ש"ך על יורה דעה כג
(א) כל טבח שאינו יודע כו' ע"ל סי' א' ס"ב מה שצריך לדעת.
(ב) והגביה ידו וכו' ה"ה לא הגביה ושהה אלא אורחא דמלתא נקט ופשוט הוא.
(ג) וישחוט עד רוב כו' נ"ל דלכך הוסיף הר"ב תיבת עד מפני שכתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ד' אם שהה כדי שיגביהנה וירביצנה וכדי שישחוט מיעוט סימנים לא כדי שישחוט שחיטה גמורה ה"ז ספק נבלה ופירש בב"י וכ"מ דהיינו ששהה כדי שחיטה שבחוט השערה יותר שהיה שוהה היה שוהה שיעור שחיטה ולכך כיון שהדבר משוער באומד הדעת אפשר שיסבור שלא שהה אלא כדי שיחוט מיעוט סימנים ואולי שהה כדי שחיטת רוב סימנים עכ"ל לכך הגיה הר"ב תיבת עד לומר דהיינו ששהה כדי שחיטה עד שהיה מגיע לרוב הסימנים שבחוט השערה היה רוב (ואחריו נמשך העט"ז) ואע"ג דבכה"ג הוי ספק נבלה לא דקדק הר"ב בזה וכן בכמה דוכתי לא דקדקו המחבר והר"ב ושאר פוסקים בזה.
(ד) עד שהדם יוצא כו' ז"ל ב"י וכתב מהרי"ק שורש ל"ד שאע"פ שנחתך אינו אוסר עד שיצא דם ודקדק כן מדקאמר עד שהדם יוצא ואינו נ"ל דאע"פ שלא יצא דם חיישינן שמא נגע בוושט ומ"ש עד שהדם יוצא אורחא דמילתא נקט ומיהו היכא דאמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור דלא סמכינן עליה היינו ביצא הדם וכדדייק לישנא דאין סומכין עליו כיון שיצא הדם עכ"ל אבל מהרש"ל פ' השוחט סי' י"ד כתב וז"ל ואע"פ שהב"י פקפק על מהרי"ק מ"מ אני אומר שיפה כתב כו' ודעת הרב בד"מ ובהג"ה סוף הסימן כהב"י וכמו שיתבאר שם וכ"פ האחרונים בשחיטותיהם.
(ה) ואפילו אמר ברי כו' עיין ס"ק ט"ו.
(ו) ואח"כ יהפוך הוושט ויבדוק כו' ולדידן שאין אנו בקיאים בבדיקה כדלקמן סי' ל"ג ס"ח טרפה וכ"כ הר"ב סוף הסי' וכן הוא בשחיטת האחרונים ומהרש"ל שם כתב דבהפסד מרובה או לצורך מצוה יראה להקל ולסמוך על הגדולי' האחרונים שהנהיגו והורו הלכה למעשה להיתר כמו שנמצא הג"ה במקצת סמ"ק והעתיקה מהרי"ק בתשובה סי' ל"ד כו' ע"ש.
(ז) והמנהג פשוט כו' פשוט הוא דקאי אדסמיך ליה דאפילו בהפסד מרובה וכה"ג המנהג להטריף וכן משמע בד"מ ושאר אחרונים וכ"כ הב"ח בהדיא וכן נוהגין ודלא כהעט"ז.
(ח) ואם נמצא לאחר שחיטה גמי כו' בת"ה דימה דין זה לדין דסעיף ד' דכששהה בדבר שאין בו תורת שחיטה הוי שהייה וכ"ש הכא ואח"כ כתב וא"ת מאן לימא לן דשהה בחתיכת גמי דלמא לעולם חתך הושט והגמי בבת א' שוה בשוה ממש וא"כ לא פסק חתיכת הסכין אפילו רגע א' מן הסי' נראה דע"כ א"ל הכי שהרי הסי' הוא מתוח בשעת שחיטה והגמי אינו מתוח כי איננו מחובר אל הלחי והגוף והדבר ידוע דכל דבר רך שפוגע בו חדוד הסכין אם הוא מתוח נחתך מהר יותר משאם לא היה מתוח ולכך הואיל והגמי ג"כ רך הוא ואינו מתוח על כן חדוד הסכין שהה לחותכו יותר מבחתיכת הסימן ונמצא שלא חתכו שוה בשוה ממש עכ"ל ומביאו ד"מ ומהרש"ל פ' השוחט סי' י' ומה"ט נראה דלא שנא גמי או עשב ארוך ודק ולא ידעתי למה הקיל בב"ח ולהתיר בעשב ארוך ודק מונח לאורך הוושט בלי טעם וראיה וגם מדברי הר"ב שכתב גמי או כיוצא בו משמע כמ"ש וכן משמע בעט"ז ע"ש.
(ט) שחיטתו פסולה פי' ספק נבלה דבעיא ולא איפשטא היא.
(י) ה"ז פסולה ה"נ ספק נבלה דבעיא בש"ס היא שהה במעוט סימנים מהו תיקו וקיימא לן לחומרא והטעם דכיון שנחתך רוב הסימן הוי כאילו נחתך כולו ומה שמוליך ומביא במעוט האחרון הוי כאלו מוליך ומביא בידה או ברגלה ולכך כשנתעכב שעור שהייה במעוט אחרון של סימן ראשון טרפה בבהמה משא"כ בעוף דהכשרו ברוב א' כ"כ הפוסקים ומדלא הגיה הרב נמי כאן דלפי המנהג בכל ענין טריפה אפילו לא נתעכב שעור שהייה משמע דס"ל דהכא דוקא בעינן שעור שהייה אפילו לדידן וכן משמע בעט"ז והיינו כיון דמתעסק הכא בשחיטת הסימנים ועיין בסי' י"ח ס"ק י"א וי"ב מ"ש בזה.
(יא) ולפ"ז אין שהייה בקנה בעוף כלל דבמעוט קמא דקנה לא שייך שהייה כדלעיל מידי דהוה אחצי קנה פגום ס"ס כ"א משא"כ בוושט דהוי שהייה במעוט קמא דנקובתו במשהו כדלקמן סי' ל"ג אבל קנה פסוקתו ברובו כדלקמן ריש סימן ל"ד.
(יב) יכנו על ראשו כו' ובספר התרומות מסיים ובלבד שלא ישבר מפרקתה וכתב עליו מהרש"ל שם וחומרא יתירא היא דפשיטא אם שובר המפרקת בסכין דלא נראה כשחיטה ולמה לנו להחמיר כולי האי עכ"ל הבין דאסור מטעם שהייה וליתא אלא טעמו כדגרסינן בפ' כ"ה (חולין קיג.) השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה אסור משום מבליע דם באברים ויתבאר לקמן סי' ס"ז דלכתחלה אסור לשבור המפרקת אפילו לאכול ממנה באומצא כמ"ש ב"י שם בשם שבולי הלקט סי' צ"ט וכ"כ העט"ז כדפרי' ע"ש.
(יג) ולא יחזור וישחוט כתב הר"ן בשחיטות דמותר לשחוט בסכין פגום אח"כ ולא נהירא וכן משמע מלשון הסמ"ק שכתב לא יחזור וישחוט בסכין או בקורדם לפי ששהה וסתם קורדם פגום הוא ועוד דמ"מ אסור משום עיקור במעוט בתרא וכ"כ הב"ח בסי' כ"ד ס"ס י"ב בדיני עיקור וז"ל אם שחט בסכין פגומה אפילו לאחר שכבר שחט רובו בסכין כשר אסור ועמ"ש בסי' ב' ס"ק כ"ז מדיני שהייה במעוט בתרא.
(יד) שחט עוף כו' משמע דוקא בעוף שהכשרו בסימן אחד אית ליה האי תקנתא אבל לא בבהמה וכן פשוט בפוסקים.
(טו) ואינו יודע כו' משמע אם יודע בבירור שלא ניקב הוושט שחיטתו כשרה אף בלא בדיקה כגון שתפס הקנה לבדו בידו כמ"ש הב"י בסי' זה ובס"ס כ"א והר"ב שם ועמ"ש שם ול"ד למ"ש בסעיף א' דאפילו אמר השוחט ברי לי שלא חתכתי כ"א העור אין סומכין עליו דהתם כיון דלא כוון מתחלה לכך ה"ל מלתא דלא רמיא עליה דאינש ולאו אדעתיה ודמי לדלעיל סי' י"ח סס"ד דהיכא דידע שיש מסוכסכת נאמן לומר ברי לי שלא עשיתי אלא הולכה לבד וכשלא ידע קודם שחיטה אינו נאמן מטעם דמילתא דלא רמיא עליה עלי דאינש לאו אדעתיה ע"ש.
(טז) במקום אחר כו' הטעם משום דאיכא למיחש שמא מתוך שכבר התחיל לשחוט באותו מקום יהיה יותר קל לפגוע בושט ויבא לומר עתה הוא שנשחט ומקודם לכן לא נגעתי בו ושמא מקודם נגע בו ונמצא מכשירו שלא כדין ומיירי ששחט קנה לבד א"נ שמא מקודם לא נגע בו ועתה מתוך שקל לפגוע בו יפגע בו נמצא שפוסלו שלא כדין ועצה טובה קמ"ל עכ"ל בית יוסף ופרישה.
(יז) אפילו לא שהה כו' וכתב הרוקח סימן שפ"א שחט הוושט והניחו ושחט הגרגרת ואח"כ שחט וגמר את הוושט מאחר שעסוק בשחיטה כשירה עכ"ל ולפענ"ד ה"ה לדידן היכא דלא שהה כלל קודם שהתחיל לשחוט הגרגרת וכ הוא בשחיטות הר"ן ובזבחי ריב השיג עליו שלא כדת.
(יח) ואסור למוכרו לעובד כוכבים כו' אין להקשות דהא כתב הרב ס"ס כ"ז בטרפות שאינו ידוע ויש מכשירין הטריפות ההוא אע"ג דקיי"ל לאסרו מ"מ מותר למכרו לעובד כוכבים מטעם ס"ס והכא נמי אע"ג דקי"ל להטריף מ"מ כיון דאינו אלא חששא דשמא ימכרנו ה"ל ס"ס שמא לא ניקב הוושט ואילו היינו בקיאין בבדיקה היינו רואין שלא ניקב ואת"ל ניקב שמא לא ימכרנו העובד כוכבים לישראל דהנהו תרי שמא א' דהכא גזרו בספיקא דאורייתא או אפילו על דבר שאסורו מן השורש אינו אלא מדרבנן כגון פת של ישראל שאפאה עובד כוכבים (לקמן סי' קי"ב סי"א) שלא למכור גזירה שמא ימכרנה לישראל אבל בדבר דאית ביה פלוגתא דאמוראי או דרבוותא לעולם אמרינן לענין מכירת עובד כוכבים דמדרבנן היא הלך אחר המיקל דל"ד ספיקא דפלוגתא לספיקא דבגוף המעשה וק"ל וצ"ע בהרבה מקומות בש"ס בענין זה עכ"ל מהרא"י בת"ה ס"ס קע"ח ולפע"ד בלא"ה לא קשה מידי דהכא כיון שהספק הוא מחמת חסרון ידיעתנו שאין אנו בקיאין בבדיקה לא מיקרי ספק כלל כמ"ש הפוסקים בכמה דוכתי וכמ"ש בסי' נ"ג ס"ק י"ד וסי' צ"ח ס"ק ט' וכ"כ מהרא"י גופיה בהג"ה ש"ד סי' פ"ז גבי נשברה העצם ע"ש ואפילו ס"ס לא מהני בכה"ג כמ"ש בסי' נ"ה ס"ק ד'.
(יט) אלא ימיתנו ואח"כ ימכרנו כו' וכתב המרדכי בשם הר"ף דאסור להשהותו בביתו דלמא אתי לידי תקלה ע"כ ומביאו ד"מ אבל אם א"צ להשהותו אלא כ"א יום שתתעבר ותלד דטרפה אינה יולדת מותר כדלקמן סי' נ"ז סעיף י"ח וסי' פ"ו ס"ט.
(כ) אם תלש הנוצות כו' בד"מ כתב בשם מהר"מ פדואה הטעם בזה דאע"ג דידעינן שע"י מריטת הנוצות לא ניקב הוושט מ"מ גזרינן אטו נקרע העור מן הצואר וכתב ולפי זה אין חילוק בין נמרטו הנוצות בשעת שחיטה לקודם לכן לעולם אם יצא מהם דם יש להטריפו משום גזרה והוא חומרא גדולה בעיני עכ"ל גם מהרש"ל פרק השוחט סי' י"ד הכשיר בזה וכתב שהוא חומרא בלא טעם וכ"כ הא"ח בשם הרשב"א שהביא ב"י והאחרונים דאין לחוש בזה לנקיבת הוושט ולכן נראה כמ"ש הב"ח דבהפסד מרובה וכה"ג יש להקל.
(כא) אבל אם לא יצא דם כו' הא אם יצא דם אף שלא חתך כל העור או שחתך כל העור אפילו לא יצא דם טרפה ומ"ש ברישא או חתך העור ויצא דם היינו מקצת העור וכ"פ בד"מ בהדיא אבל מהרש"ל שם הכשיר בין בחתך מקצת העור ויצא דם ובין חתך כולו ולא יצא דם ואינו מטריף אלא בחתך כולו ויצא דם ובמה שמתיר נחתך כולו ולא יצא דם כבר כתבתי בס"ק ד דלא קי"ל הכי אבל במה שמכשיר נחתך מקצתו אפילו יצא דם נראה לכאורה כן דמאי חששא איכא כיון שלא חתך כל העור וכן בעט"ז הביא ב' דעות בזה ע"כ נראה להקל בהפסד מרובה וכה"ג אבל בלא"ה אין להקל דלא יהא אלא תלישת הנוצה דנוהגים להטריף ביצא דם וכן הב"ח מטריף בחתך מקצת העור ויצא דם מיהו כל זה בשלא אמר השוחט ברי לי שלא נגעתי בוושט אבל כשאומר ברי לי אפילו חתך כל העור כשר כשלא יצא דם וכדמשמע בדברי הפוסקים והמחבר בס"א וכמ"ש בס"ק ד' והיכא שנתכווין מתחלה שלא ליגע בושט כגון שתפס הקנה לבדו בידו ואפילו חתך על העור וגם יצא דם כשר וכמ"ש בס"ק ט"ו ודו"ק.