לדלג לתוכן

רש"י על הש"ס/בכורות/פרק א

הוספת קישורים
לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו אשר | רבינו גרשום | מאירי |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' הלוקח עובר חמורו - ובכור הוא ועדיין הוא במעי אמו והאי דנקט חמור ולא נקט פרה מפרש בפירקא תנינא (לקמן יג.) דאיידי דזוטרא מילי דפטר חמור פסיק ושדי ליה וכל אינך פירקין מיירי בבכור בהמה טהורה:

אע"פ שאינו רשאי - כדתניא במסכת ע"ז (ד' יד:) ובכ"מ אין מוכרין להם בהמה גסה מפני שעושה בה מלאכה בשבת:

והמשתתף לו - שנותנין מעות בין שניהם וקונין בהמה:

והמקבל בהמה ממנו - שהחמורה של עובד כוכבים וישראל מקבלה שיהו חולקין בוולדות אבל גוף החמורה לעובד כוכבים:

פטור מן הבכורה - אם אותו עובר שקנה מן העובד כוכבים או שמכר לעובד כוכבים בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש חלק לעובד כוכבים בו או באמו:

שנאמר - (במדבר ג) הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים עובדי כוכבים:

גמ' מייתי לה לקדושה - שתהא שובתת בשבת וכיון דמצוה עביד ליכא למיקנסיה:

אימא ליקנסיה - לפדות העובר מן העובד כוכבים וליתנו לכהן:

מדרבי יהודה - דאמר לקמן המקבל בהמה מן העובד כוכבים מעלין אותו בשויו ונותן חצי דמיו לכהן:

ועיקר בהמה - גוף הבהמה וחצי ולדות:

דלמא אתי לאיחלופי בבהמה אחריתי - שאין לעובד כוכבים חלק בה ולא בוולדותיה ואתי למיפטריה נמי מבכורה:

תנן התם - במסכת ע"ז (דף יד:):

רבי יהודה מתיר בשבורה - למכור לעובד כוכבים בהמה שנשברו רגליה ובמקום שלא נחשדו על הרביעה ובן בתירא מתיר בסוס שאין עושין בו מלאכה שיהא בו חיוב חטאת דסתם סוס לרכיבה עומד והרוכב בשבת אינו אלא משום שבות שהחי נושא את עצמו:

עובר מה לי א"ר יהודה - למוכרו לעובד כוכבים שרי או אסור:

משום דשבורה - ואינה ראויה למלאכה:

ועובר נמי שבור הוא - אצל מלאכה:

או דלמא שבורה לאו היינו אורחה - דבהמה להיות שבורה הלכך דבר חידוש הוא ולא אתי לאיחלופי ולהתיר מכירת שלמה:

ת"ש - דמיירי בעובר וקתני אינו רשאי משום מלאכת שבת:

וליטעמיך המשתתף לו - דקתני במתני' לענין בכורה דפטור ולא קתני ר' יהודה מחייב ה"נ דלא פליג והא קא חזינן לקמן בשמעתין דפליג בהך ברייתא:

רבי יהודה אומר המקבל בהמה כו' - וילדה בכור:

מעלין - שמין:

ונותן חצי דמיו לכהן - אבל קדושת הגוף לא קדוש ליקרב למזבח הואיל וחציו לעובד כוכבים:

והנותן לו בקבלה - נמי לא קדוש קדושת הגוף הואיל וחציו לעובד כוכבים פטור מן הבכורה והא דיהיב כל דמיו לכהן קנסא הוא שקונסין אותו לפי שמכרה לעובד כוכבים והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי כלומר שאף על פי שאינו רשאי (לתנו לו) לעובד כוכבים במתנה:

קונסים אותו - הואיל ולא חש לדברי חכמים:


מאי לאו אעובר - קאמר דאינו רשאי:

כהן מאי עבידתיה - בבהמה אלא ודאי אעובר:

לא - לעולם מהכא לא תפשוט דהכא במאי עסקינן כגון דיהיב ליה בהמה מעברתא לפטומה וליטול חצי השבח בין בפטום בין בוולדות דמיגו דקנסינן וכו' אבל אי זבין ליה עובר לחודיה לא:

שאינה יכולה להתרפאות - ולעשות מלאכה בשבת:

מתיר בשבורה - ועובר דומיא דשבורה:

היינו אורחיה - ולא שבור הוי:

בהמה לעובריה - כגון שעדיין לא נתעברה ומכר לו כל הוולדות שעתידין להתעבר ובהמה עצמה לא מכר לו:

מהו - לקונסו לפדותה משום מוכר בהמה לעובד כוכבים:

דאתי לאיחלופי - להתיר מכירת שלמה:

דפסקה מיניה - שלא שייר בה לעצמו כלום משמכרה:

וכ"ש שלמה - כי האי גוונא דלא פסקה מיניה שהרי שייר לעצמו גוף הבהמה ואי משום עוברין ליכא למיחש שהרי לא נתעברה עדיין ולא כלום מכר לו ולכשיבאו ברשות עובד כוכבים הם באים:

דפסקה מיניה - ומכירה חלוטה היא ואתי לאחלופי ולהתיר מכירה חלוטה שלמה אבל הכא דלא פסקה מיניה שרי דלאו מכירה היא:

וכל שכן שלמה דאתיא לאחלופי - במכירה חלוטה של שלימה אחרת:

משום הכי הוא - בתמיה דאיצטריך לן למיבעי:

עליה - על השבורה:

אלמא טעמא דרבנן משום עוברין - תיפשוט מינה דלרבנן אסור למכור לעובד כוכבים בהמה לעובריה ולר' יהודה מותר:

לעולם טעמא דרבנן משום איחלופי - ואיצטריך למיבעי כיון דלא פסקה מיניה איכא למימר לא אתי לאיחלופי במכירה גמורה והכי קאמרי ליה רבנן לר' יהודה:

כמאן דזבנה לשחיטה דמי - וליכא למיחש לאיחלופי דמאן דחזי ידע דלא מזבין ליה אלא לשחיטה ולא אתי לזבוני בהמה שלא לשחיטה:

משהא לה - לצורך וולדות ומאן דחזי לה בבית העובד כוכבים לסוף שנה או שתים סבר מותר למכור בהמה לעובד כוכבים שלא לשחיטה:

ת"ש - ממתני':

ולא קתני אע"פ שאינו רשאי - אלמא מותר למכור בהמה לעובריה דהא קבלה מכירה לעוברין היא שאין חולק העובד כוכבים אלא בוולדות דקס"ד דלא פליג עובד כוכבים בשבח פטימת בהמה:

על פיך - בהגרמת פיך:

תנא במכירה - אינו רשאי והוא הדין לכולהו:

ומאי שנא מכירה דנקט - בה אינו רשאי ולא נקטיה בחדא מהנך:

דעיקר מכירה היא - עיקר איסורא הויא מכירת בהמה:


מאי לאו אבהמה - קאי האי דקתני קונסין אותו דקנסינן ליה לפדות הבהמה אלמא מכר את הבהמה לעובריה דקבלה אינה אלא לעוברין קנסינן ליה בין לרבי יהודה בין לרבנן דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא לענין בכורה:

לא אעובר - קנסינן ליה שכבר היה במעיה ומכרו לגמרי אבל עוברין שעתידה להתעבר לא איכפת לן:

דיקא נמי - דאעובר קאי מדקתני נותן כל דמיו לכהן ואי אבהמה כהן מאי עבידתיה:

מסייע ליה - האי דקתני קונסין:

או לאו דוקא - דלא קנסינן ליה כולי האי אי נמי טפי מהכי קנסינן ליה אם אין העובד כוכבים מתרצה בכך:

ת"ש - מדגבי עבד תני מאה והכא עשרה שמע מינה דוקא קאמר דאי לאו דוקא ליתני תרוייהו מאה או תרוייהו עשרה: לעולם בהמה לאו דוקא דלא קנסינן ליה כולי האי אבל גבי עבד משום דכל יומא ויומא כו':

דוקא - מאה או לא דוקא בלישנא בתרא גרסי' בעבד עד עשרה בדמיו אלמא מאה דבהמה לאו דוקא דהא עבד דמפקע ליה ממצותיו ולא קנסינן אלא עשרה:

שאני עבד - להכי לא קנסינן ליה טפי משום דכי פריק ליה לא הדר ליה למריה דקיי"ל במסכת גיטין (דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות: וקפריך בהמה מ"ט קנסינן ליה טפי משום דהדרא ליה:

ה"ג אי הכי א"כ ליקנסיה טפי חד - כדי שיעור דמיה ליקנסיה יותר מעשרה דהא במאי דהדרא ליה אינו נשכר אלא כדי דמיה וקנסא לא הוי אלא י' הלכך ליתני י"א בדמיה ותו לא:

כל בכור - בישראל רבנן סברי אי הוה כתיב בכור בישראל הוה משמע אפילו מקצת בכור דישראל הוי חייב בבכורה:

למלויי אתא - עד דליהוי כוליה דישראל:

לגרועי - דכל משמע כל דהו כמו לשפחתך אין כל בבית (מלכים ב ד). אפי' אזנו. אפי' אין שותפות לעובד כוכבים אלא באוזן הבכור אינו קדוש:

ולימא ליה - כהן לעובד כוכבים:

שקיל אזנך וזיל - דאי נמי הוי בכור בעל מום ניתן לכהן:

נבילה - כגון שיש חלק לעובד כוכבים בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותא בידיה דעובד כוכבים חשיב כמאן דהוי כוליה דעובד כוכבים:

טריפה - כגון מן הארכובה ולמעלה:

במאי קמיפלגי - רב חסדא ורבא:

רבא סבר טריפה אינה חיה - הלכך כמאן דהוי כולה דעובד כוכבים דמי:

ורב חסדא סבר טריפה חיה - הלכך לא חשיב אלא דבר שעושה אותה נבילה:

לא פליגי - רב חסדא ורבא עליה דרב הונא אבל רב חסדא ורבא פליגי:

[הא בו - ] אם יש חלק לעובד כוכבים בבכור עצמו אפי' באזנו אינו קדוש:

באמו - או נבלות או טריפות. כל מקנך תזכר אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דיכרין תקדיש:

מתקיף לה - אכולהו:

שגר בהמה שגר בבהמה - שגר במעי בהמה שעדיין לא הגיע זמנו לצאת ל"א שגר בהמה מה שבהמה משגרת ומשכלת אלמא אע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי הכא נמי אי נמי הוה ליה לעובד כוכבים ביה דבר שעושה אותו נבילה ליקדוש חלק הישראל אע"ג דלאו בר חיותא הוא:

אפי' מום קל - ואפי' אין לעובד כוכבים שותפות אלא באזנה שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה:


הכי אמר רבי יוחנן - בי מדרשא דהאי חייב דקתני חייב ליתנו לכהן קאמר אבל למזבח לא קרב דהאי דאישתני הוי מום קבוע לשחוט עליו בחוץ כבכור בעל מום ששוחטו כהן ואוכלו:

כדרב הונא - דאמר אפי' אזנו:

תנינא - לקמן בפ' על אלו מומין שוחטין את הבכור (דף מ.):

הכא נשתנה כו' - ולהכי איצטריך לר' יוחנן לאשמועינן דמום הוא:

או אחת גדולה - כשל עגל או אחת קטנה כשל אווז:

יש במינו קדוש בבכורה - ואפי' הכי הוי מומא ואמאי איצטריך לרבי יוחנן למימר:

לא משום דהוה ליה שרוע - דשרוע האמור בתורה זו היא שאברו אחד גדול מחבירו אבל שינוי אחר כגון שבצמרו דומה לעז לא שמעינן דמום הוא הלכך איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן:

מומין אלו - שפירשו חכמים בבכור:

בין עוברין בין קבועין פוסלין - באדם בכהן כל זמן שמום בו לא יעבוד:

שוה בזרעו - שדומה לבני אדם:

לעולם אימא לך כו' - ומהכא לא תסתבר משום שרוע:

תרוייהו בעו - והא ודאי משונה הוא ואי קשיא אמאי איצטריך לר' יוחנן למימר הא אוקימנא דשינוי הוי מומא תריץ כיון דאיכא למימר נמי דלאו משום שינוי הוא אלא משום שרוע איצטריך לר' יוחנן למימר:

אחי - עובדי כוכבים הוו:

אתאי לקמיה דרבא - למיבעי אי מיחייבא בבכורה:

מקנה לאודנייהו לעובד כוכבים - לאפקועינהו מבכורה:

ואסר להו - לבכורות בגיזה ועבודה כבכורים גמורים ויהיב להו לכהנים:

וכלאי חיותא - מתה מקנהו:

לידי תקלה - שלא יגוז ויעבוד בהן:

אי הכי - דלטובה נתכוון אמאי כלאי חיותיה:

קודם שיצא - ועדיין לא נתקדש דבכור ברחם תליא קדושתיה דכתיב כל הבכור אשר יולד ולא הוי כמטיל מום בקדשים:

מקדושת כהן לא מפקע ליה - דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז ואינו נמכר באיטליז ואינו נשקל בליטרא כדלקמן (דף לא.):

הכא - מכי מקני לה לעובד כוכבים דלא חיילא עליה שם קדושה ואע"ג שהוא נוהג בו קדושה הוי כנוהג קדושה בחולין גמורין:

קנין גמור - ליטול מעות מן העובד כוכבים דעובד כוכבים לא קני אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפרק שני (דף יג.):

מילתא הוא דעבד - מילתא בעלמא בדיבור ואינו נוטל דמיו:

מתני' כהנים ולוים פטורין - קא סלקא דעתך אפטר חמור קאי:

אם פטרו - לוים בכורי ישראל במדבר:

דין הוא כו' - ומשמע דגוף הלוים פטרי חמורי ישראל: גמ'


ועוד אם איתא - דדרשינן קל וחומר גבי בהמה מבכור בהמה טהורה נפטרו לוים דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעה בהמת ישראל:

אלמה תנן כו' - בפרק שני (לקמן דף יג.):

אלא אמר רבא - גבי בהמה לא דרוש רבנן קל וחומר מדאיצטריך לאקושי בכור בהמה טמאה לבכור אדם דכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה כדלקמן שמע מינה גבי בהמה לא אתייהב למדרש האי קל וחומר והכי קאמר מתניתין כהנים ולוים פטורין הן עצמן מפדיון הבן מק"ו:

אם הפקיעה - קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקע קדושת בכורה שבהן כדאמר לקמן בכורי הלוים לא הפקיעו אלא עצמן:

בהמה טמאה מנא לן - דנפטרו כהנים מפטר חמור:

כל שאינו בבכור אדם - כגון לוים וכהנים דנפטרו מק"ו:

לדידך דאמרת בהמתם - דאבהמה נמי קא דריש ק"ו:

בן לוי דהוה ליה שה - במדבר דאפקע פטרי חמורים שהיו (לו) במדבר:

בין לדידך ובין לרבא - דדרשיתו ק"ו גבי בכור אדם דכיון דדרשת לגבי בהמה כל שכן לגבי אדם דאי לא דרשת ביה קל וחומר אדם מנא לן וכיון דדרשת איכא למיפרך לוי בכור בן חדש דאשכחן גבי פשוט בן לוי חדש דאפקע קדושת בכורות בני ישראל דכולן מבן חדש ומעלה נמנו כדכתיב (במדבר ג) מבן חדש ומעלה ניפקע בכור עצמו ובכורי לוים בני חדש דין הוא שיפטרו עצמן מקל וחומר מפשוטי בני חדש דהפקיעו קדושת בכורי ישראל קל וחומר בני חדש עצמן:

בכור פחות מבן חדש - דלא אפקע פשוט דכותיה קדושת בכור ישראל לא יפקע קדושת עצמו ולמה לא נפדו בכסף בכורי לוים שהיו במדבר פחותים מבן חדש:

לויה שילדה - מישראל לא תפקע קדושת בכור בנה דהא לא נמנו במדבר אלא זכרים אבל נקבות לא הפקיעו כלום:

בפטר רחם תלה רחמנא - לבכור וכיון דרחם דהך לויה הוא אזלינן אחר האם לענין ה' סלעים אי משכחינן דכולן לוים פטורין אפילו פחותין מבן חדש שהיו במדבר שלא הפקיעו בן לויה נמי פטור:

ואהרן שלא היה באותו מנין - לא הוא ולא בהמותיו שלא הפקיעו את בכורי ישראל לא יפקע פטרי חמורים דידיה:

הוקשו כו' - השתא איפריקו כולהו תיובתא:


ולדורות מנא לן - שיפטרו בכורי כהנים לוים דמהאי ק"ו לא שמעינן אלא במדבר:

וממאי דבשה - של בן לוי נפטרו פטרי חמורים של ישראל דקאמרת לעיל בן לוי דהוה ליה שה דאפקע ליפקע: כסף לדורות בבכור אדם (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה בערכך כסף חמשת שקלים:

שה לדורות - (שמות יג) ופטר חמור תפדה בשה:

בכסף פדו בכורים באותה שעה - דכתיב (במדבר ג) ולקחת חמשת שקלים לגולגולת: הקדשות (ויקרא כז) ואם המקדיש יגאל את ביתו וגו' ומעשר שני דכתיב (דברים יד) ונתתה בכסף הילכך פדו בו בכורות במדבר כלדורות תאמר בשה שאין פודין בו הקדשות:

תדע - שלא נמנו בכורי בהמת ישראל מדלא מנה הכתוב עודפים בבהמה כמו שמנה באדם שלשה ושבעים ומאתים:

דלא הוו - להן לישראל בהמות טובא כלוים:

ודילמא אפילו הכי - דמקנה רב היה לבני ראובן אפ"ה לא הוו עדפי בבהמה שיהו בכורי בהמת ישראל עודפים על פשוטי בהמות לוים:

ואימא - הא דכתיב בהמת הלוים בהמות טובא משמע כדאשכחן בנינוה (יונה ד) ובהמה רבה אלמא בהמה טובא משמע:

אם כן - דבהמת דלוים (ובהמתן דישראל תרוייהו) טובא משמע ליכתבינהו קרא כי הדדי מדשני קרא בדיבוריה ש"מ חד פטר טובא:

תנינא - במתניתין ופודה בו בשה פעמים הרבה שאם חזר וקנאו מיד הכהן לאחר שנתנו לו חוזר ופודה בו פטר חמור אחר:

ורבי חנינא - דאמר שה אחד של בן לוי כו' טעמא דמתני' קמפרש והכי קאמר כו':

לא קדשו בכורות - שנולדו במדבר:

דמעיקרא - במדבר והאי קדש לי כל בכור מוקי ליה ריש לקיש במצרים אבל במדבר לא קדשו מדכתיב כי יביאך והדר והעברת כל פטר רחם:

בבמות - כל אחד בנה מזבח ומקריב עליו ומשהוקם המשכן נאסרו כדכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו':

ועבודה בבכורות - בכורי ישראל היו מקריבים ומכאן ואילך הכהנים אלמא בכורות קדשו:

דאי לא תימא הכי - אלא באותן שנולדו במדבר:

בן שנה בר עבודה - הא משיצאו ממצרים עד שהוקם המשכן שתא חדא הוא דהואי:

דלא פסיק קדושת בכורות - דהנך שנולדו במדבר קדשו איכא למימר דמעיקרא שנולדו (במדבר) בקדושתייהו קיימי כו':

ומינה - איכא למשמע דלא קדשו בכורות במדבר דקתני אותו היום מכלל דמכאן ואילך לא קרוב שיום ראשון הקריבו כל בכורי בהמה שיצאו ממצרים:

מעיקרא לא - שלא היה יכול כל אחד לעשות מזבח להקריב בכורות שלו דחובות לא קרוב בבמת יחיד:

הוזהרו לקדש - ולעולם לכשיכנסו לארץ:

במצרים לא קדוש - בתמיה והא מודו כולהו לעיל באותן שיצאו ממצרים:

והכתיב פקוד כל בכור זכר - מבן חדש ומעלה ובן חדש ודאי במדבר נולד דהא האי מעשה בשנה שנית הואי:


ופסקו - משעת החשבון של חומש הפקודים ואילך:

טעמיה - מוהיה כי יביאך והדר והעברת:

מצוה זו - של בכורות שבשבילה תיכנס לארץ ולהכי סמכינהו רחמנא להדדי:

ואפכיתו נמי לרבי אלעזר - ואמריתו ריש לקיש חזאי בחלום ומתריץ ליה למילתיה דריש לקיש והא ר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן הוה:

א"ל - האי דלא קדשו דקאמר ר' יוחנן היינו דלא הוצרכו לקדש אם רוצה להקריבן אינו צריך להקדישן כשאר בהמות חולין שהרי הן קדושין היו משעה שנולדו דהיינו נמי כדלעיל דלר' יוחנן קדשו בכורות במדבר:

בלשון רבו - אע"ג דתרוייהו כי הדדי הוו פירושייהו אפ"ה קאמר ליה בלשון שלמדתיה:

קונטרוקוס - שם שר:

בפרטן של לוים - בגרשון כתיב (במדבר ג) שבעת אלפים וחמש מאות ובקהת כתיב (שם) שמונת אלפים ושש מאות הרי ששה עשר אלפים ומאה ובמררי כתיב (שם) ששת אלפים ומאתים הרי שנים ועשרים אלף ושלש מאות ובכללן כתיב (שם) כל זכר מבן חדש ומעלה שנים ועשרים אלף:

מחצית השקל בשקל הקדש - לגלגלת לשש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הרי מאתים ואחד ככר וי"א מנה ככר הוי ששים מנה ומנה מאה דינר שהן חמשה ועשרים סלעים ושקל דאורייתא הוי סלע חשוב ס' פעמים כ"ה תמצא בככר אלף וחמש מאות סלעים שהן שלש אלפים חצאי שקלים תמצא לשלש אלפים ישראל ככר כסף לשלש מאות אלף מאת ככר לשש מאות אלף מאתים ככר ולשלשה אלפים אלף וחמש מאות סלעים ולחמש מאות איש ר"ן סלעים ולחמשים איש כ"ה סלעים הרי אלף ות"ש ע"ה סלעים צרף סלעים ועשה מהן מנים מכל מאה סלעים ארבע מנים הרי לאלף סלעים מ' מנים ולחמש מאות סלעים עשרים מנים הרי ככר פשו להו רע"ה סלעים שהן אחת עשרה מנה:

מחצה שלם לא החזיר - שהיה לו לשלם מן החצי מאת ככר וחצי וחמש מנים וחצי והוא לא נתן אלא מאה ככר כדכתיב מאת ככר ואע"ג דכתיב (שמות לח) ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים אלמא דיותר ממחצה החזיר אותו פסוק לא הזכיר אותו השר שמתכוין היה לקנטרו בדברים:

כפול היה - והיה בככר ק"כ מנים ובאותן מאה ככר הוו מאתים ככר והאחד ככר וי"א מנה היו האלף וז' מאות וע"ה שעשה ווים לעמודים:

כתיב קרא אחרינא - דלא כתיב ביה לצקת ולא קחשיב לכולהו:

אילימא מיניה - מהאי קרא גופיה שהרי כיון אלף ושבע מאות וע"ה יוצא שבעים וחד מנה וא"נ לא מהדר אלא כמה דכתיב מיהו הנך הוה ליה לקרא למימני בהו בככר וי"א מנה ולא מנאן אלא בפרוטרוט בפרטי' ולא עשה מהן כלל שיחשבם בככר ש"מ כפול היה:

לעולם - איכא לישאל אמאי לא אהדר מאתים ככר והא דאמרת אי לאו דכפול היה אמאי לא מננהו בככר לאו טעמא הוא דכללי שהגיעו למאה קחשיב בכללי ופרטי כגון חד ככר לא חשיב בככרי לפיכך מנאן בפרוטרוט:

ואלפים וארבע מאות שקל - אלפים הוו פ' מנים לכל ק' ד' מנים ות' הוו ט"ז מנים הרי צ"ו מנים ולא מנאן אלא בפרוטרוט והאי קרא חשיב פרטי בככרי דהכתיב שבעים ככר מדלא כתב ע"א ככר ושלשים וששה מנים ש"מ כפול היה ועד דליהוו ק"כ מנים לא הוי ככר:

פרטא רבה - שבעים ולהכי קרי ליה פרט דלא הגיע למאה:

פרטא זוטרא - כגון חד ככר:

והשקל עשרים גרה - פסוק הוא ביחזקאל עשרים שקלים וגו' המנה יהיה לכם אלמא המנה כ"ה סלעים:


והא מאתן וארבעים דינר נינהו - אלא כפול היה ובמנה דקודש הוו מאתן והנך ארבעים דטפו עלייהו זהו שהוסיפו בימי יחזקאל והוסיפו עליהן שתות דארבעין הוו שתותא מלבר דבמאתן איכא ה' פעמים מ' והביאו פעם מ' ששית מבחוץ והוסיפו עליהן ולא אמרי' שתות מלגיו שיחלקו לששה ויוסיפו על המשקל אחד מאותן חלקים:

בבית מותבא רבא - בבית המדרש הגדול:

לובים - מעולים:

שריפו ידיהם כו' - לפיכך בא עליהם עמלק:

לא הפנו אבות אל בנים (להציל) מרפיון ידים - מכאן שריפו ידיהם מן התורה: בדברי שטות לזנות את בנות מואב:

ערומות פגעו בהן - ותקראן משמע גופן היה פוגע בהן:

שנעשו כולן בעלי קריין - ולשון מקרה הוא:

מתני' פטר חמור פטר חמור שני פעמים - כתובים בתורה חד בקדש לי כל בכור (שמות יג) וחד בראה אתה (שם לד): היולד האם:

והנולד חמור - שהוא דומה לאמו:

ומה הן באכילה - אותן שאין דומין לאמן: גמ' מקצת סימנין של אמו:

אך בכור שור כו' - מדמצי למיכתב אך שור כשב ועז דהא עניינא בבכור קמישתעי דכתיב לעיל מיניה כל פטר רחם וגו' ונקט בכולהו בכור ש"מ עד שיהא הבכור כאמו ולא יהא דומה לאחר: והא תנא דמתניתין: פטר פטר קנסיב לה לפרה דקא מפיק פרה שילדה מין חמור דפטורה מן הבכורה מן פטר פטר עד שיהא היולד חמור והולד חמור ופרה נמי גמרה מחמור ורב יהודה היכי שבק קרא דמתניתין וקנסיב למודא אחרינא: רב יהודה דאמר כרבי יוסי הגלילי:

אך חלק - דכל אכין ורקין שבתורה למעט:

גלי רחמנא - בחמור דקדושת דמים הוא שאינו קדוש [אלא] (בלא) דמיו שיפדהו בשה גלי ביה רחמנא דנדמה פטור וה"ה לבכור בהמה טהורה דקדושת הגוף היא:

למה נאמרו אימורי כו' - בהאי קרא אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קדש הם ואת דמם תזרוק ואת חלבם תקטיר דכולם אימוריהם קרבים:

שור נסכיו מרובים - חצי ההין וכשב ועז רביעית ההין כשב אלייתו קריבה עם אימורים כדמפרש בויקרא מה שאין כן בשור ועז: כשב ועז פסח בא מהן דכתיב מן הכבשים ומן העזים תקחו:

שור ועז נתרבו אצל עבודת כוכבים בציבור - פר לעולה ושעיר לחטאת:

שור וכשב יש בהן צד ריבוי אצל מזבח - דכשהן קרבים יש מהן לאשים יותר מעז שור בנסכים וכשב באליה:

א"כ - דלא אתיא קרא אלא להכי:

ועדיין אני אומר פטר חמור תפדה בשה - ולא בדבר אחר ושאר בכורי טמאה בכל דבר ולעולם קדושים בבכורה:


ת"ל - מקרא אחר (שמות לד) ופטר חמור תפדה בשה אם אינו ענין למעט שאר בהמה טמאה משה שהרי מעטן בפסוק ראשון תנהו ענין למעטן מכל קדושת בכור:

מתקיף לה רב אחא - הא תרוייהו צריכי דאי כתב חד הוה אמינא הוי פטר חמור דבר שהיה בכלל בכור הבהמה הטמאה תפדה:

ויצא מן הכלל ללמד - שפדיונו בשה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא כו' ולעולם נפדין בשה ת"ל מקרא אחר ופטר חמור תפדה לומר לך זה בשה ולא אחר בשה:

מעטינהו משה - ולעולם בכל דבר וקדושים בבכור:

א"כ לכתוב - קרא תניינא חמור בשה תפדה ואנא ידענא דבפטר קמישתעי מדהדר כתב פטר ש"מ מדין פטר רחם ממעט להו לשאר בהמות טמאות דאין להם דין בכורה: כל מקנך תזכר פטר שור ושה ופטר חמור תפדה בשה כלל ופרט בהדדי:

פטר חמור הפסיק הענין - דלא תדייניה בכלל ופרט דאי אקרא קמא קא מהדר מכדי כתיב לעיל מיניה פטר שור ושה לכתוב וחמור תפדה בשה ונהדר אפטר דלעיל אלא מדהדר כתב פטר ש"מ לאו אקרא קמא קמהדר:

וי"ו - דכתב ופטר הדר ערביה ואהדריה אקרא קמא דוי"ו מוסף על ענין ראשון:

ור' יוסי - אמר לך אי אקרא קמא קאי לא לכתוב פטר לאפסוקיה ולא נצטרך וי"ו לערביה:

והדר עריב להו - למימר דלידייניה בכלל ופרט:

או דלמא כיון דתרוייהו שוו דמין בהמה טמאה נינהו - לאו שינויא יתירא הוא וכי אית מקצת סימנים דאם חייב:

סימנין מילתא חשובה היא - דאע"ג דאישתני כולי האי מחייבי ליה מקצת סימנין בבכורה:

מאי לאו אפי' פרה שילדה מין סוס - וש"מ סימנא מילתא היא וכ"ש כולהו אינך:

לא אפרה שילדה מין חמור - דהואיל ותרוייהו בני קדושת בהמה נינהו כי אית מקצת סימנין חייב ולא תפשוט מינה אלא חדא:

מאי לאו אתרוייהו - קאי האי ואם יש מקצת סימנין ותפשוט מינה תרתי:

לא אפרה שילדה מין חמור - ומשום דתרוייהו קדשי בכורות:

אבל חמור שילדה מין סוס למאי הלכתא קתני לה הכא לפטורא - לאשמעינן דנדמה הוי ופטור מן הבכורה כי לית ביה מקצת סימנין דמשום רישא קתני חמור שילדה מין סוס אבל סיפא לאו עלה מהדר:

חמור אדום - וליחייב בבכורה קמ"ל סתם סוסים אדומים הן:

סימנא בעלמא - דלא תחליף לך גירסתך במשנה ותימא טהורה שילדה מין טמאה אסור וטמאה שילדה מין טהורה מותר:


דבר הבא ממעלי גרה - כגון האי טמא שנולד מן הטהורה:

גמל טמא הוא - וסתם גמלים נולדים מן הגמלה וכתב הוא דמשמע שהוא טמא ואין אחר שהוא גמל טמא וכגון שנולד מן הפרה:

גמל גמל - אחד בתורת כהנים ואחד במשנה תורה:

לאסור חלבה - של גמלה:

את הגמל - משמע את הטפל לגמל והיינו חלבו:

פירש - מכל דרשות שדרש דכל אתין באין לרבות וזה אין מה לרבות בו:

הטמאים - אלה הטמאים לכם בכל השרץ ה"א יתירא:

לאסור צירן - שומן הדג:

קיפה - ריסוקי בשר וקפלוטות שבשולי קדירה:

דאמר מר - במסכת נדה (דף ט.) דם נדות נעכר מחמת הלידה ונעשה חלב הלכך חידוש הוא דמעיקרא הוה דם והאוכלו בכרת והשתא מישתרי:

אבריה מתפרקין - מחמת הלידה:

ואין נפשה - אין דמה חוזר עליה עד עשרים וארבעה חדש ולפיכך מניקה אינה רואה דם נדה ולאו משום דדם נעשה חלב והשתא כיון דלאו מחמת דם קאתי לאו חידוש הוא:

ולר"ש נמי דשרי בהנאה - לקמן בפירקין (דף י.) ר"ש אומר כו' משכחת לה דאיצטריך למיכתב בשר בחלב ואע"ג דחלב גרידא אסור נמי איצטריך למיכתב ביה ללקות על בישולו:

תזבח - רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונן הכתוב מדבר:

חריצי - גבינים וקא"ל ישי לדוד שיוליכם במלחמה לשר האלף:

יין וחלב - וכתיב לעיל מיניה לכו שברו ואכלו:

אלא מעתה - בין לרבנן בין לר' שמעון דדרשי לעיל גמל גמל שפן שפן מאי דריש ביה:

למה נשנו בבהמה - טמאים וטהורים:

מפני השסועה - בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות ולא נאמר בתורת כהנים:

לאכילה - כגון פרה שילדה מין סוס דקאסר רבי שמעון כדקתני גמל גמל שני פעמים:

מי בעי רבי שמעון - דלא מישתרי באכילה במקצת סימנין עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו או לא:


אישתני מגמל - שדומה לאמו במקצת סימנין:

אסור באכילה - ומאן שמעת ליה הך סברא ר"ש ואם ראשו ורובו כו' וקס"ד דמדקתני להו בהדי הדדי ש"מ דאפי' לאכילה בעי ר"ש ראשו ורובו:

מדשבקה לאכילה - דאיירי ברישא וקם ליה אבכורה ולא אמר אם ראשו ורובו דומה לאמו מותר באכילה ש"מ לאכילה סגי במקצת סימנין:

לבכורה אצטריך - ולעולם בתרוייהו בעינן ראשו ורובו:

זה אי אתה אוכל - גמל אפי' נולד מן הפרה:

אבל אתה אוכל אחר הבא בסימן אחד - של אמו כלומר שדומה לאמו במקצת כגון טמא שנולד מן הטהור ודומה לאמו במקצת:

שה כשבים - שה הבא משני כבשים:

להתיר את המותר - דכיון דאביו ואמו טהורים לא איצטריך האי קרא דאך את זה תאכלו למישרייה:

מ"מ - מדכתיב שה שה תרי זימני שמע מיניה דאפי' מצד האם ולא מצד האב:

קרי ליה טמא - לקלוט שנולד מן הטהור:

כר"ש - דאסר ליה היכא דאין בו מקצת סימנין וקאמר דאם יש לו סימן אחד של טהרה שדומה לאמו במקצת מותר:

ופליג עליה בחדא - דר' שמעון בעי ראשו ורובו:

ואיכא דמקשי - קושיא להך ברייתא ומתוך הקושיא משיב דבר לשואל אי בעי ר' שמעון ראשו ורובו לאכילה או לא:

מי מיעברא - טהורה מטמא דקתני ועבורו מן הטמא:

חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו - שחולקין בכוי בפ' אותו ואת בנו בשחיטת חולין (דף עט:) אם אותו ואת בנו נוהג בו וקתני כוי הבא מן התייש ומן הצבייה אלמא חיה מתעברת מבהמה לדבריהם:

ואמר ר' ירמיה - האי עבורו מן הטמא דקאמר היינו שנתעברה מן הקלוט שפרסותיו קלוטות כגמל ובן פרה הוא ואליבא דר' שמעון קרי ליה טמא ובנו מותר אם דומה לאמו בסימן אחד אלמא לאכילה לא בעי ר"ש ראשו ורובו:

זה וזה גורם - ההיתר והאיסור גורמין לזה שיבא הוא טמא ואמו טהורה:

ולד טריפה - ואביו תמים הרי זה וזה גורם:

דא"כ - דעבורו מן הטמא אסור לכתוב שה כשבים ועזים:

מיא עול מיא נפוק והאי דעכירי הבלא דבישרא הוא - מחמת חמימות וסרחון הבשר:


מטמא - הוי משמע מגופיה דטמא מן הטמא משמע מינו של טמא הן דדמו לחלב:

והני נמי - מטמא קאתו שבתוך הטמא היו ואע"ג דלאו מגופיה מימצן אסירי:

שמכניסות אותן לגופן - שאוכלין מפרחי האילן ומהן נעשה הדבש במעיהן:

ואין ממצים אותו - דובשנו מגופו וקשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו מימצו שרי: רב ששת אמר כל שהיה בתוך הטמא דאמר כר' יעקב בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותן לגופן הוא אלא דרחמנא שרייה בהדיא וגזירת הכתוב היא:

שרץ העוף טמא - הוולד ממש בהדיא כתיב בו (ויקרא יא) את אלה תשקצו מן העוף:

אלא שרץ עוף טמא שאתה אין אוכל - דלהכי דייקא ואי אתה דתיהדר ותידוק מיניה אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ שאינו ולד דוגמתו כגון דבש ל"א אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל ומאידך קרא נסיב לה מכל שרץ העוף וגו':

הגזין והצירעין - מין ארבה:

דבש דבורים - דבש סתמא (הוו) קרו ליה דבש הגזין הכי הוא דמיקרו:

טהור - מלקבל טומאת אוכלין דסתמיה לאו לאכילה עד שיחשב עליו:

טהור - אלמא בעי מחשבה בניחותא:

דבש בכוורתו - ואכתי לא חשיב עליה שהרי הוא בכוורתו ובדבש דבורים מיירי דאין כוורת אלא לדבורים:

חלי דיחמורתא - כעין ביצי זכר שהיחמורו' מוציאות מרחמן:

ואסורין - משום אבר מן החי שנעקרו מן הזכר ברחם:

דאזיל בתר איילתא - להיזקק לה:

ונתרי - שופך זרע הרבה ונקרש:

עור הבא כנגד פני חמור - כעין שליא שהחמור נולד בו:

טהור - מלטמא במגע ובמשא:

מאי לאו - אפילו הולד והאם מתים אפ"ה העור אין מטמא אלמא דאמר שליא לא מן הולד ולא מן האם אלא פירשא בעלמא היא:

ה"ג לא בין הוא חי ואמו חיה בין הוא מת ואמו חיה - שמגוף האם הוא והרי היא חיה אבל לגבי אכילה כי שדית ליה בתר אם נמי אסור:

מתני' שבלע - משמע דידעי ודאי שבלעו:

לפי שאינו גידוליו - אלא כשהוא חי בלעו אבל גידוליו שרי שהיוצא מן הטהור טהור:

גמ' אשרוצי אשריץ - דג טהור זה שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסור:

דג טמא משריץ - בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה:

דג טהור מטיל ביצים - ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות:

אי הכי - דדג טמא משריץ האי דבלע איעכל והוי ריעי וזה שנמצא בתוכו אשרוצי אשריציה ועוברו הוא וליתסר:

דרך בית הריעי - ואי עוברו הוא בבית הרחם מיבעי ליה לאישתכוחי:

שמצאו שלם - שנגמרה כל צורתו וגדול הוא ואי עוברו לא הוי משתהי ברחם כולי האי:

רב אשי אמר - מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינן משריצים וזה השריץ מין אחר כמו שבלע בפנינו דמי:

כל המוליד - שיולד עובר ממש:

מניק - שיש לו דדים וכל המטיל ביצים אין לו דדים ומלקט פירורים ומפרנס בניו.

עטלף - קלב"א שורי"ץ דומה לעכבר ויש לו כנפים:


ה"ג הדולפנין פרים ורבים מבני אדם - שאם בא אדם עליהם מתעברות הימנו:

בני ימא - דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א:

כל - מין שביצי הזכר כגון חיה ובהמה מבחוץ מוליד עובר ממש:

וכל - מין שביצי זכר מבפנים מטילה הנקיבה ביצים:

אווז - של ישוב ואווז של בר כלאים להרביע לפי שאין הזכרים דומים דזה ביציו מבחוץ וזה ביציו מבפנים:

זכרותו - הגיד ואווז בר זכרותו מבפנים:

ולמחר השכים - קודם היום ומצא בה ביצה מותרת דלא נולדה בלילי י"ט אלא מאתמול דתרנגולת אינה יולדת בלילה כדתני לעיל יצתה רובה מותרת דבתר יציאת רובה אזלינן:

כל שתשמישו ועיבורו שוה - כגון כשב ועז ששניהם פנים כנגד עורף וימי עיבורן שוה ששוהין חמשה חדשים ויולדין אם בא אחד על מין חבירו:

ומגדלין - מניקין:

שכינה עמהם - שנאמר (יונה ב) ויאמר ה' לדג:

לעשרים ואחד יום - לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד אחד ועשרים יום:

לוז - קורדל"א שגדילים בו אגוזים קטנים ומשעת פרחיו עד שעת גמר פריו שנים ועשרים יום:

כלב לנ' יום - גמרה צורת הולד:

וכנגדו באילן תבואה - כמאן דאמר (ברכות דף מ.) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה קרי לתבואה אילן:

דקל - גדילין בו תמרים:

ברדלס - אפא:

קוף - שיניי"א בלע"ז:

קיפוף - כעין קוף הוא ויש לה זנב ובלשון אשכנז מרקצ"א:

אפעה - מתעבר אחר שבעים שנה שנולד:

וימי עיבורו - משעת הפרח עד שעת גמר פירות:

מוכססים - מין בנות שוח ולא בנות שוח ממש:

מנא הני מילי - דנחש עיבורו שבע שנים:

אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ"ש - שפחותה יותר מן חיה שהרי עז ה' חדשים וחתול נ"ב [יום] והא ל"ל דהא מכל חיה היינו ארי או אפעה דא"כ ליכתוב מכל החיה ולא ליבעי בהמה:

אלא להכי כתב תרוייהו לומר לך כו' - והכי משמע ארור הוא מכל הבהמה כמה שהיא ארורה יותר מן החיה כשם שהבהמה נתקללה מן החיה על אחת ז' ומאי ניהו חמור מחתול שבשנה יש ז' פעמים נ"ב כך נתקלל הוא מן הבהמה כגון מבהמה גסה טמאה אחד לשבע דבהמה טמאה גסה י"ב חדש וחשוב ז' פעמים י"ב חדש היינו אחד לשבע הן שבע שנים:


מי כתיב מכל החיה ומכל הבהמה - דנידרוש מכל החיה שנתקללה יותר מבהמה:

[מכל הבהמה כתיב - משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור]:

כך נתקלל הוא מבהמה אחד לשלש - כגון בהמה דקה טהורה דעיבורה לה' חדשים ובג' זימני (תלתא) הוי ט"ו:

אי בעית אימא מכל הבהמה - דמשמע מכל הבהמה המקוללת יותר:

ואיבעית אימא - לשם קללה נאמר הלכך קללה חמורה שתוכל לדרוש מן הפסוק שדי עילויה והכי נמי איכא לאקשויי ואימא כשם שנתקללה בהמה מחיה אחד לשנים ומאי ניהו חמור משועל כך נתקלל הוא מחמור אחד לשנים דהוו להו ב' שנים אלא איכא לתרוצי קללה שדי עילויה ועוד מכל הבהמה ומכל החיה כתיב דמשמע דמשום בהמה שיתירה קללתה על שום חיה ומצינו חמור מקולל מחתול אחד לשבע:

לכמה מיעבר ומוליד - כמה שוהה עיבורו במעיו:

דבי אתונא - מקום:

והא משמשי שמושי - ואי הוו מעברי לא הוו משמשי שדרך חיה ובהמה מאחר שנתעברה אינה מקבלת זכר:

והא חכימי - הנהו סבי וירדו לסוף המעשה:

זיל זכינהו - נצחם:

ביסתרקי - כסאות:

כי מטא להתם - לכרך שלהם:

עביד חיותא - מחתך בהמה:

ואנא רישא דחיותא אמרי לך - בתמיה:

סגי - צעוד ולך לפני:

דרי כריכא דקני - טול חבילה של קנים וכי מטית התם נגד הפתח זקוף החבילה לארץ:

כמאן דמיתפח - כאדם העומד לפוש:

אזל - ר' יהושע:

אשכח דרבנאי - אורבים:

מבראי - שלא יצא אחד מן הזקנים לחוץ:

מגוואי - שלא יניחו אדם ליכנס וכי חזו הנך סבי כרעא דעיילא קטלי להו [לבראי] שהיתה אסקופת החדר עבה ושופכין סובין או עפר עליה וניכרות בה פסיעות האדם וכי חזו כרעא דעיילא קטלי לשומרי [בראי] כי הניחו לבא וכי חזו כרעא דנפקא קטלי להו [לגוואי] שהניחוהו לצאת והשומרים לא היו הורגים שום אדם אא"כ נכנס כולו לפנים על כרחן או אחד יוצא כולו לחוץ:

אפכיה - רבי יהושע לסנדליה ועמד על האיסקופה ונראית פסיעה אחת נכנסת ופסיעה אחת יוצאה ודחפוהו השומרים ויצא וכשבאו הזקנים ראו כן ודימו ששני בני אדם הן אחד נכנס ואחד יוצא וקטלינהו לכולהו שומרים ואח"כ נכנס רבי יהושע:

ינוקי מלעיל - בעלייה ולהרע נתכוונו שהנותן שלום לעליונים תחלה הורגים אותו התחתונים ואומרים אנו הזקנים ולנו היה לך ליתן שלום תחילה והנותן שלום לזקנים הורגין אותו הבחורים ואומרים הלא אנו חשובים מהם שאנחנו למעלה והם למטה:

מאי עבידתיך - מאי בעית הכא:

אי הכי - דחכימא את ניבעי אנן מינך:

אי זכיתו בי - אם תנצחוני:

דמידלו מינה - שמיוחסת מן הראשונה ושואל אותה הרי יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו את הראשונה כל שכן זו:

סיכתא - קביליי"א:

[דצה] לתתאי - דצה השפיל ידו ונעצה בכותל במקום שאין חור ולא על דלי דצה הגביה [ידו] ודצה במקום שיש חור ועל:

גברא דאוזיף וטריף - שהלוה מעות לחבירו ולא נפרע ממנו אלא בקושי שטרף לקוחות:

מאי חזי דהדר אוזיף - לאחריני ולא נתייסר מן הראשון:

לאגמא - ליער:

קטיל קמא טונא - חתך חבילה ראשונה ולא מצי ביה להרימו על שכמו:

הדר קטיל ומנחה עליה - הואיל וצריך סיוע אחרים עד דמיתרמי' איניש ומדלו ליה והאי נמי הואיל והפסיד באמנה ראשונה חוזר ומאמין לאחרים עד שמזדווג לו לאדם נאמן ומשתכר בו:

מילי דכדי - דברי רוח ל"א מילי דכזיב דברי כזב:

כודנתא - פרידה:

והוה תלי פיתקא - שטר בצוואר הוולד:

הי נינהו מילי דכדי - אלו הן דברי רוח:

סיליתא - שיליא:

מפארי - עשו לי חבלים מסובין ואם אינכם עושין שאילתי אף אני לא אעשה שאילתכם:

חייטיה - תפור אותה:

כרוכו לי גרדי מינה - הוציאו לי ממנה חוטין כדרך נשים שמוציאין חוטין מן הבגד ותופרין אותו בהן:

גרדי - בלע"ז פירנ"ש:

משרא דסכיני במאי קטלי ליה - ערוגה דסכיני במה קוצרין אותה:

זגתא - תרנגולת:

ורצוצא דמית - אפרוח שמת בקליפתו:

אחוי לן מנא דלא שוי חבליה - הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד:

בודיא - מחצלת:

לא על בתרעא - שהיה ארוך ורחב יותר מן הפתח:

אייתו מרי - פשויי"ר בלע"ז:

וסיתרו - פתח הבנין והכותל עד שיכנס:

אייתינהו - למיעל בספינתא הואיל וזכינהו היה מביאם אחד אחד בפני עצמו ומכניסו לחדר:

וכי חזייה שיתין ביסתרקי - סבר כל חבירי יבואו כאן:

אמר ליה - רבי יהושע:

לספונא - רב החובל:

שרי ספינתך התר ספינתך ולך -


לבי בליעי. מים שבאוקיינוס שבולעים כל מימות שבעולם שנופלין בו ומביאין אותם עד תהום ופולטות אותן והיינו דכתיב (קהלת א) והים איננו מלא:

מעני - מעונים ושפלים לפי שלא היו בארצם:

איקשו - העיזו ודברו קשות את המלך כשהריחו ריח ארצם סבורים להיות קרובים לארצם:

בתיגדא - בכלי ל"א בתינארא חבית:

דשמוט כתפייהו - נשמטו שכמם:

ובלו ואזול - בלו והלכו לאבדון:

מתני' נותן טלה אחד לכהן - בפדיון דממה נפשך חד מינייהו בכור שפטר את הרחם:

זכר ונקבה - ואין ידוע אם זכר תחלה והרי הוא בכור או נקבה יצאתה תחלה ואין כאן בכור:

מפריש טלה - משום ספק ומפקיע עליו קדושת פטר חמור:

והוא לעצמו - שהוא בעצמו יאכל הטלה ולא יתננו לכהן דכהן הוי מוציא מחבירו ועליו הראייה להביא עדים שהזכר יצא תחלה ואיסורא ליכא דאפי' פטר חמור גמור שפדאו בשה אין קדושה לא בו ולא בפדיונו כדקתני במתניתין ואם מת נהנה בו אלא גזל הוא דאיכא אם אינו נותן את הטלה לכהן דממונא הוא והכא ליכא גזל דספק הוא:

שני חמורים כו' זכר ונקבה - נותן טלה לכהן בשביל הזכר:

או שני זכרים ונקבה - דחדא ילדה זכר וחדא ילדה זכר ונקבה:

נותן טלה אחד לכהן - דהא איכא חד זכר ודאי בכור ואידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאתה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו:

שני זכרים ושתי נקבות - ספק הן דשמא כל חד וחד ילדה זכר ונקבה ושמא נקבות יצאו תחלה הילכך אין כאן לכהן כלום אלא מפריש עליהן שני טלאים לאפקועי איסוריהן והן לעצמו:

אחת ביכרה וכו' זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו - דשמא אותה שלא ביכרה ילדה את הנקבה:

שנאמר ופטר חמור תפדה בשה - ארישא קאי כלומר מנא לן דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה:

זכר ונקבה - בין שה זכר בין נקבה:

ופודה בו פעמים הרבה - שאם חזר כהן ונתנו לו לישראל ויש לו פטרי חמורים יכול לפדותן בו:

נכנס כו' - מפרש בגמ':

גמ' מאן תנא - דחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאינו נותן לכהן אלא חד טלה:

דלא כר' יוסי הגלילי - דאמרינן לקמן בפ' הלוקח עובר פרתו (דף יז.) רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ר' יוסי הגלילי אומר שניהם לכהן דאפשר לצמצם ששניהן יצאו כאחד ושניהן בכורות:

שאני התם דכתיב - גבי רחל:

הזכרים לה' - דמשמע שנים אבל בפטר חמור דלא כתיב ביה הזכרים א"נ אפשר לצמצם לא קדשי:

וליגמר מיניה - בכור בהמה טמאה מבהמה טהורה:

הא מיעט רחמנא - הזכרים ה"א יתירה משמע זו ולא אחרת:

בשלמא לר' ירמיה דלא מוקי לה כרבי יוסי - דקמפרש טעמא דמתניתין משום (טעמא) דאי אפשר לצמצם שלא יצא ראש האחד תחלה דהוי פטר רחם היינו דלא קתני במתני' יצאו שני ראשיהן כאחת כי היכי דתני לקמן בפירקין (דף יז.) גבי מילתיה דרבי יוסי הגלילי דהא לא אפשר:

אלא לאביי - דאפשר לצמצם וטעמא משום מיעוט דהזכרים ליתני ויצאו ראשיהן כאחת דשמעינן מינה רבותא:

ועוד תניא בהדיא - דאפי' בבהמה טמאה אמר נמי רבי יוסי שניהן לכהן:

בקדושת הגוף - בבהמה טהורה:

אלא משום שנאמר הזכרים - בבכור בהמה טהורה דשמעינן מינה דאפשר לצמצם אמר ה"ה לפטר חמור:


לימא קסברי רבנן מקצת רחם - הנוגע בבכור מקדשו דנהי דאי אפשר לצמצם וראשון לחודיה קדיש איכא למיפרך הא קודם שיצא כולו יצא אחיו וחצץ בינו לבין הרחם וכתיב (במדבר ח) פטר כל רחם עד שיפטור כל הרחם ולר' יוסי ליכא למיפרך דכיון דתרווייהו קדשו כחד דמו:

מין במינו - ואלו שניהם מין אחד:

ומותר - קודם פדיונו:

בכור אדם - מותר בהנאה למעשה ידיו קודם פדייה דהא לא אשכחן דאסור:

שהקפידה וכו' - וכיון דמחמיר כולי האי שקבע לו הכתוב פדיון בשה ולא באחר ודאי אסור בהנאה:

בשלקי - עשבים שלוקות:

בשויו - שנותן עשבים שוה דמי החמור לכהן:

בשויו לא אמרי' - דלא חמיר מהקדשות:

לאפקועי לאיסורא בשה - ואפילו שלא בשויו כדקתני מתני' גדול וקטן:

בכסף צורי - דאינו מתחלל על אסימון כדכתיב (דברים יד) וצרת הכסף בידך:

במזיד - שנתכוון לחללו:

קידש - אם קידש בו את האשה מקודשת אלמא מותר בהנאה לר' יהודה:

בהך דביני וביני - ששוה החמור יותר מן השה:

שפדיונו מותר - כגון הכא שהכהן אוכל את השה בלא שום הקרבה והוא אסור קודם פדיון דהא פסולי המוקדשין שאסורין בהנאה קודם פדיונן הוי פדיונן נתפס בקדושתן ואסור:

שביעית - המוכר פירות שביעית הדמים מותרין לעולם והפירות עצמן מתבערין בשעת הביעור כשכלה לחיה וקס"ד דהאי מקשה דפדיון שביעית מותר לעולם ולא שמיעא ליה הא דאחרון אחרון נתפס:

אחרון אחרון - במס' סוכה (דף מ:) לקח בפירות שביעית בשר אלו ואלו מתבערין בשעת הביעור לקח בבשר יין יצא בשר ונכנס יין יין בשמן יצא יין ונכנס שמן ואחרון נתפס בשביעית להתבער ופרי עצמו שגדל בשביעית שבאו אלו מכחו בכ"מ שהוא אסור מן הביעור ואילך:

בשלך ושל אחרים - עובדי כוכבים כגון בכור בהמה שיש בה שותפות לעובד כוכבים אע"ג דמחייב ר' יהודה למיתב חצי דמיו לכהן שרי בגזה ועבודה שאין קדושה לחצאין אבל פטר חמור לא ממעט מהאי קרא וכל כמה דלא ממעט לא שרינן ליה דלא גרע מבכור בהמה טהורה ולרבי שמעון ממעט ליה קרא:

בשלמא לרבי יהודה - דדריש צאנך ולא של שותפות עובד כוכבים:

היינו דכתיב צאנך - דמשמע המיוחד לך ולא כתב צאן סתמא ושורך אע"ג דמצי למיכתב בבכור שור ומימעט נמי בכור אדם מיניה אפי' הכי אטו צאנך כתב שורך: ה"ג היינו דכתיב צאנך ושורך אטו צאנך אלא לר"ש לכתוב שור וצאן: אמר רבא גרסינן:

לאחר עריפה - אם לא פדאו וערפו כדינו:

אסור - להאכילו לכלבו:

עגלה ערופה - אסורה בהנאה משום דכתיב (דברים כא) שם שם תהא קבורתה:

ושור הנסקל - ששחטו לאחר שנגמר דינו דלא ירדה בו טומאת נבילות ועגלה ערופה ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן דקי"ל דהיא אוסרתה:

ציפורי מצורע - אסורין בהנאה במסכת קדושין (דף נז.):

ופטר חמור - ששחטו ועדיין מפרכס שלא ירד לטומאת נבילה אבל אם נגע בו שרץ מטמא טומאת אוכלים שאם חזר ונגע באוכלים אחרים מטמאים אע"פ שמפרכס דאמר בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמא טומאת אוכלים דמהניא לה שחיטת ישראל למהוי מחשבה הואיל ושחיטה דכוותה חזיא לה בבהמה טהורה אי נמי אפילו ערפו ממש דנבילה היא ואיכא למימר בהם טומאת אוכלים כגון דאיכא פחות מכזית מינייהו דלא חזי לטומאת נבילות מיצטרף בהדי פחות מכביצה אוכלין ומשלימו לכביצה:

כולן מטמאין טומאת אוכלין - אם נגע בהו טומאה ואע"ג דאינהו גופייהו אסירי מהניא להו להכי שאם נגעו באוכלין אחרים מטמאין אותן:

כולן אין מטמאין - הואיל ואסורין בהנאה:

שעת הכושר - קודם בישול:

לאחרים - לעובדי כוכבים דאינו אסור בהנאה:


אי הכי - דטעמא דר' שמעון משום הנאה הוא:

מה להלן מותר בהנאה - דכתיב לכלב תשליכון אותו (שמות כב):

לדידיה נמי - לצורך ישראל עצמו היתה לו שעת הכושר אבל שור הנסקל ועגלה ערופה לא היתה לו שעת הכושר אפי' קודם לכן דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת:

ליתני ומודה ר' שמעון בפטר חמור - דהא יכול להאכילו לאחרים הוא:

דלא חשיב עליה - לאכילה ומשום הכי לא תני ליה דסתמיה לאו לאכילה קאי:

ואיסורו חישובו - איסור דאסר ליה רחמנא לישראל משויא ליה אוכל דכיון דאסר ליה מכלל דראוי לאכילה לעובד כוכבים הוא:

צריכה מחשבה - לטמא טומאת אוכלין אם נגע בהן שרץ שאם תגע אחרי כן באוכלין כשרין תטמאם וכל כמה דלא חשיב עליה לית ביה שום טומאת מגע דנבלת עוף טהור אינה מטמאה אלא אם אכלה ואז מטמאה אותן בגדים שהוא לבוש בשעת בליעה:

ואינה צריכה הכשר - הואיל ויש עליה טומאה חמורה לטמא אדם ובגדים אם היה אוכלה ואמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) וכי יותן מים וכו' מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ולא שייך הכשר אלא בטומאה קלה דאוכלין וכן מחשבה:

ר' שמעון היא - דלית ליה איסורו חישובו:

נבלת בהמה טמאה בכ"מ - שהיא סתמא לאו לאכילה קיימא דמאיסה ועוד שיש לה שני דחויין אחת שלא נשחטה ואחת טמאה היא וכן נבלת עוף טהור:

וחלב - שומן של נבלה טהורה:

בכפרים - דעניים הם ואין רגילין לאכול עופות ושומן צריכין מחשבה להאכילן לעובד כוכבים ואם לאו אין מטמאין טומאת אוכלין וא"ת נבלת בהמה טמאה טומאת אוכלין למה לה הא מטמאה אדם וכלים כ"ש אוכלין תריץ כדאמר בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא.) דאי איכא פחות מכזית טמאה דאין עליה טומאת נבלות שהרי אין בה שיעור וצירפו לפחות מכביצה אוכלין אם חישב על פחות מכזית זה לאכילה מצטרף עם שאר אוכלין להשלימה לכביצה שאם יגע בהן שרץ יטמאו והחלב לא גרסינן דליכא למימר ביה אין צריך הכשר דאי בחלב נבלה הא אין מטמא טומאה חמורה דכתיב (ויקרא ז) יעשה לכל מלאכה ואמאי לא ניבעי הכשר ואי בשחוטה ומשום שכבר הוכשר הא שנינו בגמ' בהעור והרוטב (חולין קכח.) חזר ר"ע להיות שונה כר' יהודה דהכשר שחיטה לא מהניא לחלב משום דאכתי לאו אוכל הוא דהא דכפרים לאו בר אוכל הוא עד דחשיב עליה ובטהרות במשנה לא גרסינן ליה:

ואינה צריכה הכשר - הואיל ומטמאה טומאה חמורה בעוד שהיה בה זית שלם בעודה היא מחוברת בנבלה:

נבלת בהמה טהורה בכ"מ - סתמא לאכילת עובד כוכבים דלא מאיסה ועוד דלגבי ישראל אין בה אלא דיחוי אחד הלכך אינה צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין להצטרף פחות מכזית הימנה לפחות מכביצה אוכלין וכן נבלת עוף טהור והחלב של שחוטה:

בשווקים - בכרכים דיש בה רוב עם ועשירים הם ורגילין לאכול רוב עופות ושומן:

ולא הכשר - נבלת בהמה ועוף משום דמטמאין טומאה חמורה וחלב שחוטה בשווקים משום שכבר הוכשר בשחיטה דכיון דלא בעי מחשבה אהני ליה הכשר שחיטה:

הא טמאה בעיא מחשבה - ולא אמרינן איסורו זהו חישובו:

אף הגמל - דינו כבהמה טהורה הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה ומדאוסיף ר"ש בסיפא מכלל דרישא רבנן היא וש"מ לית להו איסורו חישובו וגבי פטר חמור דמטמאין לעיל בדחשיב עליה הוא ואפ"ה מטהר ר"ש דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא דמודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור כדרב':

אלא אמר רבא - דכ"ע לא אמרינן איסורו חישובו גרידא ואפ"ה פלוגתייהו בדלא חשיב וליתא לדרב' ודקשיא לך מאי טעמא דרבנן אי דערפיה מיערף הכי נמי דמודו רבנן דלא מטמא טומאת אוכלין הואיל ולא חשיב עליה:


הכא במאי עסקינן כגון ששחטו - לפטר חמור ואי דשחטיה לשם שחיטה גמורה אפי' לר' שמעון הויא מחשבה ומטמא אלא בשחטו ע"מ להתלמד בו הלכות שחיטה ובהך פליגי דרבנן סברי הך שחיטה משויא לה אוכל כשחיטה גמורה מעלייתא דאמרינן בהעור והרוטב (חולין קיז:) השוחט בהמה לעובד כוכבים כו' כדפרישית לעיל ור"ש סבר הך שחיטה לאו מעלייתא היא ולא הויא מחשבה ובפלוגתא דנימוס ור"א:

דמו מכשיר - אם נפל על הזרעים וכל שכן אם שחטו שחיטה גמורה דמו מכשיר אפילו לגופיה דשחיטתו הויא מחשבתו ואי נחרו ולא שחטו תו לא הוה פליג בה רבי אלעזר דודאי לעלמא הוא דמכשיר דמו ולאו לגופיה דאיהו גופיה לא מקבל טומאה בלא מחשבה:

אלא לאו איסורו חישובו - הוא דאיכא בהדי שחיטה כה"ג איכא בינייהו:

לעלמא - אם נפל על הזרעים אבל לגופיה בעי מחשבה דאיסורו חישובו גרידא לא אמרינן והך שחיטה לא חשיבא לשווייה אוכל:

ואפי' לגופיה לא בעי מחשבה - דהך שחיטה משוייא לה אוכל ובהאי נמי פליגי רבנן כר' אלעזר ורבי שמעון כנימוס:

הואיל ויש בו סימני טהרה - כדאמר באלו טריפות (חולין סא:) משום הכי הוי אוכלא אבל לגבי פטר חמור דלית ליה סימני טהרה אי לאו דחשיב משום הך שחיטה לא מטמו ליה רבנן ור' שמעון אע"ג דחשיב עליה פליג משום דאסור בהנאה לאחר עריפה כדרב':

ומנלן דסימני טהרה מילתא - לאחותי לידי טומאה דקתני עלה בברייתא דלעיל נבלת בהמה טהורה כו':

אפי' להתעסק - דמתכוין לחתוך דבר אחר דלאו לשחיטה איכוין:

אין הכי נמי ומשום נימוס - להודיע כחו דאע"ג דשחטו להתלמד בו דהוי שחיטה חשובה טפי מלהתעסק אפ"ה איהו גופיה לא מטמא ליה נימוס:

איתיביה - אביי לרבא דאמר מודה רבי שמעון לאחר עריפה:

בקופיץ - סכין גדול שכן דרך עריפה:

מאחוריו - ממול ערפו דכתיב וערפתו:

במגירה - שיג"א סכין שיש בה פגימות הרבה:

בהנאת דמיו - אם השכירה לאחרים:

בהנאת גופו - כגון גיזה ועבודה:

מה פדייה מותרת - דלאחר פדיונו דברי הכל שרי בהנאה:

הוא הפסיד ממונו של כהן - שלא פדאו בשה ויתננו לכהן:

לפיכך יופסד ממונו - יכפוהו בית דין לעורפו לאחר שלשים כדמפרש בפירקא ויאסר בהנאה:

הא מיפסד וקאי - דמחיים נמי אסור ומאי מפסדא ליה עריפה:

אלא לאו רבי שמעון - ולאחר עריפה מודה:

דביני וביני - דמחיים נמי אסור בהנאה מצי פריק ליה בשה בר דנקא והשתא מפסיד הכל:

איבעית אימא ר' שמעון - ואפילו הכי בהנאה לא מיתסר ומאי אפסיד ממונו לפחת מיתה מה שמיתה פיחתתו דמחיים הוה שוה מנה ולאחר מיתה אינה שוה אלא דינר להאכילו לכלבו:

להא דרב נחמן - דאמר לעיל מודה ר' שמעון לאחר עריפה:

תיקדש בכוליה - דהא כוליה שרי בהנאה:

שאינו שוה אלא שקל - סלע דהשתא ליכא ביני ביני דההוא שה דיהבינן לכהן תותיה בעי למיהוי שוה שקל:

תפדה תפדה - תרי זמני כתיב ופטר חמור תפדה בשה (שמות יג):

מיד - אפי' בתוך שלשים:

איתקש לבכור אדם - דכתיב (במדבר יח) את בכור האדם ואת בכור הבהמה טמאה תפדה:

מה בכור אדם - פדיונו לאחר שלשים יום ופדויו מבן חדש תפדה וחמשה סלעים בעי למיתב:

אף כאן לאחר שלשים יום וחמשה - סלעים בעי למיתב:


בהשג יד כתיב - האומר ערכי עלי ואין לו כדי ערך כתיב ביה (ויקרא כז) על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכתיב בתריה וכל ערכך וגו' דאי נמי לית ליה שוה שקל לא יעריכנו הכהן פחות משקל:

הלכה כדברי חכמים - דפדיונו בשה כל דהו:

פטרוזא - שה כחוש:

בר דנקא - קטן שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר:

נמי תנינא - במתני':

פשיטא - דאפילו פטרוזא דהא כל שהוא קאמרי רבנן לעיל:

כולי האי - בר דנקא אי נמי נהי דקטן יכול ליתן אבל פטרוזא שהוא כחוש לא:

רגיל הכא ורגיל הכא - פחות מסלע ויותר משקל:

קשיא הלכתא אהלכתא - הכא אמרת הלכתא ברגיא ולעיל אמרת הלכתא כדברי חכמים דאפי' בר דנקא:

בא לימלך - מה יתן לכהן אמרינן ליה ברגיא:

בעושה מעצמו - ונותן בר דנקא לא כייפינן ליה טפי:

האמר - בשמעתין לעיל (דף ט:) הקפידה תורה עליו בשה ואע"ג דתרצינן לעיל בשויו לא קאמרינן מיהו האי מקשה מאי דסלקא דעתך מעיקרא נקט:

רבינא קשיא ליה - אמאי מוקמת למימרא דריש לקיש כרבי שמעון הא קיימא לן דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה בעירובין בפרק מי שהוציאוהו (דף מו:) וסתם לן תנא דמתניתין כרבי יהודה דאסר לפטר חמור בהנאה דקתני מפריש טלה לאפקועיה לאיסוריה:

ואת אמרת - למילתך כר' שמעון:

חמור מן ההקדש - שפודהו בכסף בשויו:

להחמיר עליו - שלא יפדהו אלא בשה:

אלא להקל עליו - דאם פודהו בשה יכול לפדותו . בפטרוזא:

בשלקי - עשבים שלוקות:

ממונא דבעלים הוא - ולא מצי כהן לזבוני להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי:

ונתן הכסף - דכתיב ואם המקדיש יגאל וגו' משמע כל מי שיתן הכסף יהא ההקדש שלו:

או דלמא כיון דקני האי פטר חמור לבעלים להאי דביני וביני - דיכול לפדותו בשה אע"ג דכוליה לא קני ליה כל זמן שלא פדאו אפ"ה ממונא דידיה הוא:

ואע"פ שאין לו עכשיו - כלומר שאע"פ שאין לו עכשיו רשות יש לו לאחר זמן שיפדהו הלכך הוי כאילו הוא השתא דידיה:

וגונב מבית האיש אמר רחמנא - ישלם שנים לא מבית הקדש דאין תשלומי כפל להקדש:

אי אתה יכול לומר בבא ליד כהן - אם נתנו ישראל לכהן שוב אינו נכנס להתעשר לא ביד כהן ולא ביד ישראל ואפילו חזר ישראל ולקחו הימנו או הכהן נתנו לו שהרי שנינו כו':

ספק פטרי חמורים - כגון שהיה לו עשר חמורות וילדו כולן זכר ונקבה שמפריש עליהן עשרה שיין לאפקועי לאיסורייהו ומעשרן לשיין כשאר בהמות חולין והן שלו והמעשר קרב שלמים והוא אוכלו כדין שאר מעשר בהמה:

ואותו אבי אמו כהן נפלו לו כו' - דאז חייבין בפדיון דברשות ישראל נולדו:

מפריש עליהן עשרה שיין - לאפקועי איסורייהו:

והן שלו - דמאי דמיחייב כהן המורישו לעשות מהן עושה זה מהן דלכהן המוריש היה צריך להפריש עליהן שיין להפקיע קדושה שחלה עליהן בבית ישראל ראשון ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ואין צריך לחזר אחר כהן הכי נמי עושה ישראל זה היורשו דדמי כמי שהורישו כהן השיין:


ממורחין - שנגמרה מלאכתן למעשר דמירוח גמר מלאכה של תבואה כשמשוה את הכרי ומחליקו ברחת:

ואותו אבי אמו כהן כו' - רבותא קמ"ל דאע"ג דמכח ישראל קאתי דאיכא למימר ניתבינהו השתא לתרומה (ומעשר) לכהן כי היכי דהוה עביד ישראל קמא אפי' הכי כיון דיד כהן באמצע הוי כאילו הפריש הכהן האמצעי מהן התרומה והוריש לישראל זה כל אחד בפני עצמו ומעשרן והכל שלו ומוכר התרומה לכהנים והוא הדין נמי אם לא נפלו לאותו כהן מישראל דתבואת כהן חייבת בתרומה אלא שאינה נותנה לכהן אחר אלא מפרישה ואוכלה:

משום דהוה מופרש וקאי - כלומר שהשה מין אחד וחמור מין אחר ואינו מחוסר מעשה הלכך הוי כאילו נפלו לו מבית כהן החמורים לעצמן והטלאים לעצמן:

אבל - גבי תבואה דמחוסר הפרשה אימא כמי שלא הורמו בבית כהן דמיין וחזרו לאיסורם הראשון ויתנם לכהן:

והן שלו - התרומה עצמה ומוכרה לכהנים:

דגנך - דיגונך מה שאתה ממרח חייב בתרומה ולא מירוח עובד כוכבים:

דאמרחינהו ישראל מרשות עובד כוכבים - שהיה ישראל אריס וקרקע של עובד כוכבים הוי:

למעשרו' - אם מעושרין הן אין חוששין שמא החליפן או בשביעית שמא החליפן בפירות שביעית שיהיו צריכין להתבער בשביעית:

כפירותיו - של עובד כוכבים דודאי חלפינהו וצריך להפריש מהן מעשר האי תנא סבר דאין מירוח העובד כוכבים פוטר ופלוגתא היא במנחות בפרק ר' ישמעאל (דף סו:):

דמאי - ספק חילפן ספק לא חילפן:

להפריש כולי עלמא לא פליגי - דאפי' לר' שמעון דאמר ספק מספק לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמו לדמאי דעם הארץ דמפריש:

ובעי' מיתבינהו לכהן - לקמן פריך הא דאמרן לעיל מעשרן והן שלו:

דמאי - והמוציא מחבירו עליו הראיה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן אחד ממאה דהתם איכא טעמא כדמפרש במסכת סוטה (דף מח.) משום דסבר עם הארץ ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב תרומת מעשר ולא לדידי אבל הכא ההיא ספיקא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה:

להא שמעתא - דרבי אלעזר:

מעשרן והן שלו - ואוקימנא דאמרחינהו ישראל ברשות עובד כוכבים:

בתרומה גדולה - פליגי תנא קמא ורבי שמעון:

בתרומת מעשר - והן שלו:


מתני' לא בחיה - צבי ואיל:

ולא בשחוטה - ואפי' שה שחוט:

טריפה - שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה:

כלאים - תייש הבא על הרחל:

כוי - ספק חיה ספק בהמה:

מפני שהוא שה - דבין רחל ובין עז קרויין שה:

נתנו לכהן - הפטר חמור:

גמ' להלן - בפסח:

לכל השמות - שבמשנתנו הפסח אינו בא עגל וחיה דכתיב (שמות יב) שה מן הכבשים ומן העזים ולא שחוט דבעינן שחיטה לשם פסח וכלאים נמי לא דכלאים אין קריבין לגבי מזבח כדקתני לקמן שור וכשב פרט לכלאים:

בן פקועה - שנמצא חי בבהמה שחוטה:

פלוגתא דר"מ ורבנן בפ' בהמה המקשה (חולין דף עד.): בדיקולא - קלחת כלומר כשחוטה דמי ואין פודין בשחוטה:

או דלמא כו' - וכל הנך אין פודין דאמר במתניתין שלא בשויין קאמרינן דאי בשויין אפי' בשלקי שרי: בן פקועה פסול לפסח דאינו קרב למזבח דתניא בפ' שני דשחיטת חולין (דף לח:) כי יולד פרט ליוצא דופן:

שה מאי אהני ליה - ומסתברא למעוטי בן פקועה דכשחוט דמי ולא שה הוא ותפדה מרבי' בעל מום ונקבה ובן שתי שנים דשה נינהו:

בכלאים - דתרי מיני הוא פרקינן דקתני במתניתין ר"א מתיר בכלאים:

פרה שילדה מין עז אין פודין - דעגל הוא:

בכלאים פרקינן - וכ"ש בנדמה ול"ל למיתנייה:

היא גופה איצטריכא ליה - ולא משום דוקיא אתא:

כלאים הוא - בתמיה הא נדמה הוא:

למאי - קאמר דשוייה רבנן לנדמה כי כלאים:

אי לקדשים - שלא יקרב לגבי מזבח ל"ל למתלייה לנדמה בכלאים כי היכי דפשיטא לן בכלאים פשיטא לן בנדמה:

אי לבכורה - לאשמועי' דלא קדוש בבכורה ככלאים פשיטא דאך בכור שור כתיב ובהדיא אימעוט:

אי למעט ממעשר - דכי היכי דכלאים לא מעשרין אף נדמה לא:

פשיטא - תרווייהו מחד קרא נפקי תחת תחת כתיב הכא תחת השבט וכתיב בקדשים תחת אמו מה התם נדמה וכלאים לא כדממעטינן לעיל אף מעשר כלאים ונדמה לא:

לפטר חמור - דלא פרקינן ביה פטר חמור כי כלאים:

מקצת סימנים - דאמו:

העברה העברה - כתיב הכא יעבור תחת השבט וכתיב בבכור והעברת פטר רחם מה בבכורה חייב כדאמרן ואם יש בו מקצת סימנין חייב אף מעשר נמי ליהוי חייב:

קמ"ל - דדין כלאים אית ליה דתחת תחת גמר מקדשים כי היכי דלמזבח לא קרב כדאמר בריש פירקין (דף ה:) מום קבוע הוא לישחט עליו במעשר נמי לא קדוש:

פסולי המוקדשין - שנפדו ויוצאין לחולין:

כיון דאמר - פטר חמור מותר בהנאה קודם פדיון חולין הוא הפטר חמור ויכול לפדותו בה דליכא למימר איסור חל על איסור:

אין איסור - פטר חמור חל על איסור דבהמת פסולי המוקדשין אית בה קדושה אפי' לאחר פדיון דאסירי בגיזה ועבודה:

דלא תפיס פדיונו - שהשה הניתן תחתיו אין בו משום קדושה:

צבי ואיל - כתיב בפסולי המוקדשין דכתיב (דברים יב) רק בכל אות נפשך וגו' ובפסולי המוקדשין מדבר:


לר' שמעון נמי - אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו:

בבהמת שביעית - בהמה שניקחה בפירות שביעית:

ודאי לא תיבעי לך - פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה:

ספק - כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו:

ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך - דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה:

את הודאי - פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה:

במתנות - זרוע ולחיים והקיבה:

לשריפה - ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה:

חלה טמאה - אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה:

ואמאי - מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה:

לדורותיכם - כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו':

תניא נמי הכי - דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו:

וליגמר מינה - דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה:

התם - גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת:

לקיימו - אפי' שעה אחת:

נחשדו - שעובדין בהן בלא פדיון:

פשיטא - דודאי מהכא שמעינן לה:

מהו דתימא הני מילי - דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר ל"א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון:

דמורה בה היתירא - דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו:

מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן - דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף נא.) דחייב באחריותו:

כפדיון מעשר שני - דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן:

מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן:

רבי אליעזר אומר יקבר - הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו:

א"צ להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי:

גמ' חייב באחריותו - אם הפריש פדיונו ואבד:

מותר בהנאה - קודם פדיונו:

יקבר כבכור אדם - לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה:

מודה ר"א - אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו' ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה:

לפדייה הקשתיו - בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה:

הערכין בשעתן - שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך:

אחר שלשים - כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש וגו':

ופדיון פטר חמור לאלתר - בתמיה:

אין בערכין פחות מבן שלשים - אינו נערך כדכתיב בפרשה:

ובנזירות - סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו:

ומוסיפין - שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר:

לומר שאם פדאו פדוי - הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים:

מכלל דבנו - מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי:

והאיתמר - בפ' יש בכור לנחלה (לקמן דף מט.):

דכ"ע מעכשיו - היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום:


רב ששת אמר - לעולם מצות פדיון לאלתר והאי דקתני אין בערכין ופטר חמור פחות משלשים שאינו עובר עליו עד שלשים יום מכאן ואילך עובר:

מאי לאו מצוה להשהותו - כרב נחמן וקשיא לרב ששת:

מצוה לפדותו - דמלאלתר עד שלשים הוי זמן פדייה ומכאן ואילך עובר:

אלא אמר רבא - לעולם מצוה לשהותו ואפי' הכי כרב נחמן לא מתריצנא ולא קשיא הא דקתני שלשים יום מצוה לשהותו:

רבי אליעזר הוא דמקיש - בכור בהמה טמאה לבכור אדם:

והא - דקתני לאלתר רבנן היא דמתניתין דלא מקשו: מתני' מצות יעידה באמה העבריה שייעדנה אדון לאשה:

קודמת למצות פדייה - שהיא פודה עצמה:

אשר לא יעדה והפדה - אם יעדה זה מוטב:

עכשיו - מצות חליצה קודמת שהמייבם את יבמתו שלא לשם מצוה פוגע באיסור אשת אח:

באדון - במתפיס בהמה טמאה לבדק הבית מצות פדייתה באדון קודם לכל אדם: הדרן עלך הלוקח עובר חמורו

פרק שני - הלוקח עובר פרתו


מתני' הלוקח עובר פרתו: שאינו רשאי - למכור לעובד כוכבים בהמה:

גמ' כדרבי חנינא - בפ' קמא (לעיל ה:) מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים כו':

דזוטרן מיליה - דלא מיירי בפטר חמור אלא פרקא קמא וכולה מסכתא איירי בבכור בהמה טהורה:

בבהמתו - בעדרו:

בדיניהן - דיינינן ליה בדיניהן ולקמן מפרש מאי היא:

אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה - מכי דייש אמיצרי כדאמרינן בפ"ק דקדושין (דף כו.):

וממונו במשיכה - מטלטלין אין נקנין אלא במשיכה במסכת קדושין (דף כו.):

מיד עמיתך - משמע מיד ליד דהיינו משיכה:

כלל כלל לא - עד שתבא לרשותו של ישראל לא קני:

ואימא או בהא או בהא - והכי משמע קרא מיד עמיתך הוא דבמשיכה ולא בכסף הא מיד עובד כוכבים באיזה שתרצה ונשמע מיניה דהיכא דמשך ולא נתן מעו' נמי קני:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/בכורות/פרק_א"