שו"ת חתם סופר/אורח חיים/סימן קח
שלמא רבא לה"ה הרב המא"הג מעוז ומגדול עוז צדיק ונשגב נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מהו' פנחס נ"י אב"ד ור"מ לעדתו פי':
הגיעני נועם מכתבו ביום עש"ק העבר ואנא טרידנא טובא בפרקי דכלה בהלו"ת והמבקשי' תפקידן לא הניחוני די השב למעלתו ואחר עד עתה:
והנה ראה ראיתי בעני עמי איך מלמד א' קפץ להורות בהתר שתיי' ושהי' בפסח יי"ש של שוועשב"ן שלא נזהרו בעשייתו מפירורי חמץ וגם כי נתבשל ביורה שמבשלים שם כל השנה יי"ש העשוי ממאל"ץ שהוא דגן מחומץ חמץ גמור ועתה האותי שאלת פר"מ לחוות דעתי בהתירו אחר הפסח כיון שלא הי' בכלל מכירה וביטול כלל אלו תוכן דברי פר"מ:
תמהני אם נמצא כזה איש אשר רוח גסה נוססה להורות כזה להתיר בשתי' בתוך הפסח וכי לא הי' לו עינים לראות במ"ש רמ"א סי' תמ"ז ס"ה בשם מרדכי והגהו' מיימוני דאוסרי' שומן מהותך כל שלא נזהרו משני דברים בשעת עשייתו חדא שלא הי' הכלים בני יומן ואידך שלא נתערבו בו פירורי חמץ ואם כי לפרורי חמץ לא חייש הכא כמו בשומן דיש לחלק וק"ל ועוד הכא אם בשעת עשייתו נפלו לתוכו פירורין מ"מ כיון דיי"ש נסתנן קודם נתינתו לחבי' כבר הוסרו הפירורי' משם קודם הפסח ולא נשאר אלא טעמן שהוא משהו דמותר קודם פסח ואינו חוזר וניעור כיון שאין החמץ בתוכו בתוך הפסח ומשום פירורי' שנפלו לחבי' כששתו ממנו וחזרו המותר זהו חשש רחוק והוא דומה לחומץ יין שהתי' רמ"א שם באתרא דלא שכיח חומץ יין וה"נ יי"ש בפסח לא שכיח ומשו"ה לא חשש לפירורי' מ"מ איך לא חשש לגיעולי הכלי והרי מבואר במרדכי הנ"ל אפילו אמר ברי לי שהי' הכלי אינו ב"י אמרי מלתא דלא רמי' עלה דאיניש אמר לה ולאו אדעתי' כיון שלא נזכר פסח בשעת עשייתו ואע"ג דבתשו' צמח צדק ססי' ס"ה ביאר דלא אמרינן דמשקר אלא אע"פי שסבר בבירור שהמחבת שהתיך בה השומן הי' סגורה בחדרו כמה ימים מ"מ כיון שלא הזכיר פסח בשעת עשיי' אמרי' אולי אלו בשעת ההתוך הי' זכור לפסח וחקר היטב הי' נודע לו שא' מבני ביתו השתמש בו ולאו אדעתי' וזה לא שייך הכא ביורה של יי"ש שמיחדי' לו מקום וחדר העשוי' לכך ולא ישתמש בו כ"א בעה"ב ואומני' ולא שייך כנ"ל וא"כ אי אמר ברי לי מהני כה"ג מ"מ הוא פשוט וברור דלא שייך הכא נט"ל כלל מתרי טעמי' חדא מפני האיסור הבלוע שהוא יי"ש העשוי' ממאל"ץ שאינו נפגם בשהייתו בדופני הכלי כמ"ש מג"א סי' תמ"ז ססקכ"ה ואידך משום ההיתר שהוא יי"ש העשוי' משוועשב"ן דחריפות השני מחלי' לשבח לכ"ע כמ"ש ג"כ במג"א ס"ק הנ"ל וכיון שכל אלו דברי' מבוארי' באחרוני' שכל הרוצה להורות בהלכות פסח אינו רשאי להעלים עין מהם איך מלא לבו של המלמד הנ"ל להורות להקל נגד זה ובפרט באתרי' דפר"מ ולכל הפחות הי' לו לשאת ולתת עמו בהלכה:
ומכיון שנתבאר שנכשל בהוראו' היתר השתי' ממילא נפל נמי ברברבתא בהיתר השהי' דהרי קיי"ל טע"כ דאוריי' ואין כאן מקום לפלפל כלל בענין שמא וטעמא דרמז עלי' פר"מ נ"י דזה הי' שייך אי הי' מתערב יי"ש ביי"ש יש לדון אם העשוי' ממאל"ץ שוה בשמא וטעמא להעשוי משוועשב"ן אבל לא כן הוא כי אנחנו דנין על שעת בשול השוועשב"ן ביורה לעשותו ממנו היי"ש אז בלעו השוועשב"ן מגיעול המאל"ץ שבכלי ומה ענין שיווי' אז בשמא או בטעמא וכיון שאין מה שבתוך הכלי ששים נגד כל הכלי הרי חזרו כל השוועשב"ן שביורה ונעשה חמץ ונאסר כל היין שרף הנעשה מזיעה דדהו ואין זה סותר למ"ש לעיל דהבלוע וגם הבולע שניה' אין לדון בהן דין נט"לפג משום חומרא דיי"ש אע"ג שכתבתי דביורה עדיין אינו יי"ש ז"א עכ"פ חמוץ וחריף הוא המאל"ץ וגם השוועשב"ן וזה פשוט ומכיון שטעמו כעיקרו לענין שתי' ה"ה לענין שהיי' ודלא כמ"ש בח"י רסי' תמ"ב להתיר בשתי' מה שאין בתערובתו ממשות החמץ רק טעמו ומכ"ש גיעול הכלי וכבר דחה כל ראיותיו בס' חמד משה בדברים ברורי' גם מה שהזכיר פר"מ שמסתימת לשון הטור לא משמע כחק יעקב הוא אמת נכון אכן מ"ש ונתלה בדברי הטור סימן תמ"ב במ"ש בשכר שעושים בארץ אשכנז לא צדקו דבריו כי הטור שם בכל הסי' באיסור אכילה עסיק ובא אלא שבכל פעם תלה ביעור באכילה והכא נמי אמר חייבי' עלי' אם אכלו ואמר שהשכר שעושי' בארץ אשכנז יש בו כזית א"פ וחייבים עליו אפילו לבערו אבל חייבים עליו דלעיל דטעם כעיקר אאכילה קאי ולא אביעור ואני תמה אם יזכיר הטור לשון חייבי' עליו אביעור דמשמע מלקות והלא אין לוקין על בל יראה שהוא לאו שאין בו מעשה וגם ניתק לעשה וכמה דיות נשתפכו אהרמב"ם במ"ש דהקונה חמץ בפסח לוקין עליו שהקשו עלי' מסוגי' דפסחים צ"ה ע"א ובתוס' שם ד"ה בפרטי' וכו' ואיך נאמר שהטור כיון לקונה חמץ בשביעי של פסח סמוך לחשיכה באופן שעשה מעשה וא"א לקיים תשביתו ולא הי' לו להטור לכתוב אלא חייבים לבערו ולא חייבים עלי' אלא פשוט דבאיסור אכילה קאי אבל מ"מ בר מן דין כבר הסכימו כל האחרונים בלבוש ופר"ח וחמד משה הנ"ל לאיסור:
ואע"ג דכתב הר"ן ריש מס' פסחים וז"ל היינו טעמא דחשו טפי בחמץ מבשאר אסורי' משום דלא בדילי אינשי מיני' כולא שתא וחמיר איסורא טפי דאית בי' כרת ואפשר עוד שמפני טעם זה החמירה תורה בו לעבור עלי' בבל יראה ובל ימצא עכ"ל נמצא דטעמא דבל יראה הוא משום כרת ולא בדילי מיני' ופשוט הוא דלא סגי בלא הני תרי טעמא מצורפים יחד כמבואר בתוס' ומהרש"א ריש מס' פסחים וכ"כ שם בגליון הרי"ף על שם מהר"ן שפירא והשתא כיון דהר"ן יהיב טעמא דאורייתא משום כרת ובתערובות שאין בו כזית בכדי א"פ לי' בי' כרת ממילא דלי' בי' בל יראה זהו ליתא מכמה טעמים חדא דנהי דהר"ן כתב כן למסבר קראי מ"מ לא לילף מיני' מידי לדינא להקל דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא בב"מ קט"ו ע"א וכמבואר בש"ע ח"מ סימן צ"ז סעי' ד' ועוד גם הר"ן רק בדרך אפשר כ"כ ועוד תינח הר"ן לשיטתו דס"ל ר"פ אלו עוברין כשיטת התוס' אלו מתבערי' מן העולם מדרבנן אך לרש"י והסכמת רוב הפוסקים והש"ע כוותי' כמ"ש וביאר מג"א רסי' תמ"ב דאלו עוברי' בבל יראה אע"ג דתערובות חמץ לית בי' אלא לאו ע"כ או דלא ס"ל כהר"ן הנ"ל או דנימא נהי דתחלת איסור בל יראה הי' משום צירוף ב' הטעמי' כרת ולא בדילי מיני' מ"מ השתא שנאסר חמץ בבל יראה נאסר משום טעם דלא בדילי לחוד וכן צ"ל להר"ן גופי' דמפרש אלו מתבערי' מדרבנן צ"ל כנ"ל בדרבנן וה"נ לרש"י בדאוריי' וכמ"ש נמי מהרא"י בפסקיו הביאו מג"א רסי' תמ"ז אם כן מכל הלין יש לאסור גם בטעם כעיקר שאין בו ממשות חמץ כלל לאסור במשהו מן התורה:
האמת כי באיסור גיעול היוצא מהכלי יש לי לפקפק על איסור שהייתו מן התורה והוא דעכ"פ איסור גיעול לית בי' אלא עשה דתעבירו באש מגיעולי נכרים ולא אתי ממשרת ואי נדון בי' איסור בל יראה נמצא חומר בהשבתה מבאכיל' דאכילתו בעשה והשבתו בלאו וזה א"א וכמבואר בדברי ר"ש ביומא ע"ט ע"ב ד"ה שיערו של זה וכו' ודוחק לאמר דאה"נ דליכא לאו בראייתו ועשה מיהו איכא דכי היכא דאיסור' דאכילה דמעיקרא אית בי' לאו וכרת וכשנבלע בקדרה פקע מיני' איסורא קמא וקם לי' בעשה זהו דוחק דגיעולי כלים גופי' חדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ומנ"ל דגם לענין ביעור אמרינן הכי בכל זאת לא הועלנו אלא להוציא מיהת מאיסורא דאוריית' מ"מ מדרבנן אסור להשהותו מיהת ועוד בנדון דידן אסורא דאוריי' נמי איכא דלמה חדושי של גיעולי כלים טפי משארי טעכ"ק משום דבת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא ובנדון דידן כבר כתבנו דלא שייך נט"לפג [ועיין בח"ס חלק יו"ד סי' ק"י בד"ה ומה יישוב לקושיית העולם]:
תבאנה לדינא דנראה לדינא דאסורא עבדי במה שהשהו החבית בביתם מ"מ אין ללמוד מכאן איסור שהיי' לשאר דברים המתבשלים בכלי חמץ כשומן מהותך וכדומה ז"א דסמכי' אסתם כלי' שאינם ב"י ונ"ט בנ"ט דהיתירא דנהי דלענין אכילה לא סמכי' אהנך סברות כמ"ש מג"א במקומו מ"מ לענין שהיי' יש לסמוך אבל הכא לא מהני הנך התירי' משום שהוא דבר חריף כנ"ל:
והנה נחזי מה דקמן אחרי שכבר השהו ועבר עלי' הפסח הנה פר"מ החליט שלא הי' בכלל מכירה ובזה יש לעיי' אם כ' שטר מכירה עפ"י נוסח הנדפסת בסוף ס' קטן קונטרס הסמ"ע היא הנוסחא אשר תקנה מ"ו הגאון מו"ה נתן אדלער זצ"ל הכ"מ ושם נאמר שנמכר כל מה שיש בו חשש חמוץ או תערובו' חמץ ואפי' הנדבק בדופני הכלים או שהי' לו נוסחא אחרת קרובה למשמעות הנ"ל או התנה בע"פ עם הקונה באופן שנשמע ממנו כנ"ל א"כ הרי גם החבי' הזה בכלל דהאי לישנא טופיינא לטפויי' אתי לומר אפי' מה שיש בו רק חששא בעלמ' ואלו נודע ונתברר שגם בזה יש חשש חמוץ הרי הגוי יכול להוציאו בדייני' מהישראל אע"ג דלכתחלה הי' נכון לדקדק בדמי' שלא יהי' בו אונאה המבטלת המקח דגוי המאנה חוזר המקח כמבואר מ"מ בדיעבד סגי בהכי דאנן סהדי דישראל מוחל לו האונאה וכאלו התנה הגוי ע"מ שאין לך עלי אונאה דע"מ כן כ' הישראל דגם כל דבר שיש בו חשש חמוץ מכר והוא לא ידע מה הוא אע"ג דאפשר שאם ידוע לו מה הוא יעלה לסך מרובה מ"מ מכר לו באותן הדמי' וה"ל כהתנה כן ובר מן דין אין אונאה במכירת חמץ דה"ל כמוכר מפני דוחקא דאין בו אונאה כמבואר בש"ע ח"מ סי' רכ"ז ס"ט וגם לפי פשטיות לשון רמ"א סי' רכ"ז סי"ט א"כ בכה"ג אין מוציאי' מיד המאנה בלא"ה אלא שהסמ"ע שם דחה דברי רמ"א יע"ש וכל זה אי שווי החבי' הוא יתר משתות דבלא"ה לא בטל מקח והוא מבואר נמצא שהכל בהיתר ויעיי' בש"ע ח"מ רס"י ר"ט אמנם אם לא נעשית המכירה באופן הנ"ל א"נ נעשית כנ"ל אלא ששתו ממנו בפסח וא"כ ממ"נ אי לא מכרו הרי שהיי' באיסור ואי הי' מכור לגוי והוא הסתפק ממנו בלא רשות הגוי הרי נעשה גזלן על כל החביות וקם לי' ברשותי' לאונסין וה"ל חמצו של גוי בביתו של ישראל וקבל עלי' ישראל אחריות דאסור ומה"ט נמי אין לסמוך כלל אבטול ולצרפו לשארי התירי' משום דחזר וזכה בו כשהסתפק ממנו ע"כ צריכי' אנו לעיי' בשריותא דהאי חביתא להיותו הפ"מ וחמץ לאחר הפסח קנסא דרבנן בעלמא הוא ע"כ כחא דהיתרא עדיף:
ונראה לצרף איזה סברות אשר בצירוף כולם יצא כנוגה צדקו והוא כבר הזכיר פר"מ שכבר נתבשל כמה פעמים יי"ש של שוועשבן בהיורה קודם לבישולו של זה שהשהה בפסח נמצא שהפסיקו בכמה בישולי' בין חמץ ליי"ש הלז שאנחנו דנין עליו והנה רמב"ן ורשב"א פליגי אי מהני הגעלה בשאר משקין וראיות הרשב"א דמהני מש"ס דזבחים צ"ו ע"ב דאמרי' בקדשי' דוקא במים ולא ביין ולא במזוג והרמב"ן פליג מובא בר"ן ס"פ כל הבשר ועיין באריכו מ"ש רשב"א במשמרת הבית ריש בית ד' והרמ"א בא"ח סי' תנ"ב הסכים להתיר בדיעבד עכ"פ וכן הוא בפר"ח שם ושארי אחרוני' והנה הכא לכאורה לענין איסור שתייה בפסח וכן לאיסור שהיי' לכתחלה בודאי אין לעשות שום סניף להתיר ע"י שבשלו בו כמה פעמי' יי"ש משוועשבן מתרי טעמי' חדא דדוקא בשאר משקי' שהמשקי' כברייתן משא"כ כשהמי' נשתנו כגון הכא שנתבשלו בו שוועשבן ניטל כחם ואינם מפליטי' וכה"ג אפי' רשב"א מודה וכ"כ פר"ח דאפילו בדיעבד לא מהני הגעלה ועוד היינו דוקא בנתכוון להגעיל אבל הכא הא לא נתכוון להגעיל א"כ מאן לימא שמלא הכלי על כל גדותי' וכי עבד גדופנא ליורה כמר עוקבא גלל כן לא מהני להתיר שתי' ושהיי':
אמנם לענין חמץ אחר פסח דקיל י"ל דהנה מבואר ופשוט דעכ"פ להרמב"ן בשאר משקי' מפליטי' מיהת אלא שאינם מפליטי' כל הצורך וכ"כ להדי' בבאר יעקב לא"ח סי' תנ"ב שזהו ככלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם שעכ"פ מפליט אלא שאינו מפליט כל צרכו כמ"ש תוס' בחולין ח' ע"א ד"ה שלבנה וכו' ע"ש בבאר יעקב האמת כי המעיי' במשמרת הבית הנ"ל יראה כי לדעת הרמב"ן אינו מפליט כלל מ"מ נראה לי עכ"פ במים נהי שניטל כחם על ידי השוועשבן מ"מ להרשב"א דמקיל נוכל להחליט דעכ"פ מפליטין וכי נימא הואיל וניטל כחם נשתנו טבעם ומבליעי' ולא מפליטי' אלא על כרחך נחלשה כח פליטתם ופולטים מעט והנה אפילו בכלי חרס גופי' כ' רשב"א בתה"א בדף קכ"ז ע"א בשם ירושלמי דמהני הגעלה לכלי חרס גבי איסורי דרבנן שאין להן עיקר מן התורה ובפרט שיגעלנו ג"פ וראיתו מירושלמי הביאו הר"ש בפי' המשנה פי"א ממס' תרומה מ"ח יע"ש בביאור אלא שהרשב"א ז"ל העלה דדוקא באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה אבל איסור דאוריי' נט"לפג אף על פי שאיסורו השתא דרבנן מ"מ כיון שעיקר מן התורה לא מהני זה ומייתי ראי' מדתברא פינכא דר' אמי אע"ג דדם שבשלו דרבנן ואמאי לא השהה לה אלמא אפילו בכה"ג אסור כיון שעיקרו מן התורה הן אמת דשם בפנים דחה הרשב"א זה דלמא חיישי' דלא משהי לי' להגעיל ג"פ ומשו"ה הביא הטור י"ד סי' קכ"ב דין זה בשם הרשב"א בפשיטות אבל באמת למעיי' בדברי הרא"ה בבדק הבית שהקש' עלי' מהא דקדירות בפסח ישברו דפרכי' ולשהינהו ולא משני דלמא לא משהי לי' וכשנעיי' על זה במשמרת הבית שם יראה דחזר בי' מהא מיהת דבעיקרו מן התורה לא מהני הגעלה לכ"ח ג"פ וכן נ"ל להוכיח התם גבי קדרות בפסח גופי' לחד שינוי' של תוס' שם דלא מחלקו בין פגם בעין לפגם בדופני קדרה א"כ ק' לשהינהו ויגעלנו ג"פ דאכתי פריך ולשהינהו וא"כ נפריך נמי הא ולשני עכ"פ חיישי' דלמא אתי למיעבד בלא הגעלה מ"מ ה"ל למפרך הכי אע"כ בדבר שיש לו עיקר מן התורה לא מהני ולרב חמיר חמץ אחר פסח דס"ל כר' יהודה מ"מ במה שאין לו עיקר מן התורה מתיר הרשב"א בכנ"ל וא"כ חמץ משעת בליעתו הי' היתר אע"ג דהרשב"א פליג וס"ל חמץ לא מקרי התירא בלע כמ"ש מג"א בשמו בסימן תמ"ז מ"מ יש חולקי' אהרשב"א וגם הרשב"א עצמו לא לכל מילי כיילינהו דאל"כ תיקשי עלי' ממ"ש ב"י בי"ד רס"י קכ"ב בשמו של הרשב"א דבבלע היתרא נמי נט"לפג אסור לכתחלה ומייתי ראי' מקדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו עד דלפגמו ע"ש וק' הא להרשב"א מקרי חמץ איסורא בלע אע"כ לאו לכל מילי אסרינהו רשב"א וכן מוכח ממג"א עצמו ממ"ש גבי זתים ססקל"ח ונמצא בשעת הבלועה הי' היתרא ועתה גם עתה הוא רק אסורא דרבנן ומקנסא אפשר דניקל בו כמו איסור שאין לו עיקר מן התורה ועוד אחרת כ' רי"ו הביאו הרב"י בי"ד סס"י קט"ו דחמצן של עוברי עבירה פי' שאור שלהן שהחליפו ג"פ וכן פתן של נכרי' אחר שאפו ג"פ מותר משום שלאחר ג"פ כבר חלף הלך לו ומזה למד הרב"י למי שהעמיד בחלב שחלבו גוי אחר ג"פ מותר וקשה הא חמץ אחר הפסח תערובתו מותר ומה צריך לזה ג"פ וע"כ דשאור שהוא מעמיד ה"ל כאלו הוא בעינא וא"כ מה מהני ג"פ הא מבואר בתשו' רמב"ן הובאה במג"א סי' תמ"ז סק"ח דאפי' אחר כמה פעמים עומד באיסור אע"כ צ"ל מקולי חמץ שעבר עליו שנו כאן וכן פתן של גוי' וחלבן הקילו בענין זה ]ונפלאתי על מ"ש בזה בתשובת פנים מאירות ח"א סי' ק"ז ע"ש[ ואם כן הכי נמי יש להקל בנדון דידן אע"פ שזה יש לדחות ג"כ מתרי טעמי חדא ששאור הראשון אינו פה כלל רק הוא גרם לשאור השני משא"כ כאן שאם לא יצאה כל הפליטה בראשונה מה שיפלוט עכשיו הוא נבלע בעין לתוך השוועשבן ועוד התם הקילו בחמץ שעבר עלי' הפסח ואח"כ נתערב משא"כ הכא נעשה האיסור בתערובות הזה וקנסי' לי' בי' עצמו מ"מ יש לצרף ולסמוך אשארי התירי' ומ"ש לעיל דעכ"פ לא עביד לי' גדנפא ולא מלא היורה על כל גדותיו הנה דעת הראב"ד דבכל קדירות איסור אין משערין רק במה דנפק מיני' באומד יפה לא נגד כל הקדירה אלא שהרשב"א בחידושיו לחולין בדף צ"ז הסביר הדבר לאיסור וז"ל ונ"ל דבקדרה שבלעה מאיסורי תורה ודאי אית לן ע"כ למימר בדידי' משערי' ולא במאי דנפק מיני' היכא דליכא יותר מאחד בדידי' מיהת וכו' וכיון דאית לן למימר כן עד דאיכא טפי מעל חד בדידי' לצאת ידי ספיקא דאוריי' אית לך למימר נמי הכא כי איכא טפי מחד בדידי וכו' וכיון שכן אף באיסורי' שעיקרן מדבריה' ושיעורן מדבריה' אית לן למימר הכי דכל מדתן של חכמים כך היא עכ"ל לענינינו הרי דגם הרשב"א לא כ' דמדינא לא משערי' באומד יפה אלא משום חומרא ולא פלוג והכא דידענא שכבר נקלש איסורו טובא עכ"פ וא"נ נשאר בו מה שבגדנפא או מה שלא הי בכח המים המעורבי' עם שוועשבן להפליט מ"מ אומדן דעתינו היא שהוא רק משהו ובלאה"נ כ' תוס' גבי קדרות בפסח דהבלועה בקדרה מחשב משהו מכל הלין טעמא נ"ל להתיר והיינו אם אפשר בקל למכרו לנכרי באופן שלא יחזור וימכרנה לישראל טבא הוא ואם לאו נתירנו גם בשתי' לישראל וכל זה בתנאי שיסונן בתחילה במסננת של בגד פשתן כדי להסיר משם פירורין ונהי דלא חששנו להו בדיעבד מ"מ זהו לכתחילה שהרי יכול הוא להסירם ע"י מסננת. מ"ש אם המלמד שהורה בטעות חיי' לשלם לבע"הב הפסדו לא ידעתי מהיכי תיתי יתחייב לשלם הלא דינו מבואר בש"ך ח"מ סי' כ"ה בכלל העולה ס"ק ו' יע"ש מ"מ צריך להזהיר בני עירו שלא ירגלו לעשות דבר עפ"י מורים כאלה כ"א לפני מרא דאתרא שיש בידו רשות והתרה ובקי בהלכו' ודיני' והרבה יש לדבר מזה ואין כאן מקומו ה' ישפות לו שלומו הכ"ד הטרוד מאוד בחפץ רב מ"ד יום ה' מ"ב למב"י תקס"א לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ: