שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/קיד
ענין קיד:
וזאת שנית, כסות את עין השמש בקורי עכביש.
במה שכתבתי בפסק הדין בזה הלשון: ובטענת רבי פלוני עם רבי פלוני שעל עניני תקנות הקהל איך יתנהגו במשאם ובמתנם, שכל אחד מהם היה אומר דעתו בקהל כמנהג כל יחיד ויחיד, ורבי פלוני להוציא דעתו אל הפועל השלם הוציא הוצאות מרובות לפי דבריו, בזה אני פוסק הדין שאין לרבי פלוני דין על רבי פלוני מזה, ואף אם הוציא הוצאות מממונו, לדבר מצוה הוציאם וזכה לשמים. עד כאן לשון פסק הדין.
והענין הזה היה, כי היה טוען כמו שהוא אצלו בכתב ידו שהוא הוציא ממון הרבה כדי לקיים דיני ישראל שהיה שכנגדו רוצה לבטל, ודנתי שאפילו היה אמת כדבריו, שאין לו עליו כלום, שלא מצינו חיוב ממון בכיוצא בזה.
ואף על פי שהנתבע היה טוען שהוא לא היה חס ושלום מבטל דיני ישראל, וגם התובע לא בירר אם הפסיד אם לא הפסיד, לא היה הדין נותן לחקור בטענותיהם אם אמת אם שקר, דאטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן, כיון שאין מן הדין חיוב בזה, כי לא נמצא בתלמוד חיוב ממון בכיוצא בזה, ולא מפקינן ממונא בסברא גרידתא.
ובקונדריסו הראשון אשר כתב קודם שפסקתי הדין, טען בזה טענות לא חשבתים כלל, לפי שאין בהם ממש. וטענתו בזה היא שמדינא דגרמי יש חיוב ממון.
ואלו ידע דין דינא דגרמי לא עלתה על דעתו לומר כך, שאפילו גרמא בניזקין שהוא פטור אבל אסור ליכא, ואם איסור היה בדבר, אינו מפני גרמת הנזק אלא מצד הדבר בעצמו אם היו מבטלין דיני ישראל. אבל מצד ההפסד והנזק אין כאן איסור גרמא, וכל שכן שאין כאן חיוב ממון מדינא דגרמי, לפי שאין חיוב משום דינא דגרמי אלא כשהוא עצמו עושה ההזק בממון חברו, וכגון השורף שטרו של חברו, דאמרינן בהגוזל קמא (צ"ח ע"ב) דלמאן דדאין דינא דגרמי מגבינן ליה שטרא מעליא, שאף על פי שאינו ממון, מדינא דגרמי חייב, שהרי הוא בעצמו מזיק לשטר חברו.
וכגון ההיא דאמרינן התם (ק' ע"א) ומייתו לה בפרק קמא דבתרא (ב' ע"א), מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור גדרה ונפרצה אומרים לו גדור נתיאש ממנה ולא גדרה הרי זה קדש וחייב באחריותו, משום דעל ידי יאוש הוא אוסר על חברו, והוי כמו מעשה וברי היזקא, ולא הוי היזק שאינו ניכר, שהערבוב והיניקה הוא גורם האיסור, והיזק ניכר הוא.
וכן ההיא דאמרינן התם (צ"ט ע"ב) במראה דינר לשולחני ונמצא רע, שהוא חייב מדינא דגרמי, מזיק הוא בממון חברו, שהרי הדינר הוא רע ופוטר לזה שהוא חייב לו, ומשום הכי חייב דברי הזיקא.
וכן נמי ההיא דאחויי אחוי דפרק הגוזל בתרא (קי"ז ע"ב) דגבי מסור, ההיא נמי ברי הזיקא דהוי כמזיק בידים, כיון שהראה לעכו"ם שיקחנה.
ודן את את הדין נמי דאמרינן בבכורות (כ"ח ע"ב) ובסנהדרין פרק קמא (ו' ע"א) ובפרק אחד דיני ממונות (ל"ג ע"א) דחייב, הוי כעושה מעשה וברי היזקא, כיון שנפטר החייב בדינו והאכיל נבלה לכלבים.
וכן נמי ההיא דפרק הכותב (פ"ו ע"א), המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחל לו מחול וחייב באחריותו משום דינא דגרמי, התם מזיק בידים הוא, שהרי הזיק שעבודו במחילתו.
וכבר נסתפק לקצת מהראשונים ז"ל ההיא דהזורק מטבע של חברו בים, והשורף מטבע של חברו, דאמר רבה התם בפרק הגוזל קמא (צ"ח ע"א) דפטור, אי משום דסבירא ליה דלא דייני דינא דגרמי כדאיתא בפרק המניח, אי משום דסבירא ליה דאפילו למאן דדאין דינא דגרמי פטור, אף על פי שעשה מעשה בגוף הדבר, משום דלא ברי היזקא.
ואפילו חיוב בדיני שמים ליכא כדין גרמא בנזקין, משום דכל הני דאמרינן דהוו גרמא בנזקין, איכא מעשה ומשום הכי חייב בדיני שמים, אבל היכא דליכא מעשה, אפילו דיני שמים ליכא.
ואפילו בדאיכא מעשה אצטריכו בריש הכונס (נ"ה ע"ב) למיהב טעמא בהנהו דמני ר' יהושע שהעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, והם פורץ גדר בפני בהמת חברו, וכופף קמתו של חברו, ושוכר עדי שקר, ויודע עדות לחברו ואינו מעיד לו.
וזה שטוען שהנתבע היה רוצה לבטל דיני ישראל והוא הוציא הוצאות לקיימם, ואפילו היה כן, איך יתחייב הנתבע בזה הממון ומה מעשה עשה בו.
ואפילו לחייבו בדיני שמים אין לנו דמיון לכל אותם הנזכרים בגמרא. ונראה למי דומה, שאינו דומה זה לעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, שאף על פי שעשה בה מעשה והפסידו ממון גדול שהרי פרה דמיה יקרים, הוא פטור מדיני אדם, ואף על פי שהוא חייב בדיני שמים לפי שעשה מעשה בידים בגוף הדבר. אבל בנדון דידן מה המעשה הזה הנעשה בממונו של זה.
וכן הנותן סם המות לפני בהמת חברו, בדין הוא שיתחייב בדיני שמים שהרי עשה מעשה, ואפילו הכי פטור מדיני אדם כיון שלא הלעיטה הוא בידים.
וכן השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, בדין הוא שיתחייב בדיני שמים שהרי עשה מעשה, ופטור מדיני אדם כיון שהוא לא הדליק הגדיש בידים, ולא מחייב אלא עד דמסר ליה גוזא וסילתא ושרגא דברי היזקא כו', כדאיתא בפרק כיצד הרגל (כ"ב ע"ב) אליבא דר' יוחנן דאמר אשו משום חציו.
וכן המבעית את חברו שאמר שם (נ"ו ע"א) וכן בפרק קמא דקדושין (כ"ד ע"ב) משום דהוא מבעית נפשיה פטור מדיני אדם, וכן בנדון דידן הוא אבעית נפשיה, דלא היה לו להוציא הוצאות ומי חייבו להוציאם.
וכן נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה, דחייב בדיני שמים משום שהיה לו לסלק ולהעמיד, ואפילו הכי פטור מדיני אדם משום דלא ברי היזקא.
וכן נמי ההיא דהזורק כלי של חברו דפרק כיצד הרגל (כ"ו ע"ב) והיו תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וסלקן ואפילו קדם הוא וסלקן פטור, לדעת האחרונים ז"ל משום דהוא אינו עושה מעשה ההיזק אלא הכלים נופלים מאליהם, וכשהפילן לא הוה ברי היזקא.
וכן נמי ההיא דאמרינן בפרק הפרה (מ"ז ע"א) גבי הכניס פירות לחצר בעל הבית שלא ברשות אם הוזקה בהם בהמה של בעל הבית חייב, דאמר רב עלה (שם ע"ב) לא שאנו אלא שהוחלקה, אבל אכלה והוזקה פטור מאי טעמא היה לה שלא תאכל. והא התם כיון דעבד מעשה בריא היזקא, ואפילו הכי משום טעמא שהיה לה שלא תאכל פטור. כל שכן בנדון הזה שפטור שהיה לו שלא להוציא.
וגבי שוכר עדי שקר היינו רוצים לפטרו אפילו מדיני שמים משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, אף על פי שעושה עבירה לתת מכשול לפני עור. וכל שכן בנדון הזה שאפילו בדיני שמים לא מחייב בהפסד ממונו של זה, אפילו היה אמת שהפסידו מפני קיום דיני ישראל, שכן הוא הראוי לכל בר ישראל לקדש את השם בממונו ולא לנטות אחרי רבים לרעות מפני חמלת ממונו, משום דדברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין, ואין בכאן חיוב ממון לשכנגדו אם היה חוטא בנפשו לבטל דיני ישראל.
ואפילו בשסה בו כלבים שסה בו את הנחש אמרינן בפרק כיצד הרגל (כ"ג ע"ב) דפטור משום דלא ברי היזקא, אפילו הכניס ידו לתוך פיו דשמא לא יזיקהו.
וכן ההיא דפרק הפרה (מ"ז ע"ב) בהכניס שורו לחצרו של בעל הבית שלא ברשות ונפל לבור והבאיש את מימיו בריחו, דפטור אפילו לרב דאמר דתקלא לא הוי בור עד דמפקר לה, ואפילו הכי פטור משום דהוי גרמא, ואף על פי שעשה מעשה שהכניס שורו בחצר חברו שלא ברשות.
והנך תאלי דהוו אתו אומני ויתבי תותיהו ואתו עורבי ואכלי דמא וסלקי יתבי בתאלי ומפסידו, ואמר להו רב יוסף אפיקו לי לי קורקור מהכא כדאיתא בפרק לא יחפור (כ"ג ע"א), אף על גב דקא עבדי מעשה, דקא מקזי דמא תותיהו ואתו עורבי משום דמא ומזקי לתאלי, אפילו הכי פטור מדיני אדם, דלא הוי אלא גרמא דלא ברי היזקא, ומכל מקום אסור דקא עבדי מעשה.
וכתב הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות זכייה ומתנה, שכל הפסד שהאדם עושה בעצמו, אף על פי שחברו גרם לו, אינו חייב לשלם.
ואם כן בנדון הזה שזה טוען "כדי לקיים דיני ישראל שרצה חברו לבטלם, הוצאתי ממון", מאיזה דין יתחייב, והא לא ברי היזקא כלל, שהיה לו שלא להוציא, וכל שכן שלא בירר ולא יברר לעולם אחת מטענותיו, לא בבטול שכנגדו ולא בקיום עצמו, ולא בהוצאות שהוציא על זה, משא ומתן היה ביניהם היום אומרים כך ולמחר אומרים כך, ומעולם לא באו לידי נזקים מפני משאם ומתנם.
ובזה הקונדרס השני הוסיף טענה אחרת, בראותו חולשת טענתו בעיני שלא החשבתיה בפסק דיני, והטענה הזאת היא שהמבטל דיני ישראל, בלא ספק הוא אפיקורוס והוא מן המורידין, ואם אין אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו המיתיהו בכל מיתה שתוכל.
וזו פחיתות גדולה היא, שזאת הטענה היא פוטרתן אפילו במה שחייבין, אלו לא היו חייבין מיתה, וכדאיתא בפרק בן סורר ומורה (ע"ב ע"א), היה במחתרת ושבר את החבית יש לו דמים חייב אין לו דמים פטור, וכן אמרו שם (שם) בפרק אלו נערות (לא ע"א) הגונב כיס בשבת שאם היה מגרר ויוצא פטור משום דאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת, וטעמא דכלהו דכיון דנתחייב בנפשו פטור הוא מן התשלומין.
ואלו אינן דברים שראוי להשיב עליהם: