רי"ף על הש"ס/שבת/דף מג עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · שבת · דף מג עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

הטקסט קיים בדף הפרק. הוא אינו מוצג כאן בגלל היעדר {{דף רי"ף}} ותגי קטע. אם ברצונכם לתרום לוויקיטקסט אנא הוסיפו אותם במקום המתאים.

לן כוותיה ולפיכך כתב הראב"ד ז"ל דכיון דרב הונא משום דלא ניתנו לקרות בהן קאמר דאין מצילין על כרחין לעז יוני אינו בכלל זה דהא קיימא לן [מגילה דף יח א] לעז יוני לכל כשר הילכך היו כתובין בלעז יוני מצילין אותן וכן נמי כיון דקי"ל [שם א] שהתירו במגילה גפטית לגפטיים עלמיית לעלמיים מדיית למדיים וכן כל לשון ולשון לאותן הרגילים בהן וכיון דבמגילה התירו שכתוב בה ככתבם וכלשונם כל שכן בשאר ספרים הלכך כי האי גונא כתבי הקדש נמי שניתנו לקרות בהן מצילין אותן במקומם מפני הדליקה ומיהו כי שרינן גפטית לגפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינן בקיאין בלשון הקדש אבל לבקיאין לא הראב"ד ז"ל. וכתב עוד הרז"ה ז"ל דהאידנא דבציר ליבא תרגום והלכות ניתנו לקרות בהן וראיה לדבר מדאמרי' בפרק הניזקין (דף ס א) דר' יוחנן הוה מעיין בספרא דאגדת' בשבתא ומסקינן התם דשרי משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ומן הטעם הזה גם כן נהגו לכתוב ברכות הלכך מצילין אותן מפני הדליקה ואף הרמב"ן ז"ל הודה לו ומביא ראיה מדתניא בפרק ט"ז במס' סופרים דברי חכמים כדרבונות כולם נתנו מרועה אחד ורועה אחד אמרן וכולן מצילין אותן מפני הדליקה וספרי דאגדתא אף ע"פ שלא ניתנו ליכתב מצילין מה טעם עת לעשות לה' הפרו תורתך ע"כ וזה שכתב הרב אלפסי ז"ל דתרגום אין מצילין אותו לא תרגום דילן כההוא תרגום דאונקלוס ויונתן נתכוין אלא לשון תרגום בעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספרי הקדש אלא בלשון הקדש אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת דהפרו תורתך איכא עת לעשות ליכא והברייתא שהביא מכותבי ברכות ללמד על כותבי קמיעין או על כותבי ברכות שלא לצורך כמו שכותבין פסוקי דרחמי ואין ספק שהוא אסור והן כשורפי תורה אלו דבריו ז"ל בספר המלחמות ותמהני עליהן דכיון דמשום עת לעשות לה' הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל למה לא יהא מותר ג"כ תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים דהא אידי ואידי מדינא לא ניתן ליכתב ואי משום עת לעשות לה' שרינן בכולהו נמי איכא למשרי והרב רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב ספר שלו בלשון ערבי ולפיכך איני רואה מקום לאסור אלא לכתבן בלשון שאין אותו העם בקיאים דבכהאי גוונא ודאי ליכא משום עת לעשות לה' [ועוד] תמהני למה אסר הרב ז"ל לכתוב פסוקי דרחמי וכיוצא בהן מה בין פסוקי דרחמי לספר אפטרתא דשרינן בפרק הניזקין [דף ס א] משום עת לעשות לה' ועוד דהא אסיקנא התם שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה ואפ"ה כ' הרב אלפסי ז"ל שם בהלכותיו דקי"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשמע דטעמיה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דדבר הלמד מענינו הוא וכדאיתא התם ולמה נאסור יותר לכתוב פסוקין דרחמי מלכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואיני רואה בה מקום לחלק:

ת"ר הברכות: כגון שמונה עשרה ושאר ברכות:

ומענינות הרבה: מפרשיות שהיו כתובין בקמיעין פסוקי לחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:

נשרפין במקומן: אם נפלה דליקה בשבת:

כשורפי תורה: שהרי לא יצילם בשבת:

לבדקו: אם אמת הדבר:

טומוס: קבוצת קונטריסין:

גדול העונש האחרון: שאבדן בידים:

ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות: שכך הוא השיעור [לס"ת] שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו והיינו טעמא משום דבפרשת ויהי בנסוע שהוא ספר בפני עצמו כדאמרינן בגמרא [דף קטז א] איכא שמונים וחמש אותיות:

מתוך תיבות שלימות: מוכח בגמרא שאילו לא היו התיבות שלימות אלא כגון ברא מבראשית ויק מויקרא לא מצטרפים אבל כל שהתיבות שלימות אע"פ שהן מפוזרות מצטרפין והיינו דקאמר שיש בו ללקט:

כגון ויהי בנסוע הארון: דאית בה תרתי שמונים וחמש אותיות ואזכרות ונקט הרב אלפסי ז"ל כגון לומר דבכל חדא מהני סגי והכי איתא בגמ' בהדיא:

הגליונין: קלפים [חלקים] קטנים שבתחלת הספר ושבסוף הספר ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ובגמ' איבעיא לן גליונין של ספר תורה אי מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין ואתינן למיפשטה מהך ברייתא דהגליונים וספרי המינין כו' ודחינן דה"ק וספרי מינין הרי הן כגליונין ואין מצילין הלכך בעיין דגליונין דספר תורה לא איפשיטא בגמרא והרב אלפסי ז"ל הביא בפשיטות דגליונין אין מצילין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות שבת ותמהני למה ואפשר שהם סוברין דמאי דדחי' ספרי מינין הרי הן כגליונים דחיא בעלמא היא הלכך נקיטינן ברייתא כפשטה אי נמי דכיון דלא איפשיטא אין מצילין דשב ואל תעשה שאני:

וספרי מינין: מומרים לע"ז שכתבו להם תורה נביאים וכתובים כתב אשורי בלשון הקדש:

אף בחול קודר: חותך חתיכות הקלף מקום השם:

שאפילו אדם רודף אחריו להורגו: על עצמו קאמר:

שהללו: העובדים ע"ז אין מכירין שבכך גדלו וכן למדום אבותם:

ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך: זכרון הוא בידך ואין שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחר הדלת והמזוזה:

כך אין מצילין אותן: אפילו בחול:

בזמן בית המדרש: קודם אכילה היו דורשין:

שלא בזמן בית המדרש: לאחר אכילה לא היו דורשין משום שכרות:

ושמואל אמר וכו': דסבירא ליה לשמואל כרבי נחמיה דאמר

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט