שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/קכג
ענין קכג:
בענין הסכמו' הקהל שהסכימו בהם כלם או רוב' ועכשיו רוצים לבטלן.
אבל יש קצת מוחין.
יש לדון ולומר שיש כח בידם ולעכב מלהתיר החרם המוטל בהסכמות.
ואומר תחלה דבודאי יש יכולת ביד רוב הקהל במעמד טובי העיר להסיע על קיצותן ולקבוע חרמות ושמתות לעובר על גזירתן ולפורץ גדריהם.
ואין רשות ביד היחיד לומר איני בכלל בהסכמה זאת.
ובזה החרם בכל המקום היחיד בטל במיעוטו ומשועבד לרבי'.
שהרי מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת (מ"ק ט"ז ע"א) כמו שהמנודה לנשיא הוא מנודה לכל אדם כי רשות בני העיר על היחיד מהן כרשות הנשיא על כל ישראל.
וכמו שהנשיא יכול לתקן תקנות ולהחרים ואי אפשר לישראל להסתלק ולהוציא עצמו מכלל תקנותיו וגזירותיו כן הדין בבני העיר על כל הדרים באותה העיר ושייכי בכרגא בהדייהו והולכי' במנהגם ובתקנותיהם ובהסכמותיהם ודבר זה אע"פ שאינו צריך סעד וראיה ומוכרע ממקומו הוא.
מ"מ מצינו בזה סעד בתשוב' הראשוני' ז"ל אין מקום להאריך ולהעתיק' וגם ראיה מדברי רבותינו ז"ל באגדה שאמר שם כי השבטים החרימו ביניהם שלא יגלו מכירת יוסף וראובן לא היה שם וכשבא ואמר הילד איננו ואני אנה אני בא הגידו לו את המעשה ואת החרם ושתק עד כאן באגדה.
ונראה מכאן עוד שאותן שאינם בשעת החרם עם הקהל ובאו שם לאחר מכאן הם נכללים באותו החרם שהרי ראובן לא היה שם עמה' באותה שעה.
וכיון שבא והודיעוהו החרם שתק מפני החרם שהי' חל עליו כיון שעמד עמהם והיה יחיד אצל רבים.
וכן נראה מהחרם שהחרי' שאול שחל על יהונתן בנו אע"פ שלא הי' שם וכן כ' הרשב"א ז"ל.
ומ"מ נראה שאין נכללים בכלל החרם אותן בני העיר אלא אותן הפורעין המם עמהם אבל אי לא שייכא בכרגא בהדייהו אינם מבני העיר וקהלם.
ויש לי בזה הוכחה בפ"ב דבבא בתרא (כ"א ע"ב ע"ש).
ועוד מוכח בגמ' בפרק אין מעמידין (ל"ו ע"א) דבעיא גזירות צבור אם הרוב רוצים בהם ויכולין לעמוד בהם גוזרי' אותם ואין המיעוט שאין יכולי' לעמוד באותן גזירות יכולין לעכב ורובו גוי ככולו כדאיתא התם.
ואחר שנתבאר זה יש לחקור עכשיו שרוצין רוב הקהל לבטל אותם תיקונים והסכמות אבל יש בהם מועטים ומוחין בידם.
אם נאמר בזה סוף דינא כתחלת דינא וכשם שהיחיד נתבטל במיעוטו בתחלת תקנתן גם עכשיו יבטל במיעוטו בהפרתן.
ומה הפרש יש בין זה לזה.
ונמצא להרמב"ן ז"ל שכ' באגרת התרת החרם בלשון הזה.
מ"מ אין מקצת הציבור מתירין.
ואפילו רובן עד שיהיו שם כל המחרימין או כנגדן וחשובין כמותם.
כמו שאמרו (מ"ק ט"ז ע"א) שחלקו אינו מופר עכ"ל.
וכן כת' הוא ז"ל תשובה להראב"ד ז"ל יש בו כלשון הזה ואחר כל שאלת נדרם ושבועתם יצוו את שלוחם להתיר חרמם אפשר כי יש תקוה בכך רק שיהיו כל אות' שהיו בשעת החרם והנידוי וכשם שהחרימהו ונדוהו כך יתירוהו.
ואם אי אפשר שכבר מתו מקצתן יבואו אחרים שהם חשובים כמותם וימלאו חסרונם.
להיות כלם בהתרתן או תמורתן בערכם וחשיבות' עכ"ל זאת התשובה.
וכן נמצא להרשב"א זלה"ה תשובה וזה לשונה מ"מ המנהג פשוט בכל המקומות שאפי' אחד מן הצבור יכול לעכב וכיון שכן כל שיש מוחה אי אפשר להתירו ע"כ ומכל זה נראה שיש יכולת ביד היחיד לעכב על הצבור מלהתיר אותו החרם דחלקו אינו מופר.
אבל שדינא נרגא בכל הני ראיו' ורמינא דקלא אארעא דודאי מי שח"ו עבר על החרם צריך שיסכימו בהיתרו כל אותן שהיו בשעת החרם או העומדים תחתם ושהם גדולים כמותם דכיון שכולם נידוהו. אי אפשר להפר חלקו של יחיד שלא ברצונו ובהסכמתו. וכמו שהוא מפורש בגמ' במס' מועד קטן (ט"ז ע"א) וע"ז אמר הרמב"ן ז"ל שאין מקצת ציבור ולא רובן מתירין אותו ומבואר הוא בדבריו ז"ל עיי"ש. וכן מדברי הראב"ד ז"ל באותה תשובה נראה ששאלתם היתה על צבור שהחרימו שלא יהנה שום אדם לאדם אחד אם יעבור על גזירתם ומטין הדברים שעבר על גזרתם. וע"ז הצריך שיסכימו כלם בהתרת החרם כיון שעבר על גזרתם דחלק המעכב אינו מופר לעולם כיון שחל הנידוי וזה לא מצד המנהג בלבד אלא דין גמור הוא דלעולם אין רשות ביד כל העולם להפר חלק שום אדם אלא א"כ נתן רשות לאחרי' וכדאיתא באבל רבתי (פ"ה) דתניא התם מת אחד מן המנדין אם נתן רשות לחבירו מתירין אותו. אבל לנדון שלפנינו שרוצין לעקור התקנות וההסכמות מעיקרן ואין ההתרה בזה למי שעבר עליהן אלא למי שלא עבר עליהם שיוכל לעבור עליהם היאך יעלה על הדעת לומר שדעת יחיד יכריע על דעת רבי' לקיים עליהם הסכמות שהם שלא ברצונם. ומה שייך הכא חלקו אינו מופר והרי כיון שרצו רוב הקהל לבטל אותן ההסכמות ונתבטל אותו יחיד בדינו במיעוטו אין כאן חרם. והעובר על אותן ההסכמות לא חל עליו החרם כלל שיהיה צריך להפרת של זה היחיד שנוכל לומר חלקו אינו מופר. והגע עצמך שהציבור או רובן התקינו לעשות איזה דבר. ואח"כ עלה בדעתם ונראה להם שהטוב והישר הוא שלא לעשותו ורצו להטיל חרם על העושה אותה הפך מהתקנה הראשונה האפשר לעלות על דעת אדם לומר שהיחיד יוכל למחות על ידם מפני חלקו שאינו מופר מהתקנה הראשונה. וא"כ יהיו הרבים משועבדי' ליחיד שלא לעשות תקנת' הפך הדין. אין אלו אלא דברי' המתמיהי' וסלק החרם מכאן. הרי שדניאל גזר על השמן וכן הלל ושמאי ואח"כ נמנה ר' יהודה נשיאה וביטל איסורו מפני שלא פשט איסורו בכל ישראל (ע"ז ל"ו ע"א). אבל מ"מ מנין היה צריך ולא היה מותר מאליו האם אפשר לומר שאם לא הסכימו כלם במנינו שלא יהא מותר ונאמר חלק זה שהוא כנגד חלק אותן שאסרוהו לא יהא מופר הא ודאי לא דכיון שעמדו למנין ורבו המתירין על האוסרין אין כח באוסרין לעמוד בפני המתירין למיעוטן. וכיון שכן מה לי שמן שנאסר מפני איסור לאו דלא תסור. ומה לי תקנה קלה שנאסרה מפני גזירת ציבור וחרמם כאן וכאן יכולין הרוב להתיר האיסור ואין שייך לומר כאן חלקו אינו מופר ואין זה צריך לפנים. זהו מצד שורת הדין. אבל מצד המנהג שכתב הרשב"א ז"ל בתשובתו וכמו שכתבתיה למעלה הי' אפשר לספק ולפקפק. אלא שאני אומר שאין דעתו של הרב ז"ל כי אם לדורו שהוא הי' בקי במנהגות כל המקומות ומעיד עליהם אבל המנהגות משתנין בהשתנות הדורות ומעולם לא נשמע במקומותינו שבבטול שום הסכמה תועיל מחאת יחיד. כי על דעת כן היו מסכימין עליהם מתחלה שכשיסכימו רוב הקהל או מנהיגיו ויועציו לבטלן יהיו מבטלין אותן והיחיד המוחה יהיה בטל במיעוטו. וכיון שכן היה מנהג אותו המקום שממנו נעתקנו אל זה המקום ורובן של קהל מתקני אלו הסכמות היה מאותו הקהל על דעת אותו המנהג תקנו אותן כדמוכח בגמ' ריש פ' (אלו) הפועלים בב"מ (פ"ג ע"א) וסתמן כפירושן. ועוד שכל עצמנו לא ירדנו לתורת זה המנהג אלא מפני הקולא היוצא ממנו להתי' חרמי צבור ושבועת' שלא ע"פ חכם ובלא חרטה ופתח וסמכנו בזה שלפי שנהגו כן אינה נודרים אלא ע"ד זה דומה למה שארז"ל (נדה מ"ו ע"ב) כל הנודרת על דעת בעלה נודרת. וכיון שלדעתם הם נודרי' כשיסכימו להתיר נדרם אינם צריכיה שאלה לחכם ולא לשאר היתר נדרים. וכיון שאין לנו במה לתלות היתר זה אלא ע"פ המנהג אין לנו בו אלא מה שנהגו. וכיון שנהגו שיחיד מוחה אי אפשר להתירו אלא בהסכמת כלם. דמן הדין אין ההיתר היתר. ואם מפני המנהג כן נהגו. אבל אם לא היינו צריכי' למנהג בענין ההיתר לא היה כח ביד היחיד למחות דכיון דמן הדין הוא מותר איך אפשר ביד היחיד לעכב היתרו שלא התנו בשעת נדרן שאם מן הדין הוא מותר שלא יהא מותר בעכוב היחיד שלא נהגו בזה להחמיר על עצמן אלא להקל. ולא אמרה אדם מעולם. ואחר שכן הוא א"כ בנדון שלפנינו אין המנהג מעלה ולא מוריד שהרי מן הדין הציבור עצמן הם יכולים להתיר חרמם בלא שאלת חכם דכיון שלא נהגו לומר אנו משביעין ומחרימין ולענות אחר שליח צבור אמן כמו שהיה מנהג הראשונים ז"ל כמו שהוא מפורש בתשובותיהם. ואינן מזכירין אלא בכח חרם אינם צריכים שאלת חכם דבשבוע' הוא שאנו צריכים לכל אותם תנאים אלמלא המנהג אבל החרם בלבד לא שהרי מצינו שהשבטים התירו עצמם מחרם מכירת יוסף בלא שאלה לחכם. וכן כתוב באגדה כשירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר ממצרים מצאו יוסף חי והתירו החרם ע"כ. ובפ"ק דנדרים (ז' ע"ב) אמרינן דחכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו ומיהו דוקא אם נדה עצמו שלא לדבר עבירה כדעת הרשב"א ז"ל נמצא שהחרם יש בו צד הקל שאין בשבועה שמחרימין עצמן יכולין להתירו משא"כ בנדרים ושבועות וכ"כ הרשב"א ז"ל באותה אגרת וכן מוכחת תשובת הראב"ד ז"ל הנז' למעלה וכיון שחרם זה מן הדין הוא מותר ואין צריכין ליכנס בו מתורת מנהג אין היחיד המוחה מעלה ומוריד דהעמידהו על דינו וכן מוכח' תשוב' הרשב"א ז"ל הנז' גם תוכל להוכיח ממנה שאין מחאת היחיד קודם שחל החרם על העובר כלום ולא אמרינן חלקו אינו מופר אלא אחר חול החרם שאם היה אפשר לומר כן משורת הדין היה יכול למחו' ולא מתורת מנהג וכן מזה הטעם יכולין להתירו בשאלה לחכם ואין היחיד יכול לעכב:
ונודה לבעל הדין שיכול לומר דכיון שבשעה שהסכימו כלן להחרים על העושה נגד תקנתן אע"פ שעבר אחר שנתבטלה ההסכמה הרי הוא כאלו נתנדה מאותה שעה שהסכימו אותה אלא שרוב הקהל התירוה ואותו יחיד לא התירו שאין חלקו מופר מן הדין. ולפ"ז יש רשות וכח ביד היחיד למחות ואע"פ שתשובת הרשב"א ז"ל הנז' מוכחת הפך זה כמו שכתבתי. אפ"ה יש להה פתח תקוה ממקום אחר בשילכו אצל חכם להתיר להם כדרך היתר שבועות ונדרים כיון שיש מצוה וצרכי רבים בדבר כדין נדר שהודר ברבים כמו שמפורש במקומו (גיטין ל"ו ע"א) שהרי החרמות אין בהם צד חמור שלא יותרו ע"פ חכם אדרכה יש בהם צד הקל שיכולין להתירן ע"פ עצמן ואע"פ שהראב"ד ז"ל הצריך באותה תשובה לחלק בין שבועה וחרם זו בשאלה לחכם וזו מפי עצמן או שלוחן לא הוצרך כן אלא מפני השבועה שהיו צריכין לחכם עכ"פ ומה שלא הצריכ' להתיר הכל ע"פ חכם כיון שלא היו צריכין לחכם בזה לא הזקיקם אליו ואולי מפני שכבר חל החרם על העובר הוצרך להתירו ע"פ עצמו שאין בהתירו מקום לחרטה אלא למחול לו וזה סיוע למה שכתבתי למעלה שאחר חול החרם היה המעשה ולפיכך הצריכ' שיסכימו כלם וכ"כ בפירוש הראשונים ז"ל שהחרם ניתר בשאלה לחכם. וכלשון הזה כתב הרי"ף ז"ל בתשובה וקהל שהחרימו על דבר ונתחרטו בו ילכו אצל חכם ויתיר להם את החרם וכיון שאפשר להתיר חרמם ע"פ חכם אין היחיד המוחה יכול לבטל היתר' שהרי חכם עוקר הנדר מעיקרו וכיון שנעקר החרם מעקרו אצל המרובין הוו להו היחידי' המוחין כיחידי' המנדין והמחרימים שאין חרמם ונדויי' כלום ואפשר שאם הם מחזיקים במחאתם יש להם דין מחרי' ומנדה מי שאינו חייב נידוי וחרם. ומודה אני שאם קודם שאלה לחכם עבר אדם על גזירתם וחל עליו החרם שבזה מחאת היחיד עומדת כנגד עקירת הנדר והחרם מעקרו וחלקו אינו מופר אבל קודם חול הנדר והחרם אם עקרו חכם מעקרו אפילו עומד וצווח ואומר מוחה אני בזה אין אנו משגיחין בו כל עיקר שאין לך דבר עומד בפני התרת חכם וכיון שהמרובי' הרי הם כאלו לא נדרו והחרימו כלל מפני שהחכם עקרו מעקרו מה כח יש בחלק המוחה שנצטרך להתרתו והרי הוא כאלו בשעת הנדר והחרם היה יחיד כמו שהוא עכשיו ואין כחו ביחיד להחרים למרובין שיעמדו בתקנתו אלא א"כ הוא נשיא או מלך:
ונניח כל זה ונחקור בענין זה החרם מה טיבו והיאך הוא נסחו ומצינו מקראות מפורשי' שהוא בלשון ארור ביהושע שהחרי' על בנין יריחו כתוב ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה וגו' ובשאול כתיב ארור האיש אשר יאכל לחם וגו' וכבר אמרו חז"ל (שבועות ל"ו ע"א) ארור בו שבועה בו נדוי בו קללה והנדוי והחרם שוין הם בדיניהם בקצת הפרש שיש ביניהם ובדברי חכמי' (ב"מ פ"ו ע"א) מצינו יצתה בת קול ואמרה כל הפורש יהא בנדוי וכן בנדוי שהיחיד מנדה ליחיד אם לא יעשה כ"וכ מצינו ג"כ זה הלשון (כתובות ס"ט ע"א) זיל אימא ליה ובשמתא ליהוי מאן דלא לימא לי' ענן ענן וכו' ובפ' הזרוע (קל"ב ע"ב) אמרינן א"ר חסדא כהנא דלא מפריש מתנתא ליהוי בשמתא דה' אלהי ישראל וכן בדברי האחרונים ז"ל מצינו שאומרים בלשון הזה כל העושה כך וכך וכל הפורץ גדר בדבר פ' יהא בחרם או מוחר' או משביעין אנו מחרימין וכיוצא בלשונות הללו שמשמען שמעכשיו הן מחרימין או מנדין למי שיעשה כ"וכ או יפרוץ גדר וכיוצא בזה וכיון שבלשון זה אמרוהו העובר על החרם ההוא מאליו הוא מוחר' וא"צ להחרימו והכי מוכחא ההיא דפ' הזרוע ובלא התראה נמי קנסי' ליה וחייב תיכף לנהוג בדברי' שחייב המוחר' ואינו יוצא מהחרם כי אם בהתרת צבור או שלוחם או המחרי' ההוא אם יש כח בידו להחרי' כרב לתלמיד וכיוצא בזה ולא עוד אלא שאפשר שצריך התרה אפילו נתקיים התנאי ואפילו נתנדה מפי עצמו וכגון שאין התנאי תלוי בידו לקיימו כנדוייו של יהודה שהיו עצמותיו מגולגלים בארון (מכות י"א ע"ב) אע"פ שנתקיים התנאי דכיון שקבל עליו הנדוי שאמר וחטאתי לאבי כל הימים היה מנודה מפי עצמו אם לא יקיים מה שאי אפשר לקיימו אלא ברצון אחרים אם מפני שהיא ברשות יוסף אם משום אריא וגנבי כמו שכתב ר"ת ז"ל והיה צריך הפרה וכל אלו הדברים מפורשים בתלמוד ובדברי המפרשים ז"ל מעתה אלו ההסכמות שהסכימו הקהל ולא אמרו בהן מחרימין אנו או ארור יהא העובר ולא לשון מוכיח מתוכו שמעכשיו הן מחרימין הפורץ גדרן אינן אצלי מכלל חרמי צבור אשר טרחו הראשונים ז"ל בענין היתרן איך הוא שהרי לא החרימו כלל מי שיעשה כנגד תקנתן אלא שאמרו שאותן תקנות קבלום עליהם בכח חרם כמו שהוא נהוג היום בינותינו בקבלת אלו ההסכמות. ויש לדון בלשון זה מהו עניינו כי לא מצינו אותו בתלמוד ולא במקומות אחרים אבל הוא לשון מצאוהו פרנסי הצבור לקוח מהלע"ז שהורגלו בו לומר עשה כ"וכ בכח קנם זה או בכח חרם זה והוא אצלם העתקת לשון הלע"ז שאומרי' שוט"ש פי"נא כך וכך שמשמעו שאם תעבור על דבר זה אקנוס אותך או אחרי' אותך זהו המובן מלשון בני אדם בזאת התיבה של בכח חרם או בכח קנס. וכן שמעתי שיש בתשובה לרשב"א ז"ל שאין דין המקבל עליו בכח חרם כדין המחרים אם יעשה או לא יעשה וכיון שכן מכיון שגלו רוב הקהל דעתן שרצונ' לבטל אותם הסכמות אין יכולת ביד היחיד למחות שהרי אין כאן לא חלקו ולא חלק אחרים להפר שהרי אינו צריך התרה כלל שהרי לא החרימו עדיין אלא שגזמו וגלו דעתם שרצונם להחרים על העובר על תקנתן ורשאין הן בכך ואסור לעבור עליה והעובר עליה פסול לעדות כמו שכתבו הראשונים ז"ל ובפ"ק דנדרים (ג') מוכח דמשום ידות נדרים אסור דבר תורה וכיון שבטלו אותן הסכמות בגלוי דעתם אינן צריכין לשאלה לחכם ואף לא הפרה מפי עצמן אלא שיסכימו כלם או רובם לומר אין אנו חפצים שיתקיימו הסכמות אלו יותר שאם לא תאמר כן נמצאת ממלא כל העול' מוחרמים שהרי כל הסכמותיהם הם בכח חרם ויש עוברים עליהם קודם בטולם ואינן נוהגין עמהם כמוחרמים ולא מתירי' להם אלא שלפעמי' קונסין אותם ממון ואף כשמבטלין ההסכמות לא התירו אותו לשון של בכח חרם בלשון התרת חרמים וא"כ הוא מוחר' רחמנא לצלן והלא אתה רואה הדיינין מרגלא בפומייהו לומר תן לפלוני כך בכח חרם ואיך אפשר להחרימו קודם שראינו בו דאיהו לא צאית דינו אם היה במשמע זה הלשון לשון חרם אלא אין הדברי' אלא כמו שפירשתי ואף אם היתה הלכה רופפת בידינו יש לנו לנהוג כמו שהצבור נוהגין כדאי' בירושלמי (פאה פ"ז ה"ו) וכ"ש שהדבר עד לעצמו ומודיענו טעמו שהרי אין ספק שמי שאמר על נכסיו הרי הן בכח חרם אינן חרם וכן האומר הרי בהמה זו בכח עולה או בכח שלמים אינה לא עולה ולא שלמים שאין כח עולה עולה ולא כח שלמים שלמים ואין דרך לשון בני אדם לומר כך וכלל גדול אמרו (נדרים ל' ע"ב) בנדרי' הלך אחר לשון בני אדם ואינו מורגל בפיהם זה הלשון אלא לאיים על האיש ההוא שאם יעבור על צווי' שהם יחרימו אותו אחר שיעבור וכן הורגלו לומר עשה כך או לא תעשה בכח חרם או בכח השבועה למי שקבל עליו כך בחרם או בשבועה והם כמתרי' בו שיזכור החרם והשבועה אבל שיהא לשון זה מטיל חרם או שבועה לא והרי כח הסכמות אלו כמי שקבל על עצמו לפרוע לחברו תוך זמן פלוני כ"וכ שאם עבר הזמן ולא פרעו יש רשות ביד ב"ד בתביע' בעל דינו להחרימו אבל אם קודם בואו לפני ב"ד פייס לחברו אינו צריך התרה כלל אע"פ שעבר הזמן לפי שחברו יכול למחול לו אותה קבלה ולהתיר חרמו שלא ע"פ חכם שהרי עדיין לא חל עליו משא"כ אלו אמר אם לא יפרענו תוך זמן זה יהא מוחרם דבההוא ודאי הוי מוחר' ממילא וצריך חקירת חכם להתירו ואף בהסכמות אלו כל שהסכימו הרוב לבטלן ואף למחול על העובר הרשות בידן בלי שום לשון היתר והפרה שהרי לא חל החרם עד שיעבור העובר ויחרימוהו הצבור אבל קודם לכן לא וזה דין אמת ומשפט צדק:
נמצא שעלה בידינו מזה שיש רשות ביד הצבור או רובן לבטלן באחד מג' צדדין: האחד בהפרה מפי עצמן וזה כשיאמרו הם או שלוחם הותר החרם ובזה הצד הרשות בידן לבטל כלן או לבטל מקצתן או להוסיף או לגרוע הכל כאשר יראה בעיניהם ומה שיתירו יהא מותר ומה שישארו מלהתיר לא יהא מותר ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כלו שכיון שאין עוקרין הנדר מעקרו בשאלה לחכם מה שהתירו מותר והשאר הרי הוא בקיומו וכך כתב הרמ"בן ז"ל באותה אגרת הנז' ואם קודם היתר זה עבר אדם על אותן הסכמות אין היתר המרובין מועיל כל שיש מוחה בחלקו אינו מופר לעולם עד שיודה או יתן רשות לחביריו ויציאתו מן המדינה היא נתינת רשות לנשארים וגם זה כתב הרמב"ן ז"ל ופירשתיו למעלה:
השנית אם רוצין לצאת ידי כל חולק יעמידו ג' מהמומחין שבהם וישאלו מחרמם בפניהם ויתירו להם כשאר היתר נדרים ושבועו' בחרט' דמעיקרא ושאר תנאי היתר נדרים ולאות' ג' המתירין יתירו אחרי' מהנשארי' מהקהל כמ"ש הראב"ד ז"ל בתשוב' והי' נראה בזה שאם ע"ד זה יתירו חרמם שאי אפשר להתיר מקצת ולקיים מקצת שהרי הותר מקצתו הותר כלו כיון שחכם עקר הנדר מעקרו. אבל מדברי הרמב"ן ז"ל אינו נראה כן שהוא כ' בלשון הזה אבל חרם שהם מתירין ברצונ' אין לומר בו הותר מקצתו הותר כלו וכו' ואפילו בנדרי' הניתרין בחרטה אין לנו שהרי נתפרש מהו החר' ומהו השבועה וכו' עכ"ל. וכן נמי אם עבר אדם על חרם זה קודם התרה זו אע"פ שחכם עקר הנדר מעיקרו אם יש יחידי' מוחין אין חלקם מופר וכמו שנרא' לי למעלה מיהו חלק הנשאלין הוא מופר דנראה דכיון שעקר חכם נדרן בהיתר זה הותר חרמו גם כן משא"כ אלו הותר בצד הראשון ע"פ עצמן כך נראה לי:
והשלישית בגלוי דעת בלבד שיאמרו כך נראה לנו שהסכמה זו ראוי' להתבטל מפני טעם זה או כך רצו הקהל ויש כח ביד' לבטל כולה או מקצתה ולתקן ולהוסיף ולגרוע הכל כאשר יראה בעיניה' ואינן צריכין לא לשון התרה ולא לשון הפרה ומה שיתירו יהא מותר ומה שלא יתירו נשאר בקיומו שאין כאן נדר ולא עקירה שנאמר כיון שנעקר הנדר והותר מכללו הותר כלו וכן נמי העובר על ההסכמה הזאת קודם לכן אע"פ שאסור לעבור עליה אם רצו הצבור למחול לו הרשות ביד' וא"צ הפרה ואם רצו להחרימו ולקנסו הרשות בידם הכל כמנהג המדינ' לעובר על נדרן והכל על פי רוב הקהל במעמד טובי העיר זהו העולה בידי בעניני' אלו מבלתי נשיאו' פני' כי אם לאמת והנחתי דקדוק אחד לא רציתי לפרסמו מפני דרכי שלום. ויצאו הדברים בשלום. ה' יברך את עמו בשלום אמן: