שו"ת רשב"ץ (תשב"ץ)/חלק א/עז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן עז
[עריכה]ענין עז: השער הראשון מצד עדות העד הא'. ויש לדקדק מפני מה פסלה תור' ע"א לממון שא"א שפסלתו מפני שיש לחוש שמא הוא משקר שא"כ לדידן דקי"ל כר' יהושע בן קרחה דאמר בפ' זה בורר (ל' ע"א) ובפ' חזקת (ל"ב ע"ב) דזה אח"ז מצטרפין וכנהרדעי דאמרי (סנהדרין שם ע"ב) בין הודאה אחר הודאה. ובין הודאה אחר הלואה. ובין הלואה אחר הלואה. ובין הלואה אחר הודאה מצטרפין ואם יש לחוש לשקר כי היכי דחד בלחודיה איכא למיחש ה"נ בשנים שכל אחד מעיד עדות מיוחדת ואין הצטרפותם מוציאנו מידי חשש שקרא שכל אחד הוא מעיד עדות אחת ואמאי דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי וכן בבן ובבת (סנהדרין שם) דאמר חד שנים בגבה ואחד אמר שנים בכרסה אמאי דקמסהיד האי לא קמסהיד האי ואמאי מצטרפי ואי לשקרא חיישי' בחד אפי' יבאו אלף וכלן יעידו עדות מיוחדת לא יתחזק האמת בשביל כך שלכל אחד יש לחוש לשקרא כמו באחד יחידי שאין לו מי שיצטרף עמו וא"א לומר ג"כ דלשקרא לא חיישינן אפי' בחד משום דלא נחשדו ישראל להעיד בשקר דשארית ישראל לא יעשו עולה אלא שגזרת מלך היא שלא יקום ע"א לכל עון ולכל חטאת אלא לשבועה וכמו שפסלה קרובים אפי' לחובת קרוביהם ופסלה משה ואהרן משום גזרת מלך ה"נ פסלה ע"א משום גזרת מלך אע"ג דליכא למיחש לשקרא. א"א לומר כן דהא בפרק האשה שלום (קט"ו ע"א) אמרינן בבעיא דע"א במלחמה דע"א דמהימן משום דמילמא דעבידא לאגלויי לא משקר משמע הא בעלמא חיישינן דדילמ' משקר. ונראה טעמו של דבר דודאי ע"א הבא להעיד בב"ד חששא רחוקה היא לפגום בן ברית מוחזק בכשרות ששקר הוא מעיד אבל מ"מ אפשר הוא שמעיד בשקר למען ששכור הוא מה שאין לחשוד בזה שני עדים כשרים שאין לחשוד כלל לזרע ברוכי ה' שיהיו חצופין כ"כ שלא יתביישו זה מזה כיון שהם מוחזקים בכשרות וכדאמרי' בגמ' דבני מערבא (פ"ב דיבמות הי"ב) אין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד והביאן הריא"ף ז"ל בפ"ב דיבמות ובגמ' פ' השותפין (ז' ע"ב) אמרינן אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקי' וכיון שאפי' בע"א הדבר רחוק ששקר הוא מעיד ומפני אותה חששא רחוק' הוא שאין אנו מוציאין ממון בעדותו אבל הטלנו עליו חיוב שבועה אולי יודה לדברי העד א"כ דבר מועט מספיק לב"ד לסלק חששא זו מעל זה העד ולהעמידו על חזקתו ולפ"ז י"ל שטעם ההצטרפות בזא"ז אפי' בהלואה אחר הלואה הוא שזה העד הראשון חזקתו שאינו משקר אלא שהוקשה לנו להוציא ממון על פיו מפני חשש רחוק שמא משקר הוא וכשבא ע"א והעיד אע"פ שעל מנה אחר העיד אבל מ"מ חיוב ממון העיד לסייע לראשון בחיובו על כן בגילוי מועט כזה