שבט מוסר/מג
יוצר האדם וחונן הדעת אשר חנני לכתוב בפרק הקודם לזה מענין הדבור של השגת החכמה, צריך האדם למעט בדבורו, וישתוק בכל מה שיוכל כדי שלא להוציא שיחה בטילה, כמו שאמרו חז"ל: סייג לחכמה שתיקה. ומה גם דברוב דברים לא יחדל פשע. אכתוב בפרק זה עד כמה מגיע המדבר דברים בטלים, ובפרט דברי נבלות [הפה], כאשר ראיתי חולה רעה ורבה היא על בני אדם, אשר המה מוציאים זרע לבטלה במה שמנבלים פיהם בדברי תפלות [ראה בפרק מ"ד שכתב: כי המדבר דברים בטלים הוא כזרע לבטלה], ולא שמו יראת אלהים נגדם, רק כדי שישחקו השומעים, וכן עושים השומעים - יפטירו בשפה יניעו ראשם, פיהם מלא שחוק, עיניהם יזלו מים מרוב שמחה אשר שמעו מהלץ, ובלתי ספק כשם שנפרעים מן האומר ומדבר דברים כאלו כך נפרעים מהשומעים ומהמשחקים, שאלולי המה - לא ידבר הלץ רק יהיה ככלב אלם שלא ידע לנבוח, ועל השוחקים נאמר טוב כעס משחוק, ולשמחה כזו מה זו ולמה זה, וכדי שתדעו עד כמה תכבד העבודה הזרה הזאת, אכתוב מה ששמעתי מרבי ומורי, שכל הדברים שאדם מדבר הם כמוסים בלב, ומיד כשעולה ברצונו של אדם לדבר מיד נאצלת הדבור מהלב, וזהו בחינת עולם האצילות, והוא בחינת יו"ד של שם הוי"ה, וכשמגיע הדבור לחזה הוא בחינת עולם הבריאה, והוא כנגד ה' [ראשונה] שבהוי"ה, וכשעולה הדבור בגרון הוא בחינת עולם היצירה, והוא כנגד ו' של שם הוי"ה, וכשמגיע הדבור לפה ומוציא לחוץ הוא בחינת עולם העשיה, והוא כנגד ה' אחרונה שבשם הוי"ה ע"כ. הרי באדם רמוזים עולמות אבי"ע, ובכל דבור ודבור שמוציא מפיו מהוה שם הוי"ה [שבנפש], ראה מכאן עד כמה מגיע עונש המנבל פיו ומדבר דברים בטלים, שמצרף השם הקדוש באותו דבור הטמא שמוציא מפיו. ונראה דלכן אמרו רז"ל: כל המנבל את פיו מעמיקים לו גיהנם כו'. ניתן לו העונש החמור הזה, משום שהוא חמור ממעשה, לפי שבכל דבור ודבור של נבלות, צרף השם עמו כביכול. ונראה דזהו יהיה הסוד מה שאסרו חכמים ז"ל לדבר בבית הכסא, לפי שבכל דבור ודבור שמדבר רושם שם הוי"ה כמדובר, ואיך יוכל לדבר במקום מטונף. וגם זהו תרעומת הנביא באומרו: הוגעתם ה' בדבריכם. כלומר בדברים הבטלים והמטונפים - הוגעתם הוי"ה דייקא, משום שבכל דבור שיוצא מן הפה עושה שם הוי"ה. ובזה מתיישב קושית הרמב"ן וכל המפרשים זל"ה, דלמה החמירה תורה במקלל אביו שהוא בסקילה חמורה, מבמכה אביו שהוא בחנק שהיא קלה, שאדרבא המכה נראה שעשה עבירה חמורה יותר, ורבו התשובות על זה, תבקשם ותמצאם בספרי המפרשים ז"ל. אמנם כפי הקדמתנו זו, התשובה מבוארת שהמקלל לא חש על כבוד השם, לפי שעם הדבור שהוציא מפיו לקלל - צירף שם הוי"ה עמו, ולכן מיתתו חמורה שנמצא חטא עם השם ועם אביו, מה שאין כן המכה שאינו מצרף השם בהכאה. וזהו טעם מאמר רז"ל: ד' כתות אינן רואים פני שכינה: כת שקרנים, וכת חנפים, וכת לצים, וכת מספרי לשון הרע. דקשה יש עבירות יותר חמורות מאלו ולא אמרו עליהן שאינן מקבלים פני שכינה העושה אותן, אלא הוא אשר דברנו שעם כל דבור ודבור שאדם מדבר מצורף עמו שם הוי"ה, ואלו ד' כתות הם חוטאים בדבור, שהשקר והחנופה והליצנות ולשון הרע תלוים בדבור. ועם זה יבא על נכון מאמר חז"ל: כל הנותן (פרוטה) לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו מתברך בי"א ברכות. דכמו זר נחשב שיותר שכר יהיה למפייס, שיפטר ממנו וריקה נפשו, מהנותן לו שממלא בטנו, אלא כיון שהמפייסו עם כל דבור ודבור מדברי הפיוס מצרף עמו שם הוי"ה, ההוי"ה עצמה נותן לעני יותר חיזוק מהמאכילו עגלים מפוטמים, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, מוצא פי ה' דייקא, עם מה שמוציא הוי"ה בכל דבור ודבור שמדבר כמדובר. ומה טוב ומה נעים כפי הקדמה זו דברי רז"ל באומרם: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמוציאם בפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם וכו'. שהנה כיון שבהוציא הלימוד בפה עושה עם כל דבור ודבור שם הוי"ה, ושם הוי"ה בעצמו מעמיד את למודו בלבו שלא ישכח, כי אין לפניו שכחה, ואיך יפול שכחה בדבור שעמו נתהוה שם הוי"ה.
וחוץ מזה פירש החכם השלם כה"ר ידידיה אבולפייא נר"ו, שהטעם שהמוציא דברי תורה בפיו אינו שוכח, כתבו מקובלים ז"ל דשכחה בחינת קטנות, בבחינת שם אלקים שהוא בחינת קטנות, והוא בגרון. אך זכירה היא בחינת גדלות בשם הוי"ה שהיא בחינת גדלות, ולכן בעוד שאין אדם מוציא הדברים מן השפה ולחוץ שעדיין בגרון הם, בחינת אלהים שהוא בגרון והוא בחינת קטנות, בבחינת השכחה שהיא בחינת קטנות, לכן שולט בו השכחה, מה שאין כן כשמוציא הדברים בפיו, שאז משלים ה' אחרונה שבשם הוי"ה כפי הקדמתנו, והוי"ה בחינת גדלות, כזכירה שהיא בחינת גדלות, לכן שולט הזכירה בו ונכון.
ומה נעמו דברי הנביא בזה באומרו: קחו עמכם דברים וכו'. דאיך יתכן דבאומרו האדם חטאתי עויתי פשעתי יתכפר לו מה שעשה, דמה פועלים אלו דברים לכפר על כל עונותיו, אלא כיון שהחוטא לא שם שם הוי"ה נגד עיניו ועל ידי כך חטא, לכן באומרו דברי הוידוי, בכל דבור ודבור עושה שם הוי"ה, ונמצא מתקן מה שעיות, שלא שם הוי"ה נגד עיניו ועשה כאלו כביכול אינו שם לראותו, ובדברי הוידוי מקרבו אצלו בפיו ובלבבו כמדובר, ואין תיקון גדול מזה. וזה הטעם שבכל הדברים צריך מחשבה דבור ומעשה כנודע, דקשה כיון שיש מעשה שהוא תכלית הכל מה צורך אל הדבור, אלא כיון שבכל דבור ודבור עושה שם הוי"ה כמדובר, א"כ אם זה חסר מה מועיל המחשבה והמעשה, שהרי שם הוי"ה שמהוה עם הדבור, מעמיד ומקיים המחשבה והמעשה, כי הוא שורש וקיום הכל. כלל העולה מזה שהמדבר דברים בטלים ובפרט דברי נבלות, כביכול מכניס הקדושה בתוך הטומאה, דשם הוי"ה מצרפו עם אותו דבור של בטלה. והנה בהיות דג' דברים גורמים לאדם רבוי הדברים, והם הקנאה והתאוה והכבוד, ואמרו רז"ל דג' אלו מוציאים האדם מן העולם, ונראה שהוא מטעם דג' אלו גורמים לאדם להרבות הדברים הבטלים, מי שיש בו מדת הקנאה, תמיד לא פסיק לשון הרע מפיו כדי להשפיל בעיניו הכל, כל מי שהוא גדול ממנו בחכמה או עושר או כבוד או איזה מדה טובה, וכל זה מסבת הקנאה, גם התאוה כדי שיוכל להשיג תאותו מוכרח להרבות בדברים לאלפים ולרבבות עם כל אדם, אולי יחנן בעיניהם להשיג על ידם תאות לבו, וכן הכבוד - הרודף אחריו מוציא זמנו שלא לדבר בשבח שום אדם בעולם, כדי שימצא הוא גדול מכלם, ויתרבה כבודו בהיות הוא יחידי בחכמה ובמנין, וטועה הוא בזה שאם כל העולם כפי דעתו מחוסרי החכמה והמדות והוא השלם בלבד, אם כן למי יראה שלימותו ורוב חכמתו, ונמצא אז דומה למי שנמצא בין הסוסים ומתיפה עצמו ביניהם, דאין שטות גדול מזה, ואין הכרזה גדולה מזו שמכריז הוא בעצמו על מעוט שכלו, ועל זה אמר התנא: איזהו מכובד המכבד את הבריות. דכיון שמכבדם ומגדלם, נמצא כשמכבדים אותו נקרא מכובד, משום שמקבל כבוד מאנשי הכבוד והמעלה, מה שאין כן המשפיל והמבזה לכל אדם, אם יכבדוהו אינו מכובד, כיון שבא לו הכבוד משפלים רקים ופוחזים ומחוסרי הדעת, כאשר הוא העיד עליהם, ובשומו בעל הרודף אחר הכבוד אלה הדברים נגד עיניו, יקח מוסר לנפשו מלרדוף אחר הכבוד, וימנע עצמו מלהרבות בדברים לבקשתו, ועל זה אמרו רז"ל: כל ההולך אחר הכבוד - הכבוד בורחת ממנו, וכל הבורח מן הכבוד - הכבוד רודף אחריו וכו'. והטעם דכיון שרודף אחר הכבוד מרבה לדבר בדופי כל אדם ושאין בעולם כמותו, אם כן כשיקבל כבוד מהם אינו כבוד, לפי שהכבוד הוא שיכבדוהו אנשים גדולים ושלימים ולא רקים ופוחזים, ונמצא שממנו ומסבתו - שלא דבר בשבח שום אדם - ברח ממנו הכבוד, שאף שיכבדוהו אינו כבוד כמדובר. גם ישים נגד עיניו כל המשפיל ומבזה למי שהוא קטן ממנו בחכמה ובמנין אלה הדברים, ויאמר למה אני מבזה ומשפיל לקטן ממני בחכמה, כיון שאין רצוני שיבזה וישפיל אותי מי שיודע יותר מחכמתי. ובהיות שאדם משתנה מחבירו בידיעה ובקול ובמראה ובקומה, למה יוציא אדם להבל זמנו בדברי חלקלקות, להחטיא את בשרו לתת מהדופי בידיעת חבירו, או בקולו או במראהו ובקומתו, דבר שיכולת ביד אחרים לעשות כמותו ולדבר בדופי שבו, במה שנשתנה מהם בידיעה או קול וקומה וכו', ולמה במקום שיתן הודאה ליוצרו על כחו הגדול, לברוא צורות לאלפים ולרבבות, ואין צורה דומה לחברתה, ולכל צורה וצורה חכמה ודעת ומראה וקומה בפני עצמה, מוציא לריק זמנו לדבר בדופי המשונים ממנו. גם על זו אדרבא צריך להודות, שיש בעולם בני אדם פחותים בערך חכמתו, שעם זה יוכר גדולת שכלו ובינתו, שאם כלם יהיו שוין בדעת ובחכמה, עם מי יוכל להתפאר בגודל השכלתו.
ובמה יוכר בין חכם לטיפש, כדי לברך ברוך שחלק מחכמתו, אם כן השפל בערכו נמצא מגדלו, על דרך "אין האור ניכר אלא מתוך החושך". ובהיות כך למה יבזה החכם לקטן בערך חכמתו, כיון שעל ידו יוכר מעלת רוממות מעלת בינתו, כל זה ישים הרודף אחר הכבוד נגד עיניו, ויסתום פיו מלדבר בדופי שום אדם.
והרודף אחר הקנאה והתאוה, ישים בלבו ויחזק את הדבר בנפשו, דכשם שאינו תחת האפשר ש-יתוש יחרוש יחד עם השור. וש-זבוב ימלוך על אנשים. ונמלה שילחם עם אריה. והפיל דעייל בקופא דמחטא. ואדם בלי ראש שיבין וישכיל. כך אי אפשר שישיג האדם דבר שאינו ברצונו יתברך שישיגהו, ובהיות כך למה יטרח האדם להוציא להבל זמנו, לרדוף להשיג מה שלא נגזר עליו להשיג, כי כל ימיו יכלו בעמל וטורח ועצבות, ולא ישיגהו שמחה כל ימיו, ויהיה מבוטל מעבודת בוראו משום שאינו יכול לבא לתכלית כוונתו להשיג אותו, אף שיטרח עד יום מותו, הלא טוב לו לשמוח בחלקו, ואם עליו נגזר טוב - יבא מעצמו, ואם כן נמצא שמח במצבו, ועבד לבוראו בכל כוונתו ויישוב דעתו. וכל מי שטורח למצוא דבר שלא נגזר עליו מן השמים, דומה לתינוק שרואה צלו בכותל, ודומה בדעתו שאם ישלח בו יד יתפשהו, ושולח ידו בצל ובידו אין, וחוזר לתפוש עד כמה פעמים, אולי יוכל להחזיק בצל, כי אין דעתו משיג שיכלה הזמן ולא יעלה בידו מאומה, ועוד כראות האדם שטרח על דבר אחד להשיגו ולא עלה בידו, למה יחזור עליה עוד ביום שאחריו, שהגיע לו תשות כח מיום הקודם, דכל יום ויום שעובר על האדם נכנס למיתה והשיגתו אפיסת הכחות, שהנה ראוי לדון בדעתו, כיון שטרחתי על זה ולא מצאתי, גזרה מן השמים היא, ולמה זה אני מוציא בהבל ימי ושנותי באנחה, טוב לי לשמוח בחלקי, ובזה יבלו בטוב ימי ושנותי בנעימים. ומהתורה תלמוד שלא להפציר על דבר, כאשר ייסר משה רבע"ה לישראל בפרשת אלה הדברים על זה שחרה אף ה' עליהם בענין שליחות המרגלים, שאחר שנגזר עליהם שלא יראו את הארץ, זולת כלב בן יפונה ויהושע בן נון וכו', אמר ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו וכו'. ויאמר לא תעלו ולא תלחמו וכו' ולא שמעו אלי ויצא האמורי וירדפם וכו'. הרי שאון ותרפים הפצר, לכן אל יפציר אדם על דבר להשיגו, פן יאבד מה שבידו, והדבר שמבקש לא יבא ולא יהיה, הלא טוב לאדם לשמוח בחלקו, ולעבוד לבוראו כמדובר. וישיג הטוב בעולם שכולו טוב.