לדלג לתוכן

שבט מוסר/מא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


יהגדול והנורא המהולל בכל צבא המרום במרום ובפי עמו ישראל, ובפרט בפי לומדי תורתו אשר מכירים באמצעות התורה גדולתו והוד מלכותו, ויודעים לכוין הדברים לשורשם בכח כוונתם. ועל זה שואל הקב"ה לאדם אם יודע שיעור קומה שלו, וכאלה הדברים עיין במדרש משלי. ובמדרש שוחר טוב: א"ר ישמעאל בא וראה כמה כחו של יום הדין שעתיד הקב"ה לדון את העולם בעמק יהושפט, וכיון שת"ח באים לפניו אומר להם כלום עסקת בתורה? א"ל הן, אמר ליה הקב"ה הואיל שהודית אמור לפני מה שקרית ומה ששנית, מכאן אמרו: כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו, מה ששנה יהא תפוס בידו, שלא תשיגהו כלימה ליום הדין. היה ר' ישמעאל אומר אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה וכו', בא מי שיש בידו מקרא ולא יש בידו משנה, הקב"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם גוברים עליו כזאבי ערב, והם נוטלים ומשליכים אותו לגיהנם, בא מי שיש בידו שני סדרים או ג', אומר לו הקב"ה בני כל ההלכות למה לא שנית? אם אומר להם הניחוהו מוטב ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון, בא מי שיש בידו הלכות, א"ל תורת כהנים למה לא שנית? בא מי שיש בידו תורת כהנים, הקב"ה א"ל בני למה לא למדת הגדה ולא שנית? שבשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שהם עונים אמן יהא שמיה רבא, אפילו אם נחתם גזר דינם אני מוחל להם ומכפר עונותיהם. בא מי שיש בידו אגדה, הקב"ה א"ל בני גמרא למה לא למדת? שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא, ואי זה? זה גמרא! בא מי שיש בידו גמרא, קב"ה א"ל בני הואיל ונתעסקת בגמרא, צפית במרכבה? צפית בגאותי? שאין לי הנאה בעולמי אלא בשעה שת"ח יושבים והוגים ברזי התלמוד, וכי לא זהו הודי, זהו גדולתי, זהו סוד יופיי שבני מכירים את גדולתי. מכאן היה ר' ישמעאל אומר אשרי ת"ח שמשמר תלמודו בידו, כדי שיהיה לו פתחון פה להשיב להקב"ה ליום הדין ע"כ. הרי שת"ח שע"י התורה יכולים להכיר ולידע בגדולתו של הקב"ה ובסוד יופיו כביכול, יכולין להלל לשבח ולזמר להקב"ה כראוי, בהיותם יודעים בשמות הקודש ויכולים לכוין הדברים אל שורשם ומקורם, מה שאין כן שאר העם שאין יודעים מכל זה, ואעפ"י שכל שירות ותשבחות של כל ישראל עולים ונעשים עטרה בראש מלכא כנודע, ואף שאינם מכוונים הדברים לשרשם, דע שעולים בהצטרפות השירות והתשבחו' שאומרים היודעים לכוין, כי דברי היודעים לכוין הדברים אל שרשם נעשים כנפים לשאת דברי השבח של שאר המון העם ולהעלותם למעלה שיעשו עטרה כמדובר. ובדברי היודעים לכוין משתעשע הקב"ה, ובהצטרפותם נעשים כלם עטרה וערבה לה'.

לכן כדי שכל התפלות וההלולים והשירות והתשבחות של כל ישראל יעלו לרצון לפני ה', בין מאותם היודעים לכוין הדברים לשורשם בין מאותם שאינם יודעים, וכן כל תורה ומצוה שיעשה מי שאינו יודע לכוין בסודות השייכים לתפלותיו ולימודיו, ויחשב כאלו מכוין בסודות השייכים לאותם התפלות והלימודים שמתפלל ושילמוד בכל ימי חייו, יאמר בכל יום התפלה מה שהביא הרב בעל ס' כבוד חכמים ז"ל (דף כ"ט ע"א) וז"ל התפלה:


רבש"ע אתה יודע כי בשר אנחנו, ואין בנו ולא בשום בריה כח להשיג ולכוין מעלתך וגדולתך, כמו שנאמר גדול אדונינו ורב כח ולגדולתו אין חקר. גם אם היינו יודעים צירוף שמותיך הקדושים וכוונת כל תפלה ותפלה לפי זמנה, וכוונת כל ברכה וברכה שבתוך כל תפלה ותפלה, וכוונת ת"ת כל לימוד ולימוד בפני עצמו, וכוונת מעשה המצוה כל מצוה ומצוה בפני עצמה, ובכל הזיווגים ויחודי מדות הקדושות העליונות הראוים לבא על ידיהם, וכ"ש כי בשר אנחנו ולא בינת אדם בנו, ואין אנו יודעים הכוונת האלה, לכן יהי רצון מלפניך יאו"א שיהא חשוב ומרוצה לפניך תפלת שחרית ומוסף ומנחה ונעילה ומעריב שאתפלל לפניך היום ובכל לימוד תורה שאלמוד היום, וכל מעשה המצות שאעשה היום, כאלו אתכוין בכל צרופי שמות הקדושים העולים מתוכם ובכל היחודים וזיווגי מדות הקדושות העליונות הראויות לבא על ידיהם, ותצרף מחשבתי הטובה דרך כלל למעשה פרטית, לכל תפלה ותפלה שאתפלל היום, ובכל למוד ולמוד שאלמוד היום, ובכל מצוה ומצוה שאעשה היום, ויעלו לפניך להיות עטרה לראשך עם שאר תפלות ולמוד תורה ומעשה המצות של בניך היודעים והמבינים כל כוונות שמותיך הקדושים הראוים לכל תפלה ותפלה, ולכל למוד ולימוד ולכל מצוה ומצוה המעלים יחוד וזיווג מדות העליונות וקדושת מעלה ומעלה בכל העולמות אמן. ובאומרו תפלה זו אף מי שאינו יודע בכוונות, יחשב לו כאלו מכוין הדברים לשורשם.

אמנם במאמר הנזכר ראוי לשים לב, כי כפי פשוטו לא שביק חיי לכל בריה, כי לכאורה אין איש אפילו מגדולי הדור, ובפרט מדורות הללו שאנו בגלות המר הזה שיוכל להשיג כל אלו הדברים, והלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו, ומה גם כיון שגלו ישראל אין לך בטול תורה גדול מזה כארז"ל במסכת חגיגה. וא"כ איך שואל קב"ה לאדם ביום הדין על כל חלקי התורה אם למד? ובפרט במעשה מרכבה ובדברי' יותר עמוקים מזה, כנזכר במדרש משלי תראהו משם. כי כל השומע מאמרים אלו ורואה בעצמו שהוא משולל מכל זה, מתייאש מן החיים בראות עצמו מוכן ומזומן למשפטי גיהנם, ואפשר ח"ו יבא לידי בעיטה לומר כאשר אבדתי אבדתי ויעשה כל מה שלבו חפץ בעבירות. ועוד שאם דברי מאמר זה הם דברים כפשוטן, נמצא סותר מאמר רז"ל שאמרו, אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. שנראה שבמיעוט שלמד האדם אע"פ שלא השיג כל הנזכר במאמר, כיון שלומד לשם שמים זוכה לעולם הבא. ועוד מאמר אחר סותר זה, דאמרו במדרש רבה: יש מי שזוכה למקרא, ויש מי שזוכה למשנה, ויש לתלמוד, ויש זוכה לכל כפי מה שנחלק לנפשו על הר סיני. ועוד אמרו במשנה: לפום צערא אגרא. שנראה שתלוי השכר כפי מה שמצטער האדם בלימודו אעפ"י שלא ישיג בכל חלקי התורה, מקרא ומשנה הלכות וכו' ומעשה מרכבה וכו'. והוא הפך הנזכר במאמר זה ששואל הקב"ה לאדם על הכל. על כן נראה דמוכרחים אנו לומר שכל אחד ואחד מישראל קבל חלקו מסיני, יש מי שקבל מקרא לבד, ויש משנה ויש תלמוד וכו' ויש מעשה מרכבה, ויש כולם כמדובר מהמדרש. יש מי שזכה למקרא וכולי. ועל כל החלקים האלו אמרו רז"ל: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. בין מי שזכה למקרא בלבד, או משנה בלבד שהוא מועט, בין המרבה דהיינו מי שזכה לכולם בסיני כמדובר, כיון שמכוין לשמים כלם שוין לטובה, בהיות שכל אחד ואחד עסק בחלק השיעור שנתנו לו, וכפי שיעור הצער שעבר עליו להשיג החלק שנתנו לו בסיני כך שכרו, ועל זה אמרו לפוס צערא אגרא. ובהתקיי' האדם החלק שנתנו לו בסיני זוכה לעולם הבא. וכל השאלות ששואל הקב"ה לאדם ליום הדין, אם יש בידו מקרא ומשנה כו' עד מעשה מרכבה, הוא לאותם שנתן להם בסיני חלק ויד בכל, ולכן אם קרא מקרא ולא למד משנה, ראוי לעונש כי בידו הוא להשיג כלם עד מעשה מרכבה, והתרשלותו גרם שלא השיג כי אם מקרא בלבד או משנה בלבד, או שניהם השיג ולא השאר. וכן מי שנתנו מסיני מקרא ומשנה וחיסר אחד מהם ראוי לעונש, אך אם נתנו לו מקרא בלבד או משנה בלבד, בהיות שלם בה קנה מקומו בגן עדן עמה, באופן שכל השאלות עד מעשה מרכבה הם למי שנתנו לו בסיני חלק בהן, ובמה יבחן זה? שיש אדם שאפילו שיעסוק כל ימיו בתלמוד אינו מבין, וחפצו ורצונו אינו כי אם במקרא או משנה או הגדה וכדומה או בהפך, בודאי שעל הפרט שחושק ללמוד ומבין בו, זה הוא החלק שנתנו לו בסיני. ואדם שמבין בכל פרט ופרט אם יאמרו לו, ודאי שבכל חלקי התורה נתנו לו בסיני, ובהיותו עוזבם ואינו עוסק בכלם מעותד לעונש.

ומדוייק כל זה מדברי המאמר עצמו, באומרו שאומר הקב"ה הואיל והודית שעסקת בתורה, אמור לפני מה שקרית ומה ששנית וכו'. דיש לדקדק דלמה לא אמר דרך כלל אמור לפני כל מה שלמדת, דמשמע כל החיוב המוטל עליו עד מעשה מרכבה, אלא שמפרש ואומר מה שקרית ומה ששנית. אלא לרמוז שאין החיוב שוה לכל אדם, יש מי שחייב לתת דין וחשבון אם קרא או שנה בלבד, ויש מי שחייב על הכל.

וכן תדקדק דקאמר "מכאן אמרו כל מה שקרא האדם יהא תפוס בידו, ומה ששנה יהא תפוס בידו וכולי". דהיה לו לכלול ולומר כל מה שקרא ושנה יהא תפוס בידו, אלא שרצה לרמוז שאם לא השיג דעתו כי אם מקרא בלבד יהא תפוס בידו כי זה חלקו מסיני ועמו יזכה לעולם הבא, ואם לא השיג דעתו כי אם למשנה בלבד, יהא תפוס בידו כי זה חלקו לזכות בו לעולם הבא, ולכך חילק החלוקות, כי כל אחת סוג בפני עצמו ודו"ק.

גדולה מזו דקאמר בא מי שיש בידו מקרא ולא משנה, הקב"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם נוטלים אותו ומשליכים אותו לגיהנם, בא מי שיש בידו שני סדרים או ג', הקב"ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית? אם אומר להם הניחוהו מוטב, ואם לאו עושים לו כדינו של ראשון כו'. דקשה דלמה ממתינין מצירי גיהנם לשמוע אם אומר להם השם הניחוהו או לא? דכיון שלא למד כי אם מקרא משנה ולא הלכות עד מעשה מרכבה, ראוי שיקחו אותו כאשר עשו לראשון שחיסר משנה ונטלוהו. אלא ע"כ לומר שאין חיוב כלם שוין כמדובר. ולכן בכל פרט ופרט ממתינין מצירי גיהנם לראות מה רומז להם הקב"ה, שהוא ית' בלבד היודע מה חלק נתן לו בסיני, וכיון שכן כיון שלמד מקרא ומשנה אפי' שחוסר כל השאר לא איכפת לן, ולכן אינם יכולים לנוטלו בגיהנם, ומה שהפך הקב"ה מאותו שקרא מקרא ולא משנה, אין זו ראיה לשני לנוטלו, דשאני הראשון שקבל מסיני מקרא ומשנה וחיסר משנה ולכך הפך פניו ממנו, אבל השני כיון שקרא מקרא ומשנה אף שלא למד גמרא, לא בשביל זה חייב גיהנם, דאפשר דזו בלבד קבל מסיני ודוק. ואפשר שעל כוונה זו ארז"ל אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ, שנא' כי אם בתורת ה' חפצו. כלומר אם חפץ לבו במקרא ומבין בה, מה שאין כן שאר פרטי התורה, ילמד מקרא שלבו חפץ, שבודאי זו קבל מסיני, וכן אם לבו חפץ במשנה ולא בגמרא וכן בכולם. עוד ראיה ממי שעוסק בפרקמטיא ומחזיק ידי לומדי תורה חולק עמהם לעה"ב, כענין זבולן ויששכר כארז"ל. הרי זוכה לעה"ב אע"פ שאין בידו גמרא, וכ"ש מעשה המרכבה, כי אם בכוונתו בלבד כמדובר. וא"ת ולמה בסיני נותנין לא' חלק במקרא ולאחד במשנה ולא' בתלמוד, ולא' בכולם? לפי שכל א' קבל כפי שורש נשמתו לשעה, ואח"כ ע"י גילגולים זוכין לה בכל, כי בכל גלגול וגלגול מקיים פרט א' עד שלומד הכל עד מעשה מרכבה, דכפי עילוי שורש נשמתו, שקונה עם מה שלמד בגלגול ראשון, נותנים לו בגלגול שני, וכן בכולם. ועוד כי אין לנו צורך להבין דעתו יתברך כי נורא הוא, והוא היודע למה לזה חלק לו המקרא ולזה במשנה ולזה בכולם. אך הכלל העולה מכל זה שלא בעבור שלא השיג דעתו של אדם בגמרא או מעשה מרכבה זוכה למקרא או למשנה וכו' ועוסק בה תדיר כל ימיו, יורש ח"ו גיהנם על שאין בידו גמרא או קבלה, כי כל דברי המאמר הנזכר מדבר על מי שביטל מלעסוק מה שחלקו לו בסיני, כמו שהוכחתי מדברי המאמר עצמו. ומה גם שכל מי שיאמר התפלה שהזכרתי לעיל בכל יום ויום, נמצא שיש לו חלק עם אותם שעסקו בכל עד שבאו למעשה מרכבה ולהבין גדולתו ית' וכיוון שמותיו הקדושים, כיון שמצטרף עמהם כנז' בתפלה, אף שבא לידע בכוונת השמות ולא ידע מהם על שלא עסק בהם נחשב בהצטרפותו עם היודעים בה כאלו כיוון בהם, ובפרט כי כל ישראל נפש א' הם, כארז"ל על ויהי כל נפש יוצא ירך יעקב שבעים נפש. דאינו אומר ע' נפשות. ותמצא להרב בעל ס' כבוד חכמים דף י"ג שדבר בישוב מאמר זה, ואם תלמוד דרך רהיטא תחשוב שהכל אחד, אך כשתתיישב דעתך בלימודך תראה כמה הפרש יש מפירוש לפירוש, ושניהם כא' טובים. הנה המוסר היוצא מזה: יחשוב אדם בדעתו שאם נותן לו שכלו להבין במקרא או במשנה ואינו עוסק בהן תדיר ומוציא זמנו בעסק חכמות חצוניות, כמה בושת וכלימה מגיע לו ליום הדין והנורא, בראות בעיניו שבדבר שאינו קשה כגון מקרא או הגדה היה יכול לקנות עולמו ולא עסק בהם, ונמסר ביד מלאכים אכזרים מצירי גיהנם, וישך בשרו בשיניו ולא יוכל לתקן, ובפרט בבא נגד עיניו החכמות החצוניות שעסק בהן והוציא בהן כל ימיו, ואין לו תועלת עכשיו מהם להגין עליו, אדרבא הן לו לשוד ושבר להענישו עליהן. גם איך יכול שום חכם שבעולם אעפ"י שיהיה עמוק עמוק בתלמוד, להקל בעיניו למי שיידע מקרא או משנה בלבד או הגדה ועוסק בה תמיד באהבה וביראה? דאפשר לזה נתנו בסיני זו בלבד ובעסק זה קונה עולמו ויורש ג"ע, והוא בעל תלמוד מלא הלכות אפשר שבסיני נתנו לו חלק גם במעשה מרכבה, וכיון דלא עסק בה יורד לגיהנם על שלא עסק בה כנזכר במאמר. וא"כ מה מועיל לו חכמתו כיון שיענש שם, ורואה בעיניו למי שלמד מקרא מקבל שכר! ואפשר שעל זה אמר התנא: אל תהי בז לכל אדם וכו'. ואפי' יהיה האדם שלם בכל פרטי התורה, אין לו מקום להקל בעיניו ליודע פחות ממנו, משום שזה קונה עולמו על ידי המקרא או הגדה שעוסק בה על עוסקו בחלקו מה שנתנו מסיני, כמוהו שעוסק בעמוקות שנתנו לו מסיני שיקנה בו עולמו, שנמצא דשניהם שוין בקניית עולם הבא, זה בחלקו שקבל מסיני וזה בחלקו מה שקיבל מסיני. ואפש' לפר' עם זה המשנה: על שלשה דברי' העול' עומד על התור' ועל העבוד' ועל גמילות חסדים כו'. שהכונה לומר על ג' דברים העולם עומד, על התורה שהיא המקרא, דסתם תורה היא תורה שבכתב, ועל העבודה לרמוז על מעשה מרכבה שהוא דבר קשה להשיגה, ועבודה קשה היא לאדם לעומק השגתה (עיין בילקוט חדש שהביא מהזוהר דדרש עבודה על ענין התורה בערך תורה סימן נ"ו) ועל גמילות חסדים הרומז על ההגה שנלמד מום ההגדות, כח הג"ח מסיפורי המעשיות הבאים בתוכם כנודע, ואדם מתוך שעוסק בהן לומד לעשות ג"ח, ובא לנו התנא לרמוז דכיון שמסיני נחלק לכל א' חלקו, לזה מקרא ולזה מעשה מרכבה ולזה הגדה, שלשתם גורמים בקיום העולם, ואין להקל במי שיודע פחות מחבירו, דכלם שוין כיון שכל א' מחזיק לקיים חלקו מקיימים העולם. וע"ז יובן פ' על מה אבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. דיש להבין מאי לפניהם? אלא כיון שהדור היה חייב, טעו מאד בשיקול דעתם, וכל ההמון בראותם שהיו בעלי מקרא, ומהם בעלי משנה או בעלי הגדה, ולא השיגו יותר בעמוקות כמעשה מרכבה וכדומה, אמרו כיון שלא השגנו בעמוקות, ולאדם שואלים ביום הדין על זה, ובהיותו חסר מזה ענוש יענש, א"כ מה מועיל מקרא ואגדה שבידנו? ובעטו בכל ועשו כל מה שלבם חפץ, ונסתתמו עיני שכלם מלהבין שכל אחד קונה עולמו בהיות עוסק בחלקו שקבל מסיני, מקרא או משנה, לכן בא הקב"ה והודיע טעותם, שאבדה הארץ על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, שעזבו מה שנתתי לפני כל אחד ואחד כפי הראוי מצד נשמתו, מקרא או משנה. וזהו ג"כ כוונת פ' אשרי האיש וכו' כי אם בתור' ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. דקשה הל"ל ובה יהגה, מאי ובתורתו? אלא הכונה אשרי מי שבתורת ה' חפצו, שחפץ בה מצד אהבתו בה ובתורתו שנתנו לו בסיני, דהיינו חלק תורתו מקרא או משנה וכו', יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' אשר פריו יתן בעתו בעולם הזה, ועלהו לא יבול לעולם הבא ביום הדין, שכל הבל פיו שהוציא בעסק חלקו ושעסק בה לא יבול. לא כן הרשעים דסוברים כיון שלא השגנו בעמוקות אין לנו תקומה, ובועטים בכל והם כמוץ וכו'. וזהו כוונת אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו. כלומר תלמודו שקבל בסיני מקרא או משנה וכולי. ובזוהר פרשת בראשית, כשהאדם מחדש בדברי תורה כהוגן נעשים שמים חדשים וארץ חדשה, אבל כשמחדש ואינו יודע על בוריו, נעשה רקיע של שוא. דק' דמה יכול לעשות כשאינו יודע על בוריו? דמה בידו כיון דחוסר דעתו גרמה לו! וכיון שכן למה נעשים רקיע של שוא? אלא כיון שזה כבר חידש כהוגן, מורה שחלקו לו בסיני חלק יתירה, וכיון שכן כשאינו מחדש על בוריו הוא גורם על שאינו עוסק כראוי לעסוק, דאם היה עוסק כראוי היה מחדש על בוריו, כיון שמסיני נתנו לו שיחדש כמדובר, ונא מזיד הוא, ועל זה נעשין רקיעים של שוא להענישו על פועל שפעל. ונבין בזה מאמר הביאו הי"ח בערך מיתה סי' ע"ז. א"ר יהושע ב"ל בג' מקומות שמענו שהאדם משמיע תלמודו סמוך למיתתו, הא' סוף דבר הכל נשמע.

השני להודיעך קושט דברי אמת. השלישי צלמות ולא סדרים ע"כ. דראוי לשים לב לדעת על מה משמיע אדם תורתו סמוך למיתה? ויש לומר דכיון ששואלים לאדם ביום הדין אם עסק במקרא ובמשנה כו' עד מעשה מרכבה, וזהו דוקא למי שחלקו לו בסיני שיהיה לו חלק בכל כדפרשית, ולכן כל אחד משמיע תלמודו, כלומר שיעור תלמודו שנתנו לו בסיני מקרא או משנה או הגדה, לסתום פי המקטרגים שלא יתעוררו עליו כי אין ידו בכל חלקי התורה, לכן מודיע ומכריז זה חלקי שנתנו לי בסיני ועסקתי בו, וכאלו אומר ובעבור שלא נתנו לי חלק בנסתרות לא עסקתי בהן כי לא השיג דעתי להן. עוד נראה תשובה כוללת במאמר אשר בתחילת הפרק, שאף שנאמר שכל אדם חייב בעסק מקרא משנה הלכות הגדות מעשה מרכבה, לא יפול השאלה ביום הדין כי אם על מי שהיה לו פנאי לעסוק ונתרשל ולא עסק, דכיון שנתן לו הקדוש ב"ה הבנה למה לא עסק בכל, וראוי לעונש כי לא חש על כבוד קונו לידע גדולתו, אבל למי שתכפוהו הצרות והדאגות והחסרונות והחולאים, או שלא היה לו מי שילמדנו, אין מקום לשאול לו צפית במרכבה, כי אונס הוא וזוכה לעה"ב עם המקרא או הגדה בלבד שעסק בה לש"ש. אך שיצטער כל ימיו איך לא עזרו הזמן לעסוק בכל זה, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ובזה המיעוט שלמד לש"ש, כדאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט. זוכה לעה"ב אע"פ שלא יעסוק בעמוקות, הם מעשה המרכב' וסודי התורה. וראיה מבעל תשובה שהוא גדול מצדיק גמור שעסק בכל התורה, ואע"פ שהבעל תשובה לא עסק בתורה אפי' במקרא וכ"ש במעשה מרכבה, ועם כ"ז זוכה מיד לעה"ב. וכדרז"ל גבי אלעזר בן דורדיא שיצאת בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי עולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת וכו', ולא עוד שקראו אותו רבי ע"כ. הרי רבי אלעזר בן דורדיא שמת מתוך תשובתו, ואף על פי שלא היה בידו תורה ומעשה מרכבה, וזכה לעולם הבא מיד, והוא בעבור שבתשובתו נתחרט על מה שלא עשה רצון קונו לעסוק בתורתו ולהכיר גדולתו, והמחשבה נחשב לו למעשה. עוד ראיה לזה דאיתא בילקוט סי' ס"ה. א"ר אלעזר אמרו ישראל לפני הקב"ה אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאלו אתם יגיעי' יומם ולילה. ומייתי רבי יוחנן ראיה והיו לאות על ידיך וכו' למען תהיה תורת ה' בפיך. א"ר יהושע בן לוי לר' אלעזר תינח ביום, בלילה דליכא תפילין מאי איכא למימר? אלא מה אתם מקיימים ובתורתו יהגה יומם ולילה? זה ק"ש שאדם קורא שחרית וערבית, מעלין עליו כאלו יגע בתורה יומם ולילה ע"כ. הרי בהדיא שאמרו ישראל אין לנו פנאי לעסוק בתורה, ונתן להם שיקיימו מצות תפילין ויחשב להם כאלו יגיעין בכל התורה, והלא אין משיגים עמוקות ומעשה מרכבה בקיום מצוה זו, ועכ"ז זוכים לעה"ב על המחשבה טובה שרוצים ליגע בתורה אלא שאין להם פנאי. גם כל אדם שאין לו פנאי לעסוק בעמוקות מסבת אונס כמדובר, בודאי שזוכה לעולם הבא במה שקרא מקרא או משנה בלבד לשם שמים, ובמחשבתו הטוב' שמתאוה לעסוק ואין פגע רע, ולבו פנוי מכל טרדה ועמל, לזה שואלים לו כל הנז' במאמ', דכיון שנתן לו הכנה למה לא השיג כל זה האמור? דזהו גדולתו יתברך. ומדוייק זה מן המאמר דקאמר כיון שת"ח באים לפניו, אומר להם כלו עסקת בתורה כו'. דקשה דכין דקאמר שת"ח באים לפניו, שנכנס בלשון רבם, הל"ל בלשון רבים ויוצא בל' יחיד, לרמוז למה שפירשנו דהן אמת שכל תלמידי חכמים נכנסים לפניו, אבל השאלה נופל על אחד המיוחד שהיה לו השקט ושלוה לעסוק בכל חלקי התורה, ולזה דוקא שואל הקב"ה ואומר לו הואיל שהודית, אמור לפני מה שקרית. כלומר על התלמידי חכמים שבאו לפני ולא הודו מסבת שלא היה להם פנאי לעסוק בכל חלקי התורה, איני שואל דאנוסי' הם, אבל אתה אחד המיוחד שנתתי לך פנאי, אמור לפני מה שקרית. גם נלמד מהמאמר הנכבד הזה, כביכול כמה מצטער הקב"ה בצער האדם, שהרי כשבא לפניו מי שיש בידו מקרא ולא משנה, הקב"ה הופך פניו ממנו ומצירי גיהנם מתגברים בו וכו' ונוטלים אותו ומשליכים אותו לגיהנם. שענין הפיכת הפני' ממנו, כאב שרואה בצרת בנו ידידו, והופך פניו כדי שלא לראות בצערו כי מצטער מאוד לראותו, גם הקב"ה הופך פניו כדי שלא לראות איך מצירי גיהנם נוטלים אותו לגיהנם, וכביכול אינו מצילו משום שכך מחייב שורת הדין למוסרו ביד' כדי שיתמרקו בגיהנ'. וכן תראה חמלתו ית' על האדם, שעל כל דבר ששואל ממנו אומר לו בני בני, שהרי אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית וכו'. כמצטער על בנו איך לא עשה החיוב המוטל עליו וגרם לו רעה. ומצאתי סיוע לדברי ממה שפירשו המפרשים ז"ל בפרשת וילך על פסוק ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה וכו'. כביכול מסתיר פניו מתוך חיבתו עם ישראל, כדי שלא לראות בצערם הבא עליהם על כל הרעה אשר עשה. וכפי הדרך השני הה שפירשנו במאמר, דכיון שחפצו ורצונו של אדם לידע כל התורה כולה אלא שאין לו פנאי או שאין לו מי שילמדנו, ונחשב לו כאלו למד הכל, ועל זה אינו נופל השאלה למה לא צפית במרכב', למה לא צפית בגאותי וכו'. לפי שהמחשבה נחשב לו למעשה, נוכיח הענין מפסו' לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי. יובן עם מה שפיר' חז"ל על פ' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. שהכוונה כיון שאין פנאי לאדם ללמוד מסבת איזה אונס, אך חפצו ורצונו ללמוד, נחשב לו המחשבה כאלו ובתורתו יהג' יומם ולילה, דמחשב' טובה הקב"ה מצרפה למעשה, וזה עצמו אומר כאן כיון שלעשות רצונך ה' חפצתי, נחשב חפצי ורצוני למעשה, כאלו ותורתך בתוך מעי ממש, כאלו עסקתי ולמדתי כל התורה כולה. וזהו גם כן כוונת פסוק במזמור ה'. כי אתה תברך צדיק ה' כצנה רצון תעטרנו. ירצ' כיון שהצדיק כל רצונו וכל חפצו לעבוד להקדוש ברוך הוא כראוי לעובדו, אמר דוד כי אתה תברך צדיק ה', ומה היא הברכה דכצנה רצון תעטרנו. כלומר הרצון תעטרנו, כלומר הרצון שיש בו, תעטרנו שיחשב למעשה. באופן שעם הרצון שיש בצדיק מעטרו הקדוש ברך הוא, כשם שמעטרו כשעושה מעשה ממש, בהיות שהרצון שלו לעובדו וללמוד כל תורתו מחשב לו למעשה. ויש פסוקים הרבה מובנים מאליהם בהקדמה זו, ולכך לא הארכתי משום שכוונתי אל המוסר בלבד. לכן צריך כל אדם בכל עניניו ועסקיו שיחשוב תמיד שכל מה שעושה הוא לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי', ולעשות מצוה אולי יהיה לו פנאי על ידי ענין או עסק שעוסק לעבוד לבוראו כראוי לעובדו, ולעסוק בכל חלקי תורתו מקרא ומשנה וגמרא וכו' מעשה מרכבה וכדומה. ובזה יחשב לו למעשה אם לא היה לו פנאי, וינצל מיום הדין שלא ישאלו ממנו למה לא עסקת בכך וכך, וגם כל החושב תמיד שאם היה לו פנאי לעסוק בכל התורה היה עוסק, מרויח עוד שאינו חוטא, דכיון שהוא עסוק במחשבה זו בלי הפסק, אין לו זמן לחשוב במחשבות חצוניות, ומה גם שמחשבו' הקדושות דוחים לחוץ את המחשבות החצוניות, דכיון שבא לטהר מסייעין אותו. והסיוע על שני ענינים הוא: א' שמסייעי' אותו שיוכל לנצח יצרו, לגרש מדעתו המחשבות זרות בכח המחשבו' הקדושות, שניה שמסייעין אותו להוציא מחשבתו בפועל, לתת לו פנאי והכנה שיוכל לעבוד לבוראו כרצונו וחפצו, ולעסוק בתורתו להשיג להכיר לבוראו, על דרך שאמר דהמע"ה לשלמה בנו, דע את אלהי אביך ועבדהו. שהכונ' שיעסוק להכיר אלהותו גם בדרך חקיר', כדי שביודעו כחו וגדולתו ומוכרח שמבלעדיו אין אלהים, מתדבק עמו בכל לבבו ובכל נפשו, ואז אין שום מנגד יכול להפך את דעתו, כי זו היא המעלה של מי שמכיר לו ית' דרך חקירה כנודע, ובהיות שיש סבה אח' טורדו לאדם מהשגת השלימות, כאשר ראיתי בעיני והיא הקפד' האדם על שיחת אנשים הדוברי' עליו בשעת מריבה וקטטה, ומצטער ודואג מאותו דבור ימים ולילות עד שעוז פניו ישונה ולבו בל עמו לעסוק בתורה ובמצות, וכל זה שטות מבואר, משום שאם היה מי שחרפו אוהבו, היה לו לחשוב בטובות שעשה מקוד' ובהצלות שהצילו מכמה פגעים רעים בזמן שהיה אוהבו וגרם שהוא חי היום על פני האדמ', ויותר טוב שנמצא חי בעולם ומחורף עתה, מלהיות מת אע"פ שלא היה שומע חירוף זה, שהרי בהיותו חי מצפה שיחזור לו לאוהב ויבקש ממנו מחילה, ואף שלא יחזור הרי הוא בחיים לקיים תורה ומצות ולהעמיד בנים ובנות, ואם מי שחירפו הוא זר, יש לו לחשוב שאין חירופו תמידי, אלא באותה שעה היה ויפרדו איש מעל אחיו, כל איש אל מקומו יבא, ואיך בעבור חירוף שעה יטרד לבו מהשגה השלימות שהוא לקנות חיים שאין להן קץ ותכלית שהן חיי עה"ב, כי אין החירוף נצחיי כדי שיצטער ממנו. ועוד ישים נגד עיניו כי היום או למחר שניהם אינם בעולם, כי הילודי' למות. וא"כ מה מקום יש להצטער מגדופי בני אדם. והחכ' השלם כמהר"ר ידידיה אבולפ"יא נר"ו סמך כ"ז במה שאמר דהמע"ה במזמור ק"ב, במ"ש כל היום חרפוני אויבי מהוללי בי נשבעו כי אפר כלח' אכלתי ושקוי בבכי מסכתי מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש ואתה ה' לעולם תשב וזכרך לדר ודור. שהכונה שאמר דוד כל היום היו מחרפי' האויבים והוללים, עד שנשבעו לחרפני בראותם אותי כי אפר כלחם אכלתי כו' מפני זעמך וקצפך כי נשאתני ותשליכני על עון בת שבע, ולא הייתי שם על לבי שום דבר ממה שמחרפי' אותי מב' סבו': א' כי אמרתי ימי כצל נטוי ואני כעשב איבש. כלומר שימי כצל נטוי, והיום ומחר אני מת וכן מחרפי, וכיון שכן מה מקום יש להקפיד על חירופם של אויבי, שני' ואתה ה' דוק' נצחית לעולם תשב זכרך לדור ודור, מה שאין כן האדם שאין נצחיות לא בו ולא בדבריו, וכיון שכן אין להקפיד מחירופי בני אדם כי אין חירופו תמידי ונצחיי, עוד יחשוב אדם בעצמו כי לא בעבור שחירפו חבירו חיסר לו אבר מגופו, כי באבריו שהיה לו קודם שחירפו הוא אח' שחירפו, ועוד כדי שלא להקפיד על מה שמחרפו חבירו, יקפיד על מה שמחרף הוא נשמתו באיזה נבלות שדבר, או איזה דברים בטלים, ובמה שמתבטל מעסק התורה בהצטע' מדברי החירוף. ועוד כדי שלא להקפיד ממה שחירפו חבירו, יקפיד מתוכחות על עון שמוכיח התור' ואומרת לעוברים רצונו יתב', עם נבל ולא חכם. בנים לא אמן בם וכו'. וכן הנביא כי בית מרי המה. וכאלה רבות. ויקפיד מכל זה ויתקן מעשיו וישתדל בקיום תורה ומצות, ואפשר שע"ז כיון דהמע"ה במזמור מ"ד באומרו, תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותנו תשימנו משל בגוים מנוד ראש בלאומים כל היום כלמתי נגדי ובשת פני כסתני מקול מחרף ומגדף מפני אויב ומחנק' כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשורנו מני ארחיך כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות אם שכחנו שם אלקינו ונפרוש כפינו לאל זר הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. הנה אומרים ישראל להקב"ה ראה דבקותנו ואהבתנו עמך, אע"פ שתשימנו חרפה לשכנינו וכו' ותשימנו משל בגוים וכל היום כלימתי נגדי מקול מחרף ומגדף, שמחרפי' אותי תמיד, כל זה באתנו, כלומר עד כלל זה באתנו שיחרפוני וגדפוני כל היום, ועם כל זה לא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, כטבע האדם דבשומעו מחרפי' אותו דואג ומצטער וטורד עצמו מלעובדך ולהשיג שלימותו, אני בטלתי הטבע ולא עשיתי כך, כי לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחיך. אעפ"י כי דכיתנו במקום תנים, כי התנים מדכים אותו ע"י לחש דברים, ולנו דכיתנו בדברים של חירוף וגידוף במקום תנים, נכנסו במקום וסוג התנים, ותכס עלינו בצלמות. כל מר כל כך לא הקפדנו להצטער עצמנו נגד אהבתך, כדי שלא יפול בה בטול, שהיו כל המחרפים נגדנו כאלו כסה עלינו בצלמות, ולא ראינו אותם מחרפים לנו, ואדם שאינו רואה המחרף לו אע"פ ששומע קול חרוף אינו מתבייש ואינו מקפיד, ע"ד סומא אין לו בושת. כדי שיפעול דאגה בעצמו לבטלו מהשגת השלימות, וראיה וכי אם שכחנו שם אלקינו וכו'. כדי לומר שנצטערנו מדברי החירוף לבעוט בך ח"ו, ואם תאמר לא מאהבת להקב"ה זה כי אם בעבור שלא מצאת יד באומות העולם המחרפיך שיקבלוך אצלם כי כונם לאבדך מן העולם ולא יזכר שם ישראל עוד, לזה אמר אלקים יחקו' זאת כי הוא יודע תעלומות לב, ואם כן יודע שעל אהבתי עמו לא השגחתי לדברי מחרפי אותי, ולמנוע עצמי מהשגת השלימו' כמדובר. ועוד ראיה כי עליך הורגנו כל היום, והוא מודעא רבה אהבתנו עמך, וגם נחשבנו כצאן טבחה, מה הטבח הזה שוחט כמה בהמות היו' וחשב מספר שישחוט מחר, גם אנחנו עליך הורגנו היום מיד אויביך ונחשבנו העתידי' להרוג למח' כצאן הזה כמדובר. ועכ"ז לא שכחנוך, אם כן עורה למה תישן ה' למה פניך תסתיר וכו' כי שחה לעפר נפשנו, וכיון שבאנו לירידה תחתונה, שמלבד גופינו גם נפשנו שחה לארץ, קומ' עזרתה לנו. כי אח' ירידה עליה, ובפרט ירידה כזו אין כמוה, וזה שאני אומר לך רבש"ע ופדנו, לא למעני אני אומר כך כי אם למען שמך שלא יתחלל, משום שבראותם אומות העולם המחרפנו גודל שפלותנו, ואין תשובה גדולה כשפלות, שנחשב כאלו מקריב כל הקרבנות, כדרז"ל על פסוק זבח אלקים רוח נשברה וכו'. אין תולין הגלות על עונותינו באומרם כי אין ויאמרו מבלתי יכולת ה' ח"ו, לכן עשה למען שמך שלא יתחלל, גם כיונו לומר ועשה למען שמך, כלומר עשה למען שמך שהוא חסר לגאלנו כדי שישלים. והחכם השלם כמה"ר יוסף גאון פי' בפ' כי דכיתנו במקום תנים כו'. כלו' דכיתנו במקום שהיו תנינים להמיתנו בנשיכתם, ואם תאמר ותקדים למים ותנצל, כארז"ל אם אדם קודם למים מת הנחש. לזה אמר ותכס עלינו בצלמות. כלו' זה אינו משום שתכס בצלמות, כדי שלא יראנו מקום המים להקדים להן. גם יחשוב האדם בשומעו קול המחרפו שאינו מלאך או שרף כדי שיקפיד ממנו, אלא הוא גוף נגוף מלא אספסוף, שנאוי ומשוקץ לפני הקב"ה כיון שמבזה חבירו, והוא אהוב ונחמד בפני קונו בהיות נרדף, שומע חרפתו ואינו משיב. גם יחשוב כי המחרפו הו' מתוך כעס, וכרגע יעבור כעסו ומתחרט על מה שחירפ', וא"כ למה לך להאריך זמן בצער ובדאגה על שחירפך, ומי שחירפך בשמחה אע"פ שחטא ואתה שלא חטאת, למה תצטער להיות חוטא כמוהו, כיון שהצער והדאגה מונע עצמך מן השגת השלימות כמדובר. ואין לאדם לעשות עיקר מדברים חצוניים ולא לנטות בהן, אז לבד מדברים הנוגעי' למקום שיעשה מהן עיקר שלא לחללם, ולקיים אותם על דרך איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו. כלומר אסר איסר לקדש עצמו לעלות נפשו למדרגת רוח ומרוח לנשמה, וזהו על נפשו, לעלות נפשו בזה דוקא יעשה עיקר מהדברים, ולא יחל דברו ככל היוצ' מפיו יעשה, אבל בדברי חול אם נשבע להרע ימיר ויחל דברו, והקדוש ב"ה ישים חלקנו עם אותם המדברים שיחה של קדושה להשגת שלימות נפשם אמן ואמן נס"ו. וסמך פ' נדרים לפ' מסעי, לרמוז שיסע אדם עצמו מלנדור ויקיים הדברים בלי נדר, כדכתיב ואם תחדל לנדו' ולא יהיה בך חטא. באופן שכל מה שיוכל אד' למעט בדבורו ימעט.