החזקנוהו בכשרות וסרה מעליו אותה חששא רחוקה שהיינו חוששין לו אבל מ"מ א"א לחייבו בשני מנים שהרי הסכימה התורה שלא לחייב ממון ע"פ ע"א וחייבנוהו המנה הראשון שהעיד העד הראשון ועשינו מזה השני סניפין לסלק מעל הראשון אותו חשש רחוק ולפ"ז הטעם נראה שזהו שאמרי' בירוש' (סנהדרין פ"ג ה"ח) רב הונא מיקל לדיינא שאמר מקבלין אתון חד סהיד אלא אינון אמרין את לא תימר פירש וחתוך הדין ע"פ עדותו של א' וכן פירש הרמב"ם ז"ל פכ"א מה' סנהדרין. ולכאורה הי' נר' קצת קשה דכיון שהנתבע עד עכשו הוא צועק וכופר בתביעתו של זה אלו היינו חוששין חשש קרוב לשקר אל העד הזה אמאי אמרי' לא תימר את והאמרינן התם (שם) דרב הונא עצמו כד חזי לבר נש זכו ולא הוה ידע לי' הוה פתח ליה משום פתח פיך לאלם והכא מאי שנא ואמאי מיקל לדיינא דעביד הכי אלא שכיון דע"א חששא רחוק' היא שישקר אע"פ שהנתבע כל היום כופר בתביעה זו כשבא העד והעיד שלא כדבריו אין פותחין לו לומר אין ע"א כשר בממון אלא מן הסתם מכשירינן ליה ואותה חששא רחוקה דשמא הוא משקר אם אמת היא יטענה הנתבע וכיון שלא טענה לא פתחינן ליה ודמיא הא מילתא למאי דאמרי' בפ' הדיינין (מ"א ע"א) אמר ר"פ האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעה הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואם אמר לישתבע לי משבעי' לי'. ונראה דהיינו טעמא דע"א דנאמן באיסורין דהשתא ההיא חששא רחוקה שהיינו חוששין דילמא משקר ליכא למיחש לה באיסורין וכדמוכח בפ' האשה רבה (פ"ח ע"א) ובפ' הנזקין (נ"ד ע"ב) ומ"ה אמרינן בפ' האומר בקדושין (ס"ו ע"א) גבי אשתו שזנתה בע"א דאע"ג דקי"ל כרבא דאמר אין דבר שבערוה פחות משנים אפ"ה אמרינן התם אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה. דהשתא אזלא לה ההיא חששא רחוקה דדילמא משקר כיון דמהימן ליה אע"ג דבדיני אדם ודאי לא מפקי' לה מיניה ואי אפיק' לה איהו מדנפשיה מגבי' לה כתובת'. ונראה שזהו טעמו של דבר שהאמינה תורה ע"א בסתירה בסוטה כדאיתא בפ"ק דכתובות (ט' ע"א). דכיון שקנא לה ונסתרה רגלים לדבר כדאיתא בפ"ק דסוטה (ב' ע"ב) ובפ"ק דנדה (ג' ע"א) ומשמע דהעד כשפסלתו התור' לאו משום דודאי משקר או קרוב לודאי הוא אלא משום חששא רחוקה הוא דפסלינן ליה וכיון דאיכא קצת רגלים לדבר שהרי קנא לה בעדים ועכשיו העיד זה העד שנסתרה אמרינן דודאי בקושטא קמסהיד ואסרינן לה על בעלה ואלו היינו חוששין חשש קרוב לשקרא לע"א מפני שקנא לה לא היינו מאמינים לזה העד דאפשר קרוב הוא שאחר שהתרה בה בעדים שמר' עצמה מסתירה אבל העד שהוא מוחזק בכשרות אלא מפני חשש רחוק קצת רגלים שיש לדבר מסלקים מעליו אותה חששא. ונראה שמפני זה הוא נאמן לומר ראיתי ההורג כדי שלא תערף העגלה כדאיתא בפרק עגלה ערופה (מ"ז ע"ב) דליכא למיחש שב"ד שכרוהו לפוטרם מהעגלה ולפ"ז היכא דקים ליה לדיינא דלא משקר עבד עובדא בסהדותיה ואצ"ל ע"א אלא אפי' אשה ואפי' קרוב היכא דקים ליה דלא משקר סמיך עליה וכדאמרינן בפ' הכותב (פ"ה ע"א) א"ל בת רב חסדא קים לי בגוה ואמרינן נמי התם כגון אבא מרי ברי דקים לי בגויה קרענא שטרא אפומיה וכו' משמע דלא גזרת מלך הוא אלא לחקור האמת בין בע"א בין בשאר פסולין אלא שבע"א דבר מועט מחזיקו בכשרות ושאר פסולין עד דקים ליה לדיינא בגויה ואע"ג דאמרי רבוותא ז"ל שהאידנא לית ליה לדיינא למימר קי"ל בגויה וכמ"ש הרי"ף ז"ל שם והרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מה' סנהדרין היינו במילתא דלא קי"ל לאיניש בההיא סהדותא דקושטא היא אלא לההוא דיינא וכמו שהוא מוכיח לשון הרמב"ם ז"ל בזה. אבל היכא דקי"ל לכולי עלמא דהאי סהדותא דמסהיד האי קושטא היא שפיר עבדינן בה עובדא ומרעי' וקרעי' שטרא אפומיה שהרי נסתלק חשש רחוק מעליו והתורה לא פסלתו אלא מאותו חשש רחוק וכיון שנסתלק מעליו הרי הוא כשני עדים כשרים. ואחר הדברים והאמת האלה יש לנו לומר שעדות שזה העד הוא מעיד אין לחוש לו לשקרא חדא דחזקה שאין אדם חוטא ולא לו כדאמרינן בפ"ק דב"מ (ה' ע"ב) ומי שמעיד שקר עושה כן מפני שכר או הנא' אחרת וכדאמרינן בסנהדרין (כ"ט ע"א) סהדי שקרי אאוגרייהו זילי והכי נמי מוכח בשלהי (פרק מי שאחזו) [התקבל] (ס"ז ע"א) וחשש זה אינו בעדות זו שהרי עדות זו אינו זכות הוא ליורש שהוא בכאן ועד זה אנו יודעין בבירור שלא היה מכירו ולא יודעו לפנים ולא הי' יודע שיש לו יורש בכאן וא"כ אין לחוש דמשום ניח נפשה דעביד ליה מקמי הכי קא מסהיד ליה בשקרא וגם אין לחוש דהשתא שחודי אשחדיה לאסהודי הכי שהרי כמן ימא לטגני הוא שתכף צאתו מן הים ובאו לעיר מושב ספר הדברים כהוייתן והעיד כן בב"ד בעדות מבוררת ומכוונת ודברים מראים בעצמם שהם אמת. ועוד עם היותו מוחזק לנו זה העד בכשרות וקי"ל בגויה דלא משקר יש ענין אחד שמחזק שאינו מעיד בשקר שהרי לא עבדי אינשי דמשקרי בשעה שהם נצולים ונעשה להם נס וזה נעשה לו נס שנצול משבי הקשה מכלן וכדאיתא בפ' השותפין (ח' ע"ב) וגם נצול מנחשול שבים והרי הוא בשעתו כחסיד שבחסידים ומשנ' שלמ' שנינו בפ' עשרה יוחסין (פ"ב ע"א) הספנין רובן חסידים וכן אמרו בפרק כל היד (י"ד ע"א) ומקרא מלא הוא המה ראו מעשה ה' ואיך נחוש שתכף יחזור לסורו להעיד עדות שקר במאי דלא איכפת לי' ואפי' הי' רשע שברשעי'. וכ"ש שתכף בואו בכאן וצאתו מהים פירש במדברות במקום סכנת דרכים ואיש אשר אלה לו אית לן למימר ביה דודאי קי"ל בגויה דמלתא כצורתה אסהיד בלא ספק. ועוד גדולה מכלן שאין זה אלא גלוי מילתא במילתא דעבידא לאגלויי שהרי יש עדות מבוררת ששניהם נכנסו בארבא אחת ויש עדות מבוררת שזה לבדו יצא ממנה ויודעים הם המקומות שהם בין שני אלו המקומו' וזה אינו באחד מהם וחקרנו עליו ובגלוי מלתא בעלמא אמר לנו זה שמת בים מאי אית לך למימר שמא גל טרדו לחברו וחברו לחברו והקיאו ליבשה או נזדמן לו דף של ספינה וכלהו חששי דאיתנהו בפ' האשה בתרא (קכ"א ע"א) כבר הסכימו הגאונים ז"ל שאין לחוש בכל זה אלא בחומר הערו' אבל בממון הקל תולין בדברים שרובן למיתה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל וכיון שאין זה אלא גלוי מילתא בעלמא וגם מילתא דעבידא לאגלויי היא שאם הוא חי יבא היום או מחר מהמנינן ליה כתרי סהדי שאין לחוש דמשקר. ובעי' למימר מילתא ומסתפינא מרבותי דודאי אי לא איפשיטא בעיא דע"א במלחמ' וכמו שסובר ר"ח ז"ל אכתי מספקא לן אי משום דלא משקר במילתא דעביד' לאגלויי הוא דמהימן אי משום דאיהי דייקא ומנסבא אבל אי אפשטא בדוכת' אחריתי וכמו שסובר הרי"ף ז"ל והסכימו עמו הראב"ד ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל וכל האחרונים ז"ל שכתבו דאפשיטא דמהימן א"כ אפשיט' לן דמשום דלא משקר הוא במילתא דעבידא לאגלויי וכיון שכן אפי' להוריד האחין לנחלה מהימן דכי היכי דמהמנינן ליה לערוה החמורה משום דליכא למימר דמשקר ה"נ וכל דכן בממון הקל ובמתני' לא אשכחן דאמרי' ב"ה שאין האחין יורדין לנחלה אלא על פיה דלא משום טעמא דנאמנותה היא נשאת כמו הענין בע"א אלא משום דלא גרע מדייק' ומנסבא וכן נר' שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר בפ"ז מה' נחלות שאין היורשין נוחלין בע"א אלא בשמיעה בקלא א' ובמסיחין ל"ת ואע"ג דמעיקר' הוה סביר' לן בגמ' דמאה נשים וע"א כי הדדי נינהו כיון דאידחיה לה ההיא ראיה ואפשיט' לן מדוכת' אחריתי דע"א נאמן מפלגי' בין ע"א לשאר פסולין. והא דמשמע בפ"בת דכתובות (ק"ז ע"א) דבשמעו בו שמת בע"א לא נחתי למירת ההיא אתי' לפום בעיא דהכא מקמי דאפשיטא דכי היכי דבדוכתה לא אפשיט' התם נמי תרצוה לרווחא דמילתא בע"א אבל למאי דאפשיטא לן מדוכתא אחריתי דע"א לא משקר מוקמינן לה לההיא בששמעו בו שמת על פיה דאיהי מנסבא ואינהו לא ירתי כמתני' דפ' האשה שלום. וזו שטה נהוגה בתלמוד. ועוד משום דההיא אוקמתא לשמואל דלא קי"ל כוותיה היא לא חשו למידק בה לתרוצה אליבא דהלכתא. והא דבפרק המפקיד (ל"ח ע"ב) משמע דבשמעו בו שמת לא הוי יורש ודאי למכור ההיא בששמעו בו שמת בקל' בעלמא אבל בע"א לא זה נ"ל. אבל מ"מ אין ספק שעדותו של זה העד היא ראי' ברורה לב"ד שלא העיד שקר. והרי הוא כשני עדים כשרים בעדות זו מהטעמים שכתבתי ויש לסמוך עליו להוריד זה הקרוב לנכסיו והוי יורש ודאי.
ונשלם השער הראשון: