שבט מוסר/מב
יודע המחשבות ובוחן הלבבות יפרע מן האיש המוציא זמנו להבל וריק, כי בעת שהוא פנוי מעסקו במקום שילך לעסוק בתורה במה שיודע, או להלוך לבית המדרש לשמוע דברי חכמים וחידותם כדי ללמוד דעת ויראת ה', מוציא זמנו לבטלה בשחוק האיסקא"ק, והבא למחות בידו משיב לו שכוונתו הוא לחדד השכל, והאמת הוא שמאס בתורת ה' ובדרכיה ולא חפץ בה לבו, ומשום זה בוחר בשחוק מעסק התורה, ובעבור שלא יחזיקוהו רשע שמגיע לו נזק, משיב שכוונתו לחדד שכלו, ואינו יודע שבתשובה זו מעיד על עצמו שהתורה היקרה בזויה בעיניו ח"ו, להיות בדעתו שהשחוק מחדד שכלו יותר מהתורה שכתוב בה תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי וגו'. ואם כוונתו כפי האמת לחדד דעתו היה לו לעסוק בתורה, כי אין חכמה כחכמת התורה ואין חידוד גדול ממנה, כי מפי עליון מקור החכמה נאמרו דבריה ויושר אמריה, אם כן מוכרח שכופר בתורה בלבו ובמי שנתנה שהוא הקב"ה מלא כל הארץ כבודו, שאם מודה על זה, איך שוחק לפניו, היאומן שהיודע שעומד בפני המלך עושה בפניו דברים של היתול כדי לחייב ראשו למלך. ועוד דהשקר מבואר במה שמשיב שמשחק כדי לחדד שכלו, שאין אנו רואים שאחר שחידד שכלו הולך ועוסק בתורה להבין בה בחידוד האיסקא"ק, כ"א בכל עת או יום שהוא פנוי מעסקיו עוסק בשחוק, אוי לו ואוי לנפשו שדומה בדעתו שמרמה לקונו. דזאת ישיב כשמביאים אותו לדין לפני בוראו, שחקתי באיסקא"ק כדי לחדד עמו שכלי להבין תורתך, והלא ידחפו אותו מרום רקיע עד תהומא דארעא כזורק אבן במרגמה.
וכתב בספר כבוד חכמים מרבינו יונה ז"ל, שכתב בשער היראה דברים דומים לזה על המוציא זמנו בדברי בטלה שהוא ככופר בעיקר, שאינו מאמין שמלא כל הארץ כבודו. כי המאמין שעומד לפני הקב"ה לא יעשה לפניו דבר נגד רצונו, וקשה בעיניו דבר זה יותר מכל העבירות, כי שאר העבירות אם יחטא פתאום ויצרו הטעהו שלא שם יראת ה' כנגדו אין עונשו גדול כ"כ. אבל זה שבזדון נפשו יושב שעה אחת או שתים, ולפעמים כל היום לא יזכור ה' בלבו, לפני מי עומד ומשחק עומד ומכעיס, ולא יבוש מגדולתו ולא יפחד מדינו, והוא עובר על מ"ש השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך. וא"ת שזוכר את ה' ואעפ"כ עומד ומשחק, הרי זה במזיד מבזה את ה' ואת תורתו, שאומר בלבו אין הקב"ה מעניש למי שאינו עושה רצונו, והוא כופר בדברי חכמים והוא צדוקי, והוא דומה לאותם שהיו עובדים ע"ז בסתר ואמרו עזב אלקים את הארץ ואין רואה אותם. ואלו עובדים ע"ז בגלוי ואין מוחה אותם ע"כ.
ויש רעה חולה גדולה מזו, שבשבתות ויו"ט שלא נתנו להם לישראל כי אם לעסוק בתורה ולקדש נפשם, ויהי לעת ערב והנה בהלה, מקצת אנשים אחר שמתפללים מנחה חטופה, יושבים בפתח חצריהם, אחד מזה ואחד מזה ואחד בַתּוֶךְ, ומתחילים להכאיב הנשמה יתירה קודם לכתה, בדברי שחוק וחלקלקות ובדברי ביטול בכל מה שאפשר. ולא זו בלבד אלא שכל העובר ביניהם צדיק הולך בתומו, מרבים לדבר עליו ומטילים מום בקדשים, כי ברוב דברים לא יחדל פשע, ועוברים על לשון הרע. ואם אשה היא העוברת לא יחסר ההסתכלות בה, ועוברים על מה שאמרו ז"ל דאסור להסתכל באשה, וקרוב הדבר שבאים לידי הרהור ורואים קרי בלילה. ואם אשה רעה היא העוברת, אפשר תתן נפשה לחשוק באחד מהם ותבא למאוס בבעלה, והקולר תלוי על צוארם. וכמה רעות נולדות מישיבות אלו, מלבד הבטלה עד שמביאים הנשמה יתירה שבורחת מהם ונשבעת שלא לשוב להם עוד בשבת אחר אם כה יעשו. כי במקום אשר היה ראוי ללוותה בעסק התורה אז בדברי יהדות ומוסר לנפש, ובשמחה של מצוה בסעודה שלישית במאכלים ערבים ומשקים מתוקים לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה לקיים וקראת לשבת עונג, כדי שתלך במו"ש שמחה לספר ולהעיד עליהם למעלה מענין שמירת השבת. מלווין אותה במאכלים המרים מדברים בטלים והיתול ושחוק. אוי למי שעושה כן ואוי למי שיכול למחות ואינו מוחה. ומעיד אני עלי שמים וארץ, שכל פתח שהורגלו בה הישיבה של שבת אחר המנחה, חורבה ושממה נפל בה, ובאו מעליהם לידי עניות ולא השאירו לעולליהם כלום. ואני ברבים דרשתי על ענין זה ועשה רושם לשעה. וצריך כל חכם שדבריו נשמעים לשקוד על הדבר הרע הזה לבטלו, ושכרו כפול ומכופל מן השמים. כי לכל העם בשגגה בראותם שאין מוחה בידם. וכדי למנוע החולי הזה שימנעו ישיבה זו, צריך להודיע להם הרעה המגיע להם מישיבה זו, שגורמי' מיתה לעצמם, שאפשר עוברת אשה ביניהם בתחילת נידותה והרג נופל בהם, ואם בסוף נידותה מחלוקת גדול נופל ביניהם כארז"ל. ומלבד העונש המעותד להם לעולם הבא בעוברם דברי חכמים שאמרו שלא יעבור איש בין שתי נשים, ולא יניחו אשה שתעבור בין שני אנשים. גם ראיתי להודיע בעונש של אותם בעלי בתים שבורחים מלהשכיר בית לת"ח, באומרם אין יכולת בידם לשלם שכירות הבית, שבהיותו ת"ח אינו יכול להוציא בדינא ודיינא, ומה מידו אקח, בביתו אין לחם ואין שמלה, ואם אדבר עמו קשות עוד מעט וסקלוני. והמינות של בעל הבית זה מפורסם מכמה פנים, חדא שכ"כ התורה בזויה בעיניו שחושב בדעתו בעבור שזה ת"ח אין הקב"ה משגיח עליו כמוהו. שאם היה מודה שאדרבה השגחתו ית' עליו תמידף כדכתיב הנה עין ה' אל יראיו. וכתיב עיני ה' אל צדיקים. וכתיב כי לא יעזוב את חסידיו. וכתיב טרף נתן ליראיו. וכאלה רבות. ממה מתיירא שלא ישיג ידו לשלם שכירותו כאשר נתן לו השגת יד בעושר ובבתים.
ועוד שבעל הבית זה חושד בכשרים הוא, והחושד בכשרים לוקה בגופו, שהרי חושד לת"ח כאלם וגזלן, כעובר על דת, שהרי פריעת בעל חוב מצוה, ובהיות כן הת"ח מצמצם במאכלו או מוכר כסותו כדי לשלם, לקיים פריעת בעל חוב שהיא מצוה. והוא חושדו בהפך. ועוד דזה בעל הבית מעיד בעצמו שכחו ועוצם ידו עשה לו חילו וממונו, שאם מודה שהוא מהקב"ה, מי שנתן לו יתן גם כן לת"ח, ומה בורח מלהשכיר לו ביתו. ועוד הרי הוא בכלל ארור, שמסיר הבטחתו מן הקב"ה ושם בשר זרועו, באומרו זה יכול לשלם וזה אינו יכול, ולמה לא יחשוב שאפשר שלעם הארץ כמותו שמשכיר ביתו יחזור עליו הגלגל לעניות ולא יוכל לשלם לו. ובהיותו אינו חושב על זה, מעיד עליו דסובר אין משגיח ח"ו וביד האדם העושר והיכולת, ואוי לו מעלבונה של תורה, והתורה צועקת עליו לפני הקב"ה, כי הרחיקה משכונתו כמי שמרחיק את עצמו משכן רע ח"ו. ועונשו מפורש, שקנאת השם יעשה זאת, שיחזור הגלגל עליו לרעה וחורב בסוף יחרב ביתו וימכור כל אשר לו, ויבקש מקום ישיבה ואין. ע"ד על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי. והתלמיד חכם עלה יעלה ויקנה שדות ויבנה בתים ומושב לעניים, ויבא זה להתחנן לו לתת לו שכונה עמו וירחיקהו ממנו בדין, לקיים הרחק משכן רע, וילך נע ונד באפס מקום ואין איש מאסף אותו הביתה, כאשר עשה כן יעשה לו, כי כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. ובהיות ת"ח מרחם וחונן אף למי שעשה עמו רעה, בסוף יחמול עליו לתת לו מושב, יען יכיר שבידו ית' היכולת והוא משפיל ומרים ומידו הכל. ואם לא יבא ולא יהיה הדבר הזה, אלא שימות בעל הבית הזה בישובו בעבור מה שהוא יתברך יודע אדרבה לרע לו להענישו במשפטי גיהנם, כי קשה הוא כפלי כפלים מהעונשים של עולם הזה. ובעבור כי כבדה חטאתו הניחו לשלם לו אחר מותו ולת"ח להרבות שכרו. גם יש בעל הבית משכיר ביתו לת"ח, באומרו ת"ח יודעים מתוך הספרים מהמאורעות שעברו בעולם מענין מלכים ומלחמות ודברים הדומים לאלו, ובלילי טבת הארוכות נתחבר עמו יחד עם שאר השכנים, חוזר חלילה לילה בבית אחד אנשים ונשים וטף, והוא יספר לנו סיפורים ונעבור זמן בזה עד חצי הלילה עד שיבא שינה לעינינו ותנומה לעפעפינו ונלך אז לישן וערבה שינתינו. ועל דעת זה מקבל התלמיד חכם לשכונתו בסבר פנים טובות וישמח בבואו, וכראותו בתוך זמן זה שכוונת הת"ח להתחזק בתורה ולהרבות למודו בלילי טבת הארוכות, מיד צועק מר על הטעות שעשה להשכיר לו בית, ועושה אופנים בדברי הכעסות לגרשו, עד שבורח מעצמו. אוי לו ואוי לנפשו של בעל הבית זה, כי מה יענה ומה ישיב ביום בואו לדין לפני בוראו, וכי ישיב גרשתיהו משכונתי על שלא ביטל למודו לספר לי ספורים חצוניים לעבור זמן, היספיק גיהנם של אש ללבנו ושל שלג לטהרו, ודע שכתבתי כל זה בהיות מעשה ממש שראו עיני כל זה, ואמרתי להעלותו על הספר בדיו, שאם יזכני ה' להדפיס בעבור רחמיו, שיקראו בו הבעלי בתים או ישמעו ויקחו מוסר. ובפרט אותם המרחקים תלמידי חכמים משכונתם יען שלא יכיר במעשיהם המכוערים והרעים וימחה בידם, ואם לא יקבלו יגלו חרפתם בקהל, במקום שאדרבה היה להם לבקש ת"ח בשכונתם להאיר עיניהם בדרכי ה' ולהביאם לכלל אדם כדי שישמחו בסופם. ורמז לדבר שאל ימנע בעל הבית מלהשכיר בית לת"ח בעבור שאינו מספר לו ספורי הבלי העולם בלילה, ולא בעבור שיכיר במעשיו הרעים, ולא משום אבידת השכירות כמו שהוא סבור. אמרה תורה ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ודרשו רז"ל את לרבות ת"ח, צריך שתאהוב אותו בכל לבבך בשני יצריך, שאף שיצרך תאב בסיפורי העולם בטל רצונך. וגם בכל נפשך הקרב ת"ח בשכונתך כדי שאדרבה יכיר בכתמי נפשך ויתקן עצמך. ובכל מאדך בכל ממונך, ואל תחוש לאבידת ממון היינו שכירות הבית וכו', שכל זה הוא פתוי היצה"ר להכניסך במשפטי גיהנם, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה במשלי (סי' ה') ונהמת באחריתך ככלות בשרך ושארך. כלומר שאדם במותו מצטער מהרימה בעוד בשרו קיים, כארז"ל על פסוק אך בשרו עליו יכאב ואח"כ ינוח. אך דע שכל המתפתה מיצרו אחר כלות בשרו מעליו בקבר מוכן למשפטים אחרים. וזהו אומרו ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך. כלומר אחר שתסלק הבשר מעליך ונהמת מצער משפטים אחרים הבאים עליך באחרית כשיכלה הבשר כמדובר. ואתה בעל הבית איך עולה על דעתך שהת"ח יכול להוציא זמן הלילות בספורי ההבל עמך, מאחר שאם יש לך איזה חשבון מענין סחורתך אתה מתבודד באותו לילה לעשות חשבון מדוייק כדי שלא להפסיד דבר מסחורתך. ולמה לא תלמוד ממך לת"ח שצריך להתבודד עצמו ימים ולילות להבין במושכלי התורה ושלא לאבד רגע בהבלי העולם. וכיון שכתב האר"י זלה"ה לתנאי השגת החכמה, שצריך למעט דבורו ולשתוק בכל מה שיוכל, כדי שלא להוציא שיחה בטלה, כארז"ל סייג לחכמה שתיקה. גם תנאי בדבר תורה שלא תבינהו, תבכה עליו כל מה שתוכל. גם עליית הנשמה בלילה לעולם העליון, ולא תשוט בהבלי עולם תלוי שתישן בבכיה, גם צריך לטבול בכל עת הצורך כדי שיהיה מוכן להבין סודי התורה. גם צריך שיהיה עמל בתורה פרד"ס, שנאמר או יחזק במעוזי. ואל יחשוב שיגלו לו רזי תורה בהיותו ריק, דכתיב יהיב חכמה לחכימין ע"כ.
ולמי שכל החיובים האלה עליו, היוכל להוציא רגע מזמנו לבטלה, ובפרט בלילה שאין רינה של תורה אלא בלילה כארז"ל. ובפרט מי שרואה חכמת ר' עקיבא שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים, עד שכמעט תשש כחו של משה רבינו ע"ה כדרז"ל. וכן אחז"ל שלא נגלה למשה מה שנגלה לר"ע. ובראות האדם כך איך ינוח רגע מעסק התורה, אולי יוכל להשיג ממנה מעט מזעיר. אך ענין המאמר תמוה מאוד שר"ע היה יודע מה שלא השיג משה רבינו ע"ה, ופי' בספר נגיד ומצוה וז"ל, כי ודאי משה רבינו ע"ה ידע כל מה שעתיד להתחדש בעולם בכל התורה, אך היה יודע הסודות ההם בעל פה, אמנם הרבה מהם לא היה יודע לדורשם ולהוציאם מהכתוב ע"כ. וכתב הר' צמח ז"ל, וגם זה תימא, ונראה לי כי לא היה יודע לדורשם למיעוט בחינת המקבלים, שלא היה להם כח להבין הסוד אם היה משה רבינו ע"ה רוצה לגלותו להם לא היו מבינים אותו, כי אפילו יהושע שהיה משרתו, הוצרך משה למסור לו התורה כמו שפי' הרב זלה"ה על משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. כי בכח המוסר שהוא משה היה יכולת ביהושע, מה שאין כן כשהוא קבל תורה מסיני, הוא בכחו קבלה בלא מסירה, וזהו יהושע שנשאר במקום משה, כל שכן שאר חכמים. או נחזור למעלה שמשה רבינו לא היה יודע לדורשם ולהוציאם עד שבאו חכמים והיו דורשין בכל דור ודור. וכן הענין ברבי עקיבא שאותם תלי תלים של הלכות, היה דורשם על קוצי התורה, (נ"ל צמח: על קוצי אותיות של תורה), והיה אומר קוץ זה רומז לזה וזה לזה. ואמנם ענין זה לא נגלה למשה אך הסוד עצמו ודאי שנגלה לו. וכתב הרב צמח ז"ל שמשה מלגאו שהוא בחינת יסוד דאבא המכוסה, ויעקב הוא מלבר. ממה שנגלה מיסוד דאבא לחוץ מן החזה דזעיר כנז' בדברי הרב זלה"ה. ולכן משה כל הדברים שהיה יודע שהוא מלגאו. אבל ר"ע שהיה מבחינת יעקב כנזכר בהרב ז"ל הוא מלבר. ולכן היו יכולים להבין דבריו שהיו בפירוש, והיה יודע לפרש כפי בחינת כח המקבלים שג"כ חכמים היו דורשים לכל דור ודור כנ"ל. וכן בתחלה היה המשנה והתורה והיו מבינים אותם, ואח"כ נתמעטו הדורות והוצרכו לעשות פירוש לדור הבא, ואח"כ בא רש"י ז"ל ועשה פירוש בתלמוד, ובאו תוספות ואח"כ רב אלפס ואח"כ הרמב"ם, וכן עשו על דרך זה כדי שיבינו כל הבאים אחריהם מקוצר דעתינו בעז"ה עכ"ל. ולעד"ן לי עם מה שאמרו רז"ל על פ' ויתן אל משה ככלותו. מלמד שהיה מרע"ה לומד התורה ושוכח עד שנתנה לו במתנה, שנאמר ויתן אל משה ע"כ. באופן שע"י שהקב"ה נתן לו התורה במתנה, נעשה בעל התורה והבין כל מה שעתיד להתחדש בתורה, אך ר"ע אעפ"י שלא ניתן לו במתנה, מרוב חכמתו וטורחו ועמלו נגלו לו כל מה שידע מרע"ה על ידי המתנה. וזהו שאמרו מה שלא נגלה למשה נגלה לר"ע. כלומר מה שלא נגלה למשה על ידי עמל וטורח כי אם על ידי מתנה, נגלה לר"ע בלי מתנה כי אם על ידי טורחו ועמלו, ולכך תשש כחו של משה כשראה לר"ע, על שהשיג הוא בטורחו כל מה שהשיג הוא על ידי המתנה וכו'. וקרוב לזה י"ל עוד שאינו מתמיה על כל מה שהשיג מרע"ה, הכל משום שקבל מפיו של הקב"ה. ואע"פ שכללים מסר לו הקב"ה כארז"ל, ויתן אל משה ככלותו. כללים מסר לו וכו'. ומשה היה מבין בכללים ודורש, מיהו בהיות שקבל הכללים פה אל פה מהקב"ה, היה לו בנקל להבין מתוכם כל מה שעתיד להתחדש בעולם. מה שאין כן ר' עקיבא שקבל מרבו בשר ודם ונתחכם בטורחו ועמלו להשיג כל מה שהשיג מרע"ה שקבל מפיו של הקב"ה, שהדבר קרוב להבי,ן ונמצא שנגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה, שלמשה נגלה בעבור ששמע מפי הגבורה, ולר' עקיבא נגלה אע"פ שלא שמע מפי הגבורה ודוק. עוד נראה מעין מה שפי' הרב צמח ז"ל כנ"ל, ידוע שגרים הם בחינת התגין, ולכן ר' עקיבא כיון שהיה מגרים, היה דורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים, כי השגתו שם היה הרבה מאד, ולכן היה יכול לפרסם ולהמתיק הדברים להבינם לאחרים, מה שאין כן מרע"ה שאף על פי שהיה יודע כל רמז וסוד שבכל קוץ וקוץ, לא היה יכול לגלותם ולפרסמם כר' עקביא דשורשו שם. וזהו נגלה לר' עקיבא מה שלא נגלה למשה. כלומר משה היה יודע אבל לא היה יכול לגלות כר' עקיבא. והוא על דרך מי שבאה נשמתו בזה העולם לתלמוד ולא לאגדה, אע"פ שיודע אגדה אינו יכול לפרסמה, באופן שתהיה עריבה לשומעיה כל כך כמי שבא נשמתו לאגדה, שלו ניתן לשון למודים לפרשה ולהבינה לאחרים, והדבר בהפכו. משום שבכל הדברים על מה שהאדם בא בזה העולם, ניתן לו מן השמים אימון דברים, שיכונו הדברים בפיו, מה שאין כן מי שלא בא על אותו דבר. גם ר' עקיבא שבא מהתגין נתגלה לו לשון לימודים שיוכל לגלותם לחוץ במתק לשונו, מה שאין כן משה רבע"ה שאע"פ שיודע סודם לא ניתן לו לגלותם כמו שניתן לר' עקיבא כמדובר.
ונחזור לענין מאותם המרחקים ת"ח משכונתם על שאינן מוציאים הלילות עמהם בסיפורי שיחה בטלה, במקום אשר ראוי לבקש ת"ח בשכר ללמוד עמו כל הלילות תורה ודרך ארץ, ושיורה להם איזה דרך ישכון אור, כדי לזכות באור החיים לעולם שכלו טוב, לעולם שכלו ארוך, בהיות שכל אדם ביום הולך אחר צרכיו ועסקיו אשר עליהם יחיה החיים הזמניים, ומתוך כך אין לו פנאי לעסוק בדברי תורה כראוי, ובלילה הוא שעת הכושר ללמוד וללמד בקביעות. כמו שכתב בטור י"ד (סי' רמ"ו) וז"ל, אע"פ שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שירצה לזכות לכתר תורה יזהר בכל לילותיו שלא יאבד אחד מהן בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן אלא בדברי חכמים ותלמוד תורה. ואמרו רז"ל אין רינה של תורה אלא בלילה וכו'. אשר אני מבין בזה מאמר מחודש מצאתיהו בספר ברית אברהם (בדף ה' ע"ב) הביאו ממדרש וזה לשונו: תכלית הימים הלילות, תכלית הלילות שבתות, תכלית שבתות ראש חדש, תכלית ראש חדש המועדים, תכלית המועדים ראש השנה, תכלית ראש השנה יום הכפורים, תכלית יום הכפורים תשובה, תכלית תשובה עולם הבא עכ"ל. ונראה בכוונת מאמר זה שבא להליץ בעד כל אשר בשם ישראל יכנה, שכל ימי חייו מוציא זמנו לחשוב בהקב"ה, כי בהיות האדם כל היום טרוד במזונותיו, מצפה בתכלית הימים שהם הלילות שהוא פנוי מעסקיו כדי ללמוד וללמד בהן. ותכלית הלילות מצפה לשבתות להתלבש בנשמה יתירה לזכות עמה להבין ולהשכיל בתורה ממה שלא יכול להבין בלילות בימי החול. ובפרט שלא ניתנו שבתות לישראל אלא לעסוק בתורה. והטעם שבהן זוכה לנשמה יתירה ונתוסף לו חכמה. ותכלית שבתות ראש חדש, כלומר אחר השבתות חושב בראש חדש, לקדש הלבנה ולזכות להקביל פני שכינ,ה ותכלית ראש חדש מועדים, להכיר בהם הנסים שעשה הקב"ה עם ישראל אשר בהם פירסם אלהותו בעולם וכח גברותיו ושאין אלוה מבלעדו, ועל ידי כך מקדש נפשו ומתדבק עצמו בהקדוש ברך הוא יותר ויותר. ותכלית מועדים מצפה ראש השנה שהוא יום הדין, לחשוב בו לקנות מורא כדי שלא יכשל לעבור פי ה' בכל אשר צוהו. ותכלית ראש השנה כדי לבא ליום הכפורים שיתכפר עליו, להיות מנוקה מכל חטא, ותכלית יום הכפורים תשובה, שכיון שמצפה יום הכפורים כדי שיכפר עליו, זהו מביאו לתכלית התשובה שימצא תמיד שלם לפני בוראו. ותכלית התשובה עולם הבא, ירצה כוונתו בתשובתו לזכות לעולם הבא. באופן שכל ימי חייו יוצאים במחשבת הקודש, ובהיות שזה המאמר הקדוש מעיד על כל איש ישראל שכל זמנו יוציא באלו המחשבות הטהורות, נמצא המוציא את זמנו לריק כגון שמוציא לילותיו בשיחה בטלה מעיד בעצמו דלאו ישראל הוא. לכן כל איש ישראל אשר בשם ישראל יכנה אל יוציא זמנו להבל וריק להרבות בדברי חול, כי אינו יוצא מכל זה כי אם חולאים רעים לנפשו, ולהכין כלי מות בידיו להרוג את נפשו במיתות משונות במשפטי גיהנם, לתת חרב בידם של מלאכי חבלה לעשות בה כרצונם. ואם עבר אדם והוציא זמנו להבל, יתיעץ בנפשו ויראה כי לא עלה בידו שום תועלת באותו זמן כי אם תחלואי מות, ויחזור בינו לבין קונו כי ידו פשוטה לקבל שבים. כדי שיוכל להכנע לבבו הערל, יבקר חולים, ויעמוד על המתים בשעת מיתתם, ואז יכיר כי הכל הבל. כמו שכתב בעל ברית אברהם (דף י"ב ע"ב) משם רבינו תם, שיתעסק אדם בצרכי עניים וחולים ויקבור מתים, וילך לקברות המתים בכל שבוע ויעמוד לבדו שם, ויזכיר לנפשו את המעמד ההוא ובזה לא יחטא. כמו שהיה עושה איש אחד שהיה בתכלית הרשע והפריצות, והיו מספרים תועבותיו לשופט, ויען איש אחד מהם ויאמר, דע אדוני השופט כי עתה הפליג לעשות מאשר עשה בימיו, ואני מעיד בפניך כי שמעתי אותו בחצי הלילה הולך לקברות לגנוב תכריכי המתים כי ביתי בקיר החומה. ויצו השופט לשני נאמנים לחקור בדבר, והלכו אחריו בלילה עד אשר ראוהו כי נכנס לקבר אחד והוציא שלשלת של ברזל וקשר אותו על צוארו והיה מושך אותו בידו בחוזקה והיה אומר אוי לך הגוף הנגוף וגויה עניה ונשמה שממה יחידה וגלמודה ושכל סכל ואנוש ענוש ואדם מאדמה. מה תקותך ומה תהיה תשובתך ביום שכבך במקום הזה, מדוע התמכרת וזדת, ובמעמד הזה לא חשבת, ועל מי בטחת. איה עוזריך ואיה אוהביך ונאמניך, ואיה איפה הם מכיריך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך. אתה עשית ואתה תשא, אתה זרעתה ואתה תקצור, אתה מאסת ואתה תהיה נמאס. הכעני נפש אולת דעי יסודך והכר בוראך, ראי ביתך גוש ורימה יכניעוך ותולעים יחלקוך ורשפי אש שלהבת יאכלוך, ומה תעשי בבואך במקום הזה בית חשך וצלמות אנה תברח ואנה תמלטי. זה ביתך וזה מעונך, לבי ראה ביתך צר ואפל ואין נוגה לו, מאוריו נחשכים וכוכביו נדעכים, פה תהיה כאלו לא היית, ותמיד כאלו לא היית די לך מכל אשר עשית ושוב לאלהיך. זכור המעמד הזה שאילו היית יכול להמלט ממנו, היית ראוי לעשות רצונך, וגם אני אודך כי תושיע לך ימיניך. אבל אחר שסופך למעמד הזה ופה תשכב למעצבה, דע כי אין לעמלך תרופה כי אם תשובה. וכאשר נשמע הדבר לשופט תמה ונתפלא על תשובתו ונכנע ממעשיו הרעים הוא ורבים מפריצי עמו עכ"ל.
אשר על כן האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב בעולם הזה ובעולם הבא אל יוציא זמנו לבטלה, שהבטלה מביאו לחשוב בכל עבירה, אך יהיו כל מחשבותיו בהקב"ה בישיבתו ובלכתו בשכבו ובקומו, וירויח עם זה שאינו חוטא ועוסק בתורה ובמצות, ולפחות אם לא יוכל לעשות במעשה, מרויח דמחשבה טובה יחשב לו למעשה, וקונה עם זה רפואה לנפשו ולגופו וחיים ארוכים בב' עולמים, חיים מתוקים ועריבים בעולם הזה, וחיים בכל מיני עידונין בעולם הבא. כי העובד אלקים אף שקשה לו בתחלה מפני חמת המציק, יצרו הרע המנגדו וממרר חייו כדי למונעו מעבודת הקודש, אמנם במסור את עצמו לעבוד לאלקיו, יצרו מסור בידו ומשם ואילך חייו מתוקים וערבים, הפך ההולך אחרי יצרו הרע, שנופת צופים בתחלתו ואחריתו מר כלענה וחד כחרב פיפיות. השם יזכנו לעובדו בלב שלם ולקיים תורתו ומצותיו אנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כל ימי חיינו מעתה ועל עולם אמן נס"ו.
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
וכיון שהזכרנו בפרק זה ענין תשובה, נזכיר גם כן סדר וידוי מספר צדה לדרך וז"ל: תפלה לעני כי יעטוף כעבד אל אדוניו צופה. ה' שפתי תפתח ואתה תהיה לי לפה. ה' בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך ואצפה. אל זחלתי ואירא כי טמנתי עוני בחובי ולבי חלל בקרבי. יראה ורעד יבא בי. כי זממו חטאי ואשמי עמי. בילי וביומי בשכבי ובקומי. לחמו בלחמי הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ואיך אבא אל שער המלך בלבוש כלימה וחרפה ובושה ומה יזכה ילוד אשה. כציץ נובל כצל עובר כאלון וכאלה. זבח שלמים אשמיו אשם גזלות שם מעילה אורחא רחוקא זוודין קלילא. ובמה יתרצה אל אדוניו. ושמים לא זכו בעיניו. וככבי לכת שבעה ומה יעשו יסודות ארבע. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. קצר ימים ושבע רוגז להבל דמה. מחובר מרבע אבות נזיקין נחשב במה. כל המחובר לטמא טמא. ואיך כמוני תולעת ולא איש אל בית המלך לבא יאבה. בן סורר ומורה זולל וסובא. ואירא כי ערום אנכי ואחבא. ולא נותרה בי נשמה. והשם סגר את רחמה. בעבור הרעימה כי יגורתי מפני האף והחימה ואפיל על פני ודום ואשמע קול באזני. דממה דבר בי ומלתו על לשוני. אולי יראה ה' בעוניי. ויאמר לי מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך. ואומר אם נא מצאתי חן בעיניך. אל נא תעבור מעל עבדך. לבך לשמים ולארץ עיניך. ותתחלחל להתודות ולהזכיר עוניך. אולי ישא פניך. וכשמעי אחזתני פחד ורעדה. וחרדתי חרדה. צירים אחזוני כצירי יולדה. זעם וצרה צרורה. רעמה שמה ושערוריה אוי לי אם אומרה אוי לי אם לא אומרה. שנסתי מתני. ואעש כאשר צוני לשוני. עט סופר מהיר להגיד עוני. בטרם אלך ואינני. ואקוד ואשתחוה לאל נורא ואיום. אולי יחנן ואמצא פדיום. את חטאי אני מזכיר היום. אבל אמרתי מי הוא זה ואי זה הוא ומה שמו. אשר נטפה מן הים כל ימי צבאו לילו ויומו. רואה את מומו כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמי עכ"ל. אלהי ואלהי אבותי תבא לפניך תפלתי. ואל תתעלם מתחנתי. שאין אני עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ה' אלהי ואלהי אבוי צדיק אני ולא חטאתי. אבל עוני אני מכיר. ואת חטאי אני מזכיר. והנני מתודה לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי בכפיפת ראש בכרפיפה קומה בנמיכת רוח בחלישת חיל בשבירת לב בקידה. בבריכה בכריעה בהשתחויה באימה ביראה ברעדה. בפחד בחלחלה ביליל בגינוח בקינה ונהי בנאקה בצעקה בבכי. ובדמע על החטאות ועל העונות ועל הפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפני ה' אלהי בסתר ובמחזה כתובים משני עבריהם מזה ומזה. לא ראי זה כראי זה.
(לשון צדה לדרך)
את אשר אהבת שנאתי. ואת אשר אמרת המרתי:
את אשר בחרת ברחתי. ואת אשר בנית הרסתי:
את אשר געלת לבשתי. ואת אשר גזרת הפרתי:
את אשר דברת עברתי. ואת אשר דבקת הפרדתי:
את אשר הורית המרתי. ואת אשר החמרת הקלתי:
את אשר זכית חייבתי. ואת אשר זכרת שכחתי:
את אשר טהרת טמאתי. ואת אשר טמאת טהרתי:
את אשר ישרת עקשתי. ואת אשר יספת גרעתי:
את אשר כבדת בזיתי. ואת אשר כתבת מחקתי:
את אשר למדת שכחתי. ואת אשר לעגת שבחתי:
את אשר מאסת בחרתי. ואת אשר מחצת חתלתי:
את אשר נטעת עקרתי. ואת אשר נתצת בניתי:
את אשר סגרת פתחתי. ואת אשר סמכת הפלתי:
את אשר עזרת החליתי. ואת אשר עטרת גליתי:
את אשר פסלת הכשרתי. ואת אשר פגלת אכלתי:
את אשר צדקת סלפתי. ואת אשר צפנת חשפתי:
את אשר קדשת חללתי. ואת אשר קרבת רחקתי:
את אשר רחקת קרבתי. ואת אשר רצית מאסתי:
את אשר שכנת געלתי. ואת אשר שקצת חבבתי:
את אשר תקנת העותי. ואת אשר תעבת השחתי:
עד כאן לשונו.
על כן בושתי ונכלמתי ונאלמתי מרוב חטאתי ונפעמתי ונפלתי. מרוב עונותי כי רבות אנחותי. צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי ואת הרע בעיניו עשיתי. כמעט בכל רע הייתי ולעמורה דמיתי. ועתה אל נא כפר זדוני וסלחת לעוני כי רב הוא. אנא ה' אלהי שמע את תפלת עבדך ואת תחנוניו וקבל את תשובתי ותחני ובקשתי ויהיו לפני כסא כבודך מליצי יושר למליץ בעדי לפניך ולהכניס תפלתי באזניך ואם בעונותי אין מליץ בעדי ואין מלמד עלי זכות תתור נא לי מתחת כסא כבודך ולא אשוב ריקם מלפניך כי אתה שומע תפלה. ותמיד ירגיל עצמו בתפלה זו להזהיר ולהזכיר עצמו על דבר התשובה ויאמר ג"כ. אנא ה' אלהי ואלהי אבותי משם נא איזה זכיות אם עשיתי לפני כסא כבודך ויהיו נגדך תמיד והתועלת שנולד מהם בעולמך בין בעה"ז בין בעה"ב הם יהיו תמיד לפניך מליצים בעדי ויהיו כמסך מבדיל וכמו חומת נחושת ולסתום מלעבור משטין שיבא לפניך עלי כי אני בתשובה חפצתי. ובך תמיד חשבתי. ובקיום מצותיך חשקתי. ואע"פ שמקודם לפניך חטאתי הנה עתה נתחרטית ובלבי גמרתי ואמרתי ומאוס מאסתי בכל מה שהרשעתי ואצלך ברחתי. ובצל רחמך חסיתי כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגאלי. ויבטח אדם בשם ה' וישען באלהיו ואל יתייאש מן הרחמים וישים נגד עיניו כל המסעות שנסעו אבותינו במדבר ובכמה מהם הכעיסו לבוראם ועכ"ז חזר וריחם עליהם כן נוהג עם איש חוטא.