שבט מוסר/יז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · שבט מוסר · יז· >>

יוכיח המבין וידריך המשכיל לבניו מקטנותם בדרכי השם, מיד כשהם קטנים שמתחילים לדבר, ירגילם לכל דבר שאכלו שיאמרו אמן וכשיגדל יותר ירגילם בפסק כגון תורה צוה לנו וכדומה. כמו שכתב הרמב"ם ז"ל. ומצאתי ספר נקרא אורך ימים קטן הכמות ורב האיכות, וכל הספר ג' פרקים, הפרק הראשון מדבר בחינוך ומוסר הקטנים. הפרק הב' מדבר בענין הגאוה. הפרק השלישי ידבר במדת הענוה. וראיתי לכלול הג' פרקים בפרק א' רק בהפסקת בין הפרקים לחבר את האהל להיות אחד בענין המוסר.

וזה לשון הספר, ראיתי בדור הזה הרבה בנים הולכים אחר שרירות לבם, בנים לא אמון בם, נתגדלו בלי תרבות ובלי דרך ארץ, אמנם אין להאשים הבנים על כך, כי הפשיעה היא מצד האב ואם שאינן חוששין לראות את הנולד ומונעים מוסר ומורא מן הקטנים, גם שיגדלו אינן מקבלין עוד מוסר, לכן כדי להסיר את המכשול מדרך עמינו, שמתי את לבי לסדר ספר קטן בענין חינוך ומוסר הנערים, ולא באתי כמזהיר רק כמזכיר הדברים איך יתנהגו, ובכלל זה אזכיר הנשים והזכרים שילכו כישרים, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, אב ואם חושבים שהם אוהבים את בניהם אהבה שאין למעלה ממנה, ובאמת הם שונאים אותם שנאה גדולה, ועל זה העיד שלמה המלך ע"ה חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר. הקטן משעה שיש לו שכל להבין גערה אביו ואמו חייבים לגעור בו, אם הוא עושה דבר שלא כהוגן, ועתה בזמן הזה לא די שאינן גוערים בו אלא הם שמחים ומתפארים על חכמת הילד שיודע להרע, ומלמדים אותו לקלל ולדבר דברים רעים, וגם כן ממלאים תמיד כל רצון הקטן, הן באכילה הן בשאר דברים, יש נותנין לילד ספר לשחוק בו והוא קורע הספר, והוא עון פלילי לעשות שחוק באותיות הקודש, ויש זקנים שאינן נוהגים כבוד בספרים, מניחים המחזור או התפילין במקום שהם יושבים וזהו זלזול גדול. הקטן יושב לאכול עם אביו ואמו ופושט ידו לאכול קודם כל המסובין, ובזה מתגדל הנער בזדון לבו בלי מורה ובלי תרבות ובלי דרך ארץ עד שיגיע לבן ח' שנים או ט', אז אביו ואמו רוצים לתקן את אשר עותו כבר, ולא בא מידם, כי הנער מבקש למודו ואם לא יתנו לו, אז הוא בא לקלל אביו ואמו, ומי חייב בכל זה, הלא אהבת אב ואם ורחמנות שלא לשם שמים, והנה מאהבה זו והרחמנות נתהפכו לשנאה ולאכזרים לפי שמנעו מורא ומוסר מן הקטן, ועתה בגדלו הוא מטיל מורא עליהם ואין להם עוד רשות ליסר אותו לפי שיפחדו עליו שלא יצא מן הכלל ואם ישאל אדם למה אתם מונעים מוסר מן הקטן, אז משיבים המגפה מצויה ואנו מפחדים ליסר הקטן, והנה ראה והבן שקר התשובה הזאת, התורה אמרה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך, ואב ואם מונעים המורא מן הקטן, וזו יסבה שלא יקבל מצות כבוד אב ואם, ולא זו בלבד אלא שגורמים להם שיבאו לידי חיוב מיתה כי המקלל והמכה אביו ואמו מות יומת, ואיך יעלה על הדעת שיענש הקטן בעבור שידריכנו אותו ללכת בדרכי התורה ח"ו, לחשב מחשבת און על משפטי השם ית', ועוד ראה שטות וסכלות התשובה הזאת, הילדים האמונים עלי תולע, ואשר לא נסו כף רגלם הצג על הארץ, ותמיד ממלאים כל רצונם, מהם מתים ממגפה או משאר מיני חולאים אם כן אין המוסר הטוב ינצל מן המיתה, יש אומרים שטבע הרע הוא שולט ואינו מועיל המוסר, גם זה הבל ושקר, ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, ר"ל אף על פי שהטבע הרע הוא קשור בלב הנער, עכ"ז במעט מעט מוסר ירחיק ממנו האולת, ואמר עוד חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו, וכן בהרבה מקומות הוא מזהיר על מוסר הבנים, אם כן ההרגל הוא שולט ולא הטבע, ואם אינו מורגל במורא ומוסר בקטנותו, גם לאחר שיגדל לא יחלוק מורה וכבוד לאביו שבשמים ולא לאביו ולאמו, ואיך יזכה לאורך ימים. אמנם המורא והמוסר הזה, צריך ישוב הדעת ולא חרון אף וכעס, אמרו רז"ל אל יטיל אדם אימה יתירה על בני ביתו, ודע שכל מקום שאת מוצה כעס ורוגז, שם המזיקים מוכנים להזיק, השם ישמרנו, ובפרט בזמן המגפה שאז מצוין הרבה מזיקים והמכה הבאה בכעס מכת המגפה מתדבקת עם המכה ההיא, ועיני ראו ולא זר, ולכן יהיה כל אדם מושל ברוחו ויהי נזהר מאד מן הכעס, ואם צריך להטיל מורא על בני ביתו יעשה תנועה כמי שכועס, אבל תהא דעתו מיושבת עליו, ויהי' נזהר מאד שלא יקלל אשתו ובני ביתו, וכן אסור לאדם להכות אשתו כי די לאשה שהיא סובלת צער הריון ולידה וצער גידול בנים, ועליה מוטל כל צרכי הבית, ואין ראוי לצער לה יותר על מה שיש לה כבר, ואם היא עושה דבר שאינו ישר בעיני בעלה, יתקן הדבר בדברים רכים המושכים את הלב ולא יכה ולא יקלל אותה. חייב כל אדם לכבר אשתו יותר מגופו כי אין בית אלא אשה. הנשים מקללים בני הבית במגפה ושאר קללות, צריך להזהיר אשתו ובני ביתו שלא ישלוט קללה על פיהם, לפי שהשטן הוא מקטרג, ועל הזכר עון תחול הקללה השם ישמרנו. רבים נוהגים ללמד הקטן לקלל והוא שטות, ראוי ללמדו דברים טובים וברכות ומי יתן ויועילו הברכות, דברים רעים וקללות אינן צריכים לימוד כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

עוד יש מנהג רע, בעת שמוליכים הקטן לבית המדרש שמצווים למלמד לפני הקטן שלא יכו אותו, והקטן שומע שאין לרבו להכותו, אז הוא מוסיף זדון, אמנם המלמד אינו יוצא ידי-חובה אם אינו מטיל מורא על הנערים להדריכם בדרך הישר, וכאמרם רז"ל לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה, ראוי הוא לחקור המלמד אם הנער שומע בקול אביו ואמו, ואם נזהר בנטילת ידים וברכת המוציא וברכת המזון, ואם הוא מרוצה במה שישימו לפניו לאכול, ויצוה לו שילך לבית-הכנסת להתפלל ולענות אמן, ושלא ידבר בבית-הכנסת בשעת התפילה וכיוצא בזה ידקדק על הנערים לחנכם במצות ולהנהיגם בתרבות ובדרך ארץ, ומצד היתר (זה) מותר למלמד לקבל שכר מהנערים ולא שכר הלימוד. כל הנזכר לעיל הוא קל לעשות אבל אם אב ואם מכסים פשע הנער וזדונו, הנזק הוא שלהם, וסוף שיקבלו חרטה, בקיצור עצה היעוצה שירגילו אב ואם את הקטן במורא ובמוסר הטוב, וישימו לו לאכול על שלחן קטן לבדו, ובזה יתגדל בתרבות ודרך ארץ, וגם אחר שיזקין ינהוג אימה וכבוד לאביו שבשמים, וגם-כן באביו ואמו, ובזה יזכה לאורך ימים וימצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל יאמרו ברוך שזה ילד, ברוך שזה גידל. אחר שכתבתי ענין חינוך הנערים, ובלי ספק מי שממלא רצון הקטן סופו יעלה למדת הגאוה, על כן אזכיר הנזק המגיע לאדם ממדת הגאוה, ודע כי הגאוה היא פתח והתחלה לכל מדות הרעות, בעל גאוה אינו עושה שום מצוה לשם-שמים, רק כוונתו ליוהרא, ותמיד הוא חס על כבודו ולא כבוד הבורא וכל-שכן שאינו חב על כבוד שום בריה, והוא מתכבד בקלון חבירו ומוציא דיבה על כל אדם ומדבר בגאוה ומסתיר פניו מהביט אל עני ונכה רוח כי נראה לגזול ולגנוב, בעל גאוה רודף תמיד אחר השררה ורוצה שתהיה ידו על העליונה, ומתוך זה הוא בא לידי שנאה ומריבה.

צא ולמד מקורח, בעבור שנתגאה בעשרו, רדף אחר השררה וירד חיים שאולה הוא וכל אשר עמו. וראה כמה קשה כח הגאוה והמחלוקת, אפילו יונקי שדים שלא חטאו נאבדו עמו. אמר החכם הזורע גאוה וקטטה, יקצור דאגה וחרטה, ואמר אם תקום תדאג ואם תספח תשמח, הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. בעל גאוה לעולם אינו מודה על האמת, ולא די זה אלא שגם-כן מבקש לאמת השקר שלו, ועובר על לא תשא. הראב"ד ז"ל האריך מאד בענין השבועה, וכתב שלאו זה הוא קשה מכל לאוין שבעשרות הדברות, כי הרוצח או הגונב או הנואף למלאת תאותו הוא עושה עבירה בסתר ואינו יכול לעבור בכל עת שירצה, כי יפחד על נפשו, וזה עובר על לא תשא, לאו קשה שכתוב בו כי לא ינקה בלי שום הנאה שיגיע לו מזה, והוא מחלל שם שמם בפרהסיא בכל עת ובכל רגע, ואפילו לפני דיבור קל הוא מקדים השבועה ואין פחד אלקים לנגד עיניו, ואם לא היה בישראל רק עון זה מספיק להאריך הגלות, ואפילו השפל, כל אדם יחרד על הרגל הרע הזה, וכל הרגיל בעבירה זאת, ראוי וטוב היה לו לקבל עליו לתת פרוטה אחת לתלמוד תורה בכל פעם שמוציא שם שמים לבטלה, והשומע שם שמים מחבירו לבטלה, והשומע שבועה מחבירו, ראוי להזכירו שיתן הפרוטה לתלמוד תורה, ובדרך זה מעט מעט כל אחד ירחיק עצמו מהרגל הרע הזה ומן העונש הגדול, והעושה גם המעשה, תבא עליהם ברכת טוב. הנשים רגילות לישבע בחיי בעליהן ובניהם, אפילו על כל דבר הבל, גם זה מנהג רע הוא מאד, כי אי-אפשר שלא ישבעו לפעמי' לשקר, לכן כל אשה האוהבת בעלה ובניה, תסלק עצמה מן ההרגל הרע הזה. הנשים יש להן גאוה ואינן יודעות העונש והנזק הבא מגאוה זו, לכן ראיתי להודיע להן במה יכשלו כדי שירחיקו עצמן מן העון, יש אשה בביתה היא לובשת בגדי שפחה ויוצאה בחוץ בבגדי מלכות כדי להראות לכל את יפיה, ולא נכון לעשות כן, אשה צנועה אשר יראת אלקים בלבה, ראוי שתתקשט עצמה בביתה, כדי שלא יתן בעלה דעתו באשה אחרת. אשה שהיא יוצאת בחוץ מקושטת היא חוטאת ומחטיאה אחרים, כי אפשר שיפגענה בו עם הארץ, ויעבור על לא תחמוד אשת רעך. ולא זו בלבד אלא בעת שיתחבר חיבור עם אשתו, יתן דעתו ביופי האשה שראה ביום, והבנים הבאים במחשבה זו נקראים בני תמורה, ואלו הבנים אי אפשר שיהיו טובים לפי שבאים במחשבת עון, והנה האשה היוצאה מקושטת גורמת מכשול עון ותקלה לאיש ההוא, והנזק הבא מגאוה זו, אנחנו בגלות בעונותינו והקמים עלינו רואים תכשיטי אשה מכסף וזהב, ומבקשים ממנו עלילות שקר, הש"י יצילנו מידם ומכל רע אמן.

שום תועלת אינו יוצא מהגאוה, ועתה בזמן הזה אפילו שאין יד בעלה משגת, היא רוצה להראות גאותה, ואינה חוששת אם יבא בעלה לידי סכנה בגזילה או בגניבה, אמנם האיש שיש לו שכל, ראוי לו לראות את הנולד. גם ישים לבו על העבר, כי כמה גזירות רעות וקשות ושמדות עברו עלינו בעבור בגאוה, כמו שנזכר בספר שבט יהודה. יש אשה יושבת בפתח ביתה להניק את הילד והעובר דרך שם רואה אות' מגולה, ויש אשה שמגלה שער ראשה, אין אלו דרכי צניעות, כל בת שכל תשים אל לבה, איך היא צריכה רחמים בעת לדתה, השי"ת ירחם על כל בת ישראל. כל בת ישראל תבחר ללכת בדרך הישר בעיני אלהים ואדם כדי שתזכה לאורך ימים, ותזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות. בעל גאוה בועט ביסורין ואינו שם לבו לשוב להתפלל אל השם בעת צרתו, והוא יודע שהועילה התפילה לחזקיה המלך לאחר שנגזרה עליו המיתה, ועל ידי תפילתו ועל הדמעות שהוריד, הוסיף לא השי"ת ט"ו שנה. רבים מישראל אינם חוששין להתפלל עם הציבור כל ימי השבוע ובשבת הם באים רגע אחד, וגם ברגע ההוא אינם מכוונים לשמוע תפילת החזן ולא על עניית אמן, אבל הם פונים לדבר זה עם זה דברים בטלים, ובאמת כל המדבר בשעת התפילה, גדול עונו מנשוא, ולמה לא יקח קל-וחומר בעצמו, אם הוא בא לדבר עם הדיוט, הוא מכוין לשמוע את דברי חבירו כדי להשיב לו על דבריו, ולפני הקב"ה אשר בידו נפש כל חי, הוא פונה עורף לדבר עם חבירו. יש לך עון גדול מזה. ראוי ונכון לעמוד בכל קהל איש א' להזהיר את העם ולגעור במי שמדבר בשעת התפילה. כל מי שאינו מכוון להתפלל, אינו מאמין בהשגחה ולא בשכר ועונש. בעל גאוה הוא מכפויי טובה, ואינו נותן שבח והודאה למקום, שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו'. הכלל העולה כל מי שיש לו גאוה, הקב"ה והבריות אפילו בני ביתו שונאים אותו, לפי שהוא אכזרי וכעסן, אמר החכם מן התימה, איך יתגאה האדם והוא עובר תמיד על גשר רעוע ושבורה, ואין ראוי שישען ויבט עליו לב אדם, כי אינו יודע בשכבו ובקומו, מה יולד יום ולא יועילו להציל אותו, לא גאות החכמה ולא העושר ולא הגבורה. הגאוה היא חולי קשה וכבד מאד, מביאה את האדם לאיבוד עולם-הזה ועולם-הבא, לכן כל בעל שכל, יבקש לו רפואה לחולי זה קודם שיגבר עליו החולי וקודם שתקפות עליו הזקנה, כי יבחר במדת הענוה, כי אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. מדת הענוה היא סולם לעלות בה לכל המדות הטובות, והיא ראש והתחלה לכל מצות התורה, ראשית דבר יראת ה', יסוד הענוה היא אדם המכניע ומשפיל את עצמו לפני הבורא יתברך בימי בחרותו בעודו בכחו והוא שמח בחלקו, ואם הוא עשיר נותן שבח והודאה לאל הנותן לו כח לעשות חיל, ומכיר החסד והטובות שעושה עמו הקב"ה בכל עת ובכל שעה, אם עושה מצות הרבה, הם מעטים בעיניו ואינו מחזיק טובה לעצמו. ואם משבחין אותו על מעשיו הטובים, הוא מצטער על זה לפי שיודע ומכיר שאין מספיק לו כל המצוה שיעשה בערך על אחת מאלף הטובות שהקב"ה עושה עמו בכל יום. בעל ענוה אינו רודף אחר הכבוד ולא אחר הנאת הגוף ולא באכילה ולא בשתיה ולא בשאר כל צורכי הגוף, רק תמיד הוא מכוין לעבודת הבורא ית', אוכל ושותה כדי שיהיה לו כח לעבוד את השם, נושא אשה לקיים מצות השם ומלביש עצמו לכבוד השם וכל מעשיו הם לשם שמים. יש אדם בוחר במדת ענוה ומלביש עצמו בלויי סחבות ופורש עצמו מכל הנאת העולם מסגף עצמו בתעניות יותר ממה שיש לו כח לסבול, על אדם כזה אמר שלמה, ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו. התורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם. יש אדם מראה עצמו כעניו וחסיד שובע תועבות בלבו, וסופו תגלה רעתו לכל ויהיה ללעג וקלב וחרפתו לא תמחה בעה"ז ובעה"ב. בששה אותות ניכרת הענוה האמיתית, האות הראשון מי שמביישין אותו ויש בידו לנקום, והוא מוחל עלבונו, זה אות נאמן שהוא עניו. האות השני מי שבא לו נזק או צער וצרה, והוא מקבל עליו מאהבה, גם זה עד נאמן על הענוה. האות הג' הוא מי שמשבחין אותו על מעשיו הטובים, והוא מצטער על זה ואומר כל מה שעושה הוא כטפה מן הים כנגד מה שאני חייב לעשות, ואם אין בו מה שמשבחים אותו, הוא גוער בזה המשבח אותו ואומר אינו אמת מה שדברת. גם זה עד נאמן לענוה. האות הד' הוא זה שנתן לו הקב"ה עושר ובנים וכל אשר יעשה יצליח, והוא משפיל עצמו כנגד השם וכנגד עניים ומרודים, גם זה סימן מובהק לענוה. האות הה' הוא הרואה חובה לעצמו, אם עשה לחבירו דבר שלא כהוגן הוא מכניע עצמו לפניו ומפייסו, הן בממון בן בדברים, ענוה זו היא טובה מאד. האות הו' הוא המלביש עצמו בענוה ומדבר בנחת עם בני ביתו ועם כל אדם והוא נאמן במשא ובמתן ובכל עסקיו. כל אלו הדרכים מורים על אמיתיות הענוה. בכל המדות ילך האדם בדרך בינוני, ובענוה יבחר לו הקצה האחרון, אברהם אבינו היה אב המון גוים ואמר ואנכי עפר ואפר, משה אדונינו היה מלך על כל ישראל, ואמר ונחנו מה. וכתיב והאיש משה עניו מאד. כל עניו הוא רחמן וסבלן, ולומד מן כל אדם ודן את כל אדם לכף זכות, והוא אוהב שלום ורודף שלום ובכל עסקיו הוא רואה לקיים ואהבת לרעך כמוך. הקב"ה הוא אוהב הענוה יותר מקרבנות, שנאמר זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. הרבה ענפים טובים מסתעפים מאילן הענוה, והאוכל מפירותיהן בעולם הזה, הקרן קיימת לו לעולם הבא. זה הכלל הענוה היא יתד שהכל תלוי בה. עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה. בא אחי ודעי, שמעו נא לעצתי ואכלו מפרי עץ החיים, פרי הענוה ותזכו בזה לאורך ימים, ותמצאו חן ושכל טוב בעני אלקים ואדם.

דבר ידוע הוא שהעני מתרשל במוסר הנער, יותר מהעשיר, ואשה תחניף הילד יותר מהאיש, לכן כדי להציל זרע קודש מדינה של גהינם, ראיתי להזכיר עוד ולעורר אב ואם שלא יתרשלו במוסר הבנים, ובזה יזכו הם גם בניהם לאורך ימים, השם יזכנו לביאת משיחנו, במהרה בימינו אמן. ויקיים בנו מקרא שכתוב אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. אמן ואמן. עד כאן דברי ספר אורך ימים, ובפרקים דלעיל כבר הארכתי הרבה במעלת הענוה ובגנות הגאוה, אך כיון שהזכיר בעל ספר אורך ימים מענין הענוה, שהרבה ענפים טובים מסתעפים ממנה. הנני (ל)הראך שחיים נמשך לאדם על ידי השפלות והענוה, ומזקנים אתבונן, דפירשו על פסוק יתן למכהו לחי ישבע בחרפה, שהכוונה הבא להכות לחבירו ומשפיל את עצמו בפניו ונוטה לו לחייו שיכהו, מתבייש המכה איך השפיל זה לפניו ונמסר בידו, ומניח אותו, ושיעור הפסוק כשיתן האדם למכהו לחי, ישבע המכה בחרפה ואינו מכה אותו, הרי שפלות נתן לו חיים. הלא תראה דבר קשה נופל ממקום גבוה ונשברת, ונייר או נוצה נופלת ואינו נשבר, קלות שבהם הוא מצילם משבירה. עוד דע יש מקום בעולם שבא עליו רוח חזק מאד משבעים שנה לשבעים שנה ועוקר הרים ומשבר סלעים ועוקר האילנות וכ להבתים ובני אדם הנמצאים עומדים על רגליהם, ונושא אותם למרחקים, מקום שלא נודע, אך בראות אנשי אותו מקום שמתחיל הרוח הזה, נופלים שטוחים על הארץ, ואוחזים עצמם בעשב אחד רך מאד ובהיותם נאחזים באותו עשב, אין יכול הרוח להשיאם וניצולים, כי הרוח הזה אינו עומד כי אם כשיעור רביע(י) שעה, אך כל דבר רשה וכל דבר גבוה מפיל ומשבר ונושא אותם, ואין צריך לומר לאדם שנמצא עומד על רגליו ואפילו נופל אם אינו אחוז באותו עשב הרך דוקא, וזהו בודאי שעשה אלקים להראות לאדם מעלת השפלות, שאין דבר קשה יכול לעמוד בפני הרך.

תדע רמז נכון למעלת השפלות, שהרי העבד בעבור ירידתו שירד למדרגת עבד קנה שתי מעלות, מעלה ראשונה מתורה שבכתב שקוראהו עברי, שנאמר כי תקנה עבד עברי, כשם גדול בענקים אברהם אבינו ע"ה, דכתיב ויגד לאברהם העברי. מעלה שניה מתורה שבעל פה שקראו אדון, שהרי אמרו הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. וכדי שתשפיל ותכניע לבבך הערל, אכתוב לך דברי המקובלים ז"ל ממאורעות האדם בגופו ובנפשו, וז"ל:

צריך כל אדם להיות זהיר וזריז בעבודת אלקים, בשביל שבכל יום ויום מכריזים ואומרים עד מתי פתאים תאהבון פתי, שובו בנים שובבים ארפא משובתכם. וכן התורה מכרזת כן, ואין מי שישגיח בה, והרי אדם הולך ואורח בעולם הזה, והוא סבור שלעולם יחיה על הארץ ויעמוד בה לדורי דורות, וכאלו כל העולם הוא שלו, ואין זוכר לא יום המיתה ולא יום הדין, עד שהוא פתאום נמסר ליאסר בקולר ליפטר לבית עולמו, וניתן ביסורין קשין, בקרב שאר נידונין, אם יש לו מליץ אחד, הוא ניצול מאותו דין הקשה, שנאמר אם יש מלאך מליץ מני אלף וכו'. ומי הוא המליץ, מעשים טובים העומדים לו לאדם בעת צרה, ואם לא נמצא לו מליץ יושר הוא יוצא חייב מן הדין שימות באותו חולי, ובאותה שעה שנתנוהו בקולר (סיגר הניתן בצואר השבויים), של מלך מלכי המלכים, בעוד שפותח את עיניו רואה שבאים אצלו שנים שכותבים לפניו כל מה שעשה בעולם הזה, וכל דיבור יתירה שדיבר בעולם הזה לבטלה כותבים לפניו, שנאמר להגיד לאדם מה שיחו. ורז"ל אמרו אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, הוא נידון עליו, והאדם בעצמו מורה על כל מה שעשה בזה העולם, וגם מעשה העבירה שעשה מעיד עליו ואומרת ביום פלוני ובמקום פלוני בזו השעה, עשיתי אותו עבירה פלונית, ונכתב ונרשם הכל בספר.

וקודם פטירתו כאשר ניתן בקולר של מלכו של עולם, כשלא נמצא לו מליץ יושר, מיד מלאך המות יורד ועומד בפניו מצד רגליו וחרב חדה בידו, וכשרואה אותו החולה ורואה שכל הבית מתלהט מזיו המלאך המות שהוא אש, וגם הוא מלא עינים ושאר הבריות אין רואים כי אם הוא לבדו, ואל תתמה על זה, שהרי לפעמים כמה בני אדם רואים מראה אחד ושאר בני אדם שהם אצלם אינו רואים, כמו שנאמר בדניאל שהוא לבדו ראה המראה, והיאך יכול לראותו, והכתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. אלא כיון שירד למטה לארץ, מתלבש במלבוש גופני כמו המלאכים שבאו אצל אברהם אבינו, ובאותו מלבוש רואהו, ושלשה טיפין תלוין בחרבו כמו שאמרו רז"ל, ממנו מת, ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, וכאשר רואה אותו האדם, מיד אוחז בשרו פלצות וכל אברי הגוף לא ישקטו מאימתו, ובפרט הלב שנוקש בקרבו כפעמון בשביל שהוא מושל בכל הגוף ונשמתו הולכת בכל אבריו ונוטלת רשות מכל אבר ואבר, כמו אדם הנפטר מחבירו שנוטל רשות ממנו, ואז נופלת זיעה על כל האברים ומכל אבר שהיא נוטלת רשות ומסתלקת ממנו, מיד מת אותו האבר, וכן כל האברים לאחר שנוטלת רשות מהם מיד מתים, באותה שעה אומרת הנשמה, אוי לי על עולם עובר שלא מצאתי שום עוזר לפדותי מן המות, אלא רפואתי הם התשובה ומעשים טובים, וקודם שיגיע אותה שעה, מתיירא האדם ורוצה להיסתר ואינו יכול להחבא ממנו, ואז פותח את עיניו ורואהו ומוסר עצמו ונשמתו ביד מלאך המות, באותו שעה נידון האדם בעולם הזה ובצאת נשמתו מן הגוף השכינה עומדת עליו, אם נמצא בו תורה ומעשים טובים. ואשרי לאדם שמדבק בשכינה ונשמתו זוכה לעלות למקום קדוש, ואוי למי שמרחיקין ממנו השכינה ולא מתדבקין בה, ובשעה שמוציאין לאדם בקבר, כל המעשים שעשה בעולם הזה כולם מוכנים ומזומנים ועומדים לפניו, ושלשה כרוזים מכריזים, אחד בפניו ואחד מימינו ואחד משמאלו. ואומרים זה הפלוני מורד בקונו המושל למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, מורד בתורה ובמצות, ראו מעשיו וראו דבריו, טוב היה לו שלא נברא. וקודם שיגיע לקברו כל המתים חרדים ורוגשים ממקומם בשבילו ואומרים, אוי לו לזה שנקבר עם המעשים הרעים שעשה שעומדים עליו בשעת פטירתו, ומקדימין והולכים לפניו עד הקבר, ושם עומדים על גופו.

וגם הנשמה הולכת ושוטטת עליו ומתאבלת על הגוף שנפרדה ממנו, וכאשר קברו אותו המלאך דומ"ה, עומד וגם יוצאים מתחת ידו שלשה ממונים על חיבוט הקבר ושלשה שרביטים של אש בידם, ודנין הנשמה והגוף יחד, אוי לו על אותו דין, אוי לו על מעשיו הרעים. וכמה וכמה דינין שדנין לאדם כשיוצא מזה העולם. הראשון כשנשמתו יוצאת מן הגוף. השני כאשר מעשיו הולכים לפניו ומכריזים עליו. השלישי כשמכניסים הגוף בקבר. הרביעי דין של חיבוט הקבר. החמשה דין של תולעים ואחר שלשה ימים ששוכב הגוף בקבר, כריסו נבקעת ומעיו מבטנו ונוטלים המעיים על הטינוף שבהם וטורפים אותם על פניו ואומרי' לו טול מה שנתת במעיי' שלך ממה שאכלת ושתית ולא נתת מהם לעני מכל חגים ומועדים שעשית כל יום, כמ"ש וזריתי פרש וכו'. ואחר ג' ימים דנין לאדם מעינים שלו ומידיו ומרגליו שעשו העבירות עד שלשים יום, ובכל השלשים יום דנין הנשמה והגוף יחד, ובשביל כך נמצאת הנשמה בארץ כל שלשים יום שאינה הולכת למקומה כאשר נדה שיושבת בחוץ כל ימי נדתה. הששי דין גהינם. השביעי שנשמתו הולכת ומטורפת לשוט בעולם ואינה מוצאת מקום מנוח עד שישלימו ימי עונשה, אלו הז' דינין פורחים ובאים על האדם, סימן לדבר ויסרתי אתכם שבע על חטאתכם. ויען כי החי יתן אל לבו לזכור יום המיתה ושבעה דינין הללו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח מרדת שחת ע"כ.

וכיון דשבעה עידנין אלו יחלפון על האדם, צריך השתדלות נמרץ בעוד שיש בידו לתקן מעשיו ולצאת מן העולם-הזה טהור כדרך שבא טהור, משום דכיון שמת נעש' חפשי מן המצות, כאמרם רז"ל ורמוז כל זה בפרשת משפטים, דגלגוליא תשים לפני כל אדם. כדאמרו בזוהר וכו' כי תקנה עבד עברי. ירצה כי תקנה את הגוף שהוא עבד עובר מזה העולם, וזהו אומרו עברי, שש שנים יעבוד בתורה ובמצות, משום דהיום לעשותם ואין מחר לעשותם, משום ש-"ובשביעי", ימי שנותינו בהם שבעים שנה. יוצא מן העולם לחפשי חנם, דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות, לכן אם בגפו יבא בגפו יצא. כדברי רז"ל ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. שתהא יציאתך מן העולם כביאתך. מה ביאתך בלא חטא, כך יציאתך בלא חטא. באופן כשם שבא בגפו בלי חטא, כך בגפו יצא מן העולם בלי חטא, אם בעל אשה הוא. כלומר אם תלמיד-חכם הוא, שהתורה נמשלה לאשה כנודע מרז"ל על פסוק מצא אשה וגו' ויצאה אשתו עמו. שהתורה יוצאה עם האדם ללוותו עד יום הדין, מה שאין כן הבנים והממון, ובלבד שתהיה תורה לשמה, שאם אדוניו - שהוא הקב"ה, יתן לו אשה - ירצה שגזר עליו להיות חכם כאמרם רז"ל שגוזרין עליו חכם או טיפש, וכן נגזר עליו להיות חכם, גרם שלמד והצליח. וילדו לו בנים או בנות - כלומר קיים מצות עשה ומצות לא תעשה. האשה - שהיא התורה שעסק בה, וגם ילדיה - שהן המצות שעשה. תהיה לאדוניה - ירצה תהיה לשמה, שמקיימה בעבור לקיים מצות בוראן ולא לקבל שכר, ויאמר שהוא יצא בגפו בלי שכר כרבי אבהו דקאמר אני אמרתי לריק יגעתי וכו'. ואם יאמר העבד - שהוא הגוף, "הנשמה חוזרת למקומה תחת כסא הכבוד, ואני אהבתי כמוה את אדוני שהוא הקב"ה, את אשתי שהיא התורה, ואת בני שהם המצות. לא אצא חפשי - מקבלת שכר כמותה. והגישו אדוניו אל האלקים - לפני בית דין של מעלה, וירשום בו סימן להקימו בתחיית המתים לשלם לו שכר, וכמבואר אצלי ענין זה באורך בחיבור פירוש על התורה, יען שאדם מעותד לחטא, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. ואין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הנני מסדר דרך לפני השב בתשובה, ליכנס בו לבא לפני בוראו שירחמהו ויקבלהו, כי רצוי גדול הוא ואייחד לו פרק בפני עצמו.