שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/נד
שאלה נד:
עוד שאלת במה שנוהגי' במקומכם לצוד דגים בסירות דוגה קרוב לחוף הים במקום רואים וכל בעל מצודה פורש מצודתו כל איש יומו ויש יהודים שיש להם מצודו' ושוכרים עכו"ם לפרוש אותם ולפעמים תבא משמרתו לפרוש מצודתו ביום השבת והמנהג במצודו' ההם והמנהיג הדוגות ההיא הפורש המצודה נוטל רביע ממה שתעלה המצודה והוא מטפל בדוגית להכניסה בים ובמצודה לפרוש אותה ולשטחה כדי לנגבה אבל אין הוצאה אחרת מוטלת עליו כי אם על בעל המצודה וגם אין לו קביעו' כי הרשות ביד בעל המצודה לסלקו בכל עת שירצה וגם הרשו' בידו להסתלק בכל עת שירצה והנערים המשרתים המנהיג הזה ג"כ יש להם רביע במה שתעל' המצודה שכר טרחם ועמלם במשיכת המצודה בחבלים מן הים.
וגם אלו אין להם קביעו' כלל אלא בעל המצודה כרצונו יחליפם ויחלופו וגם הם ברשו' עצמם הם להסתלק בכל שעה וחששתם בזה שמא יש איסור בזה משום דקא מתהני ממלאכ' שבת ושמא יש לזה דין אריסות קרקע דעכו"ם אריסותיה עביד ובדידיה קא טרח ורווחא דישראל ממילא קאתי.
וגם אם תמצא לומר כן עדין יש לחוש בזה מפני הנערים המשרתי' שאין להם קביעו' ולהסתלק מן הספק עשיתם תקנה בדבר שתהא המצודה מושכת לזמן ידוע שלא יוכל להסתלק המנהיג תוך אותו הזמן וגם בעל המצודה לא יוכל לסלקו כדי שיהא לו זכות בגוף המצודה וגם המשרתים לא יהי' שכרם נבדל משכר המנהיג אלא שיהא הכל נכלל שיאמר בעל המצודה למנהיג הנני נותן לך שני רבעים ואתה יהי' חשבונך עם הנערי' המשרתי' ובזה חשבתם תיקון לצאת ידי הספקו' אלא שהעמדתם הדבר עד בא דברי:
תשובה: דבר זה היתר גמור הוא דעד כאן לא אסרו במרחץ והוצרכו לתת טעם בשדה שהוא מותר משום דאריסותיה קא עביד אלא משום טעמא דנקראת על שמו כדאי' בפרק קמא דעבודה זרה (כ"א ע"ב) לפי שהם קרקעו' ושם בעליהם עליהם ויבואו לידי חשש לומר דעכו"ם שלוחו של ישראל הוא אבל בספינה המטולטלת ליכא למימר שהיא נקרא' על שמו וכ"ש במצודה אשר עושין בה מלאכת הצידה כי אין הצידה נעשית בדוגית אלא במצודה ומפני שהוא עושה מלאכה במצודתו ליכא למיסר דשביתת כלים לית להו לב"ה וקי"ל כוותייהו כדאי' בפרק קמא דשבת (י"ח ע"א). וכן התיר בעל העיטור ברחים מהאי טעמא כמ"ש באות שכירו'. ואי משום דקא מתהני ממלאכת שבת אין בזה איסור דסא קי"ל התם (י"ז ע"ב) כב"ה דאמרי פורשי' מצודו' דגים חיות ועופות עם השמש ואע"פ שהם נצודין משחשכה והחיו' והעופו' והדגים הנצודין מותרי' הם אע"פ שנצודו בשבת ואם מפני שהעכו"ם הוא פורש אותה בשבת וקי"ל דאמירה לעכו"ם שבות אפי' אמר לו לעשו' מלאכתו קודם לשבת כדמוכח התם (י"ט ע"א) אי משום הא ליכא איסורא כיון שקצץ עמו דמים מבעוד יום במלאכתו הוא עוסק ומותר דהא קי"ל כב"ה (שם י"ז ע"ב) דשרו ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס מבע"י אף ע"פ שהוא עושה מלאכתו בשבת ואע"פ שהוא מכבסן בנהר במקום רואים דלא פלוג רבנן שכל שאינו עושה בביתו של ישראל בצנעה מקרי ואין בו משום מראית העין ואפי' בקבלנות וכ"ש בנדון הזה שאין זה קבלנות בכלים אלא שהוא עושה מלאכה שהכל יודעין ששכיר הוא ובא בשכרו ותולין שכן הוא ולא יבואו לחשוד שהוא שלוחו של ישראל ואיני רואה בזה איסור כלל האיל"ם אא"כ תחוש לומר דהא מתחזי כשכר שבת וכדאמרי' בפ' אע"פ (ס"ד ע"א) גבי מורדת דכיון דאוסופי קא מוספא מתחזי כשכר שבת ואע"פ שאינה דומה לזו בזה היא טובה תקנתך שלא יקבל המנהיג הדוגית ליום אחד אלא לשבוע או לחדש וע"י הבלעה שרי כדאי' בפ' הזהב (נ"ח ע"א) ובפ' אין בין המודר (ל"ז ע"א) ובה' הרי"ף ז"ל בפ' שואל אבל למה שכתבת כדי שיהי' לו זכות בגוף המצודה אין לו שורש בגמ' שאין בתקנה זו לעכו"ם קנין בגוף המצודה שאלו הי' לו קנין בה היה הדבר פשוט להתיר. וגם במה שתקנת שהמשרתי' יהי' חשבונם עם המנהיג ולא עם היהודי היטבת לראו' אע"פ שאותו תנאי שעושה עם המנהיג יכול לעשות עם הנערים אבל טוב הדבר שלא יהיו דברי היהודי אלא עם המנהיג אף לענין משא ומתן במקום שאין חשש איסור ולפי מה שדנת דבר זה כשדה ומרחץ הדבר פשוט ג"כ להיתר שהיודע שזו היא ספינתו ומצודתו של ישראל יודע ג"כ שהעכו"ם ההוא אריסו וכמו שהתירו הגאונים ז"ל פורני ורחים ואין לחלק בין אריסו' קבוע לשאינו קבוע וגם כי כל שעת מלאכה זו קבוע הוא: