שדי חמד/ה

פאת השדה

סימן יב

כבר הודענו דעתינו ודעת כל הרבנים אשר דין זה וכדומה הוא אך לפילפלא בעלמא ואנו אין לסור ימין ושמאל מדינא דמלכותא: הפקר בית דין אם מועיל גם לזכותו לאיש אחר או דוקא להפקיעו מיד הבעלים הוא דמהני כתבתי בנדפס במערכה זו אות ט״ן באריכות קצת בסיעתא דשמיא וכשנתפשטו בעה״י הספרי שדי חמד בעולם קבלתי עליהם הערות רבות מרבני גאוני דורנו יצ״ו וכבר הודעתי באיזה מקומות שאין בכוחי לחזור על לימודי ולהתבשם בדב״ק שיחל״א כי מיגמר בעתיקא קשה ומה גם כי הערות רבני גאוני דורנו יצ"ו על דברתי בשדה חמדתי על כל החלקים רבו כמו רבו ורק חובתי אעשה בעה"י להעתיק דב"ק למזכרת אהבה ובענין שלפנינו קבלתי הערות מכמה רבנים יצ"ו ואלו הם:

א

ידידי הגאון כקש"ת מוהר״׳ר ירוחם יהודה ליב ראבד"ק מינסק דליטא שיחל״א כתב וז״ל בעזה״י אור ליום' ג' ה' טבת תרנ״ב לפ״ק פה מינסק יע"א שפעת החוה״ש אל כבוד ידי"ה וידידי וכו' חובר חיבורים מחוכמים כקש"ת מוהר"ר חיים חזקיאו מדיני נ״י האבד״ק יצ"ו ולכאו"ל שלום וכט"ס אחדה"ט ושתה"ר באהבה יקרתו עם ספרו הגיעוני וקבלתים באהבה כי הוא נצרך מאד וראיתי באיזה מקומות ברהיטא אשר אסף וקבץ כעמיר גורנה דברי הראשונים והאחרונים ועשה פעלים לתורה ויגדיל תורה ויאדיר וכו' בדרך כלל אומר אשר הוטב בעיני אשר רבים ישתו ממעיין חכמתו ויאכלו וישבעו מתנובת שדהו ואבקשו לכבדני גם בספרו השלישי דברי חכמים כאשר יצא מבית הדפוס כאשר הבטיחני במכתבו היקר, ולמען שלא יהיה מכתבי ריקם הנני להעירו לדוגמא בדבר אחד במערכת ה״ה אות ט' במ״ש המחמ״ק דלא אמרינן הפקר בית דין רק להפקיע ולא לזכות והביא כת"ר מה שהעיר רצ"ה חיות ז"ל מגיטין ב' ודילמא אקנויי מקני ליה רבנן וכת״ר השיג עליו מדברי הטור שהאשה תקנהו להבעל, הנה אין הפה יוכל לדבר כלל שזהו כוונת הש״ס דאקנויי אקני ליה רבנן דמבואר דרבנן הקנוהו ואם צריך להקנאת האשה בפירוש לא שייך זה הלשון כלל כמובן לכל מעיין. ויעויין בתוספות גטין כ' ע״ב ד״ה אשה לא ידעה לאקנויי דה״ק מלאכול דל״ל הקנאה דידה הא אקנו ליה רבנן ותרצו לחלק בין שכר סופר לטבלא ושקו"ט ברשב"א דפלפל טובא בזה. וכ"ה בר״ן וריטב״א ויתר ראשונים ע"כ מבואר מכולם דאקנויי אקני ליה רבנן היינו בלא הקנאה דידה והדברים פשוטים וא״צ לראיה כלל דאי אפשר לפרש בענין אחר כלל:

ומ״ש הטור ותקנהו לבעל, הנה הדרישה כתב שם דלאו דוקא ומהש"ח נראה דמפרש דאינו אלא לכתחלה אבל לא דמפרש כן בגמרא דזה לא ניתן לאומרו כלל וכלל: ואם נרצה לפרש דברי הטור בדוקא דס״ל דבעינן שהאשה תקנהו לבעל נראה בפשוט לפרש על פי מ"ש הרשב״א גטין כ ע"ב גבי בעיא דרמי בר חמא בטבלא דרב אשי דפשיט מאשה כותבת את גטה ל״ל הסברא דאקנויי אקנו ליה רבנן וס"ל דבעינן הקנאת האשה וגם רבא אליבא דנפשיה ס״ל כן ול"ק אקנויי מקנו ליה רבנן רק לטעמיה דרב חסדא אם ס״ל אשה לא ידעה לאקנויי ואם כן ל"מ הקנאת האשה דילמא אקנויי אקני ליה רבנן וא"צ הקנאת האשה כלל אבל באמת ס"ל לרבא אשה ידעה לאקנויי ולא אקנו ליה רבנן כלל רק דהאשה תקנהו לבעל יעו״ש בחי׳ הרשב״א וא״ש דברי הטור בפשיטות, אבל לומר דהטור מפרש כן בדברי הגמ׳ במאי דקאמר אקנויי אקנו ליה רבנן לא ניתן לאמרו כלל אמנם גם בלא דברי הטור אין שום ראיה מגמרא דגטין דרבנן יכולין להקנות למי שלא בא לידו דשאני התם דהבעל מוכרח ליקח הגט לידו ליתן ליד האשה או שלוחו בשליחותו שהוא כמותו וכיון דבא לידו או ליד שלוחו שהוא כידו שוב יכולין רבנן להקנותו לו לכ״ע כמובן:

ומה שהביא כת״ר מדברי הגט פשוט שכ״כ בדעת הטור כפי הנראה לא עיין כתר״ה בדברי הג״פ רק מה שהביא הדברי אמת בשמו וסבר כת״ר דתי׳ כן לדעת הטור והמעיין בגט פשוט בעצמו נראה דאינו כן רק דכ״כ בדרך ועי״ל דאין לתרץ כן לדברי הטור דא״כ אכתי ל״ל להקנאת האשה הא יכול לזכות בעצמו מן ההפקר ע״כ העלה דס״ל להטור דאשה תקנה פשיטא דהגמרא ל״ק רק בלשון דלמא יעו״ש. (וכפי הנראה לא ראה דברי הרשב״א הנ״ל גטין כ׳ ע"ב) והדברי אמת לא הביא רק סברתו שרצה לצדד מתחלה בדעת הטור אף שסתר התי׳ הטור מ״מ זו הסברא יכול להיות אמת וכ״ז פשוט. שנית האריך כת״ר מגטין גבי פרוזבול דמפרשי דרבא קאי גם אקו׳ ראשונה דמן התורה משמט ותקינו רבנן דלא תשמט משום הפקר ב״ד דמוכח דיכולין להקנות, מאד נפלאתי ע״ז דפשיטא דיש כח לחכמים להוציא מזה וליתן לזה אף שלא כדין משום הפקר בית דין וכל הש״ס מלא מזה כגון דינא דגרמי למאן דס״ל שהוא מדרבנן דמוציאין מזה ונותנים לזה וכן כלהו קנסות דרבנן דמוציאין מזה ונותנין לזה וכן כל הנשבעים ונוטלים דמן התורה אין נוטלים אף בשבועה ורבנן תיקנו להוציא מזה וליתן לזה בשבועה וטובא כיוצא בהם דכיון דהפקר בית דין הפקר יכולין לעשות כפי שיראו בעיניהם ואין בזה שום חשש איסור וכל הס׳ בזה אם מפני הפקר ב״ד לעשותו מדאורייתא כזוכה ונפקא מינה כגון קידשה במעמד שלשתן אי הוי קידושי דאורייתא יעויין בי״ש סי׳ כח ס״ק לה וכיוצא. וא״כ ממילא מבואר דמפרוזבול ליכא ראיה כלל דאף דמה״ת משמט מ״מ יש כח ביד ב״ד להוציא מזה וליתן לזה שלא כדין משום הפקר ב״ד הפקר ואף שאין האחר זוכה מקודם מה״ת משום ההפקר מכל מקום כשיבא לידו יזכה מההפקר דזה פשיטא דיש כח ביד חכמים ואין שום ספק וחקירה בזה רק אם זוכה מה״ת משום ההפקר ב״ד קודם שבא לידו דאפשר דאין כח בידם רק להפקיר ולא להקנות לאחר דבמאי קני דאין כח ב״ד גדול מיחיד בשלו דאין יכול רק להפקיר ולא להקנות לאחר בלא קנין והנה כתר״ה כתב בהסבר הדבר דאין הב״ד יכולין לעשות ב׳ פעולות. וז״א רק כמ״ש וכנ״ל: הן אמת דלפי״ז דברי הרשב״א גטין ל״ו ע״ב לבתר דהעלה דרבה דתי׳ הפקר ב״ד קאי נמי אקרא קמייתא כ׳ ומינה שמעינן דכח ב״ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפילו קודם שבא לידו וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות וכו׳ דמשמע לכאורה דמ״ש ומינה שמעינן קאי על הקודם והוא תמוה דאיננו מוכח כלל וכנ״ל: ע"כ נ״ל ברור דט״ס קטן יש בדבריו דצ״ל דכן מוכח (ולא וכן מוכח) והאי ומינה קאי על סוף דבריו דכן מוכח מקרא דאלה הנחלות ולא קאי על הקודם ובהכי אזדא כל הפלפולים וההוכחות שהביא מס׳ נחמד למראה ושאר ספרים שהוכיח מב״מ וב״ב ועוד שם וטורח הוא בעיני לפורטם ומובן להמעיין מעצמו וגם מה שהביא מהים של שלמה יבמות לא עיינו ביש״ש גטין (כ) דמדבריו שם מבואר דאינו עושה קנין: וכן מה שחקר אי אמרינן הפקר בית דין גבי נכרי והניח בצ״ע מבואר בתוס׳ ור״ן ורא״ש ויתר ראשונים גיטין י״ג גבי מעמד שלשתן דאם הנותן עכו״ם קנה המקבל דאם ממון של ישראל הפקיעו ע״י מעמד ג' כ״ש של נכרי א״כ מבואר דההפקר בית דין מהני גם בעכו״ם ויש עוד להאריך הרבה על כל פרט ופרט מדבריו אמנם לא כתבתי כ״ז רק לדוגמא בעלמא ובכדי שלא יהיה מכתבי ריקם מד״ת ועכ״ז בדרך כלל הוטב בעיני פעלו ויגדיל תורה ויאדיר ע״ס ספרו של כתר״ה ויהיה ה׳ עמו שיוציא גם יתר מעיינותיו חוצה כנפשו הטהורה ונפש ידידו דושכ״ט בלו״נ יהודה ליב החופ״ק:

ב

ידידי הגאון מחבר ספר עמודי אש יצ״ו כתב לי בענין זה וז״ל במערכת ה׳ אות ט״ן כתב על מ״ש בספרי (עמודי אש) סי׳ נ׳ אות ל״ו דלכן כתב הר״מ בפרק כ״ד מה״ס הפסוק דויחרם לפי שסובר שהפקר בית דין אינו יכול לעשות קנין כמ״ש הכסף נבחר כלל י' סי׳ עט וע״ז כתב מעכת״ה דלא ידע המקום שהוא בכסף נבחר כי עיינתי שם ולא דבר כלל מזה ואולם דברי הכ״נ הם באות י' כלל עט סי׳ יד שכתב שם ליישב דברי הרמב״ם פרק ט׳ מהלכות שמיטה שכתב דאין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזה״ז ולא בזמן הבית שהיו מן התורה, והראב״ד חולק עליו דמועיל גם בדאורייתא דהפקר בית דין הפקר ע״כ כתב הכ״נ דהרמב״ם ס״ל דהחכמים לא יוכלו לזכות להמלוה שיתן לו המעות ע״י הפקר ב״ד ומ״ש על מ״ש בתשובת הרא״ש שהביא הכתוב דויחרם וע״ז הקשה מעכת״ה דהרא״ש בהשולח הביא ב׳ הפסוקים מלבד די״ל דהרא״ש בתשובה חזר בו הנה נודע דהרא״ש מעתיק דברי הרי״ף אף דהוא לא ס״ל כן בפרט בדבר דאינו מבואר להדיא שלא כדעתו י״ל שהעתיק לשון הרי״ף עכ״ד יצ״ו. והנה אף שכלל זה שריר וקיים שלפעמים כותב הרא״ש דברי הרי״ף אף שהוא אינו סובר כן מכל מקום יתכן דדוקא כשמצינו לו שבפסקים עצמן גילה דעתו בהיפך בזה נאמר דאף שהעתיק כאן דברי הרי״ף סמך על מה שגילה דעתו בפסקים במקום אחר שאינו סובר כן אבל לא נאמר כן על דבריו שבתשובה דלא מסתבר שסתם והעתיק דברי הרי״ף על סמך מה שגילה דעתו בתשובה שסובר בהיפך וצריך להתיישב בכל מה שרשמתי בכלל זה בקונטרסי כללי הפוסקים סי׳ יא אות ב׳ אולי יתברר ספק זה מתוך דברי רבנן קדישי הרשומים שם:

ג

ידידי הגאון מוהר״ר משה שמואל הורוויץ מווילנא מח״ס ידי משה יצ״ו כתב לי בענין זה וז״ל ויש להעיר ג״כ מדברי התוס׳ בשבת דף נ״ד ב׳ ד״ה אלא וז״ל א״נ אפוטרופוס היה מעשר בקטנותו והאיך יכול לעשר בקטנותו הא אפוטרופוס אתמעט מ'אתם' קדושין ובגטין וע״ב (וע״כ) משום הפקר ב״ד וכדכתב הרשב״א בחי׳ שם אלמא דמהני גם להקנות ושמא יש לחלק מאחר דקטנים בלא״ה איסור אכילתן אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפרק חרש ועיין בספרי ידי משה ד׳ ס״ז ע״א להכי מהני ג״כ ההפקר להקנות ולפי זה יתורץ קושית החכם צבי בתשובה סי׳ ל״ג עכ״ד יצ״ו:

ד

ידידי הגאון מוהר״ר אפרים שלמה זלמן אבד״ק אסטראב יצ״ו כתב לי וז״ל בחלק הכללים אות ה׳ סי׳ נ״ט בירר כשלמה דעת רז״ל בענין הפקר בית דין אי הוי זכות להקונה או רק הפק״ז והביא חבל נביאים המתנבאים בדבר זה אשר בעזה״י גם אנכי בחידושי זכיתי בהרבה דברים שכתבו המחברים שאינם נמצאים אתנו וחמרא למריה וטיבותא לשקיה מעכ״ג שליט״א שהביא לנו דברים שהיו מכוסים מאתנו ויש אתי להאריך בהם אבל ק׳ עלי לבא בארוכה אחרי שאיני יודע אם דברי ערבים על לבו דמר ורק ע״ז אעורר מה שלא מצאתי עוד למי שנתעורר בזה: מהא דראש השנה ד כ״ב ע״ב ומאתים זוז נתונים לך במתנה ועיין ברש״י שם שהוא מטעם הפקר בית דין מבואר שיש כח בידם גם לזכות ומשם ראיה להרשב״א גיטין שצריכים הב״ד שיאמרו ממון ראובן יהא לשמעון דאם לא כן למה אמרו נתונים לך במתנה ולפי מה שכתב אא״ז הגאון בעל פתחי שערים בחידושיו היכא שפשע כולי עלמא מודים דיכולים לזכות אין ראיה דהתם פשעו הכותים שרצו להטעות: אולם מה שכתב מר (דף ק״ז ע״ג מדפי הספר) מדברי רש״י בסנהדרין (ד׳ ה׳ ע״א) שכתב דהפקר בית דין הפקר מ'יחרם כל רכושו' כן כתב גם כן רש״י בד״ה שם אבל במחכ״ת דמר משם ליכא פירכא על אא"ז הרש״ל והקו׳ אדרבא סייעתא להו שהרי רש״״י כתב ויש להם רשות להפקיע ועל זה הביא קרא ד'יחרם' דאיירי בהפקעה: אבל מחוורתא מה שכתב אאמו״ר הגאון בעל המחבר ספר אגודת אזוב מדברי הביא דבריו הקדושים דודי הגאון שליט״א בספר אמרי הצבי בבא קמא פרק ז׳ ד׳ סט ע״ב אות נ׳ ד״ה והנה לפי מה שכתב דדוקא כשהבית דין צריכים לעשות בהפקרם שתי פעולות להוציא מזה ולזכות לזה אז הפקרם אינו רק הפק״ז אבל כשאינו ביד בעלים הא' שאז ההפקר אינו עושה רק פעולה אחת להקנות להקונה אז זוכה הקונה בדבר הבית דין בלבד ומיושבים בזה כל הקושיות שהקשה בזה: ומדברי הגמרא בראש השנה (ד׳ כ״ב) שהבאתי יש לפשוט מה שהעיר מעכ״ג שליט״א אי הפקר בית דין מהני בעכומ"ז דהתם בכותים הפקירו גם כן ממונם ואין לומר דכותים גרי אמת הן ועל כן דינן כישראל דמהני בהו הפקר בית דין דהא כתבו התוספות חולין (ד׳ ג׳ ע״ב) ד״ה קסבר דמאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי ואלו שהטעו את הבית דין ורצו להכשילם בקביעת המועדות ובחמץ בפסח וביום כיפורים וכופרים בקבלת חז״ל האיך נתגיירו וקבלו הגירות באמת ואליבא דכולי עלמא לא היו מתחלה ועד סוף רק גרי אריות שהן כשאר אומות כמו שכתב רש"י בקידושין ד' עה ע׳׳ב ד״ה גר א"ר ואפילו הכי הפקירו הבית דין ממונם ואין לומר שלא רצו להכשיל דאתם אפילו מוטעים דזה ברור דהעדים המעידים שקר שהם מכשילים ופושעים הם ובפרט שהם אינם מאמינים בקבלת חכמינו ז"ל דאתם אפילו מוטעים ואם כן גם בעכומ״ז מהני הפקר בית דין:

ה

ועל מה שכתבתי בנדפס על דברי גאון עוזינו נצי״ב מלך יצ״ו בספרו הנורא העמק שאלה בענין זה כתב לי מרן המחבר יצ"ו וז"ל בדין הפקר בית דין שהאריך מעכ״ה וגם הביא בשמי מש"כ בשאלתא פרשת קרח שאילתא ק"ל סק״ד וכתב ע"ז מעכת״ה שלכאורה דברי תמוהים וכו׳ ולבסוף כתב ומה שציין לעיין במש״כ בשאלתא ע"ג לא ידעתי מקומו איה וכו׳ והנני להודיע שהוא בשאלתא ע״ד אות י״ב וטעות הסי׳ בא ע״י התחלת ס' חלק שני של השאלתות שאלתא סח ובאמת לפי סי׳ חלק ראשון הוא סי׳ ס״ז אבל על פי איזה טעם (הטעם שנשתנה דעתי בציון הסי׳ הוא על פי שהשגתי שאלתות כת"י מן ווין בין הדפסות ח"א להדפסת ח״ב כמבואר בפתח העמק השני) ראיתי לחלק שאילתא דת״ץ ודפורים לשני שאלתות והיינו ס"ו וס"ז ומשום הכי התחלתי לציין ריש ח״ב שאילתא ס״ח וממילא הוא סי' ע״ד אבל בעת הכתיבה היה מצוין שאילתא ס״ו ע"ד סוף הספר הראשון והיה מתחיל ח"ב שאלתא ס״ז ושאילתא ע״ד לע״ג, הודעתי כ״ז למען אולי יהא נדרש למעכ"ה לדעת זאת במקום אחר והנה כאשר יעמוד מעכ״ה על סי' ע״ד כמדומה יחזה מעכ"ה שלא נעלם ממני דברי התוספות גיטין ד׳ לו אלא מחמת שהנני כעת מבולבל וראשי כבד עלי ע״כ לא אוכל לברר דברי עכ״ד יצ״ו:

ו

ואחר כמה שנים קבלתי עוד הערה אחת בזה הלא היא כתובה בקונטרס ההערות לחלקי הכללים בסי' מ״א אות ג' פוק עיין בה וכן בריש סימן ק״ז: והנה בנדפס בדף קו ע"ד (בסוף ד״ה וראיתי להרב) הבאתי שהגאון קרבן נתנאל בפרק השולח סי׳ י״ג אות ה׳ כתב דמה שהביאו הרי"ף והרא״ש ילפותא דנחלות הוא להורות שיש כח בידם גם להקנות לאחר ושוב מצא בים של שלמה פרק האשה קמא סי׳ י״ט שכתב כן, וראיתי בשו״ת עין יצחק למרן מוהרי״ץ אלחנן בחלק או"ח סי' כב ענף א׳ סק״ג שכתב שבמחנה אפרים וגט פשוט ומקור חיים ובתשובת רעק"א כתבו להסביר דאף דהפקר בית דין הפקר עם כל זה אין להם כח להקנות לאחר ואנכי מצאתי בעה״י בים של שלמה וכו׳ (הביא דברי הים של שלמה) ותמיהני על גדולי האחרונים שלא הביאו דברי הים של שלמה עכ"ל. ואני אומר בהורמנותיה דמר מציאה זו כבר קדם וזכה בה הגאון קרבן נתנאל בסוגיא דגיטין ד׳ ל"ו שהזכיר בים של שלמה וחידוש הוא שלא ראה הגאון את דברי קדשו בזה ותמיהתו על גדולי האחרונים שלא הביאו דברי הים של שלמה עיין בספר דמשק אליעזר לידידי הגאון אבד"ק האלינקא יצ"ו בסי' ב׳ שכן תמה עליהם הגאון שואל ומשיב בהגהות ציון ירושלים והאריך קצת בדין זה והביא שבשיטה מקובצת לבבא בתרא ד׳ קא (ד״ה ור"א) דכתב בהדיא כהמקור חיים ומחנה אפרים וציין שם אריה או"ח סי' יא ועזרת יהודה חלק חו״מ סי׳ עה ומסיק לענין דינא כסברת המקור חיים ומחנה אפרים דלא מהני אלא להפקיר ולא להקנות לאחר עי"ש כי לא פניתי להתיישב בדב"ק גם בשו״ת ריב״א (רבינו יואל בן אליעזר אונגרין) בריש סי' קמד השיג על המקור חיים שנעלמו ממנו דברי הים של שלמה והרב המסדר מפתחות הספר ציין על זה (בהמפתחות ד׳ י"א) לדברי הרשב"א בגטין ד׳ ל״ו שאם נלמד מאלה הנחלות יש כח בידם גם להקנות וכבר הובאו דברי הרשב״א אלו בספרי הפוסקים שהבאתי בנדפס ובספר אמרי הצבי לידידי הגאון אבד״ק דאברי יצ"ו בפרק רביעי דבבא קמא סי׳ י' ד׳ פב ע"א ציין למה שכתב באיזה מקומות בספרו וכתב עוד שבחידושיו לבבא מציעא העלה דאף למאן דאמר דאין כח בידם כי אם להפקיר אבל לא להקנות היינו דוקא היכא שחכמים יהיו צריכים לאותו הנדון לשני דברים היינו א) להפקיר ולהפקיע מזה. ב) להקנות לאחר אבל כשלא היו צריכים באותו נדון כי אם להקנות בלבד מודים כולי עלמא שיש כח ביד חכמים להקנות וסיים ואכתי י״ל בזה:

סימן יג

הנאה אי חשיבא מה שמתרפא האדם דרך סגולה ואין גופו נהנה מגוף דבר האסור בהנאה כתבתי בזה בנדפס מערכה זו אות עח ד׳ ק״י ע"ד עי"ש וכתב לי ע"ז ידידי הגאון מוהר״ר שמעון שלמה ווערטהיים אבד"ק בענדר יצ״ו וז״ל בחלק הכללים אות ה' דין עח שם מביא כ״ק בשם שיורי ברכה אי דבר שהוא משום סגולה ואין הגוף נהנה ממנו אי מחשיב הנאה מה שמתרפא מזה והרב חיד"א מחמיר וכ״ק חוכך בזה שזה שלא כדרך הנאה הנה זה לא כביר נשאלתי בא׳ שסובל כאב שיניים חזק ואמרו לו סגולה ליקח יד של ב"מ ולנגוע במקום הכאב ועל אתר לא הבנתי מה זו שאלה כיון שאינו כהן ונתיישבתי דאולי מחשיב הנאה במת ופשיטנה לה מש״ס גיטין ד' סט ע"ב ליבקי שכבא דשכיב בשבתא ונשקליה לידיה וניתיב אטחליה ולימר וכו׳ מזה נראה דלא מחשיב הנאה וכדברי כ״ק הדר״ג יחי' ויעויין בחת"ס יו״ד סי׳ שלט ודו״ק עכ"ל יצ״ו:

ועל מה שתמהתי שם על מרן חיד״א בשיורי ברכה יו״ד סי׳ שמט עי״ש כתב לי הגאון מוהר"ש פרעיידש מח״ס כרם חמד אבד״ק ליאדי יצ״ו שקדמני בזה הרב עיקרי הד״ט בחלק יו״ד סי׳ טו סוף אות ב' (ושמה שכתוב שם בשיוריו סי' שמה הוא ט״ס וצ"ל שמט):

סימן יד

הפקר בשבת אם אסור כתבתי קצת בנדפס מערכה זו אות ק׳ עי"ש שהבאתי מחלוקת רבני האחרונים בזה ועתה ראיתי שבספר אברהם אזכור להרה״ג מוהרא"ף יצ״ו במערכת השי״ן אות ח"ן ציין לעיין (בדין הפקר בשבת אם מותר) במה שכתב הרב המגיה בסוף ספר דנא פשרא ובתולדות אדם לר"ז ואינם אצלי לעיין בדב״ק ועיין עוד בספרו פדה את אברהם במערכת יום טוב אות ג' שבשפלנו זכר לנו מה שכתבתי בשדי חמד אות ק' וכתב בשם הרב חיים לעולם סי' ג' דמותר להפקיר ביום טוב וזוכה האחר מן ההפקר עכ"ל:

והנה ספר חיים לעולם לא ראיתי מעולם ואיני יודע למה הוצרך לומר וזוכה האחר מן ההפקר וכי היה סלקא דעתין לומר דאף שמותר להפקיר לא יזכה אדם אחר מהפקר זה והרי במפקיר ובזוכה יש בכל אחד צד לאסור זה משום שהוא מוציא החפץ מרשותו ודומה למוכר וזה שזוכה שהוא כקונה מקח ואם מותר להפקיר ולא חשיב כמקנה הכי נמי יש לומר דמותר לזכות ולא חשיב כקונה והנה הגאון שער המלך בהלכות לולב פרק שמיני דין ב' (בד״ה ובמה שת״י) הביא דברי הריטב״א לשבת ד׳ קכ אההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם שכתב אף על גב שאסור להפקיר בשבת שנראה כמקנה קנין בשבת ואיכא שבות דרבנן שאני הכא שהוא כמופקר מאיליו והולך לאיבוד ולא מיחזי כקנין שמתבאר מדבריו דבעלמא אסור להפקיר בשבת ומוכח גם כן דאין איסור לזכות מההפקר מדאחרים באים ומצילים ולגבי הזוכים אין שייך טעם ההיתר שכתב הריטב"א כמובן ונמצא לפי זה דלהפקיר חמור מלזכות ואם כן כיון שסובר הרב (חיים לעולם) דמותר להפקיר פשיטא דמותר לזכות מן ההפקר והכי נמי מסתברא דאין חשש לזכות מדבר שהפקיר חברו דהרי זה כמוצא מציאה בשבת דפשוט שמותר לזכות בה אם היא דבר שמותר בטילטול (ועיין לקמן בד״ה שוב התבוננתי) והרב שער המלך הקשה על הריטב״א מדאמרינן גבי דמאי מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה וכו׳ (ועוד הקשה משאר מקומות ומצא ליישב חוץ מזו כיעוי״ש) והוצרך לומר שלא כתב הריטב״א שאסור להפקיר בשבת אלא דוקא כשכונתו שיזכו אחרים כההיא דאומר לאחרים הצילו לכם דהתם ודאי מיחזי כמקנה קנין בשבת לא כן כשאין כונתו לזכות לאחרים ככל הני דמייתי הרב שם שאין כונתו ורצונו שיזכו אחרים בהפקר זה שכל מגמתו הוא שיוכל לאכול מן הדמאי או לצאת בו ידי חובתו ואדרבא טפי ניחא ליה שלא יזכו בו כלל בהא ודאי שפיר דמי גם להריטב״א אלו דברי הרב שער המלך נמצא דכשאינו מזכה לאחר רק מפקיר בלבד גם הריטב״א מודה דמותר וכשמתכוין שיזכה בו אחר הוא דאסר הריטב״א ולפי סברא זו יתכן לומר שהרב חיים לעולם הא קמשמע לן שמותר להפקיר אף אם כונתו שיזכה בו אחר כמו בההיא דהצילו לכם וזהו שכתב וזוכה אחר מההפקר כלומר אף שכונת המפקיר היא שיזכה בו אחר שרי ולא סבירא ליה לחלק כמו שכתב הריטב״א דשאני התם שהולך לאיבוד וכו׳ כן נראה לצדד בדבריו ומי שספר התורה הזה נמצא אצלו ישכיל בכונתו: שוב התבוננתי שלא יתכן לפרש בכונתו כמו שכתבתי שהרי רבני האחרונים שכתבו דמותר להפקיר בשבת נסתייעו מדברי רבינו המאירי לשבת ד׳ קכז שכתב ממה שאמרו בסוגיא זו בענין דמאי דאי בעי מפקיר נכסיה וכו׳ למדנו שמפקירין בשבת ואף שאמרו אין מקדישין אינו דומה שהקדש כעין מכר הוא מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים אבל הפקר אין כאן שינוי רשות ואפילו זכה אחר מאליו הוא זוכה עכ״ל, הרי דטעם היתר ההפקר הוא לפי שאין כאן שינוי רשות וזה שייך כשמפקיר בלבד ואין כונתו שיזכה אחר משמע שאם כונתו שגם כן יזכה אחר הרי הוא דומה למכר ולהקדש ואסור, ואם כן לא נוכל לומר דהרב חיים לעולם מתיר כשכונתו שיזכה בו אחר אלא במפקיר בלבד קאי ומה שכתבתי וכי היה סלקא דעתין וכו׳ הנה רבינו עקיבא איגר בתשובה סי׳ עק״ד (בד״ה וגם מההיא) צדד להוכיח דאסור לזכות מן ההפקר בשבת עי״ש ודוק ועיין עוד לקמן (בד״ה ואם מותר לזכות מן ההפקר) מה שהבאתי בזה בס״ד:

וראיתי שם בתשובת רעק״א (בד״ה אמנם) שעל מה שכתב שם (בד״ה וגם) שמדברי הרב מגן אברהם בסוף סי׳ יג משמע דמותר להפקיר בשבת כתב שדעת הרמב״ן דאסור להפקיר בשבת וכן כתב השער המלך בהלכות לולב בשם הריטב״א ופרי חדש עי״ש, והנה מדכיילינהו לכולהו תלתא בחדא מחתא נראה שסובר שהרמב״ן והריטב״א ופרי חדש שוים הם בדין זה ויש להעיר עליו דלפי מה שביאר הרב שער המלך בכונת הריטב״א דלא אסר אלא כשמפקיר על דעת שאחרים יזכו בו אבל להפקיר לבד מודה דשרי אם כן לפי זה הרמב״ן והריטב״א והרב פרי חדש אינם שוים בדין זה שהרי דברי הרמב״ן הם בחידושיו לריש פסחים להשיג על מה שכתב רבינו תם דביטול חמץ הוי מדין הפקר דהלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת כענין ששנינו אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין משום מקח וממכר וכו׳ עי״ש והן הן דברי מרן הפרי חדש שכתב שאין לומר ליבטיל וליהוי הפקר שאם כן איך ליבטל בשבת ויום טוב הא ודאי דאסור להפקיר כדתנן אין מקדישין וכו' עי״ש ושמעת מינה דלדעתם אסור להפקיר בשבת ויום טוב אף אם אין כונתו בהפקר זה שיזכו בו אחרים שהרי בחמץ אין כונתו ורצונו שיזכו בו אחרים אלא כל מגמתו שלא לעבור על בל יראה ובכל זאת כתבו שאם היה ביטול משום הפקר היה אסור לבטל בשבת, וכן ביאר הרב גזע ישי במערכה זו בסי׳ רס"א דבהכי פליגי הרמב״ן והריטב״א לפי מה שפירש הרב שער המלך בדעתו וכן כתב הרב משנת ר׳ אליעזר בזכרונותיו שבח״ב ד׳ ח׳ ע״א אות ז׳ עי״ש. ולפי זה יש לומר דסברת הרב מגן אברהם אינה היפך סברת הריטב״א דהנה הרב מגן אברהם לא כתב מפורש דמותר להפקיר בשבת אלא שמדבריו מתבאר כן שהרי כתב דמוכח מש״ס דשבת ד׳ קל״א ריש ע״ב דאסור ליתן מתנה בשבת מדאמרינן דאף ר׳ אליעזר דסבירא ליה מכשירי מילה וכן מכשירי שאר מצות דוחין את השבת מודה דאם צייץ טליתו וקבע מזוזה לפתחו חייב ואמרינן טעמא הואיל ובידו להפקירן ולא הוו דידיה ולא מצות דרמו עליה נינהו ומדקדק המגן אברהם מדלא אמרינן הואיל ובידו ליתנם לנכרי או לקטן אלמא דאסור ליתן מתנה בשבת מוכח שסובר דלהפקיר מותר והנה מזה אין לנו הכרח שסובר דמותר להפקיר אף על דעת שיזכה אחר ומעתה אחרי שראה רבינו עקיבא מה שביאר הרב שער המלך בדעת הריטב״א לא היה לו לומר שהרמב״ן והריטב״א סוברים שלא כדעת המגן אברהם אלא היפך סברת הרמב״ן לבד הוא כן יש לומר לפי דברי השער המלך הנ״ל:

אמנם לי ההדיוט נראה דמה שכתב הרב שער המלך כן בדעת הריטב״א הוא לפי שלא ראה דברי הרמב״ן בליקוטיו לפסחים הנ״ל שמפורש יוצא מפה קדשו שאף כשאין כונתו בהפקרו שיזכה בו אחר אסור לכן כתב ליישב דברי הריטב״א על פי חילוק זה אבל אם היה רואה דברי הרמב״ן רבו של הריטב״א ומסתמא הריטב״א נמשך אחר דעת הרמב״ן רבו לא היה אומר כן לדעת הריטב״א להמציא מחלוקת ביניהם ואף שהוצרך לזה כדי ליישב דבריו היה לו לחתור ליישב גם דברי הרמב״ן דאטו דברי הריטב״א צריכים ישוב ודברי הרמב״ן אין צריכים ישוב הא ודאי חובה עלינו ליישב דברי גדול אדונינו הרמב״ן ואם כן מה שניישב לדעת הרמב״ן ניישב גם לדעת הריטב״א ויהיו דברים כפשטם שאוסר כל מין הפקר וכדעת הרמב״ן וסברת הרב מגן אברהם היא שלא כדברי שניהם וכדמשמע מדברי רבינו עקיב"א הנז״ל שהרמב״ן והריטב״א והרב פרי חדש הם בשיטה אחת: ובישוב דעת הרמב״ן כבר בא חכם הרב גזע ישי בסימן רס״א הנ״ל ואמר דמסוגיא דפרק מפנין ד׳ קכ״ז דאמרינן גבי דמאי דחזי ליה מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני לא קשיא להרמב״ן משום דאף דאסור להפקיר בשבת מכל מקום כיון שאינו אסור אלא מדרבנן וגם דמאי אינו אלא מדרבנן דהוו תרתי דרבנן הוי הדמאי כעין הא דאמרינן לענין הכנה טבל מוכן אצל שבת דאם עבר ותקנו וכו׳ ועיין מ״ש התוספות בפרק מפנין וכו׳ ואההיא דפרק ר׳ אליעזר ד׳ קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן כבר יישב הרב שער המלך בעצמו דהתם לענין חיוב חטאת כיון דמדאורייתא יכול להפקיר משום הכי חייב עליו חטאת אלו תורף דברי הרב גזע ישי והרב יבא הלוי בתשובתו לאו״ח כתב בסי׳ ג׳ (בדף ג׳ ע״א ד״ה ועפ״י הדברים) שמה שתירץ בגזע ישי הוא דוחק וכתב ליישב על פי מה שהוכיח מדברי התוספות במנחות (שהביא שם) גבי פדיון ביום טוב דאף דאסור מכל מקום כיון שאם עבר ופדה מה שעשה עשוי כמו שפסק מרן באו״ח סי׳ של״ט סעיף ד׳ שייך לומר עליה דאי בעי פריק ליה והכא נמי אף על גב דאסור להפקיר בשבת כיון שאם עבר והפקיר מה שעשה עשוי משום הכי מהני, אלו דברי הרב יבא הלוי. (ולא פניתי לעיין בהוכחתו מדברי התוספות דמנחות ואתה תחזה) ולפי הנראה מה שכתב שדברי הרב גזע ישי הם דוחק כונתו שלא היה צריך לומר משום דדמאי דרבנן ואיסור ההפקר דרבנן והוו תרתי דרבנן אלא כיון דאם עשה עשוי חשיב חזי ליה אבל הרב גזע ישי נראה שהוצרך לתרתי דרבנן כי היכי דלא תיקשי לן מטבל דגם כן אם עבר ותקנו מתוקן כמו שפסק מרן שם ואמאי לא חשיב חזי ליה ועוד דלמה ליה לש״ס טעמא דאי בעי מפקיר ליה ועל כרחין לומר דדמאי שאני שהוא עצמו מדרבנן והוו תרתי דרבנן ואיך שיהיה בין למר ובין למר יש ליישב דברי הרמב״ן דלא תיקשי לן עליה מסוגיית הש״ס ואם כן אין לנו הכרח עוד לחלק בדברי הריטב״א כמו שחילק הרב שער המלך אלא יש לומר שדעתו היא כדעת הרמב״ן דהפקר אסור בשבת ויום טוב אף אם אין כונתו שיזכה אחר בהפקר זה:

שוב ראיתי דמה שתירץ הרב יבא הלוי דכיון דמה שעשה עשוי משום הכי מהני ופקפקתי על זה דאם כן גם בטבל נימא הכי ואמאי אין מטלטלין את הטבל הרי בתרומה ומעשר נמי הדין כן דאם עשה עשוי כמו שפסק מרן בסי׳ של״ט סעיף ד׳ הנה מרן מוהריט״א בספר קהלת יעקב תוך סי׳ קי״ד בדף י״ט סוף ע״ד (מדפוס חדש) עמד על דברי מרן הפרי חדש וצדד בזה ואלה דב״ק וראיתי בפרי חדש סי׳ תל״ד שהכריח דביטול אינו מדין הפקר דהא ביום טוב משמע ודאי דאסור להפקיר וכדתנן אין מקדשין ואין מעריכין ביום טוב וטעמא משום גזרת מקח וממכר ואילו הכא קתני מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב וכו׳ עכ״ל ולדעתי מה שכתב בפשיטות דאסור להפקיר ביום טוב איכא למידק מסוגיות הנז״ל דאמרינן דדמאי בשבת חזי ליה מיקרי דאי בעי מפקיר נכסיה והוי עני ותנן מאכילין את העניים דמאי ועל כרחין התם בעינן מידי דחזי ליה בשבת דבההיא דמפנין תרומה טהורה ודמאי אבל לא את הטבל על כרחין לומר דטעמא דדמאי דמפנין משום דבידו להפקיר נכסיו בשבת עצמו ובכן יותר לו הדמאי דאין לומר משום דהיה בידו להפקיר נכסיו קודם שבת או משום שיש בידו להפקיר אחר השבת מותר לטלטלן בשבת דהא ליתא דאם כן תיפוק ליה משום דדמאי יכול לתקנו להפריש ממנו קודם שבת או אחר שבת ואם איתא אפילו טבל גמור יהא מותר לטלטלו מטעם זה ועל כרחין לומר דטעם ההיתר בדמאי הוא משום דבשעה שמפנין אותו חזי ליה מיקרי דבאותה שעה יכול להפקיר נכסיו וחזי ליה אלמא מותר להפקיר בשבת וכל שכן ביום טוב ודוחק לומר דטעם ההיתר הוא משום דבדיעבד אי עבר והפקיר נכסיו חזי ליה דהא דתנן דאין מקדישין וכו׳ היינו לכתחלה אבל בדיעבד מה שעשה עשוי כדכתב הרי״ף בריש פרק משילין בשם הירושלמי יעויין שם והוא הדין הפקר דאם הפקיר מה שעשה עשוי מה שאין כן בהא דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב דאפילו בדיעבד אם תרם אף דתרומתו תרומה מכל מקום אסור לאכול בשבת אם תרם במזיד כדין מבשל בשבת כדתנן בפרק שני דתרומות וכתבו הר״ן שם בפרק משילין ונאמר דאפילו בדמאי דמדרבנן הוא החמירו דאם תרם במזיד לא יאכל והיינו טעמא דטבל דאין מפנין והיינו טעמא דבדמאי איצטריך לטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה משום דאפילו אם תרם בדיעבד כל שהוא במזיד אסור לאכול מה שאין כן הפקר דאפילו אם הפקיר במזיד הפקרו הפקר והוי עני ומותר בדמאי דזה דוחק דהא על ידי מה שמפקיר נכסיה מתיר עצמו בדמאי וכיון דאין כונתו להפקיר נכסיו כי אם להתיר הדמאי שדמי לתורם ממנו ואם כן יהיה אסור לאכול דלא יהנו מעשיו כיון דמזיד הפקיר דומיא דתרם דקנסוהו רבנן כיון דעבר ותקן במזיד ועוד דאיך אפשר לומר דמותר לטלטלו לכתחלה משום דחזי ליה בדיעבד כיון דמן הדין לא חזי ליה לכתחלה וכן מצאתי להרב המאירי וכו' (הביא לשונו כנז"ל בד"ה שוב התבוננתי וסיים) הרי מבואר מדבריו דלא כהרב פרי חדש עכ"ל הנך רואה שמה שתירץ הרב יבא הלוי דכיון דמה שעשה עשוי מהני הנה מרן מוהריט"א נדחה קרי ליה מתרי טעמי תריצי אי משום דאף שהפקרו הפקר מכל מקום אסור לו לאכול כיוון שלא היתה כונתו להפקיר וכו' ואי משום דאין להתיר הטלטול לכתחילה משום מאי דחזי ליה בדיעבד ומבואר שדעתו להלכה שמותר להפקיר בשבת שלא כדעת הרב פרי חדש:

ומכל מקום נראה דכיון שלא הזכיר דברי הריטב״א שהביא הרב שער המלך ולא דברי הרמב״ן שהביא הרב גזע ישי אות היא שלא ראה דברי קדשם בזה (לפי עדות ספר אוצר הספרים נדפס ספר קהלת יעקב ראשונה בשנת תקב״ן ולקוטות הרמב״ן נדפסו בשנת תקנ"א וקרוב לומר שלא ראה אותם מרן מוהריט"א שעדיין לא היו בדפוס כשכתב ענין זה וחידושי הריטב״א שהיו בכתיבת יד אצל הרב שער המלך נדפסו בשנת תקס"ו לדברי האוצר הספרים) ואם היה רואה דבריהם ברור בעיני שהיה מעמיק העיון ליישב דבריהם כי אף שראה דברי רבינו המאירי ואהניא ליה להחליט שלא כדברי הרב פרי חדש מכל מקום ליישב דעת הראשונים הרמב"ן והריטב"א היה ממשכן את עצמו כי אין לדחות דבריהם בנקל ולכל הפחות היה הדבר אצלו בספק ולא להחליט דמותר להפקיר בשבת. ובספר אמר שמואל (לרב גדול משאלוניקי מוהר"ש בן חביב) בחלק יו"ד סי׳ ה' פלפל בחכמה בדברי מרן מוהריט״א הנ״ל וכנראה שגם דעתנו נוטה כן אף אחר שאה וידע סברת הרמב"ן שהרי רמז לדברי הרב גזע ישי במה שכתב ליישב הסוגיות לדעת הרמב"ן וכתב שגם הרב פאת ים במערכת ה' כתב בדברי הרב גזע ישי וכתב על דבריהם שתירוץ זה הוא דוחק וכו' וכנראה כונתו לומר שכיוון שתירוץ זה הוא דוחק אם כן קמה וגם נצבה ההוכחה מסוגיא זו דמותר להפקיר בשבת ונדחית סברת הרמב״ן ולבבי לא כן ידמה דודאי אין לנו לדחות דברי הראשונים מכח איזו קושיא ועל כרחנו לקבל ישוב הרב גזע ישי אף אם הוא דוחק וידידי הגאון מוהר״ר אליאו פוסק אבד״ק האליפוליא יצ״ו בספרו הבהיר מור ואהלות באהל ברכות והודאות סי׳ ה׳ דף י״ב ע״ד כתב שבספר משכן בצלאל אות מ׳ דף י״ג יישב דברי הריטב״א דלא תיקשי עליה מסוגיית הש״ס ואינו מצוי אצלי לראות דב״ק אולי יעלה יישובו גם לדברי הרמב״ן (על פי מחלוקת זו אם מותר להפקיר בשבת פלפל בחכמה הרב מור ואהלות יצ״ו שם ובסימן י״ד דף י״ט ע״ב בחריפות ובקיאות עי"ש נפלאות תורתו):

וידידי הגאון מוהר״ר משה נחום ירושלמיסקי אבד״ק קאמינקא יצ״ו בספרו הבהיר ברכת משה בסי' ל״ו אות א׳ שקיל וטרי קצת בדין זה והביא דברי הרב שער המלך בשם הריטב״א דאסור להפקיר בשבת וכדעת הרבי פרי חדש ובסוף דבריו כתב ועל כל פנים לדינא נראה יותר פשטות הסוגיא דמותר להפקיר בשבת ובפרט שדברי מרן המאירי הם גם כן נגד דעת הפרי חדש עכ"ל, וכנראה כתב כן לפי שלא ראה דברי הרמב"ן הנ"ל דקרי בחול דאסור וכבר כתבתי דגם דעת הריטב"א יש לומר שהיא כדעת הרמב"ן לאסור כל מין הפקר דלא כמו שכתב הגאון שער המלך לדעתו וסברת מרן המאירי יחידאה היא נגד דעת הרמב״ן והריטב״א ונלוה עמם הרב פרי חדש וצריך לעיין בגוף דברי הרב חיים לעולם לראות אם ראה סברת הרמב״ן ובכל זאת העלה להתיר או לא ראה דבריו והאמת שנראה שרבני האחרונים שהזכרתי בנדפס בעניין זה חולקים על הרב פרי חדש משום שנראה להם שדבריו קשים מכמה סוגיות בש"ס אך אחרי שלא הזכירו דברי הרמב"ן יש לומר שלא ראו דבריו ואם היו רואים דבריו לא היו דוחים סברתו משום קושייתם כי מי יעצור כח לחלוק על הראשונים אשר ליבם פתוח כפתחו של אולם ואם רק הוא 'ממנו':

וראיתי להגאון חתן סופר בשער המקנה והקנין סי׳ ז' אות ב׳ דף ס״ד שהביא מחלוקת הפוסקים בהפקר אי חשיב דעת אחרת מקנה או לא וכתב לחלק בין כשכוונתו בהפקרו שיזכו בו אחרים דזה חשיב דעת אחרת מקנה לבין כשאין כוונתו שיזכו בו אחרים דזה לא חשיב דעת אחרת מקנה וכתב (בד"ה ובשני) שכן יש לחלק במה שנחלקו הראשונים אם מותר להפקיר בשבת וביום טוב והביא סברת הפרי חדש דאוסר ושכן כתב הרמב"ן בפסחים ושכן כתב הריטב"א בשבת ד' קכ שהביא בשער המלך הלכות לולב ולעומת זה היא דעת רבינו המאירי שסובר דמותר וכן כתב עבודת הגרשוני וכן משמע מדברי הרב מגן אברהם בסו"ס יג וסיים ומכל המקומות שבש"ס הנ"ל לכאורה יש סתירה לסברת הריטב"א שכתב בפשיטות דאסור אך לפי חילוק הנ"ל ניחא וכו' (האריך קצת לבאר הישוב לדעת הריטב"א וסיים) ואם כן הפקר חמץ דהוא גם כן סילוק בעלמא יודה הריטב"א דמותר וזה דלא כהרמב"ן ופרי חדש הנ"לדסברי גם גבי חמץ אסור להפקיר בשבת עכ"ל הנ"ך רואה שדעתו להסכים דעת הריטב"א לדעת רבינו המאירי על פי חילוק הנ"ל וסברת הרמב"ן יחידאה היא לגבייהו וכנראה שכשכתב דברים אלו לא עיין בגוף דברי השער המלך רק כתב כן על פי הרשום בזכרונו שכתב בשער המלך בשם הריטב"א שאם היה מעיין בו בפרק בשער ¬¬המלך אף הוא ראה שמה שכתב ליישב דברי הריטב״א על פי חילוק זה כבר קדמו הרב שער המלך בעצמו באותו פרק באותו מקום ואין כל חדש אמנם מה שכתב כן לדעת הריטב״א אף אחר שראה¬ דברי הרמב״ן שמפורש יוצא דלא ניחא ליה לחלק בהכי אלא כל מין הפקר אסור בשבת במחילת כתה״ר אין נראה כן לדעתי הקצרה וכל לגבי דידי אם הגאון שער המלך היה רואה דברי הרמב"ן לא היה דוחק עצמו לומר כן לדעת הריטב"א וכמו שכתבתי למעלה דמסתמא יש לנו לומר דהריטב"א בשיטת הרמב"ן קאי (שמתבאר שסובר שאף אם אין כוונתו כי אם להוציאו מרשותו בלבד כביטול החמץ אסור:

וידידי הכהן הגדול מוהרש"ל הכהן מווילנא יצ״ו בספרו הבהיר בנין שלמה בסי' טו"ב שקיל וטרי בדין מתנה בשבת באיזה ענין אסורה והאריך להוכיח שאין איסור אלא אם כן מכווין הלוקח לזכות בה על ידי איזה קניין משיכה או הגבהה וכיוצא אבל אם אינו מכוין לקנותה מותרת והביא מה שכתב הגאון שער המלך לדעת הריטב״א דלא אסר אלא כשרוצה שיזכה בו אחר וכגוונא דהתם (דאומר לאחרים בואו והצילו) מה שאין כן הכא גבי דמאי אדרבא אין כוונתו בהפקר זה רק כדי שיהיה מותר לאכול הדמאי וכו׳ וכתב על דבריו שהוא דוחק וכו׳ (ביאר דוחקו וסיים) אכן לפי מה שכתבתי לא קשיא מידי על הריטב״א דפשוט דלהפקיר בשבת לא חמיר ממתנה דאינו אסור רק אם המקבל מתנה מתכוין לזכות ועושה קנין בזכייתו כמו שכתבתי למעלה ואם כן הפקר נמי אינו אסור רק בגוונא דהתם (במציל מן הדליקה) דמפקיר לאחרים ומצוה להם לזכות מיד והם מגביהים לעצמם על ידי אמירתו ונחשב כמתנה גמורה בקנין דאסור וכו׳ אבל בסוגיא דעירובין ודפרק מפנין דשום אדם אינו זוכה אז בשעה שהפקיר וגם אינו מחשב לשום אדם לזכות רק דאומר דהרי הוא הפקר לכל פשיטא דשרי דהא אפילו לקבל מתנה בשבת ולהניחו בתוך ביתו שרי אם אינו מתכוין לקנין וכל שכן הפקר וזה ברור עכ״ל, ואההיא דפרק ר' אליעזר דף קל"א גבי צייץ טליתו בשבת דחייב דאמרינן דבידו להפקירן שהוקשה לו להשער המלך על הריטב״א ממנה וכתב דכיון דמדאורייתא יכול להפקיר משום הכי חייב הקשה הרב יצ״ו דכיון דמדרבנן אסור להפקיר לא יתחייב חטאת כמו שמתבאר מדברי התוספות בשם ריב״א בשבת דף ד' גבי רדיית פת דכיון שמניח מלרדות מפני שאסרו לו לרדות אינו חייב סקילה וסיים אכן לפי מה שכתבתי אתי שפיר דהפקר גרידא בודאי שרי ולא אסר הריטב״א אלא היכא דמפקיר במקום שיש בני אדם שזוכין מיד על פי צוויו דבכי האי גוונא הוי כמתנה בקנין כמו שכתבתי למעלה אלו תורף דברי הגאון יצ״ו לך נא ראה דברים שבכתב בספרא דבי רב שהאריך להסביר הדברים:

והנה מתוך מה שהעתקתי בשם הרב בנין שלמה יצ״ו עיניכם הרואות שמה שכתבתי בנדפס שבספר חתן סופר כתב לחלק וכו׳ (כמו שחילק הרב שער המלך בין כשמתכוין שיזכה בו אחר וכו׳) ושכן כתב חילוק זה ידידי וכו׳ בספר בנין שלמה וכו׳ שנראה ששניהם מתנבאים בסיגנון אחד והיו לאחדים כתבתי כן שלא בדקדוק והאמת הוא שיש חילוק רב ביניהם כמובן ממה שכתבתי עתה בשמו ועל פי דברי הגאון יצ״ו מתיישב מה שיש לתמוה על מה שהוקשה לרבותינו התוספות במנחות דך מ״ד (סוף ד״ה טלית) אההיא דפרק ר׳ אליעזר דמילה דאמרינן טעמא דלר׳ אליעזר דמצייץ טליתו בשבת חייב משום שבידו להפקירן אמאי לא אמרינן טעמא דאי בעי לא היה מניחה עי״ש דלכאורה לשיטת הגאון שער המלך קשיא מאי קשיא להו הא איצטרכינן לטעמא דבידו להפקירן למימרא דאף על גב דאסור מדרבנן להפקיר בשבת מכל מקום כיון דמדאורייתא שרי להפקיר מיחייב חטאת אבל לשיטת הגאון בנין שלמה יצ״ו ניחא דהא לא מצינן למימר דהפקר אסור מדרבנן ואפילו הכי חייב חטאת משום מאי דמן התורה מותר להפקיר דכיון דמעוכב הוא מלהפקיר מכח גזרת חכמים חשיב אנוס ולא מיחייב חטאת:

ולפי מה שביאר הגאון בנין שלמת כנז״ל למדנו דכחא דהיתרא דידיה אליבא דהריטב״א עדיפא מדהגאון שער המלך דלהרב שער המלך כל שהמפקיר מכוין בהפקרו שיזכו בו אחרים אף אם אחרים עומדים שם לזכות בו מיד אסור (לדעת הריטב״א) אבל לדעת הרב יצ״ו לא אסר הריטב״א אלא במתכוין המפקיר שיזכו אחרים והאחרים עומדים שם וזוכים מיד על פי ציוויו דומיא דההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם ורבני האחרונים שראו דברי הרב שער המלך כתבו עליו שנדחק בכונת הריטב״א דמשמע להו מסתמיות דברי הריטב׳׳א שאוסר הפקר בכל ענין (אף שלא ראו דברי הרמב״ן שמפורש יוצא מדב״ק שאוסר אף כשאין כונתו שיזכו בו אחרים כתבו כן לדעת הריטב״א ממשמעות סתמיות דבריו) ואם אמרו כך על דברי הרב שער המלך על אחת כמה וכמה שיאמרו כן על דברי הרב יצ״ו דודאי דוחק גדול להעמיס כונה זו בדברי הריטב״א ובהורמנותיה דמר אומר אני דמה שהחליט לדבר ברור דהפקר גרידא כשאין מכוין שיקנו אחרים או שמכוין שיקנו אחרים אבל אין אחרים עומדים שם לזכות מיד ואינם זוכים על פי צוויו שפיר דמי לא כתב כן אלא לפי שלא ראה דברי הרמב״ן שמפורש בדב״ק שאף להפקיר בלבד ואין כונתו שיזכה בו אחר (דומיא דביטול חמץ שאין בעל החמץ מתכוין כי אם להוציאו מרשותו כדי שלא לעבור בבל יראה) נמי אסור שאילו ראה דברי הרמב״ן לא היה אומר כן לדבר ברור ואדרבא קרוב לומר שהיה מפרש כן גם בדעת הריטב״א שנמשך מסתמא אחר דעת רבו הרמב״ן ומה שניישב לדעת הרמב״ן ניישב לדעת הריטב״א כמו שכתבתי למעלה, ואם כן אנן דחזינן דברי הרמב״ן הנ״ל ונלוה עמו מרן הפרי חדש שכוונה דעתו לדעת הרמב״ן לא נוכל להחליט לדבר ברור כדברי הרב יצ״ו ועל כל פנים מידי ספיקא לא נפיק אם הפקר בלחוד שרי או אסיר וכן אני אומר על ידידי הגאון מוהר״ר אברהם אהרן יודילעוויץ אבד״ק קאפולייא יצ״ו אשר בספרו הבהיר בית אב בסי׳ ס״ו אות א' אף שבתחלה הראה פנים מסבירות בהלכה לסברת הרב פרי חדש דאסור להפקיר בשבת בכל זאת מסיק שם וז״ל ומכל מקום להלכה נראה עיקר כמו שכתב בשער המלך בשם עבודת הגרשוני דהפקר מותר בשבת וכו' ועיין שם שכתב שגם הריטב״א לא כתב דאסור אלא דוקא כשכונתו שיזכו בו אחרים וכו׳ ולפי זה יש לומר כשיטת רבינו מנוח בתירוץ השני דהפקר אינו פוטר ממעשר אלא בכי האי גוונא וכו׳ אלו תורף דב״ק יצ״ו ועל זה אני אומר שברור בעיני שכתב כן לפי שלא ראה סברת הרמב״ן דמפורש יוצא מדב״ק שכל מין הפקר אסור אף כשאין כוונתו שיזכו בו אחרים וכבר כתבתי שאחרי שראינו דברי הרמב״ן יש לנו לומר שזו גם כן דעת הריטב״א ובכל מין הפקר אוסר:

ואת זה אגיד שכל מה שכתבתי עד כה שיש לנו להסכים דעת הריטב״א לדעת הרמב"ן שלא לחלק בין מפקיר על דעת שיזכו בו אחרים למפקיר סתם שכונתו להפקיע זכותו בלבד ובכל גוונא אסור כל זה הוא לפי מה שכתב הגאון שער המלך בשם הריטב״א כתיבת יד אההיא דאומר לאחרים בואו והצילו וז״ל אף על גב דאסור להפקיר בשבת דנראה כמקנה ואיכא שבות וכו׳ שאני הכא דבלאו הכי הולך לאיבוד וכו׳ שנמצא לפי זה שהריטב״א כתב מפורש דאסור להפקיר בשבת, אמנם עיינתי בחידושי הריטב״א בסוגיא דדף ק״ך ע״א במתניתין ואומר לאחרים בואו והצילו וכו׳ וליתנהו להני מילי בחידושי הריטב״א שבידי (הוא דפוס לבוב) ואדרבא רואה אני ההדיוט שדעת הריטב״א מתבארת שסובר שמותר להפקיר בשבת ועם שאין לנו הכרח מדבריו שגם כשהמפקיר מתכוין שיזכה אחר מותר מכל מקום במפקיר בלבד שלא על דעת שיזכה אחר מתבאר שסובר דשרי והוא ממה שכתב בסוגיא דדף קכ״ז (בתוך ד״ה תבואה) וז״ל כיון דאי בעי מפקיר נכסיה ואם תאמר למה לן האי טעמא תיפוק לי דחזי לעניים דהא אמרינן גבי תרומה דאף על גב דלא חזי לישראל כיון דחזיא לכהן שפיר דמי ותנן נמי רשב״ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבין ויש לומר דתרומה כיון דעל כרחיה יהיב ליה לכהן הוא דאמרינן דכיון דחזיא ליה שפיר דמי ולוף נמי מתוך שאין ראוי אלא לעורבים, אבל דמאי אי לאו טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה לא הוה שרי לטלטולי דהאידנא לא חזיא למידי לפי שהוא ממתין עד למחר ומפריש ואוכל ובתוספות אמרו דלא גרסינן ליה ואי גרסינן ליה שיטפא דגמרא היא דמשום דאתמר הכי בפסחים ובברכות ומנחות אמרינן הכא נמי הכי דמכל מקום בעי למימר דחזי לעניים ולאכסניא ותנן מאכילין את העניים דמאי וכו׳ ומשום הכי תפיס ליה כולה לא שיטה (כנראה צריך להיות כולה שיטה ותיבת לא יש למחוק) דהתם דלדידיה נמי חזי אבל לא שהיה צריך לכך עכ״ל:

אמור מעתה אי סבירא ליה דהפקר אסור איך ניחא ליה בקיום הגירסא שבספרים (כיון דאי בעי מפקיר נכסיה וכו׳) היה לו להכריח דעל כרחין דלא גרסינן ליה דהא הפקר אסור בשבת והיכי קאמר דשיטפא דגמרא נקיט אף על גב דלא צריך דהא תינח אם הדין נותן דמותר להפקיר בשבת מצינן למימר דנקיט לה אף על גב דלא צריך אבל אם הדין הוא דאסור להפקיר הא ודאי לא מצי למינקט מידי דליתיה ולא שייכא הכא כלל משום שיטפא דדוכתא אחרינא ותו דהתם בפסחים דף ל״ה דאמרינן גבי יוצאין בדמאי קשה נמי הא ביום טוב לא מצי מפקיר נכסיה אלא ודאי נראה מדברי הריטב״א הללו שסובר דהפקר מותר בשבת דלא כמו שכתב בחידושיו שבדף ק״ך שהביא הרב שער המלך וצריך עיון (שוב נזכרתי שבקונטרס כללי הפוסקים שבסוף ספר אסיפת דינים שמאות הדל״ת כתבתי בסי׳ י' אות ח׳ שחידושי הריטב״א למסכת שבת אינם להריטב״א עי״ש ובקונטרס פאת השדי למערכת האל״ף אות ע״ז בד״ה והנה על מה):

והנה בנדפס כתבתי שהרב דברי מנחם בסי׳ תל״ד בהגהת בית יוסף אות ב׳ כתב בשם הרב שבת של מי דף קצ״ו שמרן חיד״א הקשה על הרב פרי חדש מדאמרינן בשבת דף קמ״ח מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב וכו׳ וכתבתי דלא ידעתי באיזה מספריו הקשה כן דבברכי יוסף ובמחזיק ברכה (וכן ביעיר אזן) ליתנהו להני מילי וכו׳ עי״ש וגם לא הוה ידענא מאי קא קשיא ליה מהאי שמעתתא על הרב פרי חדש והא גרמא לי מאי דלא הוה שכיח גבאי ספר״א נה״ר שבת של מי אך עתה בבואי אל הארץ הטובה השגתי הספר שבת של מי ועיינתי בו וראיתי כי שגיתי במה שכתבתי בשמו שמרן חיד״א הקשה וכו' ובאמת בספר דברי מנחם לא כתב אלא שהרב מוהר״י אזולאי הקשה וכו' ואני הדל דמיתי שכוונתו על מרן חיד״א ואינו כן אלא המקשה קושיא זו מר ניהו הרב מוהר״ר רפאל ישעיה אזולאי וקושיתו היא דבשבת שם מקשינן אהא דאמר ר׳ יוחנן מקדיש אדם את פסחו בשבת וכו' מדתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו׳ ושנינן כאן בחובות שאין קבוע להם זמן אין מקדישין וכי אמר ר׳ יוחנן הוא בחובות שקבוע להם זמן ומזה קשיא ליה על מה שכתב הרב פרי חדש שאינו יכול לומר בביטול חמץ דליהוי הפקר דהא בשבת לא מצי מפקיר כדתנן אין מקדישין וכו' דאדרבא ממקום שבא להוכיח כדבריו משם מוכח בהיפך שהרי ביטול חמץ בערב פסח שחל בשבת הוא חוב הקבוע לו זמן ומותר להקדיש ולהפקיר ונמצאת ראייתו לעזר כנגדו וכתב הרב שבת של מי דאף על גב שאינו דומה לקרבן פסח שהוא קבוע לו זמן אותו היום (ערב פסח) בלבד ואם עבר יומו בטל קרבנו ויש לומר שמפני כן יכול להקדיש אבל השבתת חמץ שיכול להשביתו למחר שהרי לאו דבל יראה הוי ניתק לעשה כדאמרינן בפסחים בפרק מי שהיה ד׳ צ״ה ופירש רש"י (בסוף ע״א בד״ה ולא יראה) ואם נראה השביתהו לעולם הוא בעמוד והשבת כל ימות המועד ואם כן יש לומר דלא חשיב קבוע לו זמן ולא יוכל לבטל ולהפקיר בערב פסח שחל בשבת מכל מקום קשה מחגיגה שיש לה תשלומין כל שבעה ומותר להקדישה ביום טוב והוא הדין לביטול חמץ זאת היא קושית הרב מוהררי״ש אזולאי והרב שבת של מי כתב דלדידיה נמי קשו דברי הרב פרי חדש דמסוגיא דדף קכ״ז (דעסיק בה) דאמרינן גבי מפנין את הדמאי דהוא מטעמא דאי בעי מפקיר נכסיה שמעינן דשרי להפקיר בשבת וכמו שהוכיח הרב המאירי וכו' ושוב מצא שהרבנים שער המלך ובקהלת יעקב עמדו בזה עי״ש דב״ק ולדידי לפום ריהטא נראה דלא דמי ביטול חמץ לפסח וחגיגה דפסח וחגיגה שאי אפשר לעשות מצותם קודם לכן חשיבי קבוע להם זמן אבל ביטול חמץ שאם ירצה יכול לבטל חמצו מקודם ערב פסח וכן לבער קודם ערב פסח לא חשיב קבוע לו זמן ואם הביטול הוא הפקר ויש איסור להפקיר בשבת אין להתירו משום חובות שקבוע לו זמן שאין זה נקרא חוב שקבוע לו זמן כאמור ולא קשיא מההיא סוגיא דדף קמ״ח על הרב פרי חדש וצריך להתיישב בסוגיא דמסכת ביצה דף כ׳ ע״ב עי״ש ודוק:

ועל מה שהקשו הרבנים הנז״ל על הריטב״א והרב פרי חדש דאסרי הפקר בשבת מסוגיא דשבת דף קכ״ז דאמרינן גבי דמאי דאי בעי מפקיר נכסיה וכתב הרב שבת של מי שם שכן הקשה מרן חיד״א בספר פתח עיניים בחידושיו לשבת דף קכ״ז ובספרו יעיר אזן במערכה זו כתב הרב שבת של מי ליישב על פי מה שראה בחידושי הר"ן לשבת כתיבת יד שכתב (על מה שאמרו בש״ס בהיתר טילטול הדמאי משום דאי בעי מפקיר נכסיה) וז"ל ואם תאמר למה¬¬ לי האי טעמא וכו' (העתיק לשונו כמות שהוא בחידושי הר״ן כתיבת יד שהיו בידו ורואה אנכי כי הן הן הדברים שכתבתי למעלה (בד״ה ואת זה אגיד) בשם חידושי הריטב׳׳א עד ולא שיהיה צריך לכך לכן איני מעתיק לשונו כי הכל שפה אחת וסיים בשבת של מי) וכן כתב הרשב״א בשם התוספות בחידושיו לשבת שם דלא גרסינן ליה ואף על גב דבתוספות שלפנינו ליתא אלא בפרק שלשה שאכלו ובפרק כל שעה איצטריך להאי טעמא מכל מקום חזינן סהדותא דהני תרי אשלי רברבי דאמרי משמייהו דלא גרסינן ליה אף אנן נמי נימא להריטב"א ופרי חדש דלא גרסי לה וכו׳ והתפלא מאד על הרבנים המקשים מסוגיא זו על הריטב״א ופרי חדש ולא שתו לבם למה שכתבו הרשב"א והר״ן בחידושיהם בשם התוספות דלא גרסינן בש״ס האי טעמא דאי בעי מפקיר נכסיה וטעמא דהיתר טילטול הדמאי הוא משום דחזי לעניים ולאכסניא כמו בתרומה טהורה דמותר לטלטלה משום דחזיא לכהן אלו תורף דברי הרב שבת של מי וכנראה שלא היה בידו חידושי הריטב״א (לשבת של מי) וכדי ליישב מה שמקשים עליו הוצרך להביא מה שכתוב בחידושי הר״ן (בחידושי הר״ן שבידי והוא דפוס וארשא בחידושי הר״ן ז"ל לפ״ק לא מצאתי מה שכתב הרב שבת של מי בשמו וכנראה בדפוס נשמטו דברים אלו) ואם היה רואה שכן כתב הריטב״א בעצמו כמו שהעתקתי דבריו למעלה (בד״ה ואת זה אגיד) היה מתאמץ להחזיק במעז תירוצו על פי מדותיו של הריטב״א בעצמו וכל זה הוא היפך מה שכתבתי אני ההדיוט למעלה (בד״ה ואת זה אגיד) להוכיח מדברי הריטב׳׳א שבחידושיו לדף קכ״ז שסובר שמותר להפקיר בשבת ואילו הרב מקיים שיטת הריטב״א שבדף קכ דהפקר אסור בשבת במה שכתב הר״ן שהן הן הדברים אשר כתב הריטב"א ואנכי לא ידעתי היכי תנוח דעתינו בהכי ואדרבא איפכא מסתברא שהרי מדברים אלו מוכח דהפקר מותר בשבת שאם לא כן היה לו להכריח דליתא להאי גירסא שהרי הפקר אסור בשבת ואיך ייתכן דגרסינן לה בשיטפא דדוכתא אחריתי אף על גב דלא צריכה אם באמת בכאן אינה שייכה לפי שאסור להפקיר בשבת כאמור למעלה והמעיין את אשר יבחר יקריב אליו (ועיין לקמן בד׳׳ה אמר המחבר וכו' ודוק):

עוד כתב הרב שבת של מי שם וראיתי בספר דרך המלך בדף ח׳ סוף ע"ד הביא קושיות הנ״ל מפרק מפנין משם מוהריט״א וציין לעיין בחידושיו להלכות נדרים בדף ס״ב ע״ב והלאה ושם האריך בקושיות לפום היתרא דהפקרא ממעשה דרבן גמליאל שנתן לולבו לרבי יהושע במתנה על מנת להחזיר וכן כל חד לחבריה כדאיתא בפרק לולב הגזול דף מ״א ע״ב דלמאי איצטריך הא טפי הוה ליה למיעבד להפקירו ויזכה בו אחר וכן על דרך זה יעשו כולם גם הקשה מההיא דפסחיס פרק אלו דברים דף ס״ו ע״ב דפרכינן התם פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה והתנן אין מקדישין ואין מעריכין וכו' ומשנינן כאן בחובות שאין קבוע להן זמן אבל בחובות שקבוע להן זמן מקדישין ובא לכלל ישוב במה שחילק בין צורך מצוה לשאינו צורך מצוה עי״ש שהאריך ואנכי הרואה דנעלם ממנו דברי הרשב׳׳א והר״ן שהעתקנו דלא גרסינן בפירקין הא דהפקר ובהכי סרו כל תלונותיו וקושיותיו בין ממעשה דרבן גמליאל בין מההיא דאין מקדישין כאמור עכ״ל:

ולי ההדיוט במחילת כבוד תורתו הרמה דבריו תמוהים דהנה קושית הרב דרך המלך היא על דברי הרב המאירי שהביא שם (בד״ה ואגב עיוני וכו') ששמע מפי מרן מוהרי״ט אלגאזי שהרב המאירי בחידושיו כתיבת יד הביא ראיה דהפקר מותר בשבת ויום טוב מדלא תני במתניתין אין מפקירין בהדי אינך דתני אין מקדישין וכו' וכן כתב הרב שבת של מי בעצמו שהאריך הרב דרך המלך בקושיות לפום היתרא דהפקרא וכו׳ דאלמא דברי הרב דרך המלך הם לדעת הסוברים דמותר וכן הוא באמת לשון הרב (בד"ה וכשאני לעצמי) דאיכא לאקשויי לדעת הרב המאירי דהפקר היתר גמור הוא להפקיר בשבת אם כן בההוא עובדא דרבן גמליאל וכו׳ דאם איתא דהפקר מותר למה הוצרכו ליתן הלולב במתנה והרי מתנה ודאי אסורה בשבת דומיא דאין מקדישין וכו׳, וכן כתב הרמב״ם בסוף הלכות מכירה המוכר או נותן בשבת אף על פי שמכין אותו מה שעשה עשוי (ותמה על הרב עבודת הגרשוני סי׳ כ״ה שכתב שמותר ליתן מתנה בשבת שנעלמו ממנו דברי הרמב״ם) וכיון דמתנה אסורה אם איתא דהפקר מותר כדברי הרב המאירי למה לא עשו בדרך הפקר ושוב הוקשה לו דברי הרמב״ם אהדדי שבסוף הלכות מכירה סובר דאסור ליתן מתנה ואילו בפירוש המשנה בפרק לולב הגזול עלה דתנן אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו כתב והעיקר אצלנו מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ומותר ליתן מתנה ביום טוב ועל זה הביא סוגיא דפסחים דף ס״ו דמחלקינן בין חובות שקבוע להן זמן וכו' וכתב דהכי נמי יש לומר במתנה דמה שהוא לצורך היום כלולב וכיוצא מותר ליתן ביום טוב ומה שכתב בהלכות מכירה הוא שלא לצורך היום וביאר שם (בד״ה ודע דאף) וז״ל ודע דאף לפי דרכנו תמיהתנו שתמהנו על מה שנקט הש״ס ובההוא עובדא (נראה דטעות סופר הוא וצריך להיות בההוא בלא וי"ו) שנתנו כל אחד במתנה במקומה עומדת דעל כל פנים בלא צורך יום טוב איכא איסור במתנה ורק משום צורך יום טוב מותר והא תינח אי ליכא היתרא בעניין אחר אולם אי אשכחנא היתרא בענין אחר בלי שום איסור כלל ודאי לא שרי לתת במתנה ואם כן כיון דהפקר היתר גמור הוא (כלומר לפי דברי הרב המאירי דהפקר אינו נכנס בכלל האיסור דאין מקדישין וכו׳ מדלא תני ליה בהדייהו) אף בלא צורך מצות היום הוה להו למיעבד בהפקר ולא במתנה אלו תורף דב״ק שם לשיטת רבינו המאירי:

ואולם לדעת הריטב״א שכתב בשמו הרב שער המלך דאוסר הפקר בשבת כתב דהפקר ומתנה שוו אהדדי ושניהם לצורך היום מותר ושלא לצורך היום אסור והאריך לבאר שעל פי זה אין להקשות על הריטב״א מכל מה שהקשו עליו יעי״ש דב״ק (ועיין לקמן בד״ה אמר המחבר וכו׳ בשם הריטב״א לעירובין) ואחרי שהעתקתי תורף דברי הרב דרך המלך עיניך הרואות שאינו מובן מה שכתב הרב שבת של מי שעל מה שכתבו הראשונים דלא גרסינן בש״ס בפרק מפנין האי קושיא (דמאי הא לא חזי ליה) והאי פירוקא (כיון דאי בעי מפקיר נכסיה) לא קשיא קושית הרב דרך המלך וכו׳ והדבר תמוה דמה יושיענו זה למה שכתב רבינו המאירי להוכיח ממתניתין דאין מקדישין וכו׳ דהפקר מותר וכן מה שנראה מדבריו שהרב דרך המלך הביא סוגיא דפסחים דמחלקינן בין חובות שקבוע להן זמן וכו׳ להקשות על הרב פרי חדש והריטב״א דאסרי הפקר (על דרך שהביא בשם הרב מוהר״ר רפאל ישעיה אזולאי הנז״ל בד״ה והנה בנדפס) אין הדבר כן כי מה שהזכיר סוגיא זו לא להקשות על האוסרים להפקיר בשבת הוא כי אם ליישב בזה דברי הרמב״ם בדין מתנה בשבת שאם היא לצורך היום מותרת וכשאינה לצורך היום אסורה ואם באמת היה מקשה ממנה כקושית הרב מוהר״י אזולאי איני מבין איך תתיישב קושיא זו על פי מאי דלא גרסינן האי קושיא והאי פירוקא בפרק מפנין סוף דבר דברי הרב שבת של מי לא יכולתי להולמם:

וביאר עוד הרב דרך המלך בדף ס״ג (בד״ה ומן האמור) דאף שיישב דעת הריטב״א על פי חילוק הנ״ל מכל מקום דברי הרב פרי חדש אין מתיישבים בזה שהרי בביטול חמץ שעושה לצורך מצוה שלא לעבור בבל יראה קאמר דאם ביטול משום הפקר אסור היה בשבת והא ליתא דאף דהפקר אסור בשבת ויום טוב מכל מקום לצורך מצות היום או כדי שלא יעבור עתה איזה איסור מותר וכמו שמפורש בפרק ר׳ אליעזר דף קל״א ע״ב דבידו להפקירן כדי להנצל מביטול ציצית ומזוזה ושוב כתב דמשם אין ראיה שכבר יישבה הרב שער המלך דכיון שמותר מן התורה להפקיר שפיר חשיב בידו להפקירן ומכל מקום משאר דוכתי קשה על הרב פרי חדש דמוכח דלצורך מצוה מותר ומסיק דבריו בקשיא ולא זכר דברי הרמב״ן בליקוטיו בריש פסחים ששיטת הרב פרי חדש היא כדעת הרמב״ן ועוד האריך הרב דרך המלך שם לשיטת רש״י בפרק משילין דף ל״ה בההיא דאין דנין ולא מקדישין דשיילינן בגמרא והא מצוה קעביד ופירש רש״י ואמאי קרי ליה רשות דמתבאר שסובר שאף במקום מצוה גזרו דקשה על זה מכמה מקומות וכו׳ עי״ש שנראה מסקנתו לחלק בענין הפקר בשבת ויום טוב דלדבר הרשות אסור ולדבר מצות מותר: ואם מותר לזכות מן ההפקר בשבת הנה לעיל כתבתי (בד״ה והנה ספר) לדבר פשוט שמותר לזכות אם נאמר שמותר להפקיר וכו׳ וכתבתי שמתבאר מדברי הריטב״א שאף שאסור להפקיר מותר לזכות מן ההפקר ושוב ראיתי שרבינו עקיבא איגר בתשובה סי׳ עק״ד צדד להוכיח דאסור כמו שכתבתי למעלה (בד״ה שוב התבוננתי) וכן ראיתי להרב שבת של מי בדף קצ״ו ע״ב שכתב וז״ל יכול אדם לזכות מן ההפקר כדאיתא לעיל בפרק כל כתבי דף ק״ך חשבון מאי עבידתייהו מהפקרא קא זכו עכ״ל והם דברי הגאון עבודת הגרשוני בסי' כ״ה (בדפוס לבוב היא סי׳ כד שכללו סי׳ כ״ד וכ״ה כאחת) עי״ש בד״ה הרי קמן וראיתי שידידי הגאון בנין שלמה יצ״ו בסי׳ טו״ב דך כ״ב ע״ב עמד בחקירה זו אם מותר לזכות בשבת ויום טוב מן ההפקר לדעת המרדכי דאוסר מתנה וכתב שרבינו עקיבא איגר בגליון האורח חיים סי' של״ט נסתפק בזה דאפשר דלזכות מן ההפקר לדברי הכל שרי כיון דליכא מקנה וקונה וכתב דמפשטות דבריו נראה שמסתפק אפילו בהפקר דממילא כגון להגביה מציאה בשבת וכיוצא וכן משמע מדפשיט ליה מדברי הפוסקים בסי׳ שע״א סעיף ח׳ והדבר תמוה מה מקום להסתפק בזה ודבר פשוט הוא בכולי הש״ס דמותר להגביה מציאה בשבת כדאיתא בפרק השוכר בעבודה זרה דף ע׳ המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מארבע אמות וכן פסק הרמב״ם בפרק כ׳ מהלכות שבת וכו׳ והחולקים על הרמב״ם לא מחמת קנין בשבת הוא אלא משום הוצאה עיין בסי׳ רס״ו וכו׳ וכן מבואר בפרק קמא דמציעא דף ט׳ ע״א אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת וכו׳ הכי נמי דלא קני ומשמע דדוקא ארנקי הוא דאין דרכן של בני אדם להגביה בשבת משום מוקצה כדכתב הרא״ש שם בסי׳ כ״ב אבל דבר המותר בטילטול פשוט דמותר וכן מבואר מדתנן בדף ק״ך ואומר לאחרים בואו והצילו וכו׳ ויש לדחות זה דמשום צורך היום שאני ועל כל פנים הדין אמת מהראיות האחרות וחתר ליישב דברי הגאון רעק״א וחפץ הייתי להעתיק תורף דב״ק ולא יכלתי לפי שהאריך מאד בחריפותו ובקיאותו כדרכו בקדש לך נא ראה:

וכתב הרב משנת ר׳ אליעזר בח״ב בזכרונותיו דף ח׳ ע״א אות ז׳ במערכת ה׳ דאף לדעת הרמב״ן דאסור להפקיר בשבת ויום טוב מכל מקום בית דין יכולין להפקיר אף בשבת והוכיח כן מדאמרינן בפרק שני דראש השנה דף כ״ב ע״ב מה קלקול קלקלו הבייתוסין פעם אחת בקשו להטעות את החכמים שכרו שני בני אדם בארבע מאות זוז וכו׳ והאחד העיד עדותו ויצא והשני אחר שהעיד עדותו הגיד להם כי שקר הוא כי שכרוהו לזה בשני מאות זוז ואמרו לו חכמים מאתים זוז נתונים לך במתנה והשוכרו ימתח על העמוד ופירש רש״י נתונים לך במתנה ותהא רשאי לעכבן ואף על פי שלא השלמת תנאי שלך לשולחך דיש רשות לבית דין לקנוס ממון ולעשותו הפקר שהפקר בית דין הפקר וכו׳ וריהטא דסוגיא מישתמעא דאמירתם נתונים לך והזכיה בהם היו בשבת והפקירו בית דין ממונו של המשכיר וזה לכאורה כסברת הרב המאירי דמותר להפקיר בשבת ולסברת הרמב״ן שאסור להפקיר בשבת צריך לומר דהפקר בית דין שאני משום הוראת שעה או מטעם אחר אלו תורף דב״ק:

וזאת להודיע כי זכיתי עתה בספר התורה חיים לעולם (הנז״ל בריש אות זו בד״ה והנה ספר חיים) והוא להגאון מפורסם בדורו מוהר״ר חיים מודעי (אשר הגאון נודע ביהודה מחבב דבריו וכותב לו שפתיו ברור מללו הלכה ברורה דברי אלקי״ם חיים מר ניהו רבה מודע״א רבא לאורייתא זה דודי וזה רעי ואהובי הרב המובהק חכם הכולל וכו׳ מוהר״ר חיים מודעי דבריו הנחמדים קבלתי וכו׳ כוונתי בזת לדעתו הרחבה וממנו תוצאות חיים וכו׳ ובסוף תשובתו כותב לו ועיני מר תחזינה מישרים ואשר יבחר יקרב אליו עיין נודע ביהודה קמא חלק יו״ד סי׳ פ״ח) ונכון בעיני להביא תורף דב״ק בקיצור ראיותיו וסברותיו לפי שאין הספר מצוי במדינתינו (תוגרמה) כל כך ובשאר מדינות כלל כלל לא ואם יקרו דבריו בעיני גאון אדיר נודע ביהודה ובישראל גדול שמו בעינינו על אחת כמה וכמה ודבריו הם על מה שנשאל שבעיר אחת אין נמצא ארבעה מינים כי אם אצל איש אחד וכולם הולכים אצלו ומברכין ויוצאים בו ידי חובתם כדין ויהי היום יום ראשון של חג בבוקר השכם רוח עברה בו והפקיר כל נכסיו ובכללם הארבעה מינים ועל זה נשאל אם היה רשאי להפקיר ואם תמצא לומר דמותר להפקיר אי מצו אינהו לזכות מההפקר ביום טוב דהוי כקונה קנין או לא:

והשיב דלכאורה יש ללמוד דכי היכי דאין מקדישין ואין מעריכין וכו' (כדתנן בפרק משילין דף ל״ו) משום גזרה דמקח וממכר ופירש רש״י דדמי למקח וממכר שמוציא מרשותו לרשות הקדש הכי נמי אין מפקירין משום שמוציא מרשותו והוקשה לו מדאמרינן בפרק ר׳ אליעזר דמילה דף קל״א ע״ב דאף על גב דר' אליעזר סובר מכשירי מצוה דוחין את השבת מודה שאם צייץ טליתו וקבע מזוזה בפתחו חייב הואיל שבידו להפקירן (ונפקי מרשותיה ולאו עליו רמיא חובתיה רש״י) ואם אסור להפקיר בשבת היכי אמרינן הואיל ובידו להפקירן וניחא ליה דאף דבעלמא אסור להפקיר בשבת התם שרי משום דאי לאו דמפקרינהו אתי לידי איסור דאורייתא לבטל מצות עשה דציצית ומזוזה כדפירש רש״י שם להכי שרי ליה לעבור אשבות דהפקר כי היכי דלא ליעבר אאיסורא דאורייתא דבעלמא אמרינן ניחא ליה לחבר דליעביד איהו איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה וכל שכן דאמרינן הכי לגבי איהו גופיה אבל בעלמא כי ליכא חשש איסורא אימא לך דאסור להפקיר: ודחה זה משום דהא דאמרינן דמוטב שיעבור איסור דרבנן כדי שלא יעבור איסור תורה היינו דוקא כדי שלא לעבור איסור תורה בקום עשה אבל כשהאיסור תורה הוא בשב ואל תעשה נדחה איסור תורה מפני איסור דרבנן כמו שביאר הרא״ם בתוספותיו על הסמ״ג עשין מ״ב וכן כתב מרן כסף משנה בשלישי מהלכות חמץ דין ח' ואס כן הכא דהאיסור תורה הוא ביטול עשה דמזוזה וציצית בשב ואל תעשה אם הדין הוא דהפקר אסור בשבת היה הדין נותן לדחות האיסור תורה מפניו והיכי אמרינן הואיל ובידו להפקירן אלא ודאי מוכח דמותר להפקיר בשבת ואף שדברי הרא׳׳ם וכסף משנה צריכים עיון מדאמרינן בפרק מפנין ד' קכ׳׳ח מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא אתי דאורייתא ודחי דרבנן ופסקו כן הרמב״ם והפוסקים בסי' ש״ה הרי דמותר לעבור אדרבנן בקום עשה אף כשהאיסור תורה הוא בשב ואל תעשה ושקיל וטרי קצת בזה (אמר המחבר עיין במה שכתבתי בקונטרס זה במערכת האל״ף אות קח״ן ובשדי חמד אות שי״ז שהבאתי סוגיא זו לפשוט ספק זה וכוונתי לדעתו הגדולה) מכל מקום אין בידינו לדחות דברי הרא״ם ומרן כסף משנה מפני קושיא זו והדר דינא דלפי דבריהם יש להוכיח מסוגיא דבפרק ר' אליעזר הנ"ל דמותר להפקיר בשבת דהא אי אפשר לומר דאף דאסור בעלמא להפקיר הכא הותר כדי שלא יעבור אדאורייתא דכיון דאדאורייתא עבר בשב ואל תעשה לא היה לנו להתיר איסור דרבנן מפניו כדכתבו הרא״ם ומרן כסף משנה אלא ודאי דמותר (אמר המחבר במחילת כבוד קדושתו נראה דאפשר לדחות דשבות דהפקר אינו דומה לשבות דתקיעת שופר דאיירי הרא״ם ולא לטילטול מוקצה דחמץ דאיירי ביה מרן כסף משנה דבהנהו ודאי כיון שצריך לעבור על איסור דרבנן בקום עשה ממש משום הכי אמור רבנן מוטב שנדחה איסור תורה בשב ואל תעשה ממה שנעבור איסור דרבנן בקום עשה גמור אבל בנדון שלנו דהאיסור דרבנן הוא ההפקר בדיבור בעלמא ואין בו מעשה גמור שפיר יש לומר שלא העמידו דבריהם בזה נגד איסור תורה אף שהוא בשב ואל תעשה ואכתי מצינן למימר כדדחי הרב דבעלמא אסור להפקיר ורק הכא הוא דשרי כדי שלא לעבור אאיסור תורה:

וחזר לדחות ראיתו (מההיא דשבת ד' קל״א הנ״ל) דיש לומר דשאני התם שאינו צריך להפקירם הפקר לגמרי רק להפקירם ליום השבת כדי לינצל מאיסור ואחר שבת יחזור ויזכה בהם ויעשה מצותו משום הכי הוא דשרי אבל הפקר לגמרי יש לומר דאסור ומצא לרבותינו התוספות בעירובין פרק הדר ד׳ ס״ו (ד״ה יפה עשיתם) שכתבו דלא דמי למקח וממכר כיון שאין עושין אלא להתיר הטילטול וכן נראה מדברי הרמב"ם בשני מהלכות עירובין ד י״ב וכן כתב המרדכי בפרק הדר שמתבאר מדבריהם שכל שאינו הפקר גמור אלא לינצל מאיסור שבת אינו דומה למקח וממכר אבל הפקר גמור אפשר דאסור בשבת ועל פי חילוק זה דחה מה שהיה נראה להביא ראיה דמותר להפקיר בשבת מדאמרינן בסוף פרק קמא דשבת ד׳ י״ח ע"ב לבית שמאי דאדם מצווה אשביתת כלים נר וגיגית וקדרה מאי טעמא שרו ומשנינן דאפקורי מפקר להו דאלמא שרו להפקיר בשבת דאין לומר דמפקיר להו בערב שבת דהא סתמא קתני ומשמע דבשבת נמי מצי מפקר להו וגם מדברי הרא"ש בפירושו בסוף פרק אין בין המודר ומדברי התוספות שם משמע דההפקר הוא בשבת דאלמא שרי להפקיר בשבת אמנם לפי חילוק הנ״ל אין משם ראיה דהתם נמי לאו הפקר לגמרי הוא אלא כדי לינצל מאיסור שביתת כלים ומשום הכי הוא דשרי (אמר המחבר ממה שלא כתב דמשמע כן גם מדברי הרא״ש שם בפסקיו סי׳ י״א נראה שסובר שמשם אין שום משמעות דמפקיר בשבת שזה לשונו שם בשם רבינו שמשון גבי מאי דאמר ר' יהושע בן לוי דבר תורה הפקר אפילו באחד הוי הפקר ומה טעם אמרו בפני שלשה כדי שיהא אחד זוכה ושניים מעידים וקי״ל כריב״׳ל הילכך הוי הפקר אפילו באחד מן התורה והוא הדין בינו לבין עצמו הילכך הא דאמרינן נר וגיגית וכו׳ אפקורי מפקר להו שלא יעבור על שביתת כלים וכן בהמתו אם השאילה לנכרי ולא החזירה לו קודם השבת יכול להפקירה בינו לבין עצמו עכ״ל הרא"ש ומדכתב שאם השאיל בהמתו ולא החזירה לו קודם השבת יכול להפקירה וכו' יש במשמע לכאורה דמפקירה בשבת קאמר אלא שהרב סובר שכוונתו שאם רואה שכבר הוא סמוך לשבת ועדיין לא החזירה לו ואין שהות שיחזירנה לו קודם השבת יפקירנה אז כלומר קודם השבת וכן בדין דלמה יניח מלהפקירה עד אחר שיכנס שבת והלא יהא עובר ביני וביני אאיסור שביתת בהמתו ואף אם הפקר כזה מותר בשבת מכל מקום למה יעבור ביני וביני ומה צרה היתה שם אם יקדים להפקירה שעה קטנה קודם כניסת שבת אלא ודאי גם כוונת הראש היא כן שאם יראה שכבר רד היום ועוד לא החזירה לו יפקירנה סמוך לכניסת השבת ומפני שיש לפרש כן בכוונת דברי הרא״ש הנ"ל לא כתב הרב דמשמע מדברי הרא״ש שבפסקיו דמותר להפקיר בשבת דיכולנו לפתור דעל קודם השבת הוא דקאמר ואי הכי נראה שגם מדברי הרא"ש בפירושו בדף מ׳״ה סוף ע״א שכתב הילכך בשבת יכול להפקיר כליו וכן בהמתו אם השאילה לנכרי ולא החזירה לו קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו עכ״ל אין הכרח לומר שכוונתו היא שההפקר יהיה בשבת עצמו אלא קודם השבת הוא שיפקירנה ומה שכתב הילכך בשבת וכו' כלומר לענין איסור שבת יכול להפקירה כדי לינצל מאיסור דשביתה וכל עצמו לא בא אלא לומר דאפילו בינו לבין עצמו מהני לגבי איסור שבת דמה שהצריכו רבנן להפקיר בפני שלשה הוא מפני החשש שיפקירנה כדי להפקיע ממעשר כמו שביאר הרא"ש שם ובמפקירה מפני איסור שבת דאין מה לחוש העמידו על דין תורה דסגי בהכי כן נראה לי לומר בכוונת הרא"ש בפירושו ובסגנון זה הם גם דברי התוספות וכוונתם גם כן למה שכתבתי לדברי הרא"ש:

אך מדברי הקצור פסקי הרא"ש בפרק אין בין המודר סי' י"א יש מקום להבין שהפקר מותר בשבת שכתב הילכך אם השאיל בהמתו או כליו בשבת יפקירנה בינו לבין עצמו וכו׳ עכ"ל ומשמעות דברים אלו הוא שהשאלה היתה בשבת וקאמר שיפקירנה וכו' אלמא דהפקר בשבת שרי ולזה צריכים אנו למודעי למה שכתב הגאון דשאני הפקר זה שאינו אלא להציל מאיסור שבת ונחזור לדברי הרב חיים לעולם):

ואההיא דנר וגיגית וכו' כתב עוד הרב דמאי דאמרינן אפקורי מפקר להו אין הכונה שהבעלים מפקירין אותם אלא הפקר בית דין הוא דלב בית דין מתנה עליהם כדי להציל את האדם מן העברה וכמו שכתב הרשב״א בחידושיו והביאו הר״ן בפירוש ההלכות (וכן כתב הריטב״א בחידושיו בשם הרשב"א) ואם כן אעיקרא אין מקום ראיה מכאן ושוב שקיל וטרי בדברי התוספות והרא״ש והפוסקים בדין אם מותר להשאיל ולהשכיר בהמה לנכרי על סמך שיפקירנה וכו' או דוקא בדיעבד שכבר השאיל או השכיר הוא דאמור רבנן להפקירה וכו' ושאין להבא ראיה מזה דמותר להפקיר בשבת שכן הוא משמעות לשון הפוסקים שבשבת עצמו מפקירה משום שיש¬ לומר דשאני הכא שעושה רק לינצל מאיסור וכו':

ולאידך גיסא כתב הרב שהיה נראה לכאורה להוכיח מדברי הריב"ש בסי׳ כ״ח דאף הפקר כי האי גוונא לא שרי בשבת שהרי כתב דאם השאילה או השכירה וכו' טוב להפקירה בינו לבין עצמו קודם השבת כדי שינצל מאיסור דאורייתא דמשמע דבשבת אסור להפקירה ודחה לזה דכוונת הריב"ש היא לומר שיפקירנה קודם השבת כדי שכשיבא שבת תהיה הבהמה ברשות הנכרי ולא יעבור עליה שאם ימתין להפקירה בשבת הנה מה שעבר מהשבת עד שהפקירה היתה ברשותו ועובר עליה להכי קאמר שיפקירנה קודם השבת ולא מפני שאסור להפקיר בשבת ועוד הביא מאי דאמרינן בפרק הדר ד' ס״ט דמותר לבטל רשות בשבת משום דאיסתלוקי רשותא בעלמא הוא ושרי וביטול מדין הפקר הוא ובכל זאת אין להוכיח דשרי להפקיר דשאני הכא שאינו הפקר גמור אלא כדי להתיר הטילטול וסיים באופן שאין מכל אלו הוכחה דהפקר בשבת מותר דיש לדחות כאמור ומכל מקום גם לאסור אין לנו ראיה דמההיא דפרק משילין אין מקדישין וכו' אין ראיה לאסור הפקר דשאני הנהו דדמו למקח וממכר ממש דהן שתי ידיים זוכות מוכר ולוקח והכא נמי מקדיש וגזבר לא כן הפקר דמקנה איכא קונה ליכא בההיא שעתא אין לדמותו למקח וממכר ואפשר שלא אסרוהו רבנן:

שוב מצא שהגאון עבודת הגרשוני בסי׳ כ״ה פשיטא ליה דמותר להפקיר בשבת וחיליה מדאמרינן בפרק מפנין ד׳ קכ״ז דמאי הא לא חזי ליה ומשני מיגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ודחה ראייתו דהתם לאו דבעינן דליהוי חזי ליה בו ביום אלא כיון דהוי מידי דחזי ליה אף דהשתא לא חזי מצי לטלטלו ואעיקרא התם לא בעינן דליהוי חזי ליה כלל דבמאי דחזי לעניים לחוד סגי כדאמרינן בתרומת טהורה דמותר לטלטלה כיון דחזיא לכהן וכדכתבו התוספות והרשב״א שס והתוספות בסוכה ד׳ ל״ה ועוד דאף אם נאמר דהפקר בשבת אסור כיון דאינו אסור אלא מדרבנן אמרינן מיגו וראיה מפרק ואלו נערות ד׳ מ׳ אההיא דבושת ופגם דפרכינן ואימא לדידה ומשנינן מיגו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והא הכא איכא איסורא לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא ודאי כיון דאינו אלא איסור דרבנן אמרינן מיגו וביאר קצת במה שחלוקים בזה הרמב״ם והטור עם התוספות והר״ן והרשב״א והריטב״א בחידושיהם וכתב שיש לו בזה באורך במקום אחר ומצא שהריטב״א בח׳׳א סי׳ אלף קל״א ומה ששאל ממך הנער בענין אי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין איך יתיישב עם מה שאמרו אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל וכו׳ ותירצת שההיתר בדין התורה יפה אמרת וכדין השבת עכ״ל דמתבאר שסובר דכיון דמותר מן התורה אף דאסור מדרבנן אמרינן מיגו במקום איסורא והכא נמי כיון דמדאורייתא מותר להפקיר אלא דרבנן הוא דאסרוהו שפיר מצינן למימר מיגו במקום איסורא:

וסבר הרב לומר דמההיא דפרק כל כתבי ד׳ ק״ך ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו׳ ואמרינן בגמרא מהפקרא קזכו ופירש רש״י דהצילו לכם קאמר להו דמשמע דאמירת בואו והצילו לכם חשיב הפקר אם כן מוכח דשרי להפקיר בשבת ואף שהר״ן כתב שאין זה הפקר דבלאו הכי הרי הוא מופקר מידי דהוה אמציל מזוטו של ים וכו׳ כבר קיימו הפוסקים סברת רש״י עיין מגן אברהם ס' של״ד ס״ק י״א ודחה זה על פי מה שאמרו בירושלמי אהך דוהצילו לכם שכן דרכן להזמין אורחים בשבת שנראה שהירושלמי נרגש היכי מצי למימר בואו והצילו והרי זהו כהפקר ואסור להפקיר בשבת אהכי קאמר שכן דרכן להזמין אורחים וכלומר דאין זה מפקיר אלא כמזמין אורחים בשבת ומאכילן ואם כן אדרבא ממתניתין הלזו לפי מה שאמרו בירושלמי יש להוכיח דהפקר אסור בשבת לולא דהכא הוי כמזמין אורחים וכו׳ וכתב דיש לדחות דאין הכי נמי דהפקר בלבד דהיינו שמוציא הדבר מרשותו ואומר דבר זה הפקר מישרא שרי אלא דהכא דמקנה נמי לאחרים שפיר קשיא ליה להירושלמי ואיצטריך לטעמא שכן דרכן להזמין אורחין וסיים דלית לן ראיה מפורשת מהש״ס בדין זה אם מותר להפקיר בשבת ונחלקו האחרונים הרב עבודת הגרשוני סובר דמותר והרב פרי חדש בסי' תמ״ד סעיף ב׳ ובסימן תל״ד סובר דאסור ומסיק למה שנשאל דודאי ההפקר חל ומה שעשה עשוי וכההיא דאמרינן בירושלמי וכולן שעשו בין שוגגין בין מזידין מה שעשו עשו ופסקו כן הפוסקים בסי׳ של״ט ואם כן אף אם נאמר דאסור להפקיר בשבת מכל מקום מת שעשה עשוי: ועל השאלה השנית אם יכולים אחרים לזכות מן ההפקר השיב כבר הביא ראיה הרב עבודת הגרשוני בסי׳ כ״ה דמותר לזכות מן ההפקר מההיא דבואו והצילו לכם ועושה עמהם חשבון אחר השבת ופריך תלמודא חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קא זכו דמשמע להדיא דמותר לזכות מן ההפקר והיא ראיה שאין עליה תשובה וכן מתבאר מדברי הטור בסי' רמ״ו בעניין הפקר בהמתו במה שכתב בשם רבינו פרץ עי״ש וכן מפורש יוצא מדבריו שבסי׳ שכ״א בעניין חזקת רשות שכתב דאף משתחשך מהני והטעם דכיון דסברי בית הלל דביטול רשות איסתלוקי רשותא הוא אם כן כשמחזיק הוי כזוכה מההפקר וכמו שכתב שם הרב בית חדש ואף שכתב דלכתחלה אין להחזיק אלא מבעוד יום אנו אין לנו אלא דברי מרן הבית יוסף שסתם בשלחנו הטהור בדברי רש״י ומה גם כי נצר משרשיו הרב טורי זהב שם יישב דבריו ואם כן מותר לזכות מן ההפקר בשבת ואחר חתימת הסימן כתב ששוב נדפס ספר מגילת ספר וראה שבחלק לאוין ד׳ קכ״ז הוכיח מדברי הירושלמי דפסחים דמותר להפקיר בשבת ולא פנה לעיין בדבריו וששוב נדפס ספר שער המלך נראה שבהלכות לולב ד׳ צ״ז שהביא דברי הריטב״א שסובר דאסור להפקיר וכתב הרב (חיים לעולם) שהריטב״א בשיטת רביה דרביה אמרה שכן דעת הרמב״ן בליקוטיו לריש מסכת פסחים והביא דבריו שם בדף י״א ע״א ולעומת זה ראה בספר מגן אבות לרבינו המאירי בכתיבת יד שהשיב על דברי הרמב״ן וז״ל והרביעית שההפקר נראה להרב שאסור בשבת מדאמרינן אין מקדישין ואין מעריכין וכו' תמה אני היאך פה קדוש אמרה והלא אמרו בפרק מפנין וכו׳ ומפרש טעמא מיגו דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה והרי אתה למד מפורש שמפקירין בשבת ואף הסברא נותנת כן שזאת שאסרו בהקדשות וכו׳ אלו כעין מכר הן שמקנה אותם לאחרים וכעין מה שאמרו מה לי מכר להדיוט מה לי מכר לשמים אבל הפקר אין בו הקנאה לשום אדם והרי זה כביטול רשות שנעשה אף בשבת וכן כתב בשיטתו למסכת שבת באופן כי דבר זה במחלוקת שנוי בין הראשונים אלו תורף דברי הגאון חיים לעולם (והרב המגיה שם ציין לעיין בספר חקת הפסח סי׳ תל״ד ובשמחת יהודה אליעזר סי' ו׳ פאת ים בליקוטים אות ו' שבת של מי בקונטרס יוסף לחק שלשה הראשונים אינם אצלי וקונטרס יוסף לחק אין בשבת של מי שבידי כי סיום הספר הוא בדף רנ״ג ואחריו קונטרס מוצאי שבת עד דף רס״ב ואין עוד):

מכלל הדברים אתה תשמע שהרב חיים לעולם לא הכריע בדין זה אם מותר להפקיר בשבת ויום טוב או לא ומפורש יוצא מפה קדשו דדין זה במחלוקת הוא שנוי וזה שלא כמו שכתב בשמו הרה״ג אברהם אזכור דמותר להפקיר ולמדנו דלזכות מן ההפקר קיל מלהפקיר דבלזכות מן ההפקר שכתב הרב עבודת הגרשוני להוכיח מההיא דאומר לאחרים בואו והצילו לכם דמותר כתב על דבריו שהיא ראיה מהימנא שאין עליה תשובה ואילו להפקיר תליא באשלי רברבי ולא הכריע ושם בדף ח׳ הובאה הערה מרב גדול מוהר"ר דוד בכמוהר"ר שמואל הלוי להשיג על הרבה דברים שכתב הרב המחבר ובכלל הדברים הוא שכתב (בסוף ד״ה אך את זה) שם בסוף ע״ד הרי הצגנו לפניך משפט כתוב שהדין עם הרב עבודת הגרשוני ואם לא ידעתיהו מכותלי ביתו ניכר שאדם גדול הוא והרב פרי חדש שאריה ליה מאריה שלא העמיק עיונו הזך בפרט זה וממקומו הוא מוכרע לאשמועינן (כנראה צריך להיות לישמועינן) אין מפקירין וכל שכן הנך אחרנייתא אלא שאין זה כדאי להכריע דתנא נקט אלו הן משום מצוה מכל מקום מדלא תנייא במתניתין אין לך אלא מה ששנו חכמים וכו׳ עכ״ל הרי מבוארת דעת הרב הלוי דמותר להפקיר בשבת ויום טוב והרב המחבר לא כתב שום דבר על השגותיו ומזה אפשר שהבין הרב אברהם אזכור שכן גם דעת הרב המחבר דשתיקה כהודאה אבל אין זה מוכרח דיש לומר דלא איסתייעא ליה לחזור על לימודו והביא מה שהעיר עליו הרב הגדול מוהר״ר הלוי שכן שורת דרך ארץ כדי שלא יאמר אותו צדיק שלא חש לדבריו כלל והניח הדבר להמעיין שישפוט כפי שכלו אבל לא מפני שהודה לדבריו הוא ובפרט שבדבריו שבדף י״א (שכתב אחר ההערות שהעירו על דבריו שני רבנים מעיהק״ו ירושלים מוהרח"א סורנאגה ומוהר"א צבי) כתב מפורש שדבר זה במחלוקת שנויה בין גדולי הראשונים וכתב שהיה חפץ לחזור על לימודו ולהשתעשע בדברי רבנן קדישי המערערים על דבריו ולא איסתייע ליה:

ועל הספק השני אם מותר לזכות מן ההפקר כתב הרב מוהר"ר הלוי הנ״ל שראיית הרב עבודת הגרשוני אינה כמו שהבין הרב המחבר (חיים לעולם) דמה ראיה זו הא איכא למימר דמאי דאמרינן חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו לאו משום דשרי לזכות מן ההפקר אלא הכי קאמרינן כיון דזכו מההפקר אף על גב דעבדי איסורא מכל מקום הא קא זכו ולמה להו חשבון אבל הראיה היא משינויא דמשני דמשום מדת חסידות שנו כאן או בירא שמים עסקינן כדאיתא התם וטפי הוה ליה למימר דהאי גברא לא בעי למיזכי באיסורא ובעי למיעבד בהדיה חשבון דמעיקרא לאו בתורת זכיה מההפקר נקטינהו אלא ודאי דליכא איסורא עכ״ל ועל כל פנים גם הוא מסכים דמותר לזכות מן ההפקר ודמוכח הכי מסוגיא דפרק כל כתבי חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו:

עוד הובאו שם (בספר חיים לעולם) דברי שני רבנים מירושלים מוהרח״א סורנאגה ומוהרא"ל צבי שהשיבו על דברי הרב המחבר מדף ט' והלאה שקלו ושרו על כל ראיותיו וסברותיו לבנות ולסתור כדרכה של תורה ובדף י' ע״ד (בד״ה היוצא) כתבו שהעיקר דמותר להפקיר בשבת ויום טוב ושהרב מוהר״י ערוך הראה להם שכן כתב מפורש רבינו המאירי בשיטתו לשבת בפרק מפנין דממה שאמרו בש״ס גבי דמאי דמי בעי מפקר נכסיה שמעינן דשרי להפקיר בשבת ובהגלות לנו דברי רבינו המאירי מעתה הקולות יחדלון ויצא הדבר בהיתר להפקיר בשבת באין אומר ואין דברים: . גם על זכיה מן ההפקר כתבו דנקטינן כמו שכתב הרב עבודת הגרשוני שכן מתבאר מההיא דאמרו בש״ס מהפקרא קזכי וכו׳ וכן מוכח מדאמרינן במסכת עבודה זרה דף ע׳ המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מארבעה אמות ופסקו כן הרמב״ם והרא״ש ואף להחולקים על הרמב״ם לא נחלקו עליו משום שאסור לזכות במציאה בשבת אלא משום מוקצה או משום ההילוך אבל בדבר המותר לטלטלו ולהוציאו כולי עלמא מודו דמותר לזכות בו אלו תורף דב״ק:

אחר זמן השגתי ספר משכן בצלאל (הנז"ל בד״ה ומכל מקום) ולפי שצריך להשיב הספר לבעליו אכתוב בס״ד בקיצור דבריו והוא בדף י״ב ע״ג הביא דברי הפרי חדש בסי׳ תל״ד דהפקר אסור בשבת ויום טוב ותמה עליו מסוגיא דשבת דף קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן וציין מגן אברהם סי׳ י״ג סק״ח ותירץ (כמו שתירץ השער המלך) כיון דמדאורייתא מותר להפקיר משום הכי חייב חטאת ובזה כתב ליישב קושית התוספות במנחות דף מ״ד (שהבאתי לעיל בד״ה והנה מתוך מה שכתבתי) דיש לומר דבעי הש״ס לאשמועינן האי רבותא דאף דאסור מדרבנן להפקיר כיון דמדאורייתא שרי חשיב בידו להפקירן אלא דקשה דבעירובין דף ל"א פריך דמאי הא לא חזי ליה ומשני דאי בעי מפקר נכסיה וכתבו התוספות דלסומכוס פריך וכו׳ ואם כן קשה הא סומכוס אית ליה דגזרו שבות בבין השמשות ואם הפקר אסור הא לא חזי ליה כיון דאי בעי לא מצי מפקיר וכן הקשה מדאמרינן הכי בפרק מפנין דמאי לא חזי ומשנינן מיגו דאי בעי מפקר נכסיה ואם אסור להפקיר הרי הוא מוקצה והוי כטבל אלא מוכח דמותר להפקיר וכן מוכיח מדברי רש״י בסוכה דף ל״ד (גבי מעשר שני בירושלים) ממה שכתב בד״ה ואם נטל כשר וכו' אבל חוץ לירושלים לא דלכם כתיב הראוי לכם והקשה מרן מוהרמב״ח כיון דחוץ לירושלים יש לו פדיון הרי אם כן יש לו היתר אכילה מיקרי דאי בעי פדי ליה כמו בדמאי דיוצא בו משום דאי בעי מפקר נכסיה ותירץ דלא הוי מיגו משום דאין פודין ביום טוב ואם כן מדיוצאין בדמאי מוכח דאי בעי מצי מפקיר ביום טוב דלא כהפרי חדש:

שוב הביא מה שבשער המלך כתב בשם הריטב״א בההיא דבואו והצילו לכם דמוכח דסובר דבעלמא אסור להפקיר בשבת ושהקשה עליו בשער המלך מסוגיא דעירובין הנ"ל ושתירץ דסובר הריטב"א דהך מתניתין דמערבין בדמאי אתיא כרבי דאמר לא גזרו שבות בבין השמשות וכתב על דבריו שלא ראה דברי הריטב״א בעירובין דף ק״ב ע״ב (צריך להיות דף ל"א ע״א) דמתבאר דמוקים למתניתין אפילו כסומכוס והדרה קושיתו לדוכתא ועוד הקשה לפי מה שאמרו בפרק משילין דף ל״ו דטעמא דאין מקידישין ואין מחרימין הוא משום דדמי למקח וממכר ופירש רש״י שמוציאו מרשותו לרשות הקדש ומקח וממכר אסור מקרא וכו׳ אי נמי מקח וממכר אתי לידי כתיבה וכו' ואם כן בהפקר אין שייך טעם הראשון דהא אינו מוציאו מרשות לרשות וגם טעם השני משום חשש כתיבה אין שייך בהפקר כלל וכו׳ ונמצא שהוא מחלוקת בין רש"י והריטב"א דרש״י בסוכה הנ״ל מוכח דסובר דמותר להפקיר והריטב"א סובר דאסור והאריך לבאר דכל מר אזיל לשיטתיה בדין הפקר אם עושה קנין וכו' כו׳ וכתב בדף י״ג ע״ג אות ח׳ דאין ליישב שלא אסר הריטב״א להפקיר אלא בכגון ההיא דבואו והצילו דהוי מוציא מרשות לרשות (והוא תירוצו של הרב שער המלך) דמשמעות לשון הריטב״א אינו כן אלא משמע שאף אם אינו מזכה לאחרים גם כן אסור לכן העלה ליישב דעת הריטב"א דלא אסר אלא כשאינו לדבר מצווה אבל לדבר מצוה מודה דמותר להפקיר ואזיל לשיטתיה דסובר כרבינו תם דהא דאין דנין ואין מקדשין ולא מייבמין היינו דוקא שלא במקום מצווה אבל אם אין בית דין דעדיף מיניה וכן כשאין לו אשה ובנים מותר וכן בהפקר הדין כן דמשום מצוה מותר והיינו טעמא דאמרינן בפרק מפנין דאי בעי מפקר נכסיה כיון שהוא מצוה מפני האורחים וכו' וכן מערבין בדמאי היינו ערובי תחומין דאין מערבין אלא לדבר מצווה ולכן שפיר קשיא ליה אההיא דבואו והצילו לכם דהפקר כי האי שלא במקום מצוה ודאי אסור דדמי למקני בשבתא דאסור וביטול חמץ דשרי בשבת ויום טוב למאן דאמר שהוא מדין הפקר התם נמי הוא לצורך היום והוי דבר מצוה וכן באתרוג של דמאי לצאת בו וביאר עוד שגם מה שמתבאר מדברי רש״י דסוכה וכן בעירובין דמותר להפקיר יש לומר דדוקא במקום מצוה הוא דמותר והיינו דלפי שיטתו בההיא דאין דנין ואין מקדשין וכו' שהוא אף במקום מצוה מכל מקום בהפקר שאינו קנין כמו מקח וממכר וגם לא שייך חשש כתיבה מותר על כל פנים במקום מצוה דוקא:

ועל פי הדברים האלה הרבה להשיב על מה שכתב הרב מגן אברהם בסי׳ י״ג סק״ח שמתבאר מדבריו דסובר שמותר להפקיר אף שלא במקום מצווה דמנא ליה הלא בכל המקומות דמשמע בש״ס דמותר להפקיר אינו אלא במקום מצוה ואז גם מתנה מותר וההיא דפרק ר' אליעזר דמילה דף קל״א ע״ב דאמרינן הואיל ובידו להפקירן היינו דמדאורייתא ראוי להפקירן וכו׳ ואחר שהאריך מאד בדברי המגן אברהם כתב בדף י״ד אות י״ג דליתא למה שכתב הפרי חדש דאם ביטול משום הפקר היה אסור בשבת דהא לדבר מצווה מותר להפקיר. שוב ראה שכדברי הרב פרי חדש כתב הרמב״ן בליקוטיו והאריך לפלפל ליישב דעת הרמב״ן דמסוגיאות הש"ס בכמה מקומות מתבאר דמותר להפקיר לדבר מצוה ומסיק שגם דעת הרמב״ן כן היא דמותר להפקיר לדבר מצוה אלא שסובר דהמשהה חמצו כדי לבערו אינו עובר עליו מן התורה ולכן הוכיח דעל כרחין לומר דביטול לאו מטעם הפקר דאם כן איך מבטלו ביום טוב הא אסור להפקיר ביום טוב ואי משום מצווה זה אינו לשיטתו דהא יכול להשהות החמץ על דעת לבערו דליכא מצוה דאורייתא בביטולו עתה אחר דאין איסור להשהות אף דיש לומר דהפקר אינו עושה קנין או יש לומר כיון דעל כל פנים אסור להשהות מדרבנן מותר להפקירו דהוי צורך היום מכל מקום הרמב״ן סובר דהפקר הוא קנין גמור ולכן הוכיח דביטול אינו משום הפקר וסיים בסוף אות ל״ג וז״ל לכן ברור לכולי עלמא דלהפקיר משום מצוה מותר אבל להפקיר כך אסור וכן לעניין לזכות מן ההפקר בשבת ויום טוב בשביל מצוה מותר וכו' דמיגו דמפקיר נכסיו וכו׳ ע"כ איצטריך לזכות אחר כך בהדמאי בתוך שלשה ימים וכו' אבל לזכות בהפקר כך יש לומר דאסור ומה שהביא בתשובת עבודת הגרשוני סי׳ כ"ה ראיה משבת דף ק״ך לימא מהפקרא קא זכינא וכו׳ אין ראיה דהא אפילו בקנה ומכר בשבת ויום טוב הוי קנייה כדאיתא בירושלמי ופסקו כן הפוסקים וכו׳ וכיון שכבר זכה מן ההפקר קנה אבל אם מותר לכתחלה לזכות מן ההפקר איכא למימר דדמי לקניין דאסור בשבת ויום טוב דמה לי להפקיר או לזכות מן ההפקר ותמיד גזרו משום גזרת מקח וממכר עכ״ל מסקנתו לך נא ראה נפלאות מתורתו:

והנה על מה שכתבתי בנדפס באות ק' בדין הפקר אם מותר בשבת או לא כתב לי ידידי הרה״ג מוהר״ר צבי הירש הלוי בילווייס יצ״ו בעל הגהות כור לזהב על חידושי הריטב״א וז״ל עוד שם אות ה' סי׳ ק׳ הביא הדר״ג דברי הריטב״א והפר״ח או״ח סי' תל״ד שאסור להפקיר בשבת ומר הביא שם להקת נביאים אחרונים שהקשו עליהם מסוגיא דשבת דף קמ״ח מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב ומסוגיא דפרק מפנין דאי בעי מפקיר לנכסיה הוי עני וחזי ליה ומסוגיא דדף קלא הואיל ובידו להפקירן וקושיא זו היא ראית המגן אברהם ס׳ י׳׳ג דמותר להפקיר בשבת ונדחקו בישובים ובעה"י רשום אצלי מכבר אריכות בעניין זה וכדי שלא להטריח את כבודו אעתיק קצת בקיצור נמרץ. והנה גם אנכי הקשיתי מש״ס דעירובין דף ע״א מתניתין מני בית שמאי דאמרי אין ביטול רשות בשבת דתנן מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרים מבעוד יום ובית הלל אומרים משתחשך מאי מעמא דבית הלל וכו׳ אלא הכא בהא קמיפלגי בית שמאי סברי ביטול רשות מקני רשותא בשבתא אסור ובית הלל סברי איסתלוקי רשותא בעלמא הוא ואיסתלוקי רשותא בשבתא שפיר דמי מבואר לכאורה דשרי להפקיר בשבת אמנם מצאתי שוב בריטב״א עירובין שם שהעיר בזה וז״ל ואיסתלוקי רשותא בשבתא שרי לפום פשטא דלישנא משמע דשפיר דמי בכל דוכתא ואם כן מותר לעשות מחילה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דהכא שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו תיקון לצורך שבת עכ״ל מצינו מפורש בדברי הריטב״א ז״ל דלצורך מצוה סובר דשרי להפקיר בשבת וממילא מיושב כל הקושיות שהקשו עליו האחרונים דבכל מקומות אלו שהקשו מהם יש שם צורך מצווה:

ובזה יש לדחות דברי הפרי חדש סי׳ תל״ד שהוכיח דביטול חמץ לא הוי מטעם הפקר שאם כן איך תניא מבטלו בלבו אפילו ביום טוב והא אסור להפקיר בשבת וביום טוב אלא ודאי דביטול לא הוי מטעם הפקר ולפי המבואר אין ראיה כלל דשפיר יש לומר דביטול הוא מטעם הפקר ומיהו כיון דהפקר זה הוי צורך מצוה שלא יעבור בבל יראה וכו׳ כולי עלמא מודו דשרי להפקיר בשבת ואדרבא יש לומר לאידך גיסא דאם נחליט דביטול הוא מטעם הפקר יש מכאן ראיה מכרחת לדעת הריטב״א ז״ל דאסור בעלמא להפקיר בשבת וביום טוב ורק לצורך מצוה שרי דאם לא כן לאיזה צורך נקט התנא אפילו בשבת אפילו ביום טוב דמאי רבותא יש בזה והלא בעלמא נמי שרי להפקיר בשבת וביום טוב אלא ודאי דבאמת בעלמא אסור להפקיר בשבת וביום טוב ואשמעינן התנא דכאן שרי משום דהוי צורך מצוה. וכשיטת הריטב״א כנלע״ד:

ובההיא עניינא רשום אצלי עוד במה שנסתפק הגרעק״א זצ״ל בגליון השו״ע או״ח סי׳ שלט ובתשובותיו סי׳ עק״ד אם מוצא מציאה בשבת דהוי דבר הפקר אם מותר לזכות בו ובשם ס׳ עצי אלמוגים הביא דדעתו דאסור לקנות מהפקר בשבת יעו״ש. ולענ״ד היא משנה מפורשת דמותר לזכות בשבת מן ההפקר דתנן במס׳ שבת דף ק״ך מצילין סל מלא ככרות כו׳ ואומר לאחרים בואו והצילו לכם ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר השבת ומפרש בגמרא חשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו משמע להדיא דשרי לכתחלה לזכות מן ההפקר וגם בתר הכי דמשני מאי אם היו פקחין היינו שאין רוצין לטרוח בחנם עי״ש ובר״ן ומבואר דאם רוצין לזכות לעצמן רשאין והיינו משום דאין שם מקנה ומהפקירא קא זכו רשאין לזכות בו אפילו בשבת וביותר לפי מה שכתב המגן אברהם סי׳ של״ד ס״ק י״ג דאם יש חשש איסור במה שזוכין לעצמן אינן נאמנים לומר דעבדי איסורא לזכות לעצמן ודאי מוכח דאין שום איסור אפילו לכתחלה לזכות מן ההפקר דאם לא כן איך נאמנים לומר דעבדי איסורא ולעצמן זכו ולענ״ד זה פשוט מאד:

עוד שם בספרו היקר ציין כבוד הדר״ג אם יש להפקיר על ידי שליח אבקשו ימחול נא כבודו לעיין בספרי אם המלך על מגילת רות ששלחתי לכבודו (ק״פ ב' פט״ז) מה שכתבתי שם בזה אלה דברי צבי הירש הלוי בילוויס עכ״ל:

אמר המחבר הנה למעלה כתבתי (בד״ה ואת זה אגיד) שמה שכתב הגאון שער המלך בשם הריטב״א דאסור להפקיר בשבת וההיא דאומר לאחרים בואו והצילו וכו׳ שאני משום דכמופקר ועומד הוא וכו׳ ליתנהו להני מילי בחידושי הריטב״א שבידי וכו׳ ועתה אפריון נמטייה לידידי הרה״ג הנ״ל דאייתי מתניתא בידיה דברי הריטב״א שבחידושיו לעירובין דמוכח שסובר שאסור להפקיר בשבת אם לא לצורך השבת אלא שלפי זה קשה על מה שכתב בשער המלך בשמו דטעם ההיתר בההיא דאומר לאחרים הוא משום דכמופקר דמי דמשמע דאי לאו הכי אסור ואמאי הא לצורך שבת הוא ולצורך שבת שרי אך מה שהקשיתי שם שמדברי הריטב״א בסוגיא דדף קכ״ז מתבאר שסובר דמותר להפקיר בשבת לא קשיא לפי מה שנראה שמחלק בין היכא דליכא צורך היום להיכא דאיכא צורך היום והתם משום צורך היום קאמרינן דאי בעי מפקיר נכסיה וכו׳ ועיניך הרואות דהרב הנ״ל יצ״ו כיוונה דעתו (במה שכתב ליישב דעת הריטב״א ממה שהקשו עליו האחרונים) לדברי הרב דרך המלך שהבאתי למעלה (בד״ה ואולם לדעת הריטב״א) והרב דרך המלך כיוון אל האמת בדעת הריטב״א כפי המבואר בדבריו שבמשנה עירובין שהביא הרב הנ״ל יצ״ו ומה שכתב להביא ראיה דמותר לזכות בשבת מן ההפקר מההיא דחשבון מאי עבידתייהו מהפקירא קא זכו כיוונה דעתו לדברי הרב שבת של מי בשם הגאון עבודת הגרשוני שהבאתי לעיל (בד״ה ואם מותר לזכות) וקים לי בגויה דהני ספרי דבי רב לא שכיחי גביה דמר ובדעתו הרחבה כיוון לדעת קדושים הנז״ל וקרוב בעיני לומר שגם ספר בנין שלמה הנז״ל בדברינו (בד״ה ואם מותר) לא שכיח גביה דרב יצ״ו:

ומה שכתב (בד״ה עוד שם) לעיין בספרו אם המלך וכו׳ לעשות רצונו חפץ חיים ועיינתי בספרו היקר ולפי שלא נתפשט ספרו במקומות אלו הנני להעתיק דב"ק והוא על מה שנאמר 'וגם של תשלו לה מן הצבתים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה' כתב הרב יצ״ו וגם וכו׳ אמר להם שאם יראו שהיא עומדת מרחוק ואינה הולכת ללקט בין העומרים עם כל זה יראו שתלקט יתר על שאר העניים שיעשו עצמם כשוכחים הצבתים הקטנים ותקח אותם בתורת שכחה ואמר עוד ועזבתם יפה פירש בזה בגזע ישע שאמר להם שיפקירו את הצבתים שאם לא כן כיון שבאמת לא שכחום יהא מחויב במעשר ולזה אמר שיפקירו והפקר פטור ממעשר ולפי פירושו יהיה מכאן ראיה מוכרחת לשיטת הפוסקים שיכולים להפקיר על ידי שליח ועיין שלחן ערוך אורח חיים סי׳ תל״ד ובברכי יוסף שם עכ״ד יצ״ו:

ורב אחד יצ״ו כתב לי על מה שכתבתי בנדפס בדין הפקר בשבת אם מותר וז״ל ולדעתי יש להביא ראיה דהפקר מותר בשבת דאיתא בעירובין ע״א לעניין ביטול רשות דבית הלל סברי איסתלוקי רשות בעלמא הוא ואיסתלוקי רשות שפיר דמי ולבית שמאי הוי קנין וקנין אסור בשבת אבל לבית הלל דהוי רק סילוק רשות מותר לדידהו להפקיר ועיין בתוס׳ גיטין ל״ח ד״ה המפקיר וביבמות מ״ח ד״ה המפקיר שכתבו שם דהפקר אינו אלא סילוק בעלמא שהרב מסלק עצמו מן העבד ועי״ש בפנ״י על גיטין שכתב דהא דהמפקיר עברו יצא לחירות דוקא היכא שקדם העבד וזכה בעצמו דאז אין רשות לרבו עליו מה שאין כן קודם שזכה בעצמו עדיין לא נפקע שם עבדות ממנו ומיקרי רשות רבו עליו עכ״ל יצ״ו וכנראה אין ביד הרב חידושי הריטב״א לעירובין וכבר כתבתי דבריו לעיל (בד״ה אמר המחבר):

ובעיקר דין הפקר אם הוא משום נדר (כשיטת הרמב״ם) או הוא גזרת הכתוב ואם קטן יכול להפקיר ואם מועיל תנאי בהפקר עיין בכל זה בתשובות הגאון מוהר״ם שיק בחלק או״ח סי׳ קצ״ה ובשו״ת עין יצחק להגאבד״ק קאוונא יצ״ו בחלק או״ח סי׳ כ״ח אות ב׳:

ואם מותר להפקיר בזמן הזה או להקדיש לעניים כל נכסיו בלתי שישאר לנפשו מאומה כדאמרינן דאי בעי מפקיר לנכסיה וכו׳ ובדברי הרמב״ם בפרק ששי מהלכות ערכין שאסור לאדם להקדיש כל צאנו או כל שדותיו או מכל דבר שיש לו אם לא שישייר גם לעצמו ומכח מדברי המפרשים שגם להפקיר כל מין שיש לו אסור לכתחלה ובמאי דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש ובדברי הגאון חתם סופר יו״ד סי׳ שט״ז ועוד בדברי איזה מחברים בענינים אלו שקיל וטרי ידידי הגאבד״ק לוצין יצ״ו בספרו היקר אבן שתיה סי' ס״א עי"ש דב״ק ועיין במה שהבאתי בקונטרס הערות לחלקי הכללים סי׳ קי״ח:

ואם מועיל הפקר לדבר שאינו ברשותו (דבר שלא בא לעולם וכיוצא) הבאתי בנדפס באות ק׳ סברת רבינו הבית חדש בתשובה סי׳ קכ״ד דמהני והבאתי קצת מדברי רבני האחרונים מיימינים ומשמאילים בזה ונשמט שם הציון לעיין בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי׳ ה׳ אות כ״ד שכתבתי שם קצת בזה ובקונטרס הערות לחלקי הכללים סי׳ ע׳ אות כ״ה הבאתי הערה בזה עי״ש:

ולעניין אם הלווה יכול להפקיר ולבטל דבר שממושכן ביד המלווה עיין בתשובת הגאון מוהר״ם שיק סי׳ רי״ט שהבאתי בקונטרס אסיפת דינים במערכת חמץ ומצה סי׳ ח׳ אות ס״ז (בד"ה וזה שייך בדייני) ונדפס עתה ס' חמדת משה לידידי הרה״ג מוהלמ״ף דומ״ץ מלאדז יצ"ו וראיתי בסי' י' שקיל וטרי אם יכול הלווה למכור או להקדיש או לבטל ולהפקיר חמצו הממושכן ביד מלוה וכתב (בד״ה ועתה נחקור) אם לווה יכול לבטל חמצו הממושכן ביד מלוה הנה בשם אריה או״ח סי׳ י״א בד״ה ויש להביא (ובד״ה ועפ״ז) כתב לדבר ברור דדומה לגזל ולא נתייאשו הבעלים ולהפקר בבבא קמא דף ע' ואין הנגזל והלווה יכולים לבטל החמץ שברשות אחר וכן כתב בתשובת מוהר״ם מינץ סי׳ ד׳ אלא דשקיל וטרי שם דאפשר לרבא דסובר מכאן ולהבא גובה יכול לבטל ונראה מסקנתו דגם לרבא אינו יכול לבטל ודעת הגרע״א בשו״ת שלו סי׳ כ״ג דנגזל אין יכול לבטל חמצו שביד גזלן אבל לווה יכול לבטל החמץ הממושכן ביד מלווה ובספר עטרת חכמים סי׳ טז מחולק הגאון עם הגאון חתם סופר דדעת החתם סופר דלא מהני ביטול לחמץ שאינו ברשותו ודעת המחבר דיכול לבטל ונראה מדבריו דגם נגזל יכול לבטל חמצו שביד הגזלן ובנתיבות המשפט ביאורים ריש סי׳ רי״א כתב דהבית חדש בתשובה קכד סובר דיכול להפקיר אף כשאינו ברשותו דהפקר מטעם נדר וכמו דמהני נדר הכי נמי מהני הפקר ובקצות החושן מתמה מהא דבבא קמא דף סט גבי צנועים ור' דוסא אמרו דבר אחד דמוכח דאינו יכול להפקיר דבר שאינו ברשותו ולא קשיא מידי וכו׳ (הביא כל דברי הנתיבות בעניין אי מהני הפקר לדבר שאינו ברשותו וענותו תרבני שבשפלנו זכר לנו במה שכתבתי אני הדל בשדי חמד ח״א במערכת הה׳׳א אות ק׳ בעניין זה בתשובת הרב בית חדש שוב כתב) והנה הגאון מופת הדור ז״ל חידש בזה דבר חכמה גדולה אשר יש ללמוד מזה דמהני ביטול לחמץ שאינו ברשותו הן נגזל לחמץ שביד גזלן וכל שכן דלווה יכול לבטל חמץ הממושכן ביד המלווה אף אי נימא דמכר והפקר והקדש לא מהני לכל הני משום דשאני חמץ דהוי כאומר שאינו רוצה לזכות במה שזכהו רחמנא להיות החמץ ברשותו וזה ברור דלפי דבריו הדין כן דמהני ביטול לחמץ שאינו ברשותו או שאינו שלו עכשיו רק שיהיה שלו אחר כך והגרע׳׳'א נראה דלא נחית לסברת הנתיבות הנ״ל מדסבירא ליה דנגזל אין יכול לבטל חמצו שביד גזלן וגם המוהר"ם מינץ ושם אריה לא נחתי לסברת הנתיבות מדסברי דגם לווה אין יכול לבטל חמצו הממושכן ביד מלווה ובמגן אלף סי' תמ״א סק״ד נראה דסובר דלווה יכול לבטל חמצו הממושכן ביד מלווה אבל תמיה לי על הנתיבות אשר לפי דבריו מוכח להדיא דגם נגזל יכול לבטל חמצו שביד גזלן ואם כן למה תמה במקור חיים סי' תמ״ח ביאורים אות ט׳ על החק יעקב דמתיר החמץ לאחר הפסח בביטל ונאנס ותמה עליו דאינו מועיל ביטול דהא גזל ולא נתייאשו הבעלים אינם יכולים להקדישו כמו כן אין הנגזל יכול לבטל דגם כן אינו ברשותו עי״ש ואם כן סתר דבריו למה שכתב בנתיבות ואין אצלי ספר קצות החושן ונתיבות המשפט הנ׳׳ל לעיין בדב״ק ואני הדל כתבתי קצת במערכת חמץ ומצה סי׳ ה׳ אות כ״ד הנ״ל לענין נגזל אם מועיל לו ביטולו מאחר שאינו ברשותו עי"ש: