רי"ף על הש"ס/עבודה זרה/דף לב עמוד ב
צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריאכל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם רוב הטעם לפגם מותר ולימא נותן טעם לפגם מותר הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחרניתא דפגמה בהדיה והילכתא כלישנא בתרא דרשב"ל ההוא עכברא דנפל לחביתא דשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמיה דרב ששת לימא קסבר רב נותן טעם לפגם אסור אמר להו רב ששת בעלמא סבר רב נותן טעם לפגם מותר והאי חידוש הוא דהאי מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה ואפי' הכי אסריה רחמנא הילכך בטעמא לפגם נמי אסור אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמיה דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כוותיה אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח איבעיא להו נפל לגו חלא מאי א"ל רב הלל ורב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב כהנא א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט רב אחא שיער בחלא בחמשין רב שמואל בריה דרב איקא שיער בשיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשיתין דחיישינן דילמא אשבוחי משבח בחלא ובשיכרא ((ד"ת מ"ז) וכן כל איסורים שבתורה):
שרי וראיה לדבריו מקדירה שאינה בת יומא דקרינן לה נותן טעם לפגם ובודאי שאינה פוגמת התבשיל כל כך עד שלא יהא נאכלת ובקדירה בת יומא נמי אמרינן אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא דבפורתא דפגם שרו וראיה לדבר עוד משמן ודבש וקורט של חלתית ודומיהן שהתירו בפרק אין מעמידין (דף לח ב) משום נותן טעם לפגם ובודאי שאינן נפסלין מאכילת אדם שהרי כולן נאכלין הן אלמא כל דאיכא פורתא דפגם שרי ואע"ג דנותן טעם לפגם מנבילה גמרי לה וכל שראויה לגר שמיה נבלה ואע"פ שנפגמה התם היינו טעמא מפני שנאכלת בפני עצמה ולפיכך אסורה עד שתפגם מאכילת גר אבל איסור תערובת שהולכין בו אחר נתינת טעם כל שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר לפי שאינו נותן טעם דאדרבה פוגם הוא אבל עדיין צריך ליישב היכי גמרינן לה מנבילה ונ"ל דהיינו טעמא דמה מצינו בנבילה שלא אסרתה תורה אלא כשהיא ראויה לגר מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת אבל כל שאינה ראויה לגר כיון שאינו נהנה מן האיסור התירתה תורה ואף ע"פ שחל עליה איסור מתחלה אף באיסור שנ"ט בהיתר כיון שההיתר נפגם קצת מן האיסור נמצא שזה שאוכלו אינו נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו הלכך שרי אע"פ שחל איסור מתחלה באותו דבר שנתערב בהיתר ולפ"ז קרוב אני לומר שאם הגדיל איסור מדתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עד שיפסל מלאכול לאדם כנבילה וכי אמרינן דבפגם כל שהוא סגי היינו כשפוסל יותר בקלקול טעמו ממה שמשביח בגודל מדתו אבל הרשב"א ז"ל התיר בספר תורת הבית הארוך כל שההיתר מרובה מן האיסור וקא יהיב טעמא [לפגם] דאי משום ממשו דאורייתא ברובא בטיל ואי משום טעמא אין כאן נ"ט כיון שהוא פוגם אלו דבריו ז"ל ואין דעתי נוחה בהיתר זה:
כל שטעמו וממשו: של איסור ניכר בהיתר ואוכלו עם ההיתר: לוקין עליו. ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הל' לממ"ס שאם יש בשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו ואע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת כיון שאין שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכיל' פרס מצטרפ' אכילתו ולוקין עליו אבל אם אין בכדי אכיל' פרס של תבשיל כזית אסור הואיל ושוהה באכילת כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין עליו דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור אכילה ושיעור פרס לדברי רש"י ז"ל ד' בצים ולדברי הרמב"ם ז"ל שלשה בצים ומחלוקתם תלויה בסוגיא שבפרק כיצד משתתפין [דף פב ב]
טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו: נחלקו המפרשים ז"ל בטעמו ולא ממשו דהיינו טעם כעיקר אי מיתסר מדאורייתא או מדרבנן וכתבתי סברותיהם וראיותיהם בפרק גיד הנשה בסיעתא דשמיא:
ואי ריבה טעם לפגם מותר: האי ריבה קולא משמע דאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם מותר כלישנא בתרא דריש לקיש דאמר אין אומרים חסירה מלח וכו':
ההוא עכברא דנפיל לחביתא דשיכרא וכו' והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מיניה: פירש רש"י ז"ל וכיון שכן ל"ל דאסריה רחמנא והיינו חדושיה ואינו נראה דנהי דמאיס ובדילי אינשי מיניה אעפ"כ הוצרך לאסור אותו בלאו ועוד שלדבריו אין חדוש זה כחדוש המוזכר בכ"מ בתלמוד דחדוש בעלמא היינו איסור מכלל היתר או היתר מכלל איסור אלא [הכי פירושא] כיון דמימאס מאיס ובדילי אינשי ה"ל כנבילה סרוחה מעיקרא דשריא לכולי עלמא כדאיתא בגמרא [דף סח א] ואפ"ה אסריה רחמנא הלכך כיון שחדשה בו תורה [איסור] אף טעמו אוסר אע"פ שהוא פוגם:
אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה: כלומר אפי' בהא [דעכבר] דלא ס"ל טעמיה דרב ששת דאמר דמשום דחדוש הוא אף טעמו ג"כ אוסר אלא אין לנו בו אלא מה שחדשה תורה דהיינו גופן אבל פליטתן לא. ומיהא שמעי' שכל הדברים המאוסין כעכבר וכיוצא בו אין אוסרין בפליטתן אלא דוקא בחלא ושיכרא דמשבחי בהו ואף בשנמחה גופן לגמרי ונתערב בהיתר מרובה מהן יש להתיר משום דמדאורייתא ברובא בטיל ולא מתהני מאיסורא כלל:
ההוא אימרטוטי אימרטט פירש רש"י ז"ל ושרץ איסורו (בטומרטט) בכעדשה דחיישינן דלמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ ובודאי דהכי אמרינן במעילה [דף טז ב] בשרצים המובדלין דהיינו שמנה שרצים בתורה שאיסורן כטומאתן אבל תימה הוא למה הוצרך לכך דהא אף בשאר איסורין יש לחוש לפחות מכזית דהא קי"ל כר' יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא (דף עג ב) דחצי שיעור אסור מן התורה ותו קשיא עליו אי מש"ה אמאי אסריה רב כהנא ליעבריה במסננת ולישתרי לכך פירשו ההוא אימרטוטי אימרטוט כלומר שהוסר צמרו וכיון דחזינן דשהא טובא איכא למיחש דלמא חורפיה דחלא מהדר ליה לטעמא לשבח ואף ע"ג דחלא ושיכרא צונן בצונן הוא כיון דשהא טובא ה"ל כבוש שהוא כמבושל והראב"ד ז"ל פירש שאין העכבר פוגם אלא מחמת צמרו וזה שהוסר צמרו משביח ולא נהירא כלל וכתבו בתוספות דיש לתמוה היאך אנו אוכלים דבש דבורים שהרי רגלי הדבורים מעורבין בדבש וכל שהוא בעינו ודאי אסור אע"פ שהוא פוגם ואמרו בשם ר"ת ז"ל שרגלי הדבורים כיון דעצמות נינהו שרו כדתנן דעצמות טהורין:
והילכתא אידי ואידי בששים: פירוש בין בשכרא בין בחלא דקסבר נותן טעם לשבח הוא והורו רבותינו הצרפתים ז"ל הלכה למעשה דדוקא בחלא ושכרא בעינן ששים לפי שמשביחין אבל בשמן ויין ושאר משקין פוגם הוא ומותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות מאכלות אסורות ובגמרא אמרינן וכן לכל האיסורין שבתורה ולאו למימר שהולכין בכל האיסורין אחר נתינת טעם שהרי יש שאיסורם במשהו אלא ה"ק וכן לכל איסורין
רש"י (ליקוטים)
המאור הגדול
השגות הראב"ד
מלחמות ה' (לרמב"ן)
שלטי הגיבורים
חידושי אנשי שם
הגהות והערות
עין משפט
הגהות הב"ח
הגהות הב"ח על הרי"ף (בעל ה"בית חדש" על הטור)
הגהות חו"י
הגהות חו"י על הרי"ף (חוות יאיר)
הגהות מא"י
הגהות מא"י על הרי"ף (מעשה אילפס)