שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קלז
שלום תניין בכל מקנה וקנין לי"נ הרב החרוץ המופלג מהו' יחזקאל סג"ל נ"י:
אשלם נדרי להשיב אמרים בייחוד על דבר נופת אמרותי' ראשון תחלה איידי דחביבי לי אקדמא מ"ש פר"מ על דברי הרמב"ם דפסק אין יוצאין במצה של טבל והקשה הלח"מ הא בש"ס לא קאמר אלא לר"ש דל"ל אחע"א משא"כ איסור' דחמץ להיכן אזיל אודיעהו מה ששמעתי מפה קדוש מ"ו הגאון בעל הפלאה זצ"ל התוס' ר"פ לולב הגזול הקשו מצה של טבל תיפוק לי' דה"ל מצוה הבא בעבירה והגאון שאגת אריה דחה דעכ"פ אי לית לי' אלא כזית מצה זו של טבל ה"א ליתי עשה ולדחי ל"ת ולא שייך כאן מצוה הבא' בעבירה ודברי תוס' תמוהים ויעיי' ל"ח ד"ה אתי ואומר מ"ו דעכ"פ ה"ל להפריש דבר מועט תרומה לתקן השריים ויהי' כולו היתר לבר מכל שהוא שהפריש ואח"כ יאכל הכזית כולו ויי"ח מצה ואי משום כ"ש תרומה לית בי' שיעורא למלקות ומדלא הפריש ואכל כזית בטבלו ה"ל מצוה הבא בעבירה ויפה הקשו תוס' אך הא לר"ש קיימינן בפסחי' ואיהו ס"ל כל שהוא למלקות ואינו מרויח בהפרשתו דעכ"פ יאכל איסור כל שהוא והדרה קושי' שאגת ארי' לדוכתי' על תוס' והא"ש דהש"ס דאזיל לר"ש הוצרך לומר מקרא כל שאינו בבל תאכל חמץ ולרמב"ם אינו יי"ח מטעם מצוה הבאה בעבירה כנ"ל ודפח"ח:
ובימי חורפי פקפקתי דעכ"פ אחר שהפריש משהו יכול לבוללו ולערבו ויהיה בטל מן התורה ויעיי' במס' זבחים גבי פגול ונותר וטמא שבללן ומיהו בר"ש דטבול יום משנה ג' פ"ב משמע קצת דלר"ש מב"מ לא בטל ועיי' נדה מ"ז ע"א גבי דימוע וצ"ע:
וקרוב לדברי הגאון י"ל דלא שייך עשה דוחה ל"ת משום דאפשר לקיים ע"י אכילה שלא כד"הנ דלענין איסור אינו עובר ולענין מצוה אפשר שיצא כמ"ש מ"ל פ"ה מיסודי תורה ומשו"ה ה"ל מצוה הבא' בעבירה ומיהו לר"ש דכ"ש למלקות גם שלא כד"הנ אסור וא"א לקיים שניהם וה"א אתי עשה ודחי לא תעשה לולי קרא לא תאכל עליו חמץ ומיושב הרמב"ם:
ויעיי' ר"פ הערל מבואר דערלות חמיר מאנינות משום שמחוסר מעשה משא"כ אנינות אינו אלא מחוסר זמן יע"ש וא"כ ה"נ טבל חמור מחמץ שהתירו מחוסר מעשה דהפרשה משא"כ חמץ שאינו אלא מחוסר זמן דלאחר הפסח מותר וא"כ י"ל כיון דחמץ על טבל הוי קל על חמור לכ"ע לא חייל עיי' חולין ק"א ע"א גבי מאן לימא לן דטומאת הגוף חמורה יע"ש ומיהו הש"ס אזיל לר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור ואין לו היתר כלל וחמיר מטבל אמנם אנן קיי"ל אחר הפסח מותר א"ש הרמב"ם כך אמרתי בימי חורפי:
ובמק"א כתבתי [עיין בסי' הקודם] דיש לעיי' דמשכחת נתחמץ במחובר או קודם מירוח טרם חיוב טבל ומיהו לר"ש דחמץ משש שעות ולמעל' מותר לא משכחת לי' דמירוח בי"ט ליכא וראיית פני הבית לאו דאוריית' לכמה דיעות ואין להאריך לחכם המבין מדעתו ומשכחת נמי טבל טבול לחלה שחימוץ קודם וק"ל:
וע"ד הקושי' שהקשה פר"מ להסוברים נוקשה דרבנן וראייתם מסתם משנה שיאור ישרף והאוכלו פטור ותמה מעלתו הא פ"ק דחולין כ"ג ע"ב מספקא להש"ס דלמא טעמא דר' יהודה משום ספיקא ספק חמץ גמור ספק מצה וא"כ אסור מספיקא דאורייתא וניחא לי' דהך איבעי' איפשטה ר"פ כל המנחות דאמר ר' חסדא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר' יהודה לר' יהודה וא"כ מוכח דבריה הוא דאלו ספיקא הוא איצטרך קרא למעוטי ספיקא ולפע"ד אי קושיתו קושי' אין תירוצו עולה יפה דרב חסדא ע"ד דחי' קאמר מנ"ל דשינה עליו הכתוב לעכב דלמא אי לא הוה כתי' לא תאפה חמץ ה"א שיאור שרי ודלמא שיאור ברי' הוא ומשו"ה איצטריך מצה למעוטי אפי' שיאור ולעולם למצוה ולא לעכב ומסיק הש"ס תהי' לעיכובא ולמסקנא איצטריך תהי' משום מיעוטא דרבוכה ומשום קושית רבינא וא"כ הדרינן לספיקא דש"ס דחולין אפשר לר' יהודה מספקא ליה וליכא למיפשט מדרב חסדא מידי דלא ע"ד הברור אמר רק ע"ד דחי':
אמנם הקו' לע"ד מעיקרא ליתא דשיאור דר' יהודה שהוא סדק שבו מסופק אי חמץ אי מצה אותו הוא חמץ גמור לדידן וחייב עלי' כרת ושיאור דהכסיפו פני' שהוא לר' יהודה מצה גמורה ולר' מאיר איכא יתורא דכל מחמצת לחייב מלקות עליו ואנן לא קיי"ל בהך דרשא כר"מ וא"כ אפי' ספיקא ליכא רק מתני' סתמא לאסור מדרבנן בעלמא גזירה אטו סדוק דחייב כרת לדידן ודברי רמב"ן וסיעתו נכונים בלי פקפוק: פ"ב יום עש"ק כ"ו אדר שני תקע"ה לפ"ק: משה"ק סופר מפפד"מ: