שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק ב/נה
קסנטינה אל ה"ר נ'גאר י"ץ.
שאלה נה: שאלת ראובן טענו עליו שאמר דברי' כנגד הזקן וקם והחרים עצמו בבה"כ ונשבע בס"ת ע"ד רבים בפני הקהל שלא אמר מעולם אותם הדברים ולא יצאו מפיו לשום אדם ובאותה שעה קם שמעון והכחישו בפניו ואמר כי אליו אמר אותן דברים וכי בשקר נשבע וקם ראובן פעם אחרת והחרים עצמו אם אמרן והכחישו שמעון ונסתפק לכם אם נפסל ראובן ע"פ שמעון אם לא ואם צריך התרה למי שלבו נוקפו ואם יש לו התרה מפני היותו עד"ר או אם לדבר מצוה מתירין אותו מפני היותו שליח צבור:
תשובה: אין עדותו של שמעון פוסלת לראובן. דעד אחד אינו קם אלא לשבועה והכי מוכח בפ' זה בורר (כ"ז ע"א) גבי בר חמא דקטל נפשא דמצריכי' תרי סהדי למפסל ההוא סהדא דאסהיד עליה דקטל נפשא וזה מספיק להכשירו לירד לפני התיבה דכיון דלא מחזיקינן ליה כרשע לענין עדות אלא ע"פ שנים ה"ה דלכל התורה כולה הרי הוא אחיך ואין לפגום בן ברית מוחזק בכשרו' ע"פ עד אחד אדרבא היה מן הדין ללקות המכחישו מההיא דטוביה חטא וזיגוד מינגיד (פסחים קי"ג ע"ב) אלא שיש ללמד עליו זכות לפי שבמעמד אחד נעשה החרם וההכחשה ולא בא בב"ד להעיד וזה הוא אמת. ומה שכתבת סעד לזה שאם הנשבע ע"פ עד אחד מפסיל היכי משביעינן ליה אינו נכון לפי שכתבו כבר קצת מרבותינו הצרפתים ז"ל שהנשבע ע"פ עד אחד העד האחד ואותו שנשבע לו מצטרפין לפסלו לפי שהם שני עדים ע"ז שנשבע לשקר ולא הוי נוגע בדבר שכבר נשבע לו ונפטר הימנו ואפילו נדחה זה ונאמר שאין נאמנין לפסלו לפי שהתורה האמינתו כנגד העד ובעל דינו וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובה היינו דוקא בכענין זה שע"י תביעת ממון העיד העד והלה נשבע וכפר אבל שבועה זו שאינה לא מן התורה ולא מדבריה' אלא ע"א והעיד שזה נשבע פעם אחרת בשקר הי' מצטרף עם זה העד ולפי דעתך לא הי' מצטרף. אבל האמת בזה הוא שאינו נפסל מפני שאין אדם נפסל בע"א כדמוכח ההיא דזה בורר וא"צ סעד אחר וה"ה שאין עליו עונש חרם כלל מהאי טעמא שלא מצינו עונש נדוי ע"פ ע"א אלא בשליחא דבי דינא דאמרי' בפ' הגוזל ומאכיל (קי"ב ע"ב) שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וה"מ לשמתא אבל לפתיחא לא ומשמע דמשום הכי מהימן משום דמירתת מבי דינא ולא אתי לאסהודי שקרא וכדאמרי' גבי ספרי דדייני ורב נחמן בפ' המביא תנין (י"ט ע"ב). אבל איניש אחרינא לא אשכחן דמהימן ואף שליחא דבי דינא לא מהימן אלא לענין הזמנה לדין אבל לנדותו מפני עביר' אחרת לא אשכחן דמהימן דהא אפי' לפתיחא לא מהימן משום דקא מחסר לי' ממונא דבעי למיתב זוזא דפתיחא כדאי' התם (ב"ק שם) ולענין מי שלבו נוקפו אם צריך להתרחק ממנו כדין מנודה אם לא הא מלתא אסורא היא וע"א אינו נאמן באיסורין אם הלה מכחישו וכ"כ הר"מ ז"ל בפ' ט"ז מה' סנהדרין וכן מוכח בכריתו' בפ' אמרו לו (י"א ע"ב) וכן היה אומר ר"ת ז"ל שהאומר לחבירו נתנסך יינך והלה מכחישו כיון שלא היה בידו אינו נאמן והרי זה כאלו אומר לנשבע אתה אסור לכל ישראל והלה מכחישו שכיון שאין זה כמטהר יינו של חבירו שהי' היין בידו אינו נאמן:
ומה שכתבת מענין עד מפי עד שהראשון מכחישו שהרמב"ן ז"ל כ' שאינו נאמן אין לתלו' בוקי סריקי ברבינו ז"ל דמלתא דפשיטא היא ולא דבר רבינו ז"ל אלא כשאין כאן הראשון שהשני נאמן והביא ראיה מפלוני תקן לי את הכרי (כתובו' ע"ב ע"א) כ"כ רבינו ז"ל בחדושיו בפ"ק דחולין וכ"כ אני בתשובה לאחיך י"א ואח"כ מצאתיו לרבינו ז"ל. ואיני יודע מה ענין עד מפי עד בזה. ומה שכתבת מענין עד"ר אם יש לו הפרה אין לו ענין בזה שלא אסר על עצמו לירד לפני התיבה שיצטרך היתר אלא שנדה עצמו אם עשה כן ואלו נתברר שעשה כן מנדין אותו ומתירין לו בתשובה ואפילו נדה עצמו עד"ר כיון שנהג נדוי כראוי: