שבט מוסר/יח
יבא המבקש והחפץ הפתח ליכנס בה לשוב אל ה', וכה יאמר:
רבש"ע אדון הסליחות והרחמים, יוצרי מושיעי מגיני וקרן ישעי משגבי לעד. פשפשתי וחקרתי, ודרשתי ודקדקתי, ולא מצאתי דבר לבא לפניך בתפלה ותחינה, שתמחול ותסלח ותכפר לעבדך בן אמתך, כי אם בהגיד לפניך שהכרתי שפלותי ודלותי, דקותי ואפלתי וחסרוני, והכרתי מעט מזער מרוממותיך, ורחמיך וחסדיך הרבים. ידעתי שאתה אלהי האלהים ואדוני האדונים מלך מלכי המלכים, מוכתר בכתרי כתרים. חי יחיד ומיוחד על כל המיוחדים, בורא יוצר ועושה, אין אלוה מבלעדיך, אין מלך זולתך. אתה בעובר ובהווה ובעתיד, ואין מי שיאמר לך מה תעשה ומה תפעל, כי מלכותך בכל משלה, כל דרכיך יושר צדק ומשפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר, אתה חפץ חסד, תמיד מצדיק בריותיך, מורה חטאים - הדרך ילכו בה למצוא חיים, מרחם חנם על כל מעשה ידיך, אתה מעיינו של עולם, משגיח בעליונים ובתחתונים, השגחתך על הכלל ועל הפרט. זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים, אבי יתומים ודיין אלמנות, האל הגדול הגבור והנורא, שומר הברית והחסד לאוהביך ולשומרי מצותיך. אל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. אינך מקפח שכר שום בריה, אפילו מהמכעיסים לפניך, מקבל שבים ומשלם שכר לכל צדיק י"ש עולמות וש"ם עולמות מתנה, שנאמר שם עולם אתן לו. כדאיתא באותיות רבי עקיבא, במתנה שלך - תוספת על העיקר, אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. ואני בשר ודם, אפר דם מרה, בושה סרוחה רימה ותולעה גוש עפר, נוד מלא צואה, כולו מלא בושה וכלימה, גוף נגוף מלא אספסוף, קצר ימים ושבע רוגז, רוח קימעא מפילני, צל פחד ואימה ממיתני, יסודי עפר, אחריתי רימה, דרכי ליסורין, נתיבתי לפשעים, מעגלי למיתה, לשוב לאין כאלו לא הייתי. אתה מלך מוכתר בכתרי כתרים, ואני דל ורזה, אביון ונבזה, בזוי ושסוי, שפל אפל ונופל, ונעדר וחסר, אתה מקור החכמות ואני טיפש אויל, סכל כסיל ומשוגע, אתה מקור הבינות, ואני מקור ההבלים והחסרונות והשבושים, הטעיות והמכשולות, אתה מקור החסדים ואני מקור הנבלות והכיליות והקמצנות וההקפדות, אתה מקור הגבורות ואני מקור החולשה והתשות והחלאים, אתה מקור התפארת ואני מקור הכיעור והשחרות והדופי, והמומים והשינויים. אתה מקור הנצח לנצח נצחים, אין לך לא ראשית ולא תכלית, ואני מקור ההבל, קיר נטוי, צל עובר, שנותי אין וחיי אפס ותהו. אתה מקור האור הזיו ההוד וההדר, ואני מקור האופל והחשך והצלמות, אתה מקור היסודות ואני מקור העקירות וההריסות והנפילות והמכשולות. אתה מקור המלכות ואני מקור העבדות והשעבוד והסכלות והמשאות הכבדות.
וכיון שכן כל מה שאתה מוציא מאוצרותיך להשפיע על האדם, אינו אלא כי-אם על היותך מקור החסד והרחמים, כי מה אדם מקור החסרונות, שישגיח עליו מקור השלמות והמעלות, לכן אל תביא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי, וכשם שנתגדלת, ונתרוממת על הכל, כך יתרוממו חסדיך ורחמיך על יתוש נתוץ כמוני, למחול לו על מה שחטאתי, והעויתי ופשעתי לפניך, מיום שהוצאתני מרחם אמי עד יום מותי. ה' שמעתי שמעך יראתי, ואימת מות נפלה עלי, וכל עצמותי התפרדו ונתפקקו כל חוליות שבשדרה, והייתי כלא היה, וכדבר שלא בא לעולם, ואיך אבוא לפניך לדין, כי לא נשאר ממני מאומה, ואם בכחך הגדול תחזור לברוא אותי ותעמידני בעל כרחי למשפט לפניך, מה אוכל להשיב כי-אם להגיד האמת שאני רשע ואתה צדיק, ועל כל החסד שגמלתני בצדקתיך רעה גמלתיך, הנה מה שאני עתיד לומר לפניך ביום הדין, מעתה בחיים חיותי, אני מודה בזה, ואם-כן למה לך להביא ולהכניס ולהעמיד לפני בית דינך הצדק, רב הטומאה והמהומה, גדול השיקוץ והתלאה, מעוטף מבית ומחוץ בחלאת צואת עונותיו, יתגלגלו רחמיך וחסדיך עלי, לקבלני בתשובה ולטהר טומאת עונותי, ואע"פ שהקשיתי לשאול, כיון שכל הדעות מסכימים - שהחוטא לפני מלך כמוך אין לו כפרה עולמית, אך בטחתי ועל זאת סמכתי, שכפי גודל שפלותי כך גודל רחמיך, שאין מחשבותיך ודעתך כמחשבות ודעות בני אדם, שכל כך שהם מחייבים אתה מזכה, שהם מקור האכזריות ואתה מקור הרחמים, ואיך ישוו ויסכימו שני קצוות אלו יחד, ובהבטחה זאת השלכתי מסוה הבושת מעל פני, ושמתי פני כחלמיש, לאחוז בכנפי רחמיך, שתרחמני ותקבלני בתשובה שלימה לפניך ואל תשיבני ריקם, ולך החסד ולי בושת הפנים, והמסך המבדיל שעשיתי עם חטאתי, מחה כענן ברוב צדקתך, וחומת ברזל שבניתי עם עונותי הרוס ברוב ענותנותך, ומבצר נחושת שהחזקתי עם פשעי, כלה ברוב חסידותך, ותטבילני במקור רחמיך ותטהרני בים חסדיך, וכבסני במימי צדקתך, ורחצני בטל ענותנותיך, להחיות אותי ולהחזירני בריה חדשה, ואם רבו עלי קטרוגים, לעכב על רוע מעללי, קבלני בחתירה שתחת כסא כבודך, והסתר אותי בצל כנפי רחמנותך, ואל תמסור יגיע כפיך ביד המשחית צלם דמות תבניתו, צורתו כעורב וכשולי קדרה, עשה לכבוד שכינתך שנתנה עצה לברוא אותי, שנאמר ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, חמול ורחם על עבד דופק בדלתי חסדיך ורחמיך בדמעות כמעיינות ואנחות בשברון מתנים, ומרירות תאנח, שאין כח במי שעפר יסודו - לבנות מה שהרס בחטאיו, ומה שקלקל בעונותיו ומה שהחריב בפשעיו, אלא ברוב החרטות והוידוים ועזיבת דרכי טינופיו, ואתה המתקן והבונה, תחשב לפניך הרצון למעשה והמחשבה לפועל, והדברים לבנין, ויחשב לפני כסא כבודך כאלו בניתי בידי ממש מה שהרסתי והחרבות שהחרבתי, כי בידך הכח והגבורה והמלכות והממשלה, לעשות רצוני ומחשבתי ודיבורי מעשה ממש, ואם ח"ו עם-כל-זה לא תקבלני בתשובה, כפי חיוב הדין על רוב פשעי ותעזבני, אני איני עוזבך ואיני מתייאש מרחמיך, כי ידעתי כי אל חפץ חסד אתה, ועמך הסליחה, ובראת התשובה רטיה מועלת לכל מין מכה וחולי.
רבש"ע אין עוד מענה בפי לדבר לפניך, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק. דאף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו, שאין לי על מי להתרעם עליו שגרם בחטאי כדי להשליך עליו חובתי ולהקל ממני המשא. שאם אני מתרעם על אמי שנתקשטה בפני אבי שיתן דעתו עליה, ומאותה שעה נתעברה ממנו, ונמצא גרמה יציאתי בעולם. אין לי מקום להתרעם עליה, כי היא עשתה המוטל עליה במאמר פיך, ולי קדמה צוויך כבר את אביך ואת אמך. ואם מתרעם אני על המזלות שסייעו ליצירת אברי, איני יכול דמוכרחים במעשיהם היו - שלא לשנות את תפקידם. ואם מתרעם אני על מלאך הממונה על ההריון - איני יכול, שעל זה שמת אותו וקיים צוויך. ואם על היום שנולדתי בו אני מתרעם, איני יכול כי בו פתחת דלתי בטן אמי, והוצאתני בו ביום בעל כרחי. אם מתרעם אני על המילדת שקבלתני ותיקנה אברי, איני יכול שדעתה היתה להחיותי נפש לעבדך. והוא עצמו מה שכיוונו אבי ואמי והמלאך הממונה על ההריון והמזלות והיום שנולדתי בו, להעמיד בריה מוכנת ומזומנת לעשות תורה ומצות לקיים רצון יוצרו. גם אין לי מקום להתרעם על שום אדם, כי לא נתיעצתי עם שום בריה לחטוא לפניך, כי נכנסתי חדר בחדר שלא יראני אדם, שאפשר אם נתיעצתי עמהם היו מוחים בידי. כלל העולה שאיני מוצא על מי להתרעם שגרם בחטאי, כי-אם על עצמי בעצמי, כי פתאום ראיתי היה כמו ארב, ומיד במעונותיו שכנתי רעם עלי בקול גאונו ולדברו לבי נטיתי, ראיתיהו צוררי ואויבי מבקשי רעתי, ועם כל זה לא עזבתיהו עד שהמשלתיהו עלי, והכריחני בכל דרכיו הרעים והמקולקלין עד שנטבעתי בטיט היון עד צוארי, וכשהגיע הטיט לפי ליכנס בגרוני, נתעוררתי לבקש הצלה לנפשי, כי ראיתי בצרה אשר מצא לי, ואמרתי אולי אוכל נכה בו. ובקשתי אופן הצלתי כיצד, ונטה לבי לכל אופני הצלה שיש תחת האפשר, ולא מצאתי זולת לקרוא אליך תמיד. שאין מי יוכל לסלוח ולרחם אלא אתה יוצרי וגואלי כי אתה אדון כל הנשמות. נאה לאדון לכפר לעבד המתחנן לפניו, אע"פ שהרבה העבד לחטוא לפניו, שהעבד עשה כעבד בזוי, והאדון צריך לעשות כאדון רב הפעולות, ובפרט לעבד אשר בשם ישראל יכונה, דשם אל נתן בשמו, כשם שרי המרכבה מיכא"ל גבריא"ל. וגם אברי כל אחד מישראל הם כלי קודש להשראת השכינה, כדכתיב ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד שכינה שריא כאמרם ז"ל. ואף על פי שיצאו לחולין בטומאת החטאים, על ידי טבילת התשובה הם חוזרים לטהרתם. לכן נמסרתי בידך, רבון העולמים. שתטהרני במה שדינך הצדק מחייב, אך מפיל אני תחינה לפני כסא כבודך, שכשם שאתה עושה חסד עמי לקבלני בתשובה לטהרני, שיגדל חסדך עלי שלא יהיה טהרתי במים המרים, היסורין והחולאים הקשים, כי אם מירוק מעט מעט, באופן שאפרע חובתי בלי הרגש, שאם ח"ו יהיה טבילת טהרתי במים אדירים, והיסורין הקשים, יכנסו המים בגרוני ויחנקו אותי, ונמצא חרס בידי. ואע"פ שהדין מחייב מירוק עונותי - רוב יסורין קשים, חלותי היא שיכופו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמי במדת החסד, שעל החסד נתייסדה עולמך, שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ובהיותך רבש"ע עושה חסד עם חוטא כמוני, שלא נשאר בי אבר שלא הכעסתיך בו, ממני יראו וכן יעשו כל החוטאים לשוב אליך, בנושאם קל-וחומר ממני שקבלתני. וכל שכן כל מי שלא חטא כמוני. ובזכות שממני הם ילמדו לשוב החוטאים אצלך. מחול והעבר פשעי מנגד עיניך כמדתך הטובה, שאין אתה מקפח שכר שום בריה. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי.
והנני מעמיד לפניך - דיני האדם ותולדותיו, למען דעת הצרות הצרורות העוברים עליו, שעם זה יכנע לב השומע וימנע את עצמו מלחטוא, הנה בעת יצירת האדם - הוא ית' נותן כח אל כוכבי מעלה ומזלות ההולכים בעגולי השמים, שיפעלו כחותם כל אחד כפי תכונתו ומעלת מלאכתו עד הבריה שנבראת, כפי השעות והרגעים שהולד יוצא לאויר העולם ושנבראת בבטן אמו. ובפרט נפסק הדין מהמזלות והכוכבים ההם ברשותו יתברך, כמה יהיו ימי חיי זה הולד הנברא אז בעולם הגשמי, כפי שיעור השנים שגזר הוא יתברך אל הנשמה לעמוד בגוף ההוא, נגד רצונה בהיותה מתענגת מאז כשנבראה בששת ימי בראשית במראות צבאי מרום, וזה נקרא "אפיסת הכחות". והנה אם לאיזו סיבה זה הולד ימות בלא עתו במיתה משונה, אם ברצונו או על ידי אויביו או דיינים. לא תוכל הנשמה לעלות תיכף אל דייני מרום, לתת חשבון מפעולותיה בעולם-הזה - אם טובים או רעים, עד אם כלו הימים שיגזרו עליה ממרום להיות בעולם-הזה. אבל באולי היא תעמוד בגן עדן של מטה או מקום אחר בינוני אשר אינה מתענגת מאומה, ובאולי אינה מקבלת צער עד שישלימו כל הימים ההם. (ועיין במסכת חגיגה פרק א', מעשה מלאך המות על פסוק יש נספה בלא משפט וכו' יפה ע"ז הדרוש). אולם יש להאמין כי לא נמנע ממנה צער בהמצאה, שהיא משוללת מהתענוג שהיה לה בגוף בעולם-הזה אם היתה שוכנת בגוף זך ובעל מדות טובות ואיש חמודות וירא אלקים. ותוך זה לא תחזור מלתת זיו כחה הנהוג אל הרוח, כאלו היתה בגופה ממש. כן אל הנפש כפי כחותיה הנהוגות. והנה הנפש אשר פעולותיה גסות - הולכת אל הגוף בקבר ומשתדלת לפעול ואינה יכולה, כי נעדר משם כח הנשמה והרוח. ועם כל זה פועלת כפי כחה אף שם, מגדלת שערות הגוף וצפרנים וכיוצא באלה. ושם עומדת ובוכה אל הגוף, וככלות הגוף תכלה גם היא ונעדר זיו של הנשמה מעליה מכל וכל. אולם כח הרוח מקבל גם היא מהנשמה כל משך הימים האלה - כחה הנהוג כאלו יהיה הגוף חי וקיים, והולך אל הגוף לפעול בו, וכראותה שאינו קם ולא זע, חושב שאין זה גופה הקדום. ובכח זכותו וחסידותו הולך ומשוטט בעולם לבקשו במשך גלותו והתשוטטתו לרוב עונותיו. לפעמים יפגע בחבורות של מלאכי חבלה - אשר גם הם משוטטים בעולם כנראה באיוב. ובראותם הרוח הזה - לוקחים אותו ומצחקים בו, ומשליכים אותו בכף הקלע מחבורה לחבורה, ולבסוף משימים אותו באיזה גוף של בני אדם אסור בבית האסורים, שם לא ידע בשכבו ובקומו, זולת אחר הכנסו.
והנה בהיותה עלולה ממלאכי חבלה, וגם אחר שנאסרה בגוף האדם, לא תמנע הנשמה מלהשרות זיוה הנהוג בכל האפשר אל הרוח לקבל, וזה למען תוכל לעמוד ולחיות כל ימי הצער ההוא. ובזה האופן יש לרוח ההוא כח לעמוד בהיכל האסורים ההם, ולפעול פעולותיה הרוחניות כמנהגם ממש אל הגוף הראשון שלה - אם לרע אם לטוב. כאשר נמצא בזוהר פרשת תצא. כי המת בלא בנים - רוחו הולך נע ונד, עד שימצא פרוק ומנוחה. תכלית הדברים על הדבר הזה, תוכל לקחת ההילוך שהרחבתי עד עתה. או הילוך אחר, שאומר הזוהר פרשת ויחי ותרומה, האומר בקוצר רב, שהימים אשר הצדיק פועל איזה מצוה, הולכים ומעידין עליו, ואז עושים לו מן השמים מלבוש טהור, והולך לעמוד לגן-עדן כפי מדרגתו. וכן ימי הרשעים הולכים להעיד נגדו על חטאיו, ואז עושים לו מלבוש של טומאה, והם נטרדים הולכים נעים ונדים ואין להם מנוחה. או שתוכל לקחת אליך הילוך אחר הנרמז ברמב"ן בפרשת בראשית, ואערכנו לפניך בקצרה: השם ית' ברא מן האפס המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח מוכן לקבל צורה, הנקרא אצל היונים היול"י. ואחר ההיול"י לא ברא דבר אחר, אבל יצר ממנו הצורות, ובפרט צורת האדם. באופן שכל חלק קטן או גדול שבגוף האדם ותמונתו ועד שער ראשו, יהיה בו מן היסוד הדק ההוא, ואפילו שימות ויכלו החומרים העבים, עכ"ז ישאר תמונת הגוף וכל אבריו מן היסוד הדק ההוא הפשוט, אשר לא יפגשהו הראות וכל-שכן המישוש. והוא מעוטף בנפש החיונית, ואותה התמונה הוא חלק בגוף, אשר יקבל שכר ועונש הנצחי, וזהו שנקרא ריח - להיותו יסוד דק פשוט. וכפי דרכינו יוכל להיות זה הנכנס בגופות זרות ועושה מה שעושה עכ"ל. עיין בשלשלת הקבלה (דף פ"ז ע"ב, ודף פ"ח ע"א) וכמה ענינים של רוחות ראיתי אני המחבר שנכנסו בגופות בני-אדם, ומגידים בעונשם שעברו מיום מותם עד שנכנסו בגוף זה, תסמר שערת בשר האדם משמוע, והכל מהעונשים הנזכרים בתלמוד ובזוהר ובמדרשים, ממשפט העונשים המוכנים לנפש החוטאים, ומבקשים מן החיים שיבקש להם אופני מנוחה על-ידי תפלה, אולי יועיל להם. ואע"פ שדברי רז"ל אינן צריכים חיזוק, כי הם אמתיים מעצמם, מכל-מקום כדי שיתפעל השומע - אכתוב מה-שכתוב בספר החרדים (דף מ"ב). מעשה היה בקשטיליאה, שהיה מזומן לאנשי העיר שור לצחוק, כמו שהם רגילים להכות בו ולענותו באותו היום. בלילה ההוא בא לאדם אחד יהודי בחלום, וראה אביו ואמר: דע בני שבעונותי הרבים גלגלו אותי אחרי מותי בשור, והוא השור המזומן למחר לעינויים וליסורים קשים בצחוק העם. לכן בני פדני והצילני, שאני אברח דרך מקום פלוני טרם יהרגוני וטרם יטרפוני, ואתה תפדני ולא תחוס על ממונך, ותשחט השור ההוא כשר, ותאכילנו לעניים בני תורה, כך הודיעני מן השמים, והרשוני להגיד אליך, ובזה תחזור נפשי מגלגול בהמה לגלגול אדם, ואזכה לעבוד את ה' בעו"ה. ומעשים רבים כאלה אירע בישראל, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. לכן כל איש יחרד, ויהיה ירא ורך הלבב בעוד בחיים חיותו שהרשות בידו, וידע את אלהיו, יכפר עונותיו וישיב חרון אפו ממנו. ובצאת נשמתו ינוח וישקוט ויסתופף בצלו בגן-עדן, כי חנון ורחום הוא ומרבה להטיב, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. על כן הנני כותב פרק בפני עצמו בענינים מועילים לתקוני נפש האדם, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו.