רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף לב עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · עבודה זרה · דף לב עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בתר טעמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם האי בת תיוהא עובד כוכבים לישראל שפיר דמי ישראל לעובד כוכבים אביי אמר אסור ורבא אמר מותר אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא והילכתא בכולהו כרבא דקי"ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם:

מתני' זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר כגון חומץ שנפל לתוך גריסין:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כהשביח ולבסוף פגם ואסור אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח או יתירה מלח חסירה תבלין או יתירה תבלין אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה איכא דאמרי אמר ר"ל נותן טעם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה אמר רבי אבהו א"ר יוחנן

רבנו ניסים (הר"ן)

עומד באויר אבל חמרא לגו חלא משהגיע לאויר הכלי נהפך היין מריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו היו שוים בריחם:

ריחיה חלא: יין זה סמוך לערובו היה ריחיה חלא וטעמיה חמרא ובתר ריחא אזלינן וכשנתערבו הוי להו מין במינו:

בת תיוהא: נקב שנוקבין במגופת החבית לבדוק היין אם יכול להתקיים:

להריח עובד כוכבים ביין של ישראל שפיר דמי ישראל לעובד כוכבים אביי אמר אסור ורבא אמר מותר:

ריחא לאו מילתא היא: ואם תאמר והא אמרינן בפ' כל שעה (דף כה ב) גבי הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו כלומר הנאה דריח דאפשר וקא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דאסור והכא אפשר וקא מיכוין הוא ואמרינן נמי בפרק קמא (דף יב ב) לא שנו אלא מעוטרות בורד והדס דקא מתהני מריחא אלמא ריחא מילתא היא יש לומר דבמידי דעביד לריחא מילתא היא אבל יין דלאו לריחא עביד סבר ליה לרבא בכה"ג לאו מילתא היא אבל לפי פירוש ר"ח ז"ל אין אנו צריכין לזה שהוא פירש דהאי בת תיוהא הוא קנה חלול של זכוכית ארוך ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו אחר בפיו ושואב היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע אל פיו הלכך עובד כוכבים לישראל שפיר וישראל לעובד כוכבים אביי אמר אסור משום ריחא ורבא אמר מותר דריחא כי האי גוונא שאינו מריח אותו באפו אלא בפיו לאו מילתא היא וא"ת והא מ"מ מוריק אורוקי דמכח עובד כוכבים קאתי י"ל שכיון שברוח שפתיו הוא שהורק מותר דצרורות נינהו כדאמרי' בב"ק (דף יח ב) לענין נזיקין גבי סוס שצנף וחמור שנער דצרורות נינהו וצרורות לא עבדי יין נסך והרב בעל הערוך ז"ל פירש דבת תיוהא נקב הוא שמניחין במגופת החבית ומשם שואפים ריחו של היין בפיהם ויודעים אם טוב הוא ואם החמיץ:

וגרסינן עלה בגמרא אמר רבא מנא אמינא ליה כלומר דריחא לאו מילתא היא דתנן תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת הפת מותר: כלומר לזרים:

לפי שאין טעם כמון אלא ריח כמון: ומיהו שמעינן דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה ומשום דיש שבח עצים בפת היינו לומר ששבח הנאת עצים הוא בתוך הפת ומשום הכי חשיב נהנה מן העצים ומשום הכי דוקא בקליפי ערלה וכיוצא בזה דאסירי בהנאה הוא דאיכא למיחש להכי אבל בתרומה דהנאתה מותרת לזרים אין לאסור משום דיש שבח עצים בפת ולפיכך כתבו בתוספות דמכאן יש להתיר פת שאפאה עובד כוכבים ביו"ט ואין לאסור משום דשמא העצים שנאפה בו נתלשו היום ומוקצין הן דהא לא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא לענין אסורי הנאה ואי משום שמא נטחנו החטים היום אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חטים היו ראויין לכוס אבל בהלכות גדולות חשיב להו נולד כשנטחנו ביו"ט ולא ידעתי למה כיון שמתחלה היו ראויין לכוס וכן אין לחוש להן למוקצה דחצי שבת דהיינו בשעה שנעשו קמח דהא גמרו בידי אדם הוא ולא קא מיבעיא לן כדאיתא התם [ביצה דף כז א] ועוד דבגמרו בידי שמים נמי בעיא ולא איפשיטא היא ולקולא ובשבת ג"כ התירו בתוספות ליקח פת חמה מן העובדי כוכבים מן הטעם שכתבנו וחזקו דבריהם דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסורי הנאה מדקי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ואמאי יאכל והרי כל העצים בשבת מוקצים הם אפילו נתלשו מאתמול ויש שבח עצים בפת ואם כן כשאוכל הפת שנאפה בעצים הרי הוא אוכל מוקצה אלא ודאי לא אסרינן משום שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה הוא והא לא מוכח לפי שלא שמענו שבח עצים בתבשיל אבל ההיא דתנור שהסיקהו בכמון של תרומה ראיה מכרחת:

והלכתא בכולהו כרבא וכו': הרב אלפסי ז"ל כתב בפרק גיד הנשה דהא דאיפליגו רב ולוי בפרק כיצד צולין (דף עו ב) בבשר שחוטה שצלאה עם בשר נבלה דרב אמר אסור דריחא מילתא היא ולוי שרי ואפילו בשר נבילה שמן ובשר שחוטה כחוש דריחא לאו מילתא היא דפלוגתייהו שייכא בהא דרבא ואביי דרב ס"ל כאביי ולוי ס"ל כרבא וקי"ל כלוי כיון דקאי כוותיה דרבא וכתבתיה שם בארוכה בס"ד:

מתני' זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם: שנהנה בטעמו של איסור דהיינו נותן טעם לשבח אסור:

וכל שאין בהנאתו בנותן טעם: שאינו נהנה בטעמו של איסור כגון חומץ שנפל לתוך גריסין שנותן טעם לפגם מותר:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא: כלומר דנותן טעם לפגם מותר ואע"ג דליכא דפליג עלה במתני' אמר הכי משום דהיא מילתא דרבותא ודכוותה אשכחן ביבמות:

לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין: חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן:

נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם: נ"ל דה"ק לא תימא כיון שסוף חומץ זה לפגום כשירתיח הגריסין שנראה אותו כפוגם מתחלתו אלא נעשה כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף נפגם מעצמו דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם:

לא שיאמרו קדרה זו חסירה מלח יתירה מלח: חומרא היא לומר דלא שיוכלו לתת פגם בתבשיל מחמת ד"א כגון שתהא חסירה מלח או יתירה דבכי האי גוונא אפשר שאילו היה התבשיל כתקנה לא היה תערובת איסור זה פוגם בו הלכך לא שרינן נותן טעם לפגם אא"כ היה הפגם בענין שאפילו בתבשיל שהיה כתקנו היה פוגם:

ואיכא דאמרי הא דריש לקיש [לקולא] דנותן טעם לפגם שאמרו אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסירה היא מלח או יתירה ואילו היה כתקנה לא היה איסור זה פוגמה שהמלח היה מבטל פגימת טעם דאיסור ומתקנו אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהוא הוי פגם ושרי:

ודאמרינן כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה: פירש רש"י ז"ל דלאו דוקא אינה נאכלת אלא כל שנפגם טעמה מפני זה

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט