רי"ף על הש"ס/ראש השנה/דף יא עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאגמ' אר"י שמע (דף לד:) ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא תניא נמי הכי שמע תשע תקיעות בט' שעות יצא מתשעה בני אדם כאחת לא יצא תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא ואפי' בסירוגין ואפילו כל היום כולו ומי אמר רבי יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש לא קשיא הא דידיה הא דרביה וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אפילו בתשע שעות ביום יצא ובהלל ובמגילה נמי אע"פ ששהה כדי לגמור את כולה אינו צריך לחזור לראש אלא קורא ממקום שפסק:
תנו רבנן תקיעות אינן מעכבות זו את זו וברכות אינן מעכבות זו את זו תקיעות וברכות של ראש השנה ושל יוה"כ מעכבות זו את זו מאי שנא ר"ה ויוה"כ כדרבא דאמר רבא אמר להן הקב"ה לישראל אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה ובמה בשופר:
מתני' מי שבירך ואחר כך נזדמן לו שופר תוקע ומריע ותוקע שלש פעמים׃
גמ' טעמא דבירך ואח"כ נזדמן לו שופר אבל אית ליה שופר מעיקרא כי שמע להו אסדר ברכות שמע להו אמר רבא לא אמרו אלא בחבר עיר תניא נמי הכי כשהוא שומען שומען על הסדר ועל סדר ברכות בד"א בצבור אבל ביחיד שומען על הסדר ושלא על סדר ברכות יחיד שלא תקע חבירו תוקע לו ויחיד שלא בירך אין חברו מברך לו מצוה בתוקעין יותר מן המברכין כיצד שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין למקום שתוקעין ואין
ומפסקי בין תקיעה לתרועה ומיהו בהא איכא למימר דהתם לכתחלה קאמרינן כלומר היכי מתקן רבי אבהו מילתא דאתי לאפסוקי בין שברים לתקיעה אי נמי בין תקיעה לשברים וכמו שכתבתי למעלה אבל פירכא קמייתא מיהא קשיא:
ולפיכך פירשו דכי קתני אין בידו אלא אחת היינו תקיעה שלאחריה ולומר דלסוף סימן עלתה לו ולא להתחלת סימן שני וכי תימא למה ליה למתני תקע בראשונה ליתני האריך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת דבהכי סגי תירץ הרמב"ן ז"ל דלפי שאין שיעור לתקיעות למעלה שאם רצה להאריך מאריך אין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות אלא מחמת כשהוא כפלים בשיעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני תקע בראשונה שבתחלת הסימן והאריך בשניה כשתים בראשונה סד"א כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים ואיכא שתי תקיעות קמ"ל וכן נראין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק שלישי מהלכות שופר והירושלמי שהביאו לראיה דחאו הרמב"ן ז"ל וכתב דלא קאי אמתניתין דתקע בראשונה אלא אהא דאמרינן התם גבי שופר מאריך וחצוצרות מקצרות א"ר דוסא הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ועלה קאמר רבי אבא אפילו אחת אין בידו והכי גרסינן הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת רבי אבא בר זעירא בשם ר' זמינא אפי' אחת אין בידו למה וכו' וכך פירושו זאת אומרת תקיעה שהתחיל לתקוע להתעסק ולא לשם מצוה ובא אחר ואמר לו איכוין ותקע לי והשלים התקיעה לשם מצוה והאריך בה כשיעורה או שהתחיל לתקוע לשם מצוה ואח"כ נמלך להתעסק יצא והדא אמרה דאי תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים אין בידו אלא אחת ואע"פ שאין בידו אלא אחת ונמצא שאריכותו אינו אלא כמתעסק אפ"ה עולה לו מקצתו לאחת ואתא ר' אבא לחלוק על ר' דוסא ולומר דלעולם תקיעה שהיתה מקצתה מן המתעסק אינו כלום שאילו היתה תחלתה מן המתעסק לא סופא אית לה רישא דכיון שרישא אינה כלום אף סופא נמי אינה כלום ואילו היתה סופא מן המתעסק כיון שסופא אינה כלום אף רישא נמי אינה כלום דלא רישא אית לה סופא ולא דמי למשך בשניה כשתים שאע"פ שנתכוין באריכותו לשתים ולא עלו לו אחת מיהא עלתה לו דהתם טעמא משום דהתחלת תקיעה וסופה לשם תקיעת מצוה הוא והא דאמר אפילו אחת אין בידו דמשמע וא"צ לומר שתים לישנא בעלמא נקט דפשיטא ודאי דלא תעלה לו כשתים דרבי דוסא נמי דאמר פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ידי אחת קאמר אלא משום דהא דמתניתין דמשך בשניה כשתים דקתני אין בידו אלא אחת קתני הכא אפילו אחת אין בידו אלו דברי הרב ז"ל:
ותמהני עליהן דע"כ רבי דוסא דאמר הדא אמרה פשוטה ששמע מקצתה מן המתעסק יצא ומוכח לה ממתניתין על כרחיך סבירא ליה דסוף תקיעה זו שהאריך בה כשתים אין ראוי לצאת בו ידי תקיעה אחרונה של סימן ראשון אלא בהתחלת [השני] בלבד הוא יוצא ולא בסופה [של ראשון] כלל אי משום דסבירא ליה מצות צריכות כוונה אי משום דסבירא ליה דאפילו למאן דאמר מצות אין צריכות כוונה והתוקע לשיר יצא בכי האי לא יצא משום דהוה ליה כמתעסק דגרע מתוקע לשיר כדמוכח בפירקין וכדכתיבנא לעיל דנהי דאמרינן מצות אין צריכות כוונה והתוקע לשיר יצא דוקא תוקע לשיר שהוא חול ואין כוונתו בו כוונה של כלום ולפיכך אינה מעכבת מלחול מצוה באותה תקיעה אבל מי שמכוין תקיעתו למצוה אחת כמתעסק שהוא מכוין למצו' לחנך את התינוקות אין תקיעתו עולה לו למצוה אחרת ודמיא האי מלתא למאי דאמרינן בריש זבחים (דך ג א) דמינה מחריב בה דלאו בת מינה לא מחריב בה: ומשך בשניה כשתים נמי כיון דלתקיעה אחרת היה מכוין אע"פ שלא עלתה לו אפ"ה כוונתו מעכבת שאינו יוצא ידי תקיעה בסוף הסימן וכיון דעל כרחין רבי דוסא הכי סבירא ליה דגרע הוא מתוקע לשיר אמאי נימא דר' אבא בר זמינא (לא) יחלוק עליו בזו ונצטרך לדחוק לשון הירושלמי ולהוציאו ממשמעותו לגמרי אלא ודאי משמע דרבי אבא בר זמינא מודה דמקצת תקיעה שמשך בה כשתים כמתעסק דמיא ומשום הכי קאמר דאפילו אחת אין בידו ולפום גמרא דילן נמי אפשר דנקטינן הכי או אפשר שכיון שלא הזכירו כן נקטינן מתניתין כפשטה דאחת מיהא יש בידו דנהי דאותה מקצתה למתעסק דמיא איכא למיחש לטעמא דלא רישא אית לה סיפא ולא סיפא אית לה רישא וכיון דבגמ' בפרק ראוהו ב"ד (דף כז א) מסקינן שמע תחלתה בלא סופה וסופה בלא תחילתה לא יצא אפילו הכי אפשר דלא דמי למתעסק דאילו מתעסק מתכוין לדבר מצוה ועשה מצוה ומשום הכי אין מצוה אחרת חלה בתקיעתו אבל האי מתכוין לעשות שתי מצות ולא עשה אלא מצוה אחת ולפיכך אין כוונתו מעכבת אותה מצוה שהיא ראויה לחול ורישא אית לה סופא וסופא אית לה רישא כך נראה לי:
וממתני' שמעינן שאם רצה להאריך בתקיעה ואפילו כמה מאריך אבל אם רצה להאריך בשברים יש מי שכתב שהרשות בידו ובלבד שיאריך התקיעה יותר מן השבר להכיר ביניהן ולדידי לא סבירא לי הכי אלא צריך שלא יאריך בשבר כדי שלשה שברים בינונים דכיון דאי גנוחי גנח שיעור תקיעה כשלשה שברים כל שהאריך בשבר אחד כשלשה שברים אין זה שבר מענין גניחה אלא פשוטה היא:
גמ' אמר רבי יוחנן שמע ט' תקיעות: תרועות נמי קרי תקיעות:
מתשעה בני אדם כאחת לא יצא כתב רש"י ז"ל דלא גרסינן הכי דהא מסקינן בפרק ראוהו ב"ד (שם) דתרי קלי מתרי גברי בהלל ובמגילה ובתקיעה משתמע לפיכך מחק הגירסא ואמר דיצא גרסינן וליתא דהכא משום הכי לא יצא לפי שהוא צריך לשמוע על סדר תקיעה ותרועה ותקיעה הא לאו הכי לא יצא והכא הרי שמען כולם בבת אחת והיינו דקתני בתר הכי תקיעה מזה ותרועה מזה בזה אחר זה יצא וגרסינן בירושלמי בפרק הקורא את המגילה למפרע רבי יוסי בשם רבי יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששומען על הסדר היה זה צריך פשוטה ראשונה וזה צריך פשוטה אחרונה תקיעה אחת מוציאה את שניהם:
תנו רבנן תקיעות וכו': תקיעות וברכות דעלמא כגון דתעניות אין מעכבות זו את זו שאילו יודע אחת מן הברכות או יודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר תוקע או מברך אותן שיודע ובקי בהן:
ברכות ותקיעות של ר"ה ויוה"כ מעכבות זו את זו: פירוש לא שיהו הברכות מעכבות את התקיעות או התקיעות מעכבות את הברכות דהא תניא מצוה בתוקעין יותר מן המברכין וכו' ותנן מי שבירך ואח"כ נתמנה לו שופר תוקע ומריע ותוקע אלא הברכות מעכבות זו את זו התקיעות מעכבות זו את זו קאמר שאילו יודע אחת מן הברכות או שיודע לתקוע אחת מן התקיעות ואינו בקי בשאר אינו מברך ואינו תוקע אפילו אותן שבקי בהן אי נמי לענין סדורן קאמר שאם הקדים תרועה לתקיעה או זכרונות למלכיות לא יצא עד שיתקע על הסדר ויברך על הסדר:
ודאמרינן דתקיעות מעכבות זו את זו הני מילי דתשר"ת לומר שאם אינו יכול לעשות כל הסימן אינו עושה מקצתו וכן תש"ת וכן תר"ת אבל תשר"ת תש"ת ותר"ת אין מעכבין זה את זה ואם ידע לעשות אחד מהם או שנים עושה ובלבד שיעשה כל הסימן וטעמא דמילתא משום דמתחלה על הספק הן נעשין ואם איתיה להאי ליתיה להאי ואפשר שאותן שיעשה הוא עיקר:
מתני' מי שבירך: כלומר שהתפלל:
גמ' טעמא דבירך: תפלת המוספין:
אסדר ברכות שמע להו: פעם ראשונה במלכיות ושניה בזכרונות ושלישית בשופרות:
לא אמרו אלא בחבר עיר: לא אמרו שיהא תוקע לכל ברכה אלא בחבורת צבור אבל יחיד מברך את כולן ואח"כ תוקע תשע תקיעות:
שומען על הסדר: תקיעה ותרועה ותקיעה כסדר הזה ג' פעמים ולא שיקדים תרועה לתקיעה:
יחיד שלא בירך אין חבירו מברך לו: פי' דאע"ג דקי"ל כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כבר הוציאו מכלל זה בברכות בירושלמי ברכת המזון וק"ש ותפלה דתניא
רש"י (ליקוטים)
המאור הקטן
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)