שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/רכז
שאלה רכז:
עוד שאלת ראובן שמעון ולוי היו שותפים ראובן ושמעון היו במקום אחד ולוי במדינת הים ונשאו ונתנו והרויחו וכשהלך שמעון למקום לוי להתחשב עמו תקפו לוי ואמר לו השתעבד לי בקנס מאה זהובי' ליתנם לאומו' העולם אם לא ימחול לי ראובן כל דין וטענ' ודברים שיש לו עלי.
ואם לא תשתעבד לי בזה אכלה ממונך וממונו שהוא בידך בדברי רבות ואעכבך מלשוב לביתך.
וכראות שמעון צרת נפשו כתוב עליו שטרו' בערכאותיהן שאם ראובן לא ימחול ללוי כל זכות שיש לו עליו שיפרע קנס מאה זהובי' ואז מסר בידו כל מה שהיה לו מראובן ושב לביתו ואמר לראובן מחול ללוי שאם לא תמחול לו אפסיד ק' זהובים והנה מעותיך בידי אתה תפסידי' אז הוצרך ראובן למחול ללוי.
ועכשיו ראובן טוען ואומר מחילה זו נאנסתי עליה והרי היא כמי שאינה וידון עמי לוי כאלו לא היתה ואם יש לי ממון בידו יתנהו לי שאין מחילה זו מעכבת על ידי שלא אתבע כל זכות שיש לי עליו מהו הדין בזה:
תשובה: הוי יודע שיש חלוק בענין אונסין בין מכירה למתנה שהמוכר באונס ומסר מודעא מכרו קיים אם אין העדים יודעים באונס. והנותן באונס אין מתנתו קיימת אם מסר מודעא ואפי' אין העדים יודעין אונסו דהכי גרסינן בפ' חזקת (מ' ע"ב) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן סהדי ידעינן באונסא דפלנייא לאו מודעא היא ואקשינן מודעא דמאי אילימא מודעא דגטי ומתני גלויי מילתא בעלמא הוא. אלא מודעא דזביני והא אמר רבא לא כתבינן מודעא אזביני מודה רבא היכא דאניס כי ההיא מעשה דפרדסא וכן אם מכר והעדים יודעים האונס ולא מסר מודע' מכרו קיים ואם נתן מתנתו בטלה דהכי גרס התם הלכתא תלויה וזבין זביניה זביני. ודוקא תלויה וזבין. אבל תלויה ויהיב לא קנה דהכי מוכח בגמרא (מ"ח ע"א) דאקשינן על רב הונא דאמר תלוי' וזבין זביניה זביני ממתני' דלקח מן הסקריקון וחזר ולקח מבעל הבי' מקחו בטל. ותרץ הא איתמר עלה אמר רב לא שאנו אלא דא"ל לך חזק וקני אבל בשטר קנה. ואקשינן ולשמואל דאמר אף בשטר לא קנה מאי איכא למימר. ותריצנא מודי שמואל היכא דיהיב לי' זוזי כלומר דהא דרב הונא בדיהיב לי' זוזי היא ומשום הכי קנה דהא תלוי וזבין הוא אבל הא דסקריקון אפי' בשטר לא קנה כיון דליכא זוזי דה"ל תלויה ויהיב ובתלוי' ויהיב לא קנה וכן כתבו שם המפרשים ז"ל בפרק הנזקין בשם רבינו ז"ל וכתבו שם ג"כ שאפילו כתב לו אחריו' לא קנה דאע"ג דגבי סקריקון אם כתב לו אחריו' קנה הכא לא קנה ומוכחי לה מדלא פריקו הא דרב הונא אליבא דשמואל כשכתב לו אחריו' כדפריקו אליבא דרב כשכתב לו את השטר משמע דאחריו' לא מהני אלא לסקריקון משו' דסקריקון לא קפיד אאחריו' ולא אניס ליה עליה. אבל הכא כמו שהוא אנוס על המתנה כך הוא אנוס על האחריו' שהאנס לא יניחנו אם לא יכתוב לו המתנה באחריו' כשאר המתנו'. ואפי' כתב בטול מודעא בשטר המתנה לאו כלום הוא. וכ"כ רבינו בעל התוספ' ז"ל דבמתנה אי ידעינן באונסיה לא מהני בטול דהוי תלויה ויהיב דלאו מתנתו מתנה. וכן בספר חשן המשפט בסי' ר"ו כתב בלשון הזה ובמתנה היכא דידעינן באונסיה אפי' אם ביטל לא מהני הביטול דכיון דאנוס הוא אפי' לא מסר מודעא לא הויה מתנה עכ"ל. וכן שם בסי' רמ"ד כתוב ז"ל הנותן מתנה מחמת אונס שאנסוהו ליתן אינה מתנה. וכ' ה"ר יונה ז"ל אפי' אם קבל עליו אחריו' נכסים בשטר אינה מתנה כיון שאנסוהו לכך ואפי' אינו מוסר מודעא אי ידעינן באונסיה אינה מתנה. לפי' המוסר מודעה כתבינן ליה אע"ג דלא ידעינן באונסיה שהרי אפי' המודעה שקר כיון שמגלה דעתו שאינו חפץ במתנה היא בטלה. והיכא דידעינן באונסיה ומסר מודעא ובטלה לא מהני ביטל דכיון דאנוס הוא אפי' לא מסר המודעא לא הויא מתנה עכ"ל. והנה נתבאר בכאן שהנותן באונס אפי' לא מסר מודעא או מסרה ובטלה ואפילו קבל אחריו' אין מתנתו מתנ'. ולא נשאר לבאר אלא שדין המחילה כדין המתנה או שזה אונס הוא. ודבר ברור הוא שהמחילה דינה כמתנה שכיון שלא פרעו משלם לו מה שמחל לו הרי הוא כמי שנתנו לו עכשיו ומה הפרש יש בין נותן מידו לידו ובין פוטרו ממה שחייב לו דא ודא חדא היא. ויש בקצת נסחי שטרו' שמצריכין לכתוב במחיל' כתבוה בשוקי וחתמוהו בבריתא כמו שצריך במתנה משום מתנת' טמירתא. והרמב"ם ז"ל כ' בפ' עשירי מהלכו' מכירה בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא וכו' לא קנה המקבל מתנה והמחילה מתנה היא עכ"ל. ומה שכ' הרב ז"ל. שהפשר' היא כמכיר' הוא בפשרה שאין בה מחילת ממון כלל כגון בחלוק' נכסים זה יטול זה וזה יטול זה כנון מה שנזכר בריש בתרא (ג' ע"א) וכגון שתי ספינו' העוברו' בנהר שנזכר בפ' אחד דיני ממונו' (ל"ב ע"ב) וכו' אינך דהתם או ארווחי זמנא שאין בו מחיל' ממון. אבל כשיש בה מחיל' ממון הרי היא כמתנה ודבר זה ברור הוא אע"פ שראיתי מי שטעה בדבריו שהוא סובר ז"ל דבתלויה ויהיב צריך מודעא ואינו כן שהוא בתחל' אותו פרק לא הזכיר מודעא אלא במכר או בפשרה הדומה למכר כמו שהזכרתי זה יטול זה וזה יטול זה שזאת הפשרה היא כמכר שאין כאן הפסד ממון אלא שמוציא מרשותו ממון שהוא חפץ בו באונס בדמי עלויו. אבל במתנ' או במחילה תהי' במקצת או בכלה שכיון שנתן לו אותו מקצת אינו חייב לו אלא אותו מקצת שהוא מוחל ולגבי אותו חיוב הוי מחילה בכלו בזה לא הזכירו רבינו ז"ל שיהא צריך מודעא אם אנו יודעין שהוא אנוס אבל כ' שאם אנו יודעין שאינו אנוס ומסר מודעא אע"פ שאינו צריך דהוה לן למימר זה שקר אמר לעדים ותתבטל מודעא זו ושתיקתו היתה יפה מדיבורו אפ"ה כיון דבמתנ' ומחיל' בגלוי מלת' בעלמ' סגי מודעיה מודעא זהו פירוש דבריו וכ"כ בהל' גיטין (פ"ו הי"ט) בענין גט וזה ק"ו הוא כשאין שם אונס ומסר מודעא בשקר מתנתו בטלה משום גלוי דעתא כ"ש כשיש שם אונס ידוע שהרי הדבר גלוי לנו ואין צריך לגלוי דעתו שהרי גלוי וידוע לפנינו וגלוי דעתא אין אנו צריכין לו אלא לידע מה שאנו יודעין כשאנס שאינו חפץ במתנה ובמחילה. ודע כי אחר שאונס ההפחדה בממון הוא שוה לאונס הכאת הגוף כי היכי דבגוזל קרקע כ' הרב ז"ל שאין צריך מודעה. ה"נ אם גזלו ממון לא צריך מודעא וק"ו הוא ג"כ שאם כשהוא מקבל דמים מקרקעו אינו צריך מודעא אחר שהוחזק גזלן עליה דאמרינן אגב אונסיה אודי לי' כ"ש בממון שהוא ביד האונס אם נתברר האונס שאינו צריך מודעא וק"ו זה אמת הוא שהרי הראשונים כלם הסכימו דבתלוה ויהי' אינו צריך מודעא. ובגזלן איכא מינייהו מאן דס"ל דצריך מודעא כמו שכ' הראב"ד ז"ל בהשגותיו בהלכו' גזילה (פ"ט הט"ז) להעמיד דברי הרי"ף ז"ל שכ' כן בפ' חזקת. וא"כ הרב ז"ל שהוא סובר דבהגוזל קרקע אינו צריך מודעא כ"ש שבאונס מטלטלין אינו צריך מודעא שהרי לענין אונסין אין הפרש בין הכאה בגופו להפחדה בהפסד ממון. וכ"ש בזה שהוא ביד האנס כבר. וכן נראה בדעתו מפורש בהל' גזלה שכשאין נותן לו דמים אינו צריך מודעא כמו שיבין משם מי שיודע לפרש לשונ'. ובנדון הזה לבאר אם זה הוא אונס אם לא. דבר זה ברור הוא שאונס הוא ממעשה דפרדסא דאית' בפ' חזקת (מ' ע"ב) ואיתיה בפ' איזהו נשך (ע"ב ע"א) דהאי גברא דמשכן ליה פרדסא לחבריה ואכליה תלת שנין. אמר ליה אי מזבנת ליה ניהליה מוטב. ואי לא כבישנא ליה לשטרא דמשכנת' ואמינא לקוחה היא בידי. וכ' רבינו האיי ז"ל דבהאי מעשה לא הוה בה מודעא אלא דאקנייא לבנו קטן כדאי' התם. ומאי דאייתי בגמרא היינו למגמר מינה דכל כה"ג הוי אונסא שכל מי שמפחד את חברו בדבר שבידו לעשו' הוי אונס. ור"ח ז"ל פי' שמודעא הית' בו וכן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר דכיון דמכירה היתה הוי ליה תלוי' וזבין דזביניה זביני אי לא מסר מודעא משא"כ במתנה שכיון שהאונס הוא ידוע א"צ מודעא ובלשון הזה כ' ר"ח ז"ל ושמעינן מינה דמאן דמפחיד לחבריה במידי דיכיל למעבדיה כגון הפסד ממון או הכאת גופו כ"ש הכאת נפשו ואומר לו אי לא מזבנת לי כך וכך דאית לך עבידנ' לך כך וכך דאית להו לסהדי למיכתב מודעא ולפרושי בה ידענא בי' באונסא דפלניא ואע"ג דלא עביד מאי דמדחיל ליה. אלא כיון דאמר עבידנ' ויכיל למיעבד היינו אונסא דמוכח וכל כה"ג כתבינן עכ"ל. ומכאן אתה למד לאונס מתנה שאין צריך מסירת מודעא כמו שכתבתי וכן כ' רבינו שמואל ז"ל בפירושיו בפ' חזקת (מ"ח ע"א) דתלוי' ויהיב מתנתו לאו מתנה אלא כיון שאונסו ידוע מתנתו בטלה שכל כיוצא בזה כיון שהוא מבטל המכירה במסיר' מודעא כן הוא מבטל המתנה אף בלא מסירת מודעא כן כ' הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר ז"ל אחד האונס את חברו בשהכהו או תלהו עד שמכר או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשותו בין ביד עכו"ם בין בידו הרי זה אונס עכ"ל. ובנדון הזה הדבר ידוע שנכסי ראובן היו ביד שמעון מה שנטל בחלקו מהשותפו' מיד לוי. והדבר ידוע שלוי תקפו לשמעון עד שקבל עליו בקנסו' שראובן ימחול לו. והדבר ידוע שלא יתן שמעון לראובן ממונו אלא א"כ ימחול שלא ירצ' לפרוע הקנסו' משלו וכיון שזה ידוע לכל א"כ מחילה זו באונס נעשית דומה זה למה שאמרו שם בגמ' (מ"ז ע"ב) אי לא אודי ליה ממטי לי' ולחמריה לשחוור. וגם כאן אם לא הודה לו במחיל' זו יתן את שלו לקנס שנשתעבד ללוי. וכל שהיא באונס אינה מחיל' וא"צ ראובן למסור מודעא. ואף אם קבל עליו אחריו' כמנהג כל המחילו' אין מחילתו מחיל' כמו שנתבאר למעל' והרי דין ראובן עם לוי אחר מחילה זו כדינו קודם מחיל' ונתבאר זה. והרשב"א ז"ל נשאל על מי שכפר לחברו בפקדון ואמר לו כדי שלא אצטרך לעמוד עמך בדין תן לי חמשים דינרין ועשה לו מחילת שמים ומחילת בריו'. והשיב שאינו פטור דמחיל' בטעו' או באונס הוא. ומי שאנסוהו ליתן ונתן אינה מתנה. ומה שמחל מחילת בריו' אינה מחילה. ואם נתברר שחייב לו יותר ממה שנתן לו מוציאין מידו עכ"ל ז"ל והנה כתב בקצרה כל מה שכתבתי באריכו':