שו"ת הרא"ש/כלל צד

<< · שו"ת הרא"ש · כלל צד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

כלל צד

סימן א

שאלה ראובן הפקיד בגד אצל שמעון ושמרו כל מה שאפשר לו לשמור והיו בהמות בביתו של שמעון וקשרן יפה כראוי וסגר הדלת עליהם ובלילה חתכה אחת מהבהמות הקשר ושברה הפתח ונכנסה למקום שהיה הבגד ואכלה חתיכה מהבגד וראובן שואל שישלם לו הבגד ושמעון משיב שאין לו לשלם כיון ששמרו שמירה מעולה.

תשובה יראה לי כיון ששמרו כדרך שומר בגדים במקום שהוא שמור מפני גנבים ורקבון שמירה מעולה היא ומה שחתכה הבהמה קשר ושברה הפתח אונס הוא ופטור וגם מה שאכלה הבהמה חתיכת בגד משונה היא ותולדה דקרן ולא מגבינן בבבל ופטור בעל הבהמה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ב

ששאלת ראובן הלך ליריד אמר לו שמעון הולך עמך אלו המנעלים אמר לו הניחם כאן על החמור וכן עשה ונאבדו בדרך בענין שהיו מונחים על החמור בלא קשירה והלך לו מן הצד להסך את רגליו והניח החמור על אם הדרך הא דאמרינן (ב"מ פ"א) הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכן הנח לפניך ומבעיא בהנח סתם זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך המנעלים ואמר לשמעון להניחם על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין שומר חנם שאם לא ישמרם בדרך ודאי יהיו אבודים בדרך הילכך דבר פשוט הוא דשומר חנם הוי ופשע בשמירתו במה שהניחם על החמור בלא קשירה והפליג מהם

סימן ג

ומה ששאלת ראובן הפקיד ביד לוי חפצים אם נאמן לוי בדיבורו לומר עשיתי בהם מה שצוני ראובן או לא.

תשובה נאמן לוי בשבועתו לומר כך וכך צוני לעשות וכן עשיתי במגו דאי בעי משתבע אין בידי כלום משלו או החזרתיו לו.

סימן ד

עוד ילמדנו ראובן הלך לצפורי ובקש ממנו לוי להוליך חפץ פלוני לשום על חמורו כאשר בא שאל לוי על החפץ אמר שאבד ופטרו הדיין בשבועה ובעוד שהיו יושבין ודנין קראו לי אמר הדיין כך וכך אירע פטרתיו בשבועת שומרים אמרתי נשאל את פיו היאך אבדו אולי פשע בה שאלוהו ואמר שהיה מונח על החמור בלא קשירה והלך מן הצד להסך את רגליו והניח החמור על אם הדרך אמרתי הרי פשע בשמירתו אמר הדיין והלא כבר נשבע שלא פשע עניתיו לא היה סבור לפשוע בזה שוב שאלוהו עד שנודע שלא קבלו בידו אלא כשבקשו לו להוליכו עמו אמר לו ראובן בלשון לעז מטילו אקה כלומר הניחו בכאן על החמור ועשה כן אמר הדיין כבר הוא פטור לכ"ע דהיינו הא ביתא קמך עניתיו מה ענין הא ביתא קמך לכאן הא אמרינן בגמרא הנח לפני שומר חנם הנח לפניך אף שומר חנם אינו והנח סתם אף על גב דאיבעיא ולא איפשיטא ואזלינן לקולא מכל מקום מה לי הנח לפני מה לי הנח כאן ואף כי יראה דבענין זה אפילו הנח סתם הוי שומר חנם והודיעני הדין עם מי ושלום בנך יחיאל.

תשובה הא דאמרינן הא ביתא קמך שאינו אפילו שומר חנם וכן הנח לפניך ומיבעיא ליה בהנח סתם זהו בבית הנפקד שהוא מקום המשתמר אבל ראובן שנתרצה להוליך החפץ עמו ואמר ללוי הניחם על החמור פשיטא שקבל עליו שמירה כדין שומר חנם דאם לא ישמרנו בדרך בודאי היה אבוד בדרך הילכך דבר פשוט הוא דשומר חנם הוי ופשע בשמירתו בזה במה שהניחו על החמור בלא קשירה והפליג ממנו.

סימן ה

ראובן היה לו שטר על שמעון ובא לבית דין ותבעו נכנסו בית דין לנכסי שמעון להגבות לראובן ועשו בהן שומא ואחר שנעשית השומא נתנו בית דין השטרות ביד הסופר מן העיר להיות בידו עד שתגמר האדרכתא וכשגמרו ימי ההכרזה בקש ראובן לסופר שיתן לו השטרות שנתנו לו הבית דין ויגמרו האדרכתא ויבקש הסופר וחפש אותם ולא מצא ילמדנו רבינו אם הסופר חייב ואם בית דין יכולין לעשות שום תקנה לראובן שלא יפסיד מעותיו וז"ל הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שכירות (פ"ב ה"ג) יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן שחייב לשלם שאינן פטורין בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבדה ומתה וכיוצא בהם שאם היה שומר חנם על המטלטלין ונגנבו או אבדו ישבע ובעבדים וקרקעות ושטרות פטור מהשבועה וכן אם היה שומר שכר שמשלם גניבה ואבדה במטלטלים פטור מלשלם באלו אבל אם פשע חייב לשלם שכל הפושע מזיק הוא ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין מזיק מטלטלין ודין אמת הוא למבינים וראוי לדון עכ"ל.

תשובה יראה לי אחר שכתב רבינו יצחק אלפסי ורבינו יצחק הזקן בעל התוספות והראב"ד ז"ל דשומר חנם פטור אף מפשיעה בעבדים ושטרות וקרקעות בראיות ברורות וידועות לנו יותר יש לנו לסמוך עליהם מעל דברי רבי משה ז"ל שכתב לנו דברי נבואה בלא ראיה ועוד שהיו מופלגין יותר בחכמה ובמנין ולא שיש בי כח להכריע בין גדולתם אלא לפי השמועה ששמענו וקבלנו ועוד דל מהכא כל זה כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אלו מחייבין ואלו פוטרין אוקי ממונא בחזקתיה ולא מפקינן ממונא מספיקא.

ומה ששאלת אם יכולים בית דין לעשות שום דבר בזה אם היה עד אחד עם הסופר שיהא מעיד על אבדת השטר היו כותבין לו שטר אחר אבל כיון דליכא תרי סהדי לא מצו בית דין למכתב שטרא אחרינא כההיא דתניא בפ' בתרא (ב"ב קס"ח) מי שבא ואמר אבד שטר חובו אעפ"י שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו את השטר אין כותבין בשטרי הלואה ופרשב"ם מי שבא ואמר אבד שטר חובי ועדים אין לו הא אם יש לו עדים שאבד הימנו היו כותבין לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגבה בו שני פעמים באלו השטרות וקשה לי על פירוש רשב"ם מההיא דפרק שני דכתובות (ט"ז) אבדה כתובתה הטמינה כתובתה נשרפה כתובתה רקדו לפניה שחקו לפניה והעבירו לפניה כוס של בשורות או מפה של בתולים אם יש עדים באחת מכל אלו כתובתה מאתים וליחוש דילמא מפקא לה כתובתה וגביא בה פירש אעפ"י שהיא אומרת שאבדה כתובתה שמא היתה משקרת או אפילו אם היא אומרת אמת שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שניה ומשני מאי אבדה באור אי הכי היינו נשרפה ועוד הטמינה מאי איכא למימר אלא כל אבדה כהטמינה דמי אבל אם נשרפה כתובתה אם יש עדים גובה כתובתה ועל כרחין נשרפה בעדים מיירי וכיוצא בזה קאמר דאבדה כהטמינה דמי דאפילו אבדה בעדים לא גביא בעדי הינומא משום דחיישינן שמא תמצאנה ותגבה בה פעם שניה ורשב"ם דקדק מלשון הברייתא דקתני מי שבא ואמר אבד שטר חובי דמשמע על פי דבריו אין כותבין הא אם יש עדים כותבין ולפי הדקדוק יש לפרש מאי אבד אבד באור כדהוה בעי למימר בפ' שני דכתובות (ט"ז) אי לאו דפריך לה היינו נשרפה אבל באבדה דעלמא אפי' בעדים אין כותבין ומיהו בנדון זה יש לחלק דודאי כשנאבד השטר ממנו הוא מכיר ונזכר באיזה מקום נאבד ממנו ויכול לחזור אחריו ואיכא למיחש שמא ימצאנו ויחזור ויגבה בו פעם שניה אבל הכא שנפל מיד אחר לא חיישינן שמא ימצאנו זה ואי הוו תרי סהדי הוה כתבינן ליה שטרא אחרינא אבל על מימר דחד סהדא לא כתבינן שמא יבא בעל חוב ויאמר פרעתי והחזיר לי שטרי וחד סהדא לא מצי מכחיש ליה ואעפ"י שבאו השטרות מיד בית דין ליד הסופר אפילו הכי אם בא בעל חוב לפרוע והיה בא בעל השטר לסופר ואומר לו החזר לי את השטרות ואחזירם לבעל חוב שרוצה לפרוע לי כי לא היה צריך הסופר לימלך בבית דין אם יתנם לו כי לטובתו של בעל השטרות נמסרו לסופר וניחא להו לבית דין לפרעון ובחזרת שטרות הילכך איכא למיחש דלא יכתבו בית דין שטרא אחרינא עד שישלחו בית דין לבעל חוב שיפרע ומתוך תשובתו יתברר הדבר וטוב לשלוח לאלתר טרם יצא קול האבדה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ו

ששאלת על ראובן שנכנסו בני העיר לביתו ושללו כל הנמצא בביתו ובכלל השלל היו פקדונות משל אחרים ועל כי היה ראובן קרוב למלכות נתיראו בני העיר ונתפשר ראובן עמהם בממון ידוע שנתנו לו מת ראובן ובא אחד מן המפקידים ותובע חלקו מן הממון שקבל אביהם מבני העיר והיורשים משיבים שאביהם פשר עמהם בשביל ממונו שהוא עולה לממון הרבה יותר ממה שנתפשר עמהם ועוד אף אם היו מחזירין לו גוף הפקדון כבר נתיאשו בעליו ממנו.

תשובה בטענה אחרונה איני רואה בה זכות היורשים דמסתמא כיון שהיה ראובן קרוב למלכות ואימת המלכות היתה בארץ לא היו מתיאשין שהיו מצפין אולי יצטרכו להחזיר בכפיית המלך וכל כמה דלא שמעינן להו דאיאוש מסתמא לא הוי יאוש דהוי כמו בעלים מרדפים אחריהם שידעו שראובן יחזור בכל כחו עם המלך לכופם הילכך אם החזירו החפצים שהיו מופקדים בידו היו היורשים צריכים להחזירם בשומת הפשרה והחפצים המוחזרים אמנם בטענה הראשונה אני רואה זכות היתומים כי כשנשלל בביתו ונאנסו הפקדונות מרשותו כבר לא היה ראובן חייב באחריותן אם ראובן פשר עם בני העיר בשביל ממונו ששללו ולא קבל מהם כדי ממונו מה להם למפקידים עמו ידוע הוא שראובן לא כלל בחשבון כל הנשלל בביתו לומר היה שוה אלף זהובים ומזה עשה פשרה ולקח פחות דאם עשה כן וכלל הפקדונות בתוך חשבונו אז ודאי נתרבית הפשרה בשביל הפקדונות ויתן למפקידים כדי המגיע להם ודמיא הך מילתא לשומר חנם שקדם ברועים ומקלות והציל שנוטל יציאותיו ומחזיר השאר לבעלים אבל אם פשר סתם ונתנו לו מקצת ידוע הוא שעל ממונו פשר כי מה לו להתפשר על ממון אחרים בלא מאמרם ובלא רשותם ולא דמי להא דתניא בפרק הגוזל בתרא (קט"ז) שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה ועמד אחד מהם והציל הציל לאמצע ואם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו דהתם מוקי לה בשותפים וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מיפלג פליג לא אמר לא פליג אבל בנדון זה פקדון היה בידו וגוף הפקדון לא הציל אלא נתפשר עמהם מסתמא על שלו פשר ופרעו לו קצת ואין למפקידין חלק בו אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

סימן ז

עוד ילמדנו ראובן שהפקיד ביד שמעון דינרי זהב ושלח בהם יד ובשעת הוצאה מן העולם היו שוות ארבעים זהובים ועתה שוות שלשים אם נפטר במה שיתן לו דינרי זהב כמו שהפקיד אצלו או נאמר שנתחייב מיד דמיהן בשעת הוצאה וכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה גבי חביתא דחמרא (ב"מ מ"ג) כתב רי"ף ז"ל היכא דמעיקרא שויא ד' ולבסוף שויא זוזא בין שתייה בין תברא בין איתבר משלם ארבעה כדמעיקרא דבחסר ליכא מאן דאמר דמשלם כי השתא דתנן (ב"ק צ"ג) כל הגזלנין וכו' והתם נמי אי בעי למיתב ליה חביתא דחמרא כי האי דגזל מי מיפטר בכך או לא.

תשובה מי ששלח יד בפקדון דינרי זהב והוציאם ושוב הוזלו חייב לשלם דמים כפי מה ששוים בשעת שליחות יד דכל מידי דשייך ביה יוקרא וזולא מיד כששלח בה יד נעשה עליו גזלן ודאי אי איתיה בעיניה אמר ליה הרי שלך לפניך כמו גזל חמץ ועבר עליו הפסח [אם הוציא חייב לשלם כמו שהיה שוה בשעת הגזלה ואין יכול ליתן לו חמץ אחר שעבר עליו הפסח] והוי כאלו קנאו בדמים בשעת הגזלה והכי פריך גמרא על פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דהשולח יד בפקדון (ב"מ מ"ג) תנן בית הלל אומרים כשעת הוצאה מאי כשעת הוצאה אילימא כשעת הוצאה מן העולם ואי בחסר מי איכא למ"ד לאו לפי דמים משלם והא תנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה וכן בפרק כל שעה (ל"ב) אילימא דמעיקרא ארבעה ולבסוף שויא זוזא מי איכא למ"ד לאו לפי דמים משלם והא תנן כל הגזלנין וכו' הילכך צריך לשלם דמים לפי מה שהיו שוים בשעת שליחות יד.

סימן ח

הנה שאלתם על ענין אברהם ברבי שמואל שתבע את ר' עוזיה אחי אביו שאביו רבי שמואל צוה מחמת מיתה ליתן לו מאתים זהובים ושקבלם ר' עוזיה דודו להשביחם לו ועתה תובע אותם ממנו ור' עוזיה כפר בכל וצויתים להחרים כל מי שיודע עדות בדבר זה שיעיד ודקדקתי בעדיות העדות שהעיד רבי משה אינה כלום כי לא שמע מרבי עוזיה כלום אלא מפי בניו ועדות הבן על האב אינה כלום וכן עדות של משה חתנו של רבי עוזיה אינה כלום על חמיו אבל עדות שהעיד רבי משה ששמע מפי רבי עוזיה שאותן חמשים זהובים היה מממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו ומה שהעיד רבי יהודה ברבי יצחק ששמע מפי ר' עוזיה שאותם מאה וחמישים זהובים היו מממון שהניח רבי שמואל לאברהם בנו זו היא עדות גמורה ולדברי שניהם יש בידו חמישים זהובים כי יש בכלל מאה וחמישים גם חמישים אעפ"י שזה מעיד על חמישים וזה מעיד על מאה וחמישים מכל מקום שניהם מעידים על נ' והוא כפר בכל הרי הוחזק כפרן לאותו ממון והוא חייב שבועה דאורייתא כההיא דרבי חייא בפרק קמא דמציעא (ג’) מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו חמשים ישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו הילכך הוא חייב שבועה דאורייתא ואינו יכול לישבע שהרי שני עדים מעידים שיש בידו חמשים והוחזקן כפרן לאותו ממון (כתב הקארו בח"מ סי' ע"ה ויש לתמוה למה חייבו ע"פ אותם עדים הא מצי למימר שלא להשביע את עצמי הודיתי ואפשר דתשובת הרא"ש בתבעוהו והודה מיירי) הילכך משלם מאתים זהובים לאברהם והא דקאמר רבי חייא ישבע על השאר ולא אמרינן כיון שהוחזק כפרן ישלם ההיא דרבי חייא איירי במלוה הילכך לא הוחזק כפרן דאמרינן הכופר במלוה כשר לעדות דמלוה להוצאה ניתנה ונתכוין לישמט ממנו עד שיהיה לו ממון לפרוע אבל בנדון זה פקדון הוא והכופר בפקדון פסול לעדות הילכך הוחזק כפרן ואינו יכול לישבע וחייב לשלם מאתים זהובים (נראה דצ"ל דחייב לשלם אחר שישבע זה שכנגדו דהכי אמרינן להדיא בפ"ק דבבא מציעא בעובדא דההוא רעיא ע"ש וכ"כ בטור ח"מ סי' ע"ה ע"ש) אף על גב דפריך בגמרא (ב"מ ה) בפקדון אמאי פסול לעדות לימא אישתמוטי קא משתמיט עד דבחישנא ואשכחנא ליה ומשני כגון דאתו סהדי ואסהידו דההיא שעתא דכפריה הוה איתיה לפקדון בביתיה הכא לא שייך למימר עד דבחישנא דהכא לאו ממש פקדון הוי חפץ מבורר אלא מעות או שוה כסף הושלש בידו להשביחם לאברהם וכן עשה לכך חייב לשלם.