שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קיג
ענין קיג:
תחלת דבר פיהו בסתירת הפסק-דין, הוא במה שכתוב בו זה הלשון.
ומענין טענות כל אחד מהם על בעל דינו שיוצא כל שטרות שיש לו זכות או חובה בהם ולבטלם, בזה אני פוסק הדין שכל מי שיש בידו מהם על בעל דינו שטר או כתב ידו או חתימה מאי זה צד יהיה, שהכל הוא בטל, וכל מי שיוציא מיום זה ואילך שם כתב על בעל דינו כדי לחייבו או להוציא עליו שם רע או לעז מכל מה שעבר ביניהם עד היום הזה, הוא מנודה לכל קהלות הקדש, כי אחר החקירה והדרישה בעניני מחלוקתם עד היום הזה מפיהם ומפי עדים, לא נשאר ביניהם תביעה כלל לא ממון ולא חשד, זולתי הסך הנזכר, ונקיים הם מכל שם רע שיכול המוציא שם רע להוציא עליהם מכל מה שאירע ביניהם, וכל שאר התביעות והטענות והחשדים והשמות הרעים, כולם הם שוא ודבר כזב, והכתבים והשטרות כולם הם בטלים ומבוטלים, וכחרס הנשבר הם חשובין.
עד כאן הפסק דין.
וכל מי שנותן דופי בזה, לא ניחא ליה בקושטא.
ובאמת, כי יותר נעשה זה לזכותו מזכות אשר כנגדו, כי כל קרוביו כתבו לי שאינם חפיצים בממון אלא שאוציאנו בכבוד, לפי שיצא קול עליו עד תונס שהיה עושה רעות בזה הקהל, ומה שעשיתי, עשיתי על פי הדין, כי הם סתמו טענותיהם קודם שפסקתי הדין, וכיון שסתמו טענותיהם, כל ראיות שיש להם על שכנגדם הם בטלים, על כן פסקתי אני כן.
ולא חייבתים להוציאם בבית דין ולקרעם, אף על פי שהיה הדין נותן כן אלו תבעו ממני כן, וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות טוען ונטען זה לשונו: האומר לחברו שטר שיש בידך זכות יש לי בו וזה אומר איני מוציא שטרי או איני יודע אם יש לך בו ראיה או לא, כופין אותו להוציאו. טען שאבד השטר, מחרימין אותו חרם סתם. טען זה שהוא יודע בודאי שהשטר שיש לו בו זכות אצלו הוא, הרי זה נשבע היסת שאינו אצלו ושאבד ממנו, וכזה הורו רבותינו. עד כאן לשונו שם. וכיוצא בזה כתב במקום אחר בהלכות מלוה. והדברים פשוטים ואין להרבות ראיות בזה.
ואחר שכן הוא, אלו תבעו ממנו לכופו להוציאם, היה הדין נותן כן, ולא דנתי כן, כי גם הרא"ש ז"ל כתב בחושן משפט בסימן ט"ז כי לא פשטה הוראה זו של גאונים, אלא תבעו ממני לבטלם מן הדין ובטלתים, ואם יוציאום בבית דין אחר כדי לחייב שכנגדם, חייבים נדוי מן הדין. ומי יוכל לומר שאין זה דין אמת, העטלפים יראו זה: