בפ"ק דשבת (ד' ע"א) גבי דביקת פת בתנור וכי אומרי' לו לאדם חטוא כדי שלא ימות חבירך וכן כל כיוצא בזה הקשו בפ' התכלת (מ"ח ע"א) ובפ' האיש מקדש (נ"ה ע"ב) וההיא דחבר כבר תירצו בתוס' שלא נאמר אלא בדבר שבא האיסור לע"ה ע"י החבר אבל בענין אחר אין אומרין לו לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך או כדי שלא ימות חבירך וא"כ מפני רבוי לאוין החולה באיסור נבלה לא הי' ראוי לנו להתיר לאחרים אפילו לאו א'. ועוד הרי דבריו הם נשברים מהגמרא (יומא פ"ג ע"ב) דתניא התם מי שנשכו נחש קורין לו רופא ממקום למקום ואפי' בשבת וקורעין לו תרנגולת פירש לתת על המכה שזו היא רפואתה וגוזזין לו כרישין פי' מן המחובר ומאכילין אותו וא"צ לעשר דברי ר' וזה יקשה לרב ז"ל שהרי (התרנלו) [התרנו לו] כמה זיתים לאכול בלא מעוש' ולא התרנו חד איסור לעשר ולפי דבריו ז"ל שחושב איסור חמור ריבוי זתים אפילו לגבי איסור סקיל' לא הי"ל לרבי להקל בזה וכ"ש כשהאיסורין הם שוין שהרי תקון מעשר הוא שבות מדרבנן ואכילת טבל של כרישין הוא איסור דרבנן דמעשר ירק אינו אלא מדרבנן ונוסף בזה רבוי זתים אלא ודאי משמע שאין רבוי זתים נותן חומרא כלל: