רמב"ם על זבים א
ראו גם נוסח המשנה זבים א רמבם
זבים פרק א[עריכה]
משנה א[עריכה]
כבר נתקדם לנו עיקר רוב ממה שצריך אלינו במסכתא הזאת בסדר הזה, אמנם אזכיר קצתן בקצרה.
- ומזה, כי הזב כשראה שתי ראיות הוא טמא טומאת זב.
- אכן כשטהר מזובו פטור מן הקרבן, וכאשר ראה שלוש ראיות נתחייב בקרבן כשיטהר.
- אמר יתברך "אדם כי יהיה זב מבשרו זובו, טמא הוא"(ויקרא טו, ב), זכר לשון זיבות שתי פעמים, ואמר "טמא".
- אחר כך זכר "וזאת תהיה טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו"(ויקרא טו, ג), זכר לשון זיבות שלש פעמים, ואמר "טומאתו היא".
- אמרו "מנה הכתוב שתים וקרא טמא, שלוש וקרא טמא, הא כיצד, שתים לטומאה ושלוש לקרבן".
- ואפילו ראה השלוש כולן בשעה אחת, הוא טמא וחייב קרבן.
- אבל הזבה עד שתראה דם שלוש ימים רצופים, ואז תהיה זבה גמורה.
- כמו שנאמר "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים"(ויקרא טו, כה), אמרו, "מיעוט ימים שנים, רבים שלושה". ואמרו, "תלה הכתוב את הזב בראיות, ואת הזבה בימים".
- וכאשר ראתה דם יום אחד או שנים בלא עת נדתה, היא אשר נקראת "שומרת יום כנגד יום", והיא מטמאה את בועלה ותטמא משכב ומושב כמו שביארנו בנדה.
- ואמרו בסיפרא, "אין לי אלא ראתה שלושה ימים שהיא זבה, מנין לרואה שני ימים שתהא זבה, תלמוד לומר זובה כימי נדתה, מנין לרואה אחת שתהא זבה, תלמוד לומר כל ימי זובה כימי נדתה, מנין שתהא משמרת להן יום אחד, תלמוד לומר טמא יהיה". וכוונת ראייתו מאמרו "כימי נדתה", לפי שהנדה אפילו לא ראתה אלא ראיה אחת היא נדה.
ושמור העיקרים האלה תמיד.
ובית שמאי אומרים, כי כאשר רואה ראיה אחת של זוב מטמא משכב ומושב, כמו שומרת יום כנגד יום.
ורבי אליעזר בן יהודה אומר, כי תכלית מה שחולקין במי שהוא טמא כשראה שתי ראיות שאינם מצריכין בראיה השלישית אשר תביא אותו לידי קרבן שתהיה רצופה לשתי ראיות, אבל אפילו היה ביניהם הפסקה היא מצטרפת.
ועל כל שני העניינים, הלכה כבית הלל:
משנה ב[עריכה]
עוד אבאר לך החילוק שיש בין הזיבות ושכבת זרע בעין ובעצם.
- וכבר ידעת לשון התורה בזב שכל זמן שהוא רר ממנו הזוב שהוא טמא.
- וכאשר יפסיק הזיבות ימנה שבעה ימים נקיים ואחר יטהר, זה דבר השם "וכי יטהר הזב מזובו, וספר לו שבעת ימים"(ויקרא טו, יג).
- ומתי שיראה ראיה של זוב בתוך השבעה ימים, ואפילו ברגע אחרון של יום שביעי, צריך שיתחיל לספור אחר אותה ראיה, לפי שאמר הקדוש ברוך הוא "שבעת ימים" לטהרתו, עד שיהיו השבעה ימים כולן טהורין מן הזיבות.
- ואמר יתברך "זאת תורת הזב, ואשר תצא ממנו שכבת זרע"(ויקרא טו, לב), ואמרו בסיפרא, "מה הזוב סותר בזב, אף שכבת זרע סותרת".
- וכבר ביארנו לך בנזירות, שעניין הסתירה אצלם נפילת הימים הקודמים ושלא יספרו אותן.
- ואמרו שם, "אי מה הזב סותר את הכל, אף שכבת זרע תסתור את הכל, תלמוד לומר לטמאה בה, אין לה אלא יום אחד".
ובית שמאי אומרים, שכיון שלא נפסקה הזיבות בשלשה ימים טהורים, שהם מספר הימים אשר בכמותם יהיה זב גמור, לא יחשבו לו אותן הימים, אלא אפילו שכבת זרע תפיל אותן.
ואין הלכה כרבי ישמעאל:
משנה ג[עריכה]
כבר ידעת שעניין זב גמור שיהיה חייב בקרבן.
ואמר יתברך "טומאתו בזובו"(ויקרא טו, ג), ובא הפתרון טומאתו תלויה בזובו ואינה תלויה ביומו, על כן אפילו ראה שלשה ראיות בשעה אחת הרי זה זב גמור, וכן אם ראה ראייה בכל יום שלושה ימים רצופים. אמנם כשהיתה הפסקה בין ראייה וראייה יום שלם אין מצטרפין אחת לשניה, לא לעניין טומאה ולא לחייב קרבן, כמו שביארנו מדעת בית הלל:
משנה ד[עריכה]
אם היה בין ראייה וראייה פחות מכדי טבילה וסיפוג אינם שתי ראיות, אבל תחשב ראייה אחת.
וממה שראוי לידע, כי ראייה אין לה שיעור אלא כל שהוא, וזהו אמרם "החתים בשרו, ואפילו כל שהוא". אמנם הגבול הזה אשר גבלוהו שהוא כדי טבילה וסיפוג, הוא פחות מידה שתהיה בין שתי ראיות ונחשוב אותו שתי פעולות [חלוקות], ויחשבו כשתי ראיות:
משנה ה[עריכה]
כבר ביארתי לך שעניין מרובה, הוא המשכת הזוב זמן רב.
וגדיון - שם מקום.
ושילוח - הנהר המפורסם.
וכאשר יעמוד הזב שיעור שיהלוך אדם בינוני ההליכה שיעור הדרך ההוא כבר ראה שלושה ראיות בזמניהן, רוצה לומר בין כל אחד ואחד כדי טבילה וסיפוג, והודיענו כי מרציפות הזוב אין משים הראיות לשלושה זמנים ראייה אחת. ולשון סיפרא "וזאת תהיה וגו', מלמד שהוא מטמא בשלושה ראיות, אין לי אלא גדולות, קטנות מנין, תלמוד לומר תהיה אפילו כל שהוא, החתים אפילו כל שהוא, בשרו אפילו כל שהוא, אם נאמרו בגדולות למה נאמר בקטנות, אלא ליתן שיעור לגדולות, אם ראה אחד מרובה כשלוש הרי זה זב גמור". ואמנם נקראו ראשונות גדולות מפני אמרו "רר בשרו"(ויקרא טו, ג), אשר עניינו ההמשכה בשתיתת הזיבות.
ורבי יוסי אומר, כי כשראה אחת בלבד מרובה כשתים, ולא הקדימתה ראייה ולא נתאחרה אחריה ראייה אחת, הרי זו נחשבת אחת אף על פי שהיא כשתים, ולא נחשוב לעולם אחת גדולה בראיות אלא אם כן היתה גדולה כשלוש ראיות אז נחשוב אותה כשלוש, לפי שהפסוק אשר למדנו ממנו עניין הזה בזב בעל שלוש ראיות מדבר, והוא אמרו "וזאת תהיה טומאתו בזובו"(ויקרא טו, ג) כמו שביארנו. ולא משך רבי יוסי הדין מבעל שלושה לבעל שתים.
ואין הלכה כרבי יוסי:
משנה ו[עריכה]
ההלכה הזאת מבוארת מאד אחר ידיעת שתי העיקרים:
- האחת, שהזב כשראה קצת ראיה בסוף היום וקצתה בלילה בתחילה, יחשבו לו שתי ראיות לפי שנתחלקה הראייה בשתי ימים, ואפילו אם היו זמניהן שני רגעים מן הזמן, רגע בסוף היום ורגע מתחילת הלילה.
- והעיקר השני, כי בין השמשות הוא ספק אם הוא מסוף היום או מתחילת הלילה, ועל כן ידינו בו לחומרא.
ולשון התוספתא (פ"א), "מודה רבי יוסי בראייה אחת בין השמשות, שאף על פי שאין בה כדי טבילה וסיפוג שיש בה שתי ראיות, מפני ששתי ימים חולקים". ואמרו עוד בתוספתא, "בין השמשות מן היום ומן הלילה, ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומרא לשני ימים". ואמרו עוד בתלמוד (מגילה ח.), "למאי הלכתא לראיות", רוצה לומר שנחשוב ראיית בין השמשות בספק שתי ראיות.
ומה שחייב שיהיה הרואה שתי ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן הוא מה שאספר לך, כי אם ראה בין השמשות של ערב שבת ובין השמשות של [מוצאי] שבת, והדבר בין השמשות ספק כמו שביארנו, והרי יתכן שהיתה הראייה הראשונה ביום שישי והשניה בליל ראשון והוא טהור לפי שיש הפסקה בין שתי ראיות יום שלם והוא יום שבת, ויתכן עוד כי הראשונה היתה קצתה ביום השישי וקצתה ליל שבת, וכן השניה היתה קצתה ביום השבת וקצתה ליל ראשון, ויהיה לו ארבע ראיות רצופות ויהיה חייב בקרבן. וכבר נתבאר איך הוא ספק לטומאה וספק לקרבן, ועל כן מביא קרבן ואינו נאכל, כמו שביארנו במקומו בקדשים:
משנה זבים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב