שבט מוסר/מ
יתפתחו האזנים ויתפקחו העינים, לשמוע ולראות הדברים אשר אני מיחד בפרק זה, והם ענינים נפרדים כוללים הרבה דברים מועילים לנשמה ולגוף, כאשר עיני הרואה יראה מישרים, ובפרט דברים לתיקון המתים, לפדות נפשם מעונשי משפטי גיהנם, והם לקוטים בדרך קצרה ובלשון צח מספר יש נוחלין ומספרים אחרים, יען יקרא הקורא ויזדעזעו אבריו שלא לחטוא, ואם חטא יתחרט ויתקן, איתא במדרש רות הנעלם (זהר חדש): מעשה ברשע שהיו דנין אותו בייסורין ובגיהנם ביותר על רוב פשעיו שעשה, והניח בן רשע כמותו, וחכם אחד הכניסו בבית המדרש ולמדו תורה, ואותו מת נתגלה לההוא חכם בחלום ואמר לו, מן היום שידע בני פסוק אחד הקילו לי מדיני, כיון שקרא קריאת שמע הסירו וסלקו דיני מעלי בין ביום בין בלילה פעם אחת, כי דנין את הרשעים בגיהנם ז' פעמים בכל יום, דהיינו שלשה פעמים ביום וד' פעמים בלילה, וכיון שזכה לקרות תלמוד אצל המלמד הסירו מעלי כל דין מכל וכל, וכאשר נתחכם וקראו אותו רבי נתנו והתקינו לי כסא בין הצדיקים בגן עדן, ובכל יום ויום שמחדש שום חדוש בתורה מעטרין אותי בעטרות גדולות וחשובות מאד של הצדיקים, אשרי חלקו של המניח בן בעולם הזה עוסק בתורה.
כתב בספר חסידים: שאין התפלה והצדקה מועלת כשאדם עושה בשביל נפש רשע, עד כאן. יש לפרש שלא אמרו כן אלא לגבי איש זר אשר לא מזרעו הוא, אבל בן העושה בשביל אביו כיון דכרעא דאבוה הוא בודאי יועיל, וכל שכן אם צוה לו אביו שיעשה בעדו תפלה וצדקה אחר מותו, שיועיל לו יותר ויותר, ועושה נחת רוח לאביו המת ומקיים בזה כבוד אב ואם, ובפרט אם תוך שבעה והשלשים יום, שמדת הדין מתוחה על נפש המת, אם ירבה בלימוד ותפלות וצדקות על נפש אביו ואמו יש כח להתירם מהיסורין והמשפטים של גיהנם, וכרחם אב על בנים ירחם הבן על נשמת אביו ואמו, לגמול להם חסד של אמת. גם יכול אדם להקל דין ועונש מחבירו בעולם הבא, כשהוא מקבל עליו יסורין בשביל המת ומתפלל בשבילו, ומבקש מדיין אמת שופט צדק ית' שכנגד היסורין שהיא מקבל על עצמו, יקל מעליו הפורענות והיסורין שמקבל עליו החי, אפילו מעט נחשבים לשם הרבה, ומנכין מנפש המת הרבה מן הפורענות, וק"ו בן בנו של ק"ו הבן שהוא כרעא דאבוה כשעושה זה לאביו ולאמו, ומקיים בזה כבוד אב ואם כמדובר, וכמ"ש בזוהר, שלאחר מותם מחויב הבן לקיים כבוד אב ואם יותר, ובודאי אין כבוד בעולם כזה, וכן כשעושה זה התלמיד לרבו שמחויב בכבודו יותר מכבוד אביו, וראוי ונכון לעשות לו כן, ולא יהיה כפוי טובה מאחר שרבו מביאו לעולם הבא, ישלם לו שכרו משלם. להצילו מדינה של גיהנם, ולהביאו גם כן לעולם הבא מדה כנגד מדה.
ענין חיוב התוכחה הוא: שמה שהוא דרבנן או אינו כתוב בהדיא בתורה, וגלוי וידוע לנו בבירור שלא יקבל השומע אז אל תוכח לץ. ואמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהו מזידין. אבל דבר שהוא מפורש בתורה בהדיא. צריך להוכיח על פניהם אפילו מאה פעמים, ולביישם ולהלבינם עד שישובו מדרכם הרעה או עד הכאה.
בענין הקדיש והקדושה, איתא ברוקח בשם המדרש: כשישראל עונין אמן יהא שמיה רבא, אומר הקב"ה מתי אקבץ את שארית ישראל מבין האומות. ואיתא בשיבולי הלקט בשם מדרש: אומר הקב"ה בשעה שאומרים בני "קדוש קדוש קדוש" אני מזכיר גלותם וממהר גאולתם. ובמסכת ברכות אמרו: אמר הקב"ה כל המתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאלו פדאני לי ולבני מבין האומות. ונראה שהטעם הוא משום שהמתפלל עם הצבור משלים למנין עשרה אם אינו, וגם אם יש עשרה גורם ברבוי העונין אמן יהא שמיה רבא וקדושה וממהר הגאולה כנזכר.
בענין שלא יאמר האדם היודע - ברכותיו בלי כונה, ומי שאינו בקי בכוונות יכוין שמברך לבוראו שבראו, ואל יברך בפיו מצות אנשים מלומדה ולבו בל עמו, וכתב בספר החסידים: אל יברך אדם כאדם העושה דבר כמנהג, ומוציא דבריו מפיו בלי הגיון הלב, ועל דבר זה חרה אף ה' בעמו ושלח עבדו ישעיה ואמר: יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. אמר הקב"ה לישעיה: ישעיה ראה היאך מעשה בני שאינן אלא לפנים, ומחזיקים בו כאדם הנוהג ומחזיק מנהג אבותיו ולא בלב שלם, הם מנקים ידיהם ומברכים על נטילת ידים ובוצעין ומברכים ברכת המוציא, שותין ומברכים כמו שהדבר שגור בפיהם, אך בעת שמברכין אינן מכוונים לברכני, ועל כן חרה אף ה' בעמו ונשבע בשמו הגדול לאבד חכמת החכמים היודעים - ומברכין אותו במנהג ולא בכוונה.
בענין כשאדם רוצה לבקש מקב"ה איזה שאלה, יתקן תחלה דברים המעכבים שאלתו ובקשתו, כדי שלא יהא תפלתו פלסתר, כי בודאי אין סכל וטפש בעולם שיעלה על דעתו שהשם ית' יעשה שאלת המבקש כשיש בידו מכשול ועודו מחזיק בטומאתו, והיינו בדברים המונעים והמעכבים על כל פנים שאלתו ותפלתו, כי הוא בעצמו מונע אותה ממנו ודוחה אותה בשתי ידים, הא למה זה דומה - למי שמבקש מהמלך דבר ומביא עמו מקטרגים המעכבים ומונעים את שאלתו על כל פנים, הנה בודאי שאלתו תשוב ריקם מן הדבר הזה, ובודאי אין זו נקרא בקשה ותפלה אלא חוכא ואטלולא, ומעוררת ח"ו מדת הדין עליו מלמעלה, וכן כל דבר מצוה שבעולם אל יעשה אותה האדם בפתע פתאום בלי קדימת ציור ומחשבה שכלית, רק קודם עשותו יעכב וישהה מעט, כדי שיתיישב בלבו להרהר לעשות מצוה לשם שמים, כגון אם מניח ציצית או תפילין או עושה סוכה ואוכל מצה או שאר כל דבר מצוה, לא די לו שיהא סור מרע לבד, שיהא דעתו פנויה ממחשבות רעות ומהרהור עסקיו, רק צריך לעשות טוב, לבנות בניני המצוה על יסודות הקדושה, דהיינו שמקודם יכין מחשבתו ויהרהר בלבו לעשות המצוה לקיים מצות בוראו שציונו בכך, כדי לעשות לפניו נחת רוח בהיות מכוין בעת עשייתה שעושה לשם שמים, גם כל דבר מצוה שעושה האדם באיזה אבר מאבריו, כגון קשר תפילין וציצית בידיו, יכוון לנקות ולטהר חטא ופגם שעשה בידים, גם יכוין להוסיף גבורה וכח בקדושה עליונה המכוונת כנגד הידים, וכן בכל מצוה ומצוה. ומצאתי בכתבי הקדש מקדושים אשר בארץ הקדושה המה, בענין כשאדם כותב מצוה יאמר- יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיהא חשוב ומקובל לפניך כתיבת מצוה זו שהיא כך וכך, כאלו קיימתי אותה כהלכתה בכל תנאיה ופרטותיה, ויהא מתוקן אותו האבר מרמ"ח אברים שמרומז מצוה זו מרמ"ח מצות עשה עליו, כדי שאזכה לעלות למעלה למקום שמצוה זו מרמזת שם בעולם העליון ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו עד כאן. ואם כן לאו ק"ו הוא כשמקיים המצוה בפועל ומכוין, אף אם לא ידע פרטי סודתיה בודאי נטהרו ונתקדשו אבריו ונעשו מרכבה לקדושה העליונה, כמ"ש האבות הן הן המרכבה. אך ורק בתנאי זה: אם מקודם לכן תקן חטא האברים וחזר בתשובה שלמה כהוגן וכראוי.
יש שמוחקין ו' של "ו"לעלמי (שבקדיש) כדי לכוון החשבון, ואין צורך כי מצאנו מלת שמיה חסר יוד בדניאל סימן ב', על כן יש לומר ולעלמי בוי"ו, כי הלשון יותר נכון ומבורר. וכן מצאנו בתרגום אונקלוס: לעלם ולעלמי עלמיא. כתב רבינו בחיי ז"ל: שקבלה ביד החכמים כי כל האומר פרשת המן בכל יום שלא יבא לידי חסרון מזונות. ומצאתי בדברי מקובלים שסגולת פרשת המן לאומרה שנים מקרא ואחד תרגום, ואם בא לידי מדה זו שנחסר מזונו הוא לשלימות טובתו, כי בעולם החסר נחסר לחמו ומזונתו והנה שכרו אתו ולפניו פעולתו אשר עין לא ראתה אלהים זולתו.
והנה צריכים אנחנו להרחיב קצת מאמרינו ולפרש דבורנו בזה, ונאמר כי הנה בכל הצווים ובכל עניינים שבדבריהם ז"ל שמתן שכרן כתוב בצדן, שמי שיעשה כך שכרו בעה"ז כך וכך, או יזכה לזה ולזה, והנה אנחנו רואים שבהרבה פעמים אף שמקיימים אותו הענין והצווי אשר פירשו שכרו, ומהדרין מן המהדרין עם כל זה אינו מקבל אותו השכר המפורש בהדיא על אותו הענין, ואעידה לי ב' עדים נאמנים, את ר' יהודה בר עילאי ור' יהושע בן חנניה, לדמיון שאר הדברים שכיוצא בהם אמרו בגמרא: כל הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה. והנה החסידים אנשי מעשה, דורו של ר' יהודה בר אילעי לא היה להם בגד ללבוש רק טלית א', שהיו הששה תלמידי חכמים מתכסים בה ועוסקים בתורה, וגם אמרו: כל הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה. הרי ר' יהושע בן חנניה אשרי יולדתו, אמר עליו רבן גמליאל מכותל ביתך ניכר שפחמי אתה. שדירתו היתה שחורה ולא נאוה. גם בענין הרעה אמרו רז"ל: כל העושה כך יענש כך וכך, כגון המזלזל בנטילת ידים בא לידי עניות. וכאלה רבות, ואנו רואים הרבה פעמים אדם עובר ואינו נענש. אמנם אל תתמה על החפץ, וכלל הענין הוא: שהחכמים הודיעו ופירשו לנו שהמקיים זה הצווי או זה המעשה הטוב, שהדין הראוי והשכר הפסוק לזה הוא כך וכך, רוצה לומר שהם הודיעו ופירשו לנו שכאשר יעבור האדם על זה הענין, שזה דינו הראוי לו והשייך לזה לא זולת זה, אכן הוא טוב לפני השם יתברך לענוש אותו באותו העונש המפורש, ושקליה למטרפסיה בהאי עלמא, ולפעמים אין עונש לו בעולם הזה, ולפתח חטאת רובץ, ויענש לעולם הבא כנגד העונש השייך לאותה עבירה בעולם הזה. והדיין אמת שופט צדק יתעלה דינו, החושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, הוא יודע המשפט על צד היותר טוב וישר לאדם, לתת לזה האיש העובר עונשו הפסוק בעולם הזה, או יבא לידי סכנה הנזכרת בזה בעולם הזה, ולאיש אחר העובר נותן לו כנגד אותו העונש או כנגד אותה הסכנה הראוי לו לבא בעולם הזה, נותן עונשו בעולם הבא ואך שלום יהיה בימיו. וכן לענין השכר המפורש, לפעמים הוא טוב בעיניו לתת לו אותו השכר הפסוק בעולם הזה ולקבל עולמו בחייו. ולפעמים הוא טוב בעיניו יתברך לתת לו כנגד אותו השכר הראוי לבא לו בעולם הזה, נותן לו בעולם הבא, והשם הטוב לכל ורחמיו על כל מעשיו הוא יתברך יודע לאיזה סיבה הוא טוב לאדם אחד ליתן שכרו בעולם הזה ולא לעכבנו, ולאדם אחר הוא יותר טוב שלא ליתן שכרו בעולם הזה, ואפשר שהוא כענין שאמר שלמה המלך ע"ה: רש ועושר אל תתן לי פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' וכו'. ולכן למי שיודע שיחטא בהונו ובממונו, מונע ממנו הטוב לטוב לו, ולפעמים קצת בני אדם הם להפך - שעניות מעביר אותו על דעת קונו ומתרעם כלפי מעלה על דוחקו ושלות חבירו, ולאיש כזה מטיב עמו בזה העולם כדי שיקנה עולם הבא, על כן הבוחן לבות וכליות אלהים צדיק הוא יודע דרכי המשפט, וכל כוונתו להנאתו ולטובתו של אדם, כמו שאמר הכתוב: צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. גם קרוב אלינו הדבר מאד בתשובת שאלתינו זו, שמי שמקיים איזה דבר שחכמים פירשו שכרו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו, ובעל הגמול יתברך בודאי ישלם לו בעולם הזה אותו השכר מה שמפורש, אך אמנם אם יבא איזה בעל דין לחלוק ויעכב בדבר שומעין לו, דהיינו שמא יגרום החטא. כאמרם רז"ל גבי יעקב אבינו ע"ה שנתיירא אחר שהובטח שמא יגרום החטא, וכענין שאמר הכתוב עונותיכם הטו אלה וחטאתכם מנעו הטוב מכם. וכן לענין העונשים והסכנות שהזכירו רז"ל על פרטי עבירות, ודאי מדת דינו חרוץ שאותו העונש או הסכנה יחול על ראש העובר כאשר יעבור, אכן לפעמים יש לאדם מליצי יושר ופרקליטין טובים ואיזה זכות שתולה קללתו, ויש זכות שתולה שנה, ויש שתי שנים כדאמרינן בסוטה. ולפעמים יש לו זכות שמכפרים מחצה, וגורמים שאינו נידון באותו העונש עצמו רק ממנו ולמטה, וכן יש זכיות שמבטלין לגמרי אותה הסכנה או אותו העונש מהחוטא, הנה זאת חקרנוה כן היא שמענה, ואתה דע לך שהם דברים אמתיים והכרחיים לידע, ומהם אל יהא לבך נוטה.
בענין הקרבנות אמרו: כל מי שעוסק בפרשיות הקרבנות כראוי, הנה הוא כאלו עוסק בכל יום בבנין בית המקדש. וגם כן כאלו בנה מזבח ומקריב עליו ממש הקרבנות, והקב"ה מוחל לו כל עונותיו. וגם ינצל מכל הפגעים. גם הוא סיבה לקיום עולם התחתון ולקיום עולם העליון, וזוכה עוד לדברים הרבה הנזכרים במאמר הזוהר.
דבר מסוגל לשמירת אות ברית קודש ששכרו מדת השלום, הוא הצדיק הנקרא חי עלמין, כתב בספר כנפי יונה (להרמ"ע מפאנו ז"ל): כדי שלא יראה קרי יאמר הפסוק: ויאמר ה' אל השטן. י"ח פעמים שיש בו ח"י תיבות, ויאמר שלשה פעמים ביושר: גד גדוד וכו'. וג' פעמים להפך, הרי חי חי הוא יודוך. כי ג' פעמים ששה תיבות בגימטריא ח"י. ויאמר שיר למעלות ויכוין בראשי ה' תיבות הבאים אחר ה' אזכרות שבאותו המזמור עם נקודות האותיות אותן עצמם של ר"ת והוא שם קדוש עשצ"יי בגימ' לילי"ת, שיש בכחו להגין על האדם שלא תשלוט בו, וכן בגימ' פ"ת שכן טיפי הזרע נמשלים לפרורי לחם, כדאיתא בר"מ עכ"ל. וזה יאמר לאחר שקרא ק"ש על מטתו, ויזהר מאד שלא ידבר שום דבר, ולא יהרהר שום הרהור רע. אתם בני אם המכשלה של זרע לבטלה בידכם ואפי' באונס גמור, תזהרו לטהר אתכם במי מקוה כדין וכדת בלי עכוב, וח"ו שתקילו בזה כלל, ואין זה דומה לזיווג איש ואשתו, כי בעונות זה הזיווג הוא עם לילי"ת המרשעת ושאר כחות הטומאה, והיא דבקה באיש החוטא, ומוכנת ליפרע ממנו לעה"ב רחמנא ליצלן ממנה ומכיוצא בה, על כן כל מה דאפשר להקדים ליתן ריוח בין הדבקים הללו דבקי מיתה, ולדחות מעליו הרוחות רעות והטומאות, הרי זה זריז ונשכר וטוב לו בזה העולם ובעה"ב, וגם הלא ידעת כי האדם כצל עוף הפורח, היום כאן ומחר בקבר, פן ח"ו ימות וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההוא כי מי נדה לא זורק עליו טמא הוא, ויתלוו ויתחברו עמו הטומאות, כי מצא מין את מינו, וינערו הרשעים אותו מן העולם הבא, על כן הקדימו עצמכם לכפרה ולטהרה, מקוה ישראל ה' מושיעו בעת צרה.
האיש הירא ונחרד לדבר ה', יזכור לאחריתו ואל ימתין עד שיחלה, רק יהא לזכרון תמיד לנגד עיניו שלא ידע האדם את עתו, ואין בטוח ברגעו ושעתו, וכמשמעו כדגים הנאחזים במצודה רעה והועלו בחכה פתאום כרגע אחד, כן בפתע פתאום בא עת פקודתם, ותתהפך כחומר חותם כי איך ידע האדם את שנגזר עליו מהדיין אמת שופט צדק, על כל רע בין בעיר בין בשדה, בעניינים שהזכירו רז"ל בתפלת הימים האדירים, וכאשר שמענו וראינו דשכיחי מיתות משונות פתאומית בהרבה והרבה מבני אדם או יחלה פתע פתאום ויכבד עליו חוליו, ואז בעת ההיא כאשר יראה חוליו ומיתתו קרובה לבא, הכסיל יהא חובק ידיו ויאכל את בשרו על אשר לא תיקן את מעשיו וכל עניניו וודויו ותשובתו על צד היותר טוב קודם שיבא ימי הרעה, ואלו היה נותן בעת ההיא את כל הון ביתו לקנות לו חיי שעה מעט, אך אם יום או יומים יעמוד ויקום וילך בבריאות ובשלוה כדי שיוכל לתקן כל עניניו וכל מעשיו בוז יבוזו לו, ואוי לו לגוף הנגוף בעת ההיא שהוא מוטל כאבן דומם, ואוי לה לאותה הנשמה שאין לה כח ויכולת לתקן מעשיה בטוב בעת ההיא, ותהא עונותיה על שכמה ובעל כרחה תצטרך לילך לבית עולמה ליתן חשבונה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, על זה ידוו כל הדווים ויבכו כל הבוכים, על כן כל אדם זאת ישיב אל לבו מקודם בכל יום ובכל שעה, ואיזה חכם הרואה מקודם את הנולד אחר כך ביום הרעה, שבפתע פתאום יהא מוטל כאבן דומם וככלי שאין חפץ בו, לכן יודה לה' חסדו בכל יום ובכל שעה בבריאותו שיש כח ויכולת בידו לתקן בתיקון כל מעשיו ווידויו ותשובתו על צד היותר טוב ויפה. גם יסדר צוואתו לבני ביתו ולזולתם, וכל הענינים שבעולם. ועל כן החכם הרואה את הנולד יזהר בתשובתו השלמה ובווידויו, בכל לילה קודם שילך לישן, דבההיא שעתא פריש על עלמא אילנא דמותא, ואל יסמוך על זה שיעשה כן תכף תמיד כשיעלה למטה, כי שמא תכבד עליו חוליו בפתע פתאום, וכעת שהוא נתן בקולרא דמלכא עילאה, הוא טרוד מאד בטרדות יסוריו, וגם מכאוביו נגדו תמיד, ולא יהא יוכל לתקן כל מעשיו וכל עניניו בטוב, וגם לא יוכל לכוון בתשובתו בוידוי. ועוד אינו דומה השב בתשובה מתוך הדוחק והכרח, שא"א בענין אחר בראותו שאין לו חיי שעה, כי בא יומו ונפשו ממנו פורח לשב בתוקפו וגבורתו, בהלו נרו עלי ראשו ושמשו עליו זורח, והוא ודאי כרחוק מערב ממזרח, על כן בעודו בתוקפו ובגבורתו יהיה תמיד נגד פניו יום מותו, ובכל עת יהיו בגדיו לבנים ושכב בשלמותו. אנכי מצוה אתכם שתפשפשו מעשיכם, כתוב בזוהר פ' קרח דף פ"ה. בכל לילה ולילה עד שלא ישכב ולא ישן, צריך בן אדן לעשות חשבון ממעשיו שעשה כל אותו היום, וישוב מהם לבקש עליהם רחמים ע"כ. והנה אל יהא דבר זה קל ורחוק בעיני בני אדם, לומר מה פשעי ומה חטאתי כהיום הזה, הרצוח וגנוב ונאוף ונשבע לשקר, כי יצרו של אדם מתחדש ומתגבר עליו תמיד בכלל יום ובכל עת ובכל שעה, וכל מיני תחבולות וערמומיות אחת לאחת, ומבקש להפילו וצודה את נפשו לקחת ולהורידו לבאר שחת, וכדגים הנאחזים במצודה רעה בו יוקשים בני אדם, כי יפול עליהם פתאום, על כן אם יפשפש בפרט כל מעשיו שעשה כל היום, בלי ספק שימצא עון אשר חטא או בגוף או בממון או בדבור או במחשבה או במעשה או בינו ובין המקום או בינו לבין הבריות. או בהתרשלות עסק התורה שהיא כנגד כלם. וכאמרם רז"ל כשם ששכר תלמוד תורה גדול מכל המצות כן עונש המבטלה גדול מכל העבירות, או לא קיים המצוה בדיניהן ובדקדוקיהן כי רבים הם, ולפחות עון עקביו יסובוהו, דהיינו עבירות שאדם דש בעקביו, וכאין נגדו שהן רבו כמו רבו, שמא עבר על א' מהם, כמו שהיה מתיירא מזה דוד המלך ע"ה חסיד שבחסידים, כמ"ש עון עקבי יסובני.
הנכנס אצל חולה צריך להזהירו ולהזכירו שיפשפש במעשיו ויחזור מהן ויתודה עליהם, ויבקש מחילה לכל מי שחטא לו, וגם הוא ימחול לכל מי שחטא עמו, ויעשה חשבונותיו אם חייב ממון לשום אדם לצוות שיפרעו לו אם אין לו לשעה לשלם, ואל יתרשל מכל זה פן פתע פתאום יכבד עליו חוליו ולא יוכל לדבר וימות בחטאיו וירד לבאר שחת. לכן תכף יתעורר לכל הנזכר.
בענין ברכת הלבנה כתב המקובל הגדול ר' טודרוס הלוי ז"ל בספר אוצר הכבוד וז"ל: ושמעתי אומרים על מורי דודי ר' מאיר הלוי שהיה מזהיר אזהרות רבות שלא להסתכל בלבנה כמו שהזהירו רז"ל שלא להסתכל בקשת. ואשריו ואשרי חלקו שזכה לתורה התמימה ולחכמה פנימה ונעלמה, והאריך בסוד הענין. וכתבתי זה לאפוקי ממנהג רוב העולם שמסתכלים בה כשמברכין אותה כמעט כל משך אמירת כל הברכה. והשייך לזה שאין להסתכל בה כי אם כמו לגבי הקשת, דהיינו כשרוצה לברך יראה אותה ואח"כ יעלים עיניו ממנה.
אחת מהצוואות של הגאון ר' שעפטל זצ"ל לבנותיו וכלותיו, למען השם שלא לשכב שום תינוק במטה שלכם קודם שיהיה ב' שנים, ובשעת ההריון תמיד תתפללו שיהיו להן בנים ירא השם ות"ח. וישתדלו בהדלקת נר שבת ויהיה כוונתם לשם שמים וידעתם כי שלום אהליכם.
בענין לקנות אדם לו חבר לכל דבר, אל תרפו ידיכם מלבקש רעים ואהובים אנשי חיל וירא אלהים. ואל תאבדם! כי טובים השנים. כי אי אפשר בלא חבר ואוהב שיתקן לו ענינו בעצתו, שאף המשכיל שבמשכילים צריך לעצות זולתו, ודרך צחות אני אומר: כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגע עצמו. ואמר החכם: אדם בלא חבר כשמאל בלא ימין. וכן אמרו רז"ל: חברותא או מיתותא. ואמרו עוד רז"ל בספרי על פסוק כי טובים השנים מן האחד. מכאן אמרו: יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו. ועל כן אמרו רז"ל הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי.
ונשמרתם מכל דבר רע. רוצה לומר חבר רע כסיל או כעסן, פן תבואו על ידו לידי כלימה ח"ו, כי מי שיושב בין החכמים מכובד ומי שיושב בין הנבזים נבזה. ואמר החכם אין ראוי למשכיל להתחבר לאדם עד שיבחן אותו אם הוא ראוי לחברה אם לא. ואמר עוד ההבחנה הוא שתכעיסהו בתחלה. ואם יודה לך על האמת בעת כעסו התחבר לו ואם לאו עזוב אותו.
כתוב בספר החנוך: פלוסוף אחד צוה לבנו לפני מותו ויאמר לו: בני, כמה אהובים קנית בחייך? אמר לו: קניתי אוהבים עד מאה. אמר ליה: בני אמרו הפלוסופים: אל תאהב ואל תהלל האוהב קודם שתנסהו ותבחנהו ותדע באמת אם אוהב, כי אני שנולדתי לפניך לא קניתי בכל חיי כי אם חצי אוהב, ואתה איך קנית מאה! ועתה לך ובחנם אם תמצא מכולם אחד, סוף דבר בחנם ואין גם אחד שעמד בנסיון, עד ששב אל אביו ויאמר לו: אבי קרה לי כאשר אמר הפלוסוף, רבים אהובים במספר ולעת הצורך הם מעטים. על כן אמר החכם: סודך אסורייך, ואם תגלהו אתה אסירו. עוד אמר אל תגלה לאוהבך מה שתסתיר משונאך אם לא בחנתו פעמים רבות להיות אוהב נאמן, פן יהפוך להיות שונאך ויגלה סודך, אל תשנאו ריעיכם בלבבכם אם נאמר לכם עליהם לשון הרע או אבק לשון הרע, רק אתם בעצמכם תווכחו עמהם התוכחת מגולה, ואהבה אל תעברו על דעת חבריכם. רק תמיד תבטלו רצונכם מפני רצונם, כמו שאמר רבי יוסף מעולם לא עברתי על דעת חברי. שמעו מוסר ועצה לכל מי שנותן לכם עצה טובה, ואל בינתכם אל תשענו, דכתיב ותשועה ברוב יועץ. פירוש ברוב פעמים ולא ברוב יועצים.
אזהרת ראיית הנולד, תראו טרם היותו בראשיתו תראו מה אחריתו, אל תבהלו מעשיכם, וקודם עשייתכם שום מעשה הן קטן הן גדול, התיעצו היטיב אם הוא ראוי לעשות אם לאו, ועל זה אמרו רז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד. כי כל העושה בחפזון כוזב, החכם יהיה או סכל יהיה אותו העושה? וכבר שמעתי הדרשנים מליצים על זה הענין פסוק אני אמרתי בחפזי כל אדם כוזב. רוצה לומר שכל דבר הנאמר ממני בחפזון ובתמהון הלב במהירות הלב והעיון. הנה אני וכל אדם העושה זה הענין יהיה כוזב. ולשון כוזב האמור כאן הוא מלשון היו תהיה כמו אכזב. אשר לא יכזבו ממיו. ואמר עוד על זה: כי אקח מועד אני משרים אשפוט. ולאו דוקא משפט אלא הוא הדין לכל הדברים אשר יעשה אותם האדם. יקח זמן ועת לכל חפץ. ואל יעשה האדם דברים מבוהלים ודחופים בחפזון, מבלי קדימת מלאכת מחשבת והתבוננות תכלית המעשים ההם, וכשהאדם עושה מעשיו בנחת וחושב מחשבות טרם היותו הוא קיים וטוב ויפה. וסימן לדבר: בשובה ונחת תושעון. וכן אמרו רז"ל מתון מתון ת' זוזא שויא. ואמר החכם: מי שירוץ יכשל, מי שימהר ילבט, וכל המרבה לחשוב ימלט. ואמר עוד: אל תבקש במהירות המעשה, כי בני אדם ישאלו איך תיקן אותו, ואל ישאלו בכמה ימים תיקן אותו, וכן אל תשיבו דבר הן במילי דעלמא הן במילי דשמיא, רק אחר שמיעה והבנה היטב. קבלה ישינה היא אם חפץ אדם לעשות איזה מעשה, שיראה לו שיהיה רוח מקצת הבריות נוחה מזה, וקצת אינם נוחים מזה רק חפצים שלא יעשה המעשה ההוא, מכדי שקולים הם דעות בני אדם בזה, רוצה ואינו רוצה, טוב לו לאדם להיות בשב ואל תעשה, כי שב ואל תעשה בכמה מקומות עדיף.
ענין הבטחון הש"י מטריף (ממציא טרף) כל חוסיו, ורחמיו על כל מעשיו. אל תהיו הומים לאסוף ממון בתחבולות רק שישו ושמחו במה שחננכם הש"י אם מעט ואם הרבה, ואם יהיו מזונותיכם מצומצמים אמרו בלבבכם דיינו ברוח אפינו, והקב"ה מצרף העני בכור העוני כדי להטיבו באחריתו, וכי ירחיב השם את גבולכם ויתן לכם עושר ונכסים וכבוד, אל ירום לבבכם מאחיכם, כי לא תדעו מה יולד יום, כי הוא גלגל החוזר בעולם. ואפילו בטוחים הייתם שימשוך לכם העושר והכבוד כל ימיכם. מה בכן כי לא לעולם חוסן. כי אם שנים רבים יחיה האדם ואילו חיה אלף שנים פעמים, אחר שיש מספר לשנים, יכלה המספר וסופו כלא היה, אף כי ימי אדם כצל עובר וכעוף הפורח, אם כן למה יתגאה אדם להבל דמה, עפר מן האדמה, ונחנו מה כי אין עסקנו ומאוויינו בתורת ה' תמימה, על כן ביום טובה היו בטוב וביום רעה ראה. רוצה לומר אפילו ביום שמחתיכם ובמועדיכם, בטוב לבבכם ביין תראו ביום רעה שאפשר לבא כמו רגע ח"ו, ותשימו על לבבכם חרדת המות ומאורעות העולם ומכשוליו, למען תזכרו ועשיתם את כל מצות ה' ולא תחטאו. כמו שאמרו רז"ל זכור את יום המיתה ולא תחטא, ואמרו בלבבכם ביום שמחתכם כי כל העולם ומלואו וכל עושרו וכל מלכותו, ואפילו עלה אדם למלכותו של שלמה המלך ע"ה, הכל הבל גמור הוא זולת עבודת הש"י. אמר הפילוסוף: אין דבר מועיל לאדם כמו שלא יבטח בטובת עולם הזה, ולא יאמין בו, ותתנו מלחמכם לדל בכל עת ביום שמחתכם ובמועדיכם וביום התענית. גם כן אמרו חכמי המוסר: אהוב את השמא ושנא מה בכך. רוצה לומר כל דבור וכל מעשה שאדם עושה בינו לבין עצמו, בין בינו לבין חביריו, יתעורר עצמו ויחשוב בלבו בשעת מעשה או גם אחרי כן תכף ומיד, שמא יש בזה המעשה או בזה הדבור או בזה הענין מכשול עון אשר חטא, ויצדד עצמו מיד לצד חובה, ואל יהיה הכל כמישור לפניו, ודרך אויל ישר בעיניו לומר מה בכך, ויהיה הענין קל בעיניו. ובעצם וראשונה יתעורר בדבריו וידקדק אחר מעשיו ודבריו אם אין בהם אחת מאלו ראשי העבירות שהם בעונות שכיחי ושכיחי לרוב בקרב הארץ, דהיינו גאוה כעס לשון הרע ליצנות שפת שקר שהם רגלי המרכבה הטמאה, ילאה הפה לספר בחומר חטאתם ובעוצם פגם, על כן לא יהא כסוס כפרד אין הבין, שלא ידע במה יכשל רק ידקדק אחריהם, ודבר זה ירגילוהו להיות סור מרע ובורח מן העבירה, ואף אם הוא דבר שבקדושה שמא לא עשה הענין כהוגן ככל משפטו וככל חקתו, והנה עינינו רואות שהרבה והרבה מבני אדם עושים איזה מצוה בכללה, אבל אין מדקדקים כלל לעשותה ככל דינה ומשפטיה, כמו שפרשו חכמים הקדושים ע"ה.
כל מה שהנשמה יותר פנימיות ועליונית, חטאו עושה רושם ביותר למעלה ושגגתו עולה זדון, על כן החכם החסיד צריך פשפוש יותר במעשיו, שלא ימצא אחריו מאומה, ואם פשפש ולא מצא יתלה ויסתפק בעצמו פן ואולי הוא מתרשל באהבת וביראת אל כל היום בעניני דחסידותא, כמו שהזכירו רז"ל בהגדותיהם הנאהבים ומוסרם הנעימים, וכאשר האריכו גם בשאר ספרי דחסידי. ושמא כדבעי למעבד לא עבד, כי בודאי מי יכול לילך מחיל אל חיל בתורה ובחסידות עד אשר יגיע למדרגת החסידים הגמורים, והוא מתעצל ואינו עושה כן, לא יצא ידי חובתו וחייב בדיני שמים, כמו שאמרו רז"ל בהדיא: חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. ובויקרא רבה אמר ריש לקיש: משל לעירוני. פירוש בן עיר שאינו ממשפחת המלכים, שהיה נשוי בת מלכים, אף על פי שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו, למה לפי שהיא בת מלכים, כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו לפי שהיא מלמעלה ע"כ. ולזה אמרו בהספינה (גמרא בבא בתרא): שכל אחד ואחד מהצדיקים נכוה מחופתו של חבירו שהיא גדולה מחופתו, ואומרים אוי לאותה בושה וכו'.
ומכאן תשובה לכת המדברים והמצפצפים, שאין אנו מחוייבים ליזהר מהענינים שלא לעשות, או מענינים לשמור ולעשות ולקיים כי אם אותן הדברים הכתובים בתלמוד באזהרה גמורה, אבל הדברים והעניינים הכתובים בתלמוד שלא באזהרה גמורה, וכן העניינים הכתובים בזוהר או בשאר ספרי דחסידי, בודאי המקיימן קדוש יאמר לו, אבל מי שאינו רוצה בקיומן אין בזה עון אשר חטא ואין עליו עונש. והנה לא הטיבו את אשר דברו, כי מאמרים הנזכרים הם מתנגדים להם, ואף שפטור מדין אדם חייב בדיני שמים, ועתיד ליתן את הדין על אשר לא שמר ועשה את הדבר ועשה נחת רוח ליוצרו יתברך במה שהיהא יכולת בידו לעשות טוב. ורבותינו הקדושים והנמשכים אחריהם ע"ה לכך לא הטילו חיובם ועונשם על כל קהילת עדת ישראל כקטן כגדול, לפי שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו, ולא העמידו דבריהם וחיובם על כל ישראל, אבל במי שיש יכולת לעמוד בהיכל המלך ה' צבאות ולקיים כל הכתוב בספר הזוהר ובשאר ספרי דחסידי, הקולר תלוי בצוארו לעשות ולקיים, ואי אפשר לו לפרוק עול מעל צוארו, כמו שהזכיר ז"ל במאמרי הזוהר, על כן טהור ידים יוסיף אומץ.
ומעתה יגדל נא הכח בדרכי השם, וממעלה למעלה, להעלות תמיד נר אלהים נשמתו טרם יכבה ויסור הצל, כי בפתע פתאום בינו לבין המות ומשאול לא ינצל, ואם העצל יתעצל איך יתנצל ויצל עצמו כשילך לבית עולמו בקום אלהים למשפט אתו עמו, כי גדול יום ה' ונורא מאד מי יכילנו ומי יקום לפני זעמו, והנה על פי הדברים האלה שזכרנו למעלה אם יפשפש האדם בפרטי כל מעשיו ובמדותיו ובפעולותיו שפעל ועשה כל היום, וידקדק אחר כל דבריו ויבדוק בחורים ובסדקים ובכל המקומות שדרך להשתמש שם החומץ ובליעל, אין ספק שיראה וימצא בגבולו השאור שבעיסה והמעכב, וסימניך דאורייתא: ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא. ואחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויבערנו, ולהשם יתברך אשר לכבודו ברא והמציא כל נמצא, והוא חוקר הכל, ושוקל ובוחן כליות ולב חוקר, אנחנו מחלים שיתן בלבנו אהבתו ויראתו כל הימים באמת ובתמים בענין דלא ניעול קמי נכלמים, ונהיה מהמוצאים חן בעיניו ומרואי פניו.
בענין דברים שצריך האדם לשמור מהם כדי להיות בריא לעבוד לבוראו, בהיות דחמירא סכנתא מאיסורא, אפילו ספק סכנה ירחיק עצמו, אל ירחץ אדם ידיו שחרית במים מגולים, ק"ו בהדחת הפה שלא יהיו המים מגולים, כל שכן מגולים כל הלילה. אמרו רז"ל ארבע דברים העושה אותם דמו בראשו, וחד מנהון המכבה את הנר בפיו. וכן הוא בכל בו. ויקנח אדם ידו בין דגים לבשר, אל ישתה אדם שום משקה שהיה מגולה אפילו ביום. כתוב בסמ"ק סי' תע"א וז"ל: כל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים, ולא יתן תבשיל תחת המטה אעפ"י שהוא עוסק בסעודה ואפילו מכוסה בכלי ברזל משום רוח רעה ששורה עליו, ולא יאכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, ויש בני אדם שאינן אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה, ויש שאינם חוששים מאחר שלחם מעורב בתוכה, ויש שמשימים קליפת השומין לתוכה עכ"ל.
בענין שתיית יין: ד' דברים צוה אליהו ז"ל לרבי יהודא, וחד מנהון לא תשתכר ולא תחטא וכו'. ועלינו לקיים צוואת אליהו ז"ל, וירחיק האדם מאד מאד מן השכרות, כי מתוך כך בא אדם לידי בזיון, כי אין משוקץ ומתועב יותר ממנו וכל העולם מגנין אותו, כי לפעמים יעשה אדם דבר או ידבר דבר בשכרותו, אם יתן לו איש הון רב לא יעשה אותו דבר ולא ידבר כזה כשאינו שכור, וכל העבירות החמורות הן בעיניו למישור, והוא חוטא בבלי דעת ותם לריק כחו וממונו וזמנו ומפסיד השכל, גם תפילתו תועבה, ובהיות שבכמה מקומות בתלמוד ובמדרשים האריכו רז"ל בגנות השכרות, והרעות הגורם לנפשו ולגופו, משום כך איני מאריך לך להעיר למי שנלקה בצרעת זו, נאמר שאחר שיעבר היין מעליו ישים בדעתו הדברים שעשה ומה שדבר ויראה בשקוץ המעשים ובמיאוס הדברים שעשה ושדבר, ואולי עם זה יתרחק מן השכרות כדי שלא לשוב ליכשל באותם המאוסים, שעכשו שהוא בדעתו אינו מאמין דכך עשה וכך דבר, שנשפך דמו לשומעה ומואס בחייו בזוכרן ובוחר מחנק נפשו, כי הוא מתבייש ומתכלם להביט בפני אותם אנשים שנמצאו בעת שנשתכר ועשה מה שעשה ודבר מה שדבר. ולפחות יועיל שאם יחזור לשתות יזכור מהדופי קצת וישב בדד וידום ולא ידבר טועה, ולא יעשה מעשים מכוערים, יראה האדם מה היין גורם, שהרי חטאו במדין בפעור ובזנות בעבור היין כנודע מרז"ל, ונתגלגל הדבר של זמרי עם כזבי ונפלו מהם כ"ד אלף, לכן יעזוב השיכור דרכו וישוב אל ה' וישתה מיינה של תורה, דכתיב לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי. ויבא יין זה ויכפר על חמת תנינם יינם, ובא לציון גואל ויתקיים מקרא שכתוב יטפו ההרים עסיס. שהשותהו יתחכם לתורה ולהבין במושכלות רמות ונעלמות, מרזי התורה וסודותיה.
הרי כללתי בפרק זה של ארבעים דברים רמים ונעלמים, גלוים לכל קורא מספר יש נוחלין, מועילים לגוף ולנשמה, ובתוספת שלי באיזה דברים, ואעפ"י שיש רמז מכל פרט ופרט בפרקים דלעיל ממ"ש כאן, אך כיון שבאים כאן בשינוי לשון ויותר מפורש, יערב לקורא וירשמו הדברים בלבו לקיים אותם, כי כל כוונתי בחיבור זה לעשות אופנים לייסר את עצמי ולכל בן גילי, וכיון שכן כל מה שיכולתי לעשות שירשמו הדברים בלב הקורא עשיתי, והשם יעזרני להוציא כוונתי לפועל אמן נצח סלה ועד.
וכן בפרשת מטות שכפל הדברים: איש כי ידור נדר. דהיה לו לומר איש כי ידור לה', וכן ואשה כי תדור נדר. וכן ואסרה אשר אסרה. דהיה לו לומר ואשר אסרה על נפשה, וכן וכל איסר אשר אסרה, וגם ואם היו תהיה לאיש. ולא קאמר ואם תהיה לאיש, כפל בדברים ללמד שאין דברים נרשמים אל הדעת כי אם על ידי לחזור עליהם פעמים הרבה.