שב שמעתתא/שמעתא ה/פרק ב
פרק ב
[עריכה]אם אמנם ידעתי מיעוט ערכי, מ"מ אחר העיון לענ"ד יש תשובה להשיב, וזה יצא ראשונה, במה שהביא בראיה ראשונה מהא דתנן ירד להקר טהור, ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת הטמא טמא, ואע"ג דטומאה ראשונה כבר טהרה ע"י טבילתו כו', מהתם לא שמעינן אלא היכא דאיסור השני הוא משום איסור הראשון, וכמו האי דירד לטהר מטומאת מת, דראשונה ושניה שם אחד לשניהן טומאת מת, אבל היכא דאיסור השני אינו משם איסור הראשון, וכהאי דמחזיקין מאיסור אשת איש לאיסור יבמה לשוק או מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה זו מנלן, ותדע דהא שם בירד לטבול מטומאת שרץ ונמצא מת משוקע בקרקע טהור הוא, וכמ"ש תוס' שם בנזיר דף ס"ג ד"ה כיצד דין טומאת התהום, ע"ש שכתבו דבירד לטבול מטומאת שרץ לא אמרינן שחזקת טמא טמא ומוכרח שם, וא"כ אי מהתם עכ"פ מוכח דמשני שמות אין מחזיקין מזו לזו.
אלא דקושטא דמילתא נראה לפי ענ"ד דאפילו היכא דהוא משם אחד, כל שאיסור הראשון חלף הלך תו אין מחזיקין מאיסור לאיסור, וחזקת איסור לא אמרינן אלא היכא דמספקא מילתא אם יצא מאיסורא קמא או לא, והתם בנזיר לאו מתורת חזקה אתינן עלה כיון דכבר נטהר מטומאתו הראשונה ע"י טהרה במקוה, אלא טעמא דמילתא מבואר בתוס' שם וז"ל שחזקת הטמא טמא, דכי גמירי דטומאת התהום דמת הותרה, היינו דוקא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת שחזקת טמא טמא, כלומר שרגלים לדבר, כלומר שטעם גדול יש בדבר לומר הואיל והוא בחזקת טומאת מת לא הותרה טומאת התהום אצלו עכ"ל ע"ש.
וביאור דבריהם דלאו בתורת חזקה אתינן עלה אלא מסברא אמרה משנה, דכיון דטומאת התהום חידוש הוא הלכה למשה לחלק בין טומאת התהום לטומאה מגולה גבי נזיר ועושה פסח, משא"כ בכל הטומאות אין חילוק בין טומאה מגולה לטומאת התהום, וכיון דחידוש הוא מסתבר לומר שלא נתחדשה הלכה לנזיר ועושה פסח בטומאת התהום אלא לאדם שלא היה בחזקת טומאת מת, ולאו משום חזקה אתינן עלה, דאין מחזיקין מטומאה לטומאה כל שנטהר מטומאתו הראשונה.
וראיה ברורה לזה נראה ממ"ש הרמב"ם פ"ו [הל' י"ג] מהלכות קרבן פסח (פ"ו מהל' קרבן פסח הי"ג) וז"ל, מי שנטמא במת והזה עליו שלישי ושביעי ובשביעי שלו נטמא בקבר התהום ולא ידע ועשה פסח ואח"כ נודע לו שהוא טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני, שכיון שטבל בשביעי פסקה טומאה הראשונה, אבל אם נמצא טומאת התהום בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח הרי זה חייב בפסח שני, שחזקת הטמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר. ע"כ.
וע"ש בהשגת הראב"ד שהבין מדברי הרמב"ם דוקא בששי הוא דלא הותר אצלו טומאת התהום, אבל בשביעי אע"ג דעדיין לא הוזה ולא טבל הותר אצלו טומאת התהום ע"ש, ואי נימא בתורת חזקה אתינן עלה א"כ מאי חילוק בין ששי לשביעי, דודאי כל שלא הוזה ולא טבל עדיין טומאתו עליו, אלא ע"כ משום רגלים לדבר בלבד הוא ומסברא, כמ"ש תוס' דכה"ג שיש עליו טומאת מת לא הותר טומאת התהום, וא"כ י"ל דוקא בששי אבל לא בשביעי אע"ג דלא הוזה ולא טבל, כיון דעומד ליטהר היום ואמרינן כה"ג נמי הותר הלכה.
וכן אפילו לדעת הראב"ד שם נמי מודה דלאחר הזאה וטבילה ודאי הותר טומאת התהום, ואע"ג דמחוסר הערב שמש, ואכתי בחזקת טומאה שמחוסר הערב שמש, אלא ע"כ דלאו בתורת חזקה אתינן עלה. ומה"ט נמי בירד לטבול מטומאת שרץ אוקמוה אהלכתא שהוא טהור בטומאת התהום, אע"ג דאית ליה חזקת טמא, ומשום דכיון דטומאה ראשונה ודאי חלף הלך ע"י טהרה במקוה ליכא תורת חזקה דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, ומשום רגלים לדבר דסברא דלא הותר הלכה בטומאת התהום בזה שהיה עליו טומאת מת, וא"כ דוקא בטומאת מת. ולשיטת הרמב"ם כפי שהבין הראב"ד אפילו קודם הזאה וטבילה, כל שעומד בשביעי שלו הרי הוא כהלכתו, ולדעת הראב"ד קודם הערב שמש. וזה ברור.
והשנית שהביא מוהרי"ט מהא דאמרינן בשבעה דרכים בודקין את הזב כו', והוא בנזיר דף ס"ו בשבעה דרכים בודקין את הזב עד שלא נזקק לזיבה, במאכל ובמשתה במשא ובקפיצה בחולי כו', משנזקק לזיבה אין בודקין אותו, אונסו וספיקו וש"ז טמאים שרגלים לדבר, התם נמי לאו משום חזקה אתינן עלה אלא רגלים לדבר, דכיון שנזקק לזיבה רגלים לדבר שלא בא מחמת שכבת זרעו אלא מחמת זיבה כיון שכבר נזקק לזיבה.
ותדע דהא אמרינן התם אונסו וספיקו לא תימא ספק חזי ספק לא חזי, אלא ודאי חזי ספק מחמת ש"ז ספק מחמת זיבה כיון שנזקק לטומאה טמא, ואי נימא משום חזקה א"כ בספק חזי נמי נימא אוקי אחזקת טמא, אלא ע"כ דאין אנו מוסיפין טומאה על טומאתו ולומר שראה עוד, וכמ"ש תוס' ריש גיטין (דף ב:) בנדה דכתיב וספרה לה והא אין ע"א נאמן היכא דאתחזק איסורא, וכתבו משום דלא אתחזק שתראה כל ימיה ע"ש, וא"כ ע"כ אינו משום חזקה, אלא משום רגלים לדבר בלבד הוא דאמרינן כיון שנזקק לזיבה, מסתמא אותו ראיה נמי מחמת זיבה הוא ולא מחמת ש"ז. וזה ברור.
והשלישית לבי אליה אשית, במה שהביא מוהרי"ט מפ"ק דחולין בהמה בחייה בחזקת איסור כו', הנה כבר כתבו תוס' [ביצה] פרק אין צדין דף כ"ה [א] ד"ה בחזקת איסור עומדת וז"ל, פרש"י בחזקת אמ"ה ולא נהירא, דא"כ למה לי עד שיודע לך במה נשחטה כיון דחזינן שמתה א"כ לא שייך בה איסור אמ"ה, דאיסור אמ"ה לא שייך אלא מחיים, לכך נראה לר"י דחזקת איסור אסור ר"ל בחזקת שלא נשחטה כו', ומשום איסור שאינו זבוחה דרחמנא אמר וזבחת ואכלת שחוט ואכול, ובזה ניחא נמי אפילו למ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת עכ"ל, ומבואר מדברי תוס' דאין מחזיקין מאיסור לאיסור, אלא התם טעמא משום חזקת איסור שאינו זבוח, וגם במ"ש רש"י משום אבר מן החי יתיישב לפנינו בע"ה.
ועל ארבעה לו אשיבנה, מה שהביא מהא דאמרינן פרק יש נוחלין (בבא בתרא קלה, א) אם הקילו בשבויה ניקל באשת איש, היינו דגבי שבויה טעמא דהקילו ולא חיישינן לעדים שבצד אסתן משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי, אבל באשת איש ליכא הך טעמא ומשו"ה חיישינן. והרשב"ם לא גרס הך דמנוולא נפשה לגבי שבאי, להכי מפרש לה משום חזקת איסור, אבל הרמב"ן בחידושיו כתב שם דעיקר הוא כנוסחאות דילן, וכתב דהכי איתא בנוסחי עתיקי, ועל פירוש רשב"ם כתב שאינו מובן ע"ש, וכן הוא גירסת תוס' בקידושין דף י"ב ע"ש, וכיון דעיקר הוא כנוסחאות דילן א"כ ליכא ראיה.