רמב"ן על בראשית ד טו
| רמב"ן על בראשית • פרק ד' • פסוק ט"ו | >>
• א • ג • ד • ז • ח • יא • יג • טו • טז • יז • כב • כג •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ יְהֹוָ֗ה לָכֵן֙ כׇּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם יְהֹוָ֤ה לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כׇּל־מֹצְאֽוֹ׃
"וישם ה' לקין אות" - ולא אמר "ויתן" לו השם אות או "ויעש" יורה ששם לו האות קבוע שיהיה עמו תמיד אולי כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מאת השם מורה לו הדרך אשר ילך בה ובזה ידע שלא יקראנו אסון בדרך ההוא ובבראשית רבה (כב יב) אמרו כענין זה רבי אבא אמר כלב מסר לו כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה כי כן לשון "וישם"