שו"ת מהרש"ל/סימן ח
סימן ח
[עריכה]בשנת חמשת אלפים ושלש מאות וארבע עשרה לבריאת עולם מנין שאנו מונין כאן אוסטרוה' מתא דיתבא על נהר וילייא ועל נהר הורינ' אשר ממנה תצא תורה לרבים ולא מצד עצמה אשר בעו"ה אין לה קצין ומורה כ"א מצד חברים המקשיבים לתורת ה' פה ערב חג הסוכות איתרע מילתא מקר' זר ע"ד עבירה גוררת עבירה יען התרשלו הקהל במצות אתרוג ולולב עד שהוכרחו לשלוח למקום אחר ובא בערב החג ב' שעות קודם הלילה והאתרוג בידו בלא הדס וסמכו המשלחים שאי אפש' שלא יהיה להקהל הדס מאשתקד כאשר המשלחים ג"כ לא היה להם הדס חי כי בשגגה קרוב למזיד שכח מליקח ההדסים עם האתרוגים מאת המוכרים. וכראותי המכשלה הזאת תחת ידינו נבהלתי ואמרתי אוי והוי שעיר גדולה להיות אם בישראל וממנה תצא הוראה לא יברכו ביום טוב על האתרוג וכדי בזיון וקצף והיה התימא ממקצת עמינו ואמרו לשלוח גוי אחד רכב מהיר לסביבות השייכים לקהילות קרוב לה' פרסאות אולי יש להם הדס של אשתקד ואף שהוא יבש ס"ס רוב הגאוני' הכשירו הדס יבש לב"ה בשע' הדחק ואמרתי שלא לשלוח כלל כי יום הראשון של סוכות היה בשבת וא"כ אפילו לדעת ר' יונה שכתב מאחר דאמירה לגוי שבות א"כ מותר לומר לגוי בעבור שופר שנפל עליו גל שיטלנו או שירכב על הבהמה בשבילו להביאו ולא כדעת התוספות שאסרו וממילא ה"ה גבי אתרוג ולולב דדין אחד להם בהאי נדון מ"מ נראה דאף ר"י מודה כה"ג שחל יום הראשון בשבת ונדחה הלולב בגבולים ואין בו חיובא אלא מדרבנן מאי חזית לדחוי האי דרבנן מקמי האי דרבנן הם אמרו ליטול והם אמרו אמיר' לגוי שבות ואף דאמיר' לגוי שבות לא מצאנו להדי' מבורר בתלמוד אלא בי"ט עצמו אבל לא מקמי זמן איסורו מ"מ ספר התרומ' וכל האחרוני' אסרו אפי' אמירה לגוי כה"ג שיעש' למחר ביום השב דאי אפש' לשכור אותו בקבלנות שהרי צריך לומר להדיא שיביא ההדס בי"ט שהרי אי אפשר שיבא בשעה אחת או ב' ד' פרסאות ואם אי אתה אומר לו שיביאנו בי"ט א"כ לא ילך עתה ומה תועלת בשליחותו ועוד מאחר דאיכא ספיקא דשמ' לא יהא נמצא של אשתקד כ"א החדש אשר קנו לעצמם עם האתרוג וא"כ פשיטא ופשיטא דכה"ג לא שרינן לגוי שבות ומושב להיות בשב ואל תעשה בלי אתרוג ולולב. והנה ביום הראשון דהיינו יום ב' של סוכות הוריתי שלא לברך עליו כלל דהא ד' מינים שבלולב מעכבים זה את זה אף שכתב המרדכ"י בשם ר"ת מאורליינו"ש במי שאין לו אתרוג יטול שאר מינים ויברך ביום שני שהד' מינים לא מעכבין זה את זה אלא בי"ט ראשון דמ"ש מאתרוג חסר וחולק ראבי"ה דשאני התם דאע"ג דאתרוג חסר ד' מינים מיהא איכ' ואני המחבר נראה בעיני הלכה כמעש' בדבריו שהרי דרשינן ולקחתם לקיחה תמה למעוטי חסר ודרשינן נמי ולקחתם לקיחה תמה לד' מינים שמעכבין זה את זה הלכך כי היכא דלקיחה פוסלת אתרוג חסר דווקא בי"ט ראשון ה"נ ולקחתם לקיחה תמה המעכבת ב"ד מינים דווקא בי"ט ראשון וכן הלכה עכ"ל ונראה שאין למידין הלכה מפי דברי הספר אף שהיה נראה בעיני לדון הלבה כר"ת לא אזלינן בתרי' ומימינו לא שמענו מאבותינו שברכו על ג' מינים אפילו בשעת הדחק ודברי הראבי"ה ישר"י בעיני כי דמיון המחבר אינו אלא אם היה כל ז' דאורייתא בגבולי' אבל השת' דהוי מדרבנן יש ויש לחלק דבודאי לא תקנו בגבולים אלא אד' מינים דהוי מדאורייתא אע"ג דלא הוי שלימים מ"מ מאחר דלא תקנו בהנך ו' ימים אלא לזכר למקדש בהא איכא שפיר זכר אבל בג' מינים אין כאן זכר כלל ואינן מברכין אבל מ"מ נראה בעיני שטעות סופר הוא במרדכ"י וכך הוא ראוי להיות דארבע מינים לא מעכבי זה את זה ובלשון זה הביאן האגור והנה אף שהוריתי שלא לברך עליו מ"מ הוריתי להש"ץ שהיה מנענע כדינו ובעת ההלל בשאר שנה כדי שלא תשתכח תורת לולב ושמא אתי למיסרך ליכא למיחש דהכל יודעי' דד' מינים כתיב ולא ג' מיני' וכן פסק הראב"ד להדיא אף שהרא"ש חולק עליו היינו כמה שפירש שלא היו מברכין אלולב ישנים אפילו בשעת הדחק אלא היו נוטלים אותו לזכר בעלמא כו' על זה כתוב שאינו מדאמרו אין שעת הדחק ראייה משמע דהיו מברכין עליו דאל"כ ה"ל למימר התם נמי לא הוו מברכין אלא היו נוטלין לחוד אבל אסברתו לא פליג וסבר' ישרה היא ומה שכתב הטור בשם הראב"ד שיאחזנו בידו שלא תשתכח תורת לולב משמ' שלא ינענע י"ל דלאו דווקא קאמר אלא כלומר יאחזנו בידו עד סיום ההלל קאמר ופשיטא שינענע והאשר"י כתב בזה הלשון ונוטלין בידם ולשון נטילה הוא נטילת לולב ובכללו הניענוע כמו שאנו מברכין אנטילת לולב ועו' יש לחל' דאפי' אם תאמ' שלא ינענע היינו כיחידים שאין מתפללין במניין דאז אין שיי' ניענוע כלל ואם נענע דלא ברכ' מה זו הניענועה ומה תועלת יש בה מאחר שאינ' אלא לזכ' בעלמ' אבל מה שהש"ץ היה מנענע בעת ההלל משום דבצבור הוא ראוי לעשות כן כדי שלא תשתכח תורת הלולב וניענועיה וגם אפשר דבניענוע בעת ההלל לשבח המקום אפ"י בג' מינים מספיק ידי מצוה ואחד המרבה ואחד הממעיט כו' דשבח ושמחה בעלמא הוא דקעבדינן להמקום אבל לאחרים לא הוריתי אפילו ליטול לחוד מאחר שאינם אל' כדי שלא תשתכח תורת לולב די במה שמנענע הש"צ לחוד ועוד אי ינענעו אף אחרי' באתר' דאינן בני תורה איכא למיחש בשנה אחרת אפילו בג' מינים יברכו ומה שלא בירכו בשנ' זו ישכחו בשנה אחר כי כן דרך ההמון לשכו' מה שהתפללו באשתק' או לא התפללו כי אינן מדקדקין בפרטיה' ומ"ה הוריתי להש"צ שהיה מנענע קוד' הלל במקום שהיה מנענע בברכה משום חששה דלשנ' אחר' דהשתא יראו אחרים שמנענעים בהלל לחוד יסברו אפי' בלולב כשר שמברכין עליו ג"כ אינם מנענעים בתחיל' הברכה אלא עד הודו כך היה כוונתי ובמוצאי י"ט שלחתי' אחר הדסים ישנים והובאו בבק' בח"ה בעת התפלה והורתי לברך אף שהחיינו דומי' דיום ראשון שחל בשבת דמברכין ביום שני שהחיינו אף שיש לחלק ולומר דווקא ביום שני שהוא ספיקא דיומא קמא דהוי מדאורייתא מברכין שהחיינו אבל יום ח"ה דאזלא מצות לולב דאורייתא ואינה אלא מדרבנן אינן מברכין זה אינו מאחר דאשכחן דמברכין שהחיינו אמנות דרבנן כגון נר חנוכה ומגילה ה"נ בלולב כך נראה בעיני אף שיש קצת לחלק מאחר דאזלא מצות דאורייתא א"כ גרע מאילו הוי כולו מדרבנן וזה אינו מאחר דמברכין אנטיל' לולב בודאי אף היכא דלא בירך ביום ראשון ושני אף דאזלא מצות לולב ה"ה לעניין שהחיינו הנ"ל ע"כ כתבתי הלכה לדורות וה' יאיר עיני בתורתו: דברי שלמה לוריא